ג. בשער הצפוני

בינתיים לא פסחה מלחמת התחבורה גם על צפון ירושלים.
בשכונה הערבית שייח'-ג'ראח נמצא המפתח לקשר בין ירושלים, על חלקיה היהודיים והערביים, לבין היישובים שמצפון לה. כל כלי הרכב, קטנים וגדולים, אמבולנסים, אוטובוסים ומשאיות, עברו דרך השכונה הערבית ונפרדו במזלג דרכים במעלה שייח'-ג'ראח. אלה אשר יעדם היה בית-החולים הדסה והאוניברסיטה העברית בהר-הצופים, או בית הקברות היהודי בהר-הזיתים, פנו מזרחה; ואלה שפניהם צפונה, המשיכו לעלות לעבר רמאללה ושכם.
שליטה יהודית על שייח'-ג'ראח, או לפחות מניעת שלטון של צבא ערבי עליה, היו חיוניות ביותר לקיום הקשר עם המערכות האקדמיות והרפואיות שעל הר-הצופים. אוניברסיטאות אחרות לא היו אז בארץ; וב"הדסה" התרכז מיטב הידע והמכשור הרפואי של היישוב היהודי.
אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של שייח'-ג'ראח לערבים. השכונה הייתה ערבית ומצפון לה היו כפרים ערביים רבים, שלא לדבר על חיוניותה של הדרך לערים הערביות רמאללה, שכם וג'נין.

1. מעגל של פגיעות ותגובות

היריות הערביות הראשונות על התחבורה להר-הצופים נורו ביום פרוץ התבערה במרכז המסחרי, ומאז הפכה שכונת שייח'-ג'ראח למוקד של התקפות על התחבורה היהודית והתקפות שכנגד של חיילי "מוריה".
בליל ה21- בדצמבר, בשתיים אחרי חצות, יצא מעטרות כוח של כמעט-מחלקה שרוב אנשיו היו בעלי דרגות ותפקידים. רק שניים מהם היו טוראים. המפקד, צבי סיני, חילק את הכוח לארבע חוליות, שתיים תוקפות ושתיים מחפות. הוצב מארב במרחק של חמישה קילומטרים מן המושב, על הכביש היורד מרמאללה ללטרון שליד הכפר הערבי ביתוניה. יעד זה נבחר כדי להפגין יכולת פגיעה בתחבורה הערבית אפילו בסביבה ערבית מובהקת, לבל תשתרר בקרב האויב הרגשה כי יהודי עטרות ונווה-יעקב נתונים לחסדיהם.
מבחינה צבאית, הייתה זו פעולה מוצלחת, אכזרית בפגיעתה. על הכביש הוצב שלט אזהרה מפני מוקשים, אחד מאנשי המארב התחזה לנוטר ערבי ועצר את האוטובוס הראשון שעבר בכביש עם דמדומי הבוקר. החוליה התוקפת הסתערה פנימה, ריססה את המושבים באש, הרגה את חמשת הנוסעים והציתה את האוטובוס. לכוח לא היו אבידות.

ביומיים האחרונים של דצמבר נפצעו 20 נוסעים יהודים בדרך להר-הצופים. בתגובה חדרה מחלקה של גדוד "מוריה", בליל ה-4- בינואר, לשיח'-ג'ראח והציתה שם חמישה בתים. ב-12 וב-21 בחודש נערכו פשיטות נוספות על השכונה הערבית, הכוחות השתלטו על בתים ריקים והציתו אותם. השכונה החלה מתרוקנת מתושביה ואת מקומם תפסו לוחמים ערבים לא-סדירים, והירי על אוטובוסים יהודיים לא פסק. שני יהודים נהרגו בשייח'-ג'ראח במהלך חודש ינואר וחמישה ערבים, בהם מפקד האזור, מחמוד ג'מאל אל-חוסייני.
ב-31 בינואר 1948 התווה בן-גוריון קווים למערכה על התחבורה לירושלים. הוא הדגיש במיוחד את בעיית הקשר בין העיר ליישובים שמסביב לה. אחת מהנחיותיו הייתה "לחסל שייח'-ג'ראח אבל לא להתנגש עם הצבא האנגלי." עוד הורה בן-גוריון "לתכנן השבתת התחבורה הערבית מהסביבה, אם יפריעו לתחבורה היהודית." בהתאם להוראות אלה הוציא מטה המחוז פקודת מבצע לגדוד "מוריה", לשגר מחלקה עד לטווח 300 מטר מהעיר רמאללה, כדי להפגיזה. פקודת המבצע הגדירה את המטרה: "להטריד את האויב בעומק שטחו ולאלץ אותו להפריש כוחות לאבטחת ישוביו." אנשי המחלקה ירו 14 פצצות 2 אינץ' ממרחק של 300 מטר מהעיר, אולם לא נרשמו ידיעות על תוצאות ההפגזה, גם לא על שינויים בהיערכות האויב מצפון לירושלים.

טבילת אש לאור ירח

ב-3 בפברואר נערכה התקפה פרטיזנית על תחבורה ערבית בכביש ירושלים-רמאללה. שני אנשי חי"ש שתקפו ביריות אוטובוס ערבי שעבר ליד נווה יעקב, והרגו נוסע אחד, עשו זאת על-דעת עצמם. ב-18 בפברואר הותקפה שיירה שעשתה דרכה מירושלים לעטרות. אחד ממלווי השיירה נהרג. כעבור שישה ימים עלה אוטובוס ערבי על מוקש ליד נווה-יעקב, בדרכו לרמאללה. ערבים הגיבו בירי על עמדות של השכונה היהודית. שיאו של מעגל אירועים זה היה פשיטה על השכונה הערבית ואדי-ג'וז, השוכנת ממערב למתקני הר-הצופים ובצדה הצפוני גובלת עם כביש יריחו.
זו הייתה הפעולה הפלוגתית הראשונה של הגדוד. פיקד עליה הסמג"ד צבי סיני והשתתפו בה שלוש מחלקות. על אחת מהן, מהפלוגה המסייעת, פיקד מפקד המסייעת, משה (מוסה) סלומון, שהשאיר לנו תיאור ציורי על המבצע. מתיאורו עולה כי השכונה הערבית הייתה מוכנה להתקפה במידה שעלתה על כל ההערכות. בין השאר הוצבה בתוכה מכונת ירייה כבדה שחלשה על דרכי הגישה אליה.
בליל ה-24 בפברואר כונסו אנשי שלוש המחלקות במשוריינים. תוכנית הפעולה הייתה להגיע להר הצופים, להיערך שם בגבול שכונת ואדי-ג'וז, ואז לחדור לשכונה ולפוצץ את בתיה. מפקד הפעולה העיד כי ההוראות שקיבל נוסחו בלשון בוטה: "לפגוע בתושבי השכונה ולהבריחם מהשטח."
כבר בשלב הראשון, בדרך להר-הצופים, נתקלה ההיערכות במכשול חמור: משאית ערבית הוצבה לרוחב הכביש, כשחוליה חמושה של אנשי האויב ניצבת לידה. החוליה ירתה בצמיגי המשוריין הראשון וקירקעה אותו, אולם צוות המשוריין – שהיה חמוש במקלע ברן – השיב אש ואיפשר לשני המשוריינים האחרים לעבור בשלום ולהמשיך בדרכם.
פעמיים נשלחו משוריינים מן העיר, לסייע ללכודים במשוריין הפגוע. בניסיון החילוץ הראשון קפצו שני חיילים מן הרכב הפגוע ורצו תחת אש כבדה לקראת המחלצים. אחד מהם הצליח להגיע, אבל האחר נהרג. התגבורת שהגיעה אחר כך מצאה כי המשוריין הוצת. יקותיאל (קותי) אוורבוך, מ"כ בפלוגה ג', חדר למשוריין הבוער וחילץ פצוע שהיה נתון בהלם. אולם את המקלען, רחמים (רמון) אלבלק, הוא מצא ללא רוח חיים כשידו מחזיקה עדיין במקלע.
תוך כדי החילוץ הגיעה ניידת משטרה. השוטרים הבריטים העבירו את הפצוע שחולץ לבית-החולים, ועצרו את הבחורים שהגיעו במשוריין החילוץ. קותי עצמו התחזה לאיש עזרה ראשונה ושוחרר. יתר העצורים שוחררו אף הם לאחר רבע שעה.
הפעולה שובשה אפוא, אולם לא בוטלה. למחרת בצהריים נערך מסדר של 143 לוחמים שיצאו לפעולה. סיפר מוסה סלומון: "זה היה נהדר לראות את כולם חבושים כובעי פלדה, חגורים ומזוינים." החימוש היה מעל ומעבר לכל מה שידעו מגיני ירושלים עד אז: חמישה מקלעים, 41 רובים, 43 תת-מקלעים, חמש מרגמות, 25 בקבוקי מולוטוב ו-150 ק"ג חומרי נפץ. נשק בשיעור כזה לא היה בידי שום מחלקה לפני כן והוא נאסף בחלקו ממחלקות אחרות, במיוחד לצורכי המבצע. הציוד רוכז במשוריין אחד, על מנת לחלקו לאנשים בנקודת ההיערכות. בכל אחת משלוש המחלקות היו שני חבלנים, שני אלחוטנים ושני חובשים.
שעת היציאה נקבעה לשתיים אחרי חצות, ושוב קרתה תקלה ביציאה. "עם יציאתנו נפגע חבלן אחד מכדור עצמי," סיפר מוסה. "אור הירח היה מלא ואנו התגלינו ממרחק רב. אחרי שנפתחה עלי אש רצינית לא יכולתי לעשות את האיגוף [דרך מורד הוואדי]. פרסתי את המחלקה וירדתי בקפיצות למטה. זה היה מדרון תלול ביותר, והאש הייתה רצינית." חלק מהכוח תפס עמדות בשטח כדי לרתק את אש האויב, וכך לסייע בהתקדמות אל היעד.
אנשי השכונה הערבית השיבו אש יעילה וקיבלו סיוע גם מעמדות ערביות שהיו מוצבות בשכונת באב-אל-זהרה (שער-הפרחים) ממערב. מקלע כבד של האויב, שירק משם אש על עורפם של אנשי החי"ש, "עשה שמות", כפי שדיווח אחר כך מוסה סלומון. הוא פירט: "מ"כ אחד נפצע בידו מיד בהתחלה. עוד אחד נפצע והחובש אמר לי כי הוא ימות. שלחתיו באלונקה ופתחתי באש מקלעים כדי שיגיעו למעלה."
מוסה עקב בדריכות אחרי נושאי האלונקה עם הפצוע האנוש. הם צעדו לאיטם במעלה המדרון התלול, "ונראו כסילואטות של בובות." שאר האנשים שכבו על הקרקע, בשטח נתון לאש.
על המחלקה השנייה פיקד נועם גרוסמן. המחלקה נערכה להתקפה בפאתי השכונה הערבית ומשם הסתערו אנשיה על בתי השכונה והשליכו לתוכם רימונים. אולם מתוך עשרים רימונים, שאחדים מהם היו קשורים זה לזה בשלישיות, התפוצצו רק מעטים.
לאנשי המחלקה השלישית, בפיקודו של יעקב סלמן, הייתה זו טבילת אש ראשונה. יתרה מזאת: שלא כאנשי המחלקות של נועם גרוסמן ומוסה סלומון, שהגיעו למבצע אחרי אימון ממושך והיו מוכרים למפקדיהם, אנשי המחלקה לא היו מוכרים לסלמן לפני שיצאו למבצע. כאשר עברו במרוצה על-יד בית אשר ממנו נורתה עליהם אש מקלע, כך סיפר, הם נשכבו כאילו משותקים, ולא השיבו אש, על אף שהורה להם לא להיעצר, ולרוץ ללא הרף. "תפסתי כאלה ששכבו מאחורי גדר וירו בראש מורד. הכנסתי להם פליקים, הרמתי להם את הראש ועמדתי כדי להראות להם ששום דבר לא קורה כאשר עומדים זקופים."
תושבי ואדי-ג'וז המשיכו להמטיר לעברם אש. סלמן והחבלן אברהם מזרחי (גיל) (שכונה "איי-סו-הר", על שם שיר שנהג לפזם) התחלפו בירי מקלע ובהשלכת רימונים. בסופו של דבר הצליח "איי-סו-הר" להניח מטען ליד הבית שממנו נורתה אש מקלע, אולם הוא לא התעכב ולא ידע אחר כך לומר אם המטען פעל.
כאשר התקרב הלילה לקצו, התברר כי אנשי הסיוע ירו את כל פגזיהם וגם התחמושת של אנשי החי"ר נורתה כמעט כולה. לפיכך החליט מפקד כוח המשימה, צבי סיני, לסיים את הפשיטה. על השלב האחרון של הפעולה סיפר מוסה סלומון: "השחר החל לעלות. האלחוט שלי התקלקל וכשלא הצלחתי להתקשר עם נועם, התחלתי בנסיגה, כשאש המכונה של האויב רודפת אחרינו. כאשר עברנו בשטח [של אבן חוור] סידני, היה זה לאור השחר העולה. היינו גלויים כמעט לגמרי. הפצועים, רובם נפגעים בידיים וברגליים, התקדמו בכוחות עצמם וכך הגענו לחורשה שליד הואדי." מהחורשה המשיכו עד לבסיס, במתקני האוניברסיטה על הר-הצופים.
לוחמי שתי המחלקות האחרות היו נתונים לאש שנורתה עליהם לא רק מהשכונה המותקפת, אלא גם מלמעלה, מהכפר א-טור שבפסגת ההר. למזלם של האנשים היה ערפל הבוקר סמיך, והנסוגים בדמדומי הבוקר לא היו גלויים לעין האויב.
למרות כל השיבושים, ועל אף כוננותו המפתיעה של האויב ועוצמת האש של לוחמיו, רשמו חיילי גדוד "מוריה" (שאז נקרא עדיין גדוד החי"ש הראשון), הישג לא מבוטל: הם חדרו לתוך שכונה ערבית ערוכה למגננה וביצעו את המשימה שהוטלה עליהם.
המג"ד מרט לא היה מרוצה. "המשימה לא הושגה," סיכם. מספר הבתים שפוצצו, שלושה בסך הכול, היה קטן מן הכוונה המקורית. התוצאה לא עמדה ביחס הולם להיקף המאמץ: הוקצתה לפעולה פלוגה שלמה, שחייליה צוידו בנשק רב מכל אשר ידעו לוחמי ירושלים לפני כן.
שניים מלוחמי הגדוד נהרגו ושישה נפצעו. האויב איבד הרבה יותר לוחמים. לפי מקורות המודיעין של המחוז כ-15 עד 20 מהם נהרגו וכ-25 נפצעו, לפי תחנת השידור המנדטורית היה מספר ההרוגים 40. מפקד אזור שער הפרחים, בהג'ת אבו-גרבייה, היה בין הפצועים.
בעת התדרוך ניתנה הוראה, שלפני הנחת המטען יש לוודא כי אין בבית נשים וילדים. הוראה תמימה וחסודה, שצבי סיני הגיב עליה בתמיהה: האם ציפו שנדפוק על הדלת ונשאל: יש ילדים בבית? לפי מקור ערבי נהרגו בפעולה שני ילדים.

2. השישה-עשר

בשבוע האחרון של פברואר היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, בהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת-נגד יהודית. בשני הצדדים היו נפגעים.
דומה ששיטת התגמול וההרתעה, שלפיה מנחיתים מכה כואבת על נוסעים ערבים בתגובה לפגיעות בנוסעים יהודים אזרחים, חצתה את גבול ההיגיון וגרמה לטראומה הקשה שתתואר להלן: ב-2 במרס יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, תחת הכותרת "מבצע שמואל", לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים.
19 לוחמים השתתפו במבצע, שישה-עשר מהם נהרגו. מספר זה ציין מכאן ולהבא את שם הפעולה: "השישה-עשר".
תחילה הטיל הפיקוד העליון את המשימה על חטיבת הפלמ"ח "הראל," אולם קצין המבצעים יצחק רבין השיב כי "הפקודה אינה הגיונית ואינה ניתנת לביצוע." יש להניח כי יגאל ידין, שעמד בראש המטה הכללי, ידע כי לא של רבין הוא לא, ולכן ניסה להפעיל במקומו את דוד שאלתיאל מפקד מחוז ירושלים, שייתן הוראה לגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה בתחום המרחב הירושלמי, לבצע את הפעולה.
לפיכך פנה שאלתיאל אל מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר, והורה לו להציב מארב על כביש רמאללה-לטרון. זמיר העביר את העניין דרך צינורות הפלמ"ח ליצחק רבין, וביקש ממנו הנחיה כיצד לפעול. רבין ענה לו כפי שענה ישירות לידין, שהפקודה אינה ניתנת לביצוע.
לכן החליט שאלתיאל להפעיל גדוד שהיה נתון לסמכותו הישירה. רק גדוד אחד כזה בא אז בחשבון – "מוריה". המג"ד מרט והסמג"ד צבי סיני וכן מפקד בכיר שלישי בגדוד, יוסף נבו, ניסו לשכנע את שאלתיאל לבטל את הפעולה, שנועדה להתבצע קרוב למקום המארב של ה-21 בדצמבר. לצבי סיני הייתה ביקורת נוקבת: "פעם ראשונה – הפתעה; פעם שנייה – התאבדות." סיני ביקש ממפקד המחוז שיבטל את הפעולה, או יזיז אותה למקום אחר, אבל זה השיב לו: "יש פקודה מפורשת מהפיקוד העליון לפגוע בכביש רמאללה-לטרון, ואיני יכול לשנותה."
אל מטה הגדוד הגיעו ידיעות ממקורות שונים על ריכוזי כוחות גדולים בכפרי הסביבה. סיפרו זאת לשאלתיאל, והדגישו כי מדובר באזור שבו אין לכוח המארב ציר נסיגה. את המשימה (שיבוש התחבורה הערבית), טענו אנשי המטה, ממילא לא תשיג פשיטה אחת. שאלתיאל הגיב: אם זה אכן המצב בשטח, יש למפקד במקום [נועם גרוסמן] סמכות לבטל את הפעולה.
אבל נועם לא ביקש לבטל. בפברואר היו לפלוגתו כמה אי-הצלחות: ניסיון לפוצץ את בית המופתי, בפיקודו האישי של נועם, לא עלה יפה; מוקש שהופעל נגד אוטובוס ליד נווה-יעקב לא הביא לתוצאה המקווה; גם פעולת ואדי-ג'וז הגדולה נתפסה ככישלון. "בעצמותיו של נועם בערה התשוקה לפעולה," כתב מוסה סלומון ביומנו. נועם קיבל ימים מעטים לפני כן את הפיקוד על פלוגה ג' של הגדוד, והיה למ"פ הצעיר ביותר בחי"ש הירושלמי, בן 21 בסך הכול.
"אמרנו לשאלתיאל," סיפר יוסף נבו, "נועם בשום פנים לא ייקח על עצמו אחריות לבטל את הפעולה. אתה צריך לתת את הוראת הביטול." אולם שאלתיאל לא הורה, ונועם לא ביטל. עזרא סיטון, מוותיקי הפלוגה, שנודע כמיטיב קלוע, היה אז בחופשה ופגש במקרה את נועם, ששידל אותו לוותר על החופשה: "כדאי לך לבוא, תהיה פעולה טובה, יוצאים חברה טובים." עזרא נענה. בדרך דומה גויס גם החבלן אברהם מזרחי (איי סו הר). אולם המג"ד מרט, שליווה את היוצאים, גילה ביניהם את מזרחי ופקד עליו לרדת: "אתה חבלן," אמר לו, "אין לך מה לעשות במארב."
האנשים הגיעו אחר הצהריים לעטרות, על נשקם. לפני ארוחת הערב הסביר להם נועם את פרטי הפעולה: היציאה – אחרי חצות. המשימה – תקיפת אוטובוס של פועלים, העובדים במחנה הצבאי בלטרון ויוצאים לשם מדי בוקר בשעה מוקדמת. הוא הטיל תפקידים וחילק את המחלקה לכוחות משנה.
"יכול להיות שהפעולה תבוטל," אמר נועם לאנשיו, "אולם אנחנו נכין אותה על הצד היותר טוב."
מוסה סלומון כתב ביומנו כי מרט שיגר – לא ברור מהיכן – הודעה על דחיית הפעולה, אולם בשל תקלה באלחוט לא הצליח מטה הגדוד להעבירה לעטרות. כך או כך, הוראת המבצע נשארה בעינה, ובחצות הלילה שבין ה-3 וה-4 במרס, שלוש שעות אחרי שהאנשים נשלחו לישון, הגיע מברק מירושלים: "לצאת בכל מחיר."
"בארוחת הערב גילו היוצאים עצבנות ולא היו מסוגלים להכניס לפיהם מאומה, נטלו את הלחם ליד והניחו אותו מיד," סיפר אחד מהם.
ב-1:00 העירו אותם, הגישו להם תה וב-2:00 יצאו, כל אחד עם נשקו האישי. הכוח פוצל לשני כוחות שלכל אחד מהם ניתן מקלע, אולם מכשירי קשר לא היו איתם. האנשים צעדו כשעתיים ללא עצירה, תחילה שלושה קילומטרים צפונה ואחר כך כמרחק הזה מערבה.
נקודת היעד שבה התמקם המארב נמצאה על הכביש ללטרון במרחק של כ-7 קילומטרים דרום-מערב מרמאללה.
מצפון-מערב לנקודת התקיפה הוצבו שניים לתצפית. לרגלו של אחד נקשרה פיסת בד לבן והיה עליו להניף אותה כלפי מעלה כאשר יופיע האוטובוס, ובכך לתת אות להתקפה. חוליה שנייה איבטחה את כוח המארב כלפי דרום-מזרח, כלומר כלפי התנועה העשויה לבוא מכוון לטרון, וחוליה שלישית הוצבה בעורף המארב, בדרך הבאה מהכפרים ראפאת וביתוניה, כדי למנוע הפתעה משם. אנשי חוליה זו היו אמורים להגן על דרך הנסיגה לעטרות. שאר הלוחמים היו אמורים לתקוף את האוטובוס, וכאשר ייעצר – "לחסל" את כל נוסעיו.
השחר עלה וגשם החל מטפטף. קור הבוקר של יום חורף בהרי רמאללה חדר לעצמות. בשעה 6:40 הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו, אך הוא אפילו לא נעצר. הנהג התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. כך או כך, מטרת המבצע לא הושגה, והיריות רק שימשו אות אזעקה לאויב, לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה.
יש גרסאות שונות לגבי ניסיון ההימלטות, אולם אין ספק לגבי התוצאה העגומה: נועם ו-15 מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו לעטרות. כל הפרטים האלה הם פרי עדויותיהם.
בהישמע היריות הראשונות צילצלו פעמוני הכנסיות בשני הכפרים הסמוכים, ביתוניה וראפאת, וערביי האזור הוזעקו. הכוח הנסוג לכיוון עטרות אותר והחל מרדף אחריו. הערבים הרודפים תפסו את הרכסים שסביב ציר הנסיגה והמטירו על נועם ואנשיו אש מכל הכיוונים. כבר בשלב הראשון של המרדף היו פגיעות, אולם הן לא היו קטלניות. כדור פגע בתרמילו של אחד הנסוגים והצית בקבוק מולוטוב שהיה בו, אולם נושא התרמיל הספיק לנערו מעליו בעוד מועד.
"נועם נתן פקודה לרוץ וכולם רצו," סיפר אחד הניצולים. "בהגיעם לראש הרכס הראשון נורו עליהם היריות הראשונות. בתחילה היו אלה יריות בודדות ובלתי מכוונות, אך עד מהרה גברו היריות וגדלה יעילותן. – – – לפתע נפתחה עליהם אש ממקום שלא ציפו לו. זה גרם למבוכה קלה, שגדלה כאשר היו במורד ונתגלו לכפר הגדול ראפאת – אותו כפר שעקפו בלילה על מנת שלא להסתבך בקרבות עימו. ערביי ראפאת ראו את היהודים רצים והחליטו לרדוף אחריהם. אליהם הצטרפו רודפים מכיוון אחר, ככל הנראה מהכפר קלנדיה שמדרום-מערב לעטרות."
בקטע זה של הנסיגה, כאשר האנשים רצו במורד, העיקר הייתה המהירות. נועם הורה שלא להיעצר, גם לא כדי להשיב אש. כך הורה גם אחרי שחצו את העמק והחלו מטפסים אל קו הרכס שמולם. נועם איתר גדר בקצה המעלה והאיץ באנשיו להמשיך לרוץ, כדי להגיע אליה. כשהגיעו הם נפלו מאחורי הגדר כפגרים נטולי רוח חיים. אז ניתנה להם פקודה להשיב אש, וחילופי היריות נמשכו כרבע שעה. אחד הנסוגים נפצע בידו. זה היה הפצוע הראשון.
גם למכוניות הנוסעות לרמאללה וממנה התגלה הכוח, ועד מהרה נראו מהעבר ההוא מכוניות עמוסות אנשים, שעמדו להצטרף לרודפים כדי לכתר את המחלקה. במצב זה לא יכלו הנסוגים להמשיך לשכב, ובלית ברירה קמו והמשיכו בריצה אל הכיוון האפשרי היחיד, הבסיס, שהיה מרוחק כשישה קילומטרים. מרחק רב בדרך הררית.
בשעה שבע ורבע הגיעו הנסוגים לעמק רחב יחסית, ואדי אל-דיר, שם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר. שלושה מהם נחלצו בכל זאת מהכיתור וטיפסו על רכס שממזרח לעמק. שאר חבריהם לא הצליחו לפרוץ בעקבותיהם, וקשר העין בין השלושה לשאר האנשים אבד. האש העזה שנורתה עליהם הוציאה מכלל אפשרות חזרה לאחור.
סיפר אחד מהשלושה, עזרא סיטון: "אך נדמו היריות וכבר שמענו מביתוניה את קריאות האזעקה 'עליהום'. ראינו אותם במרחק של כ-700 מטר מאתנו, על גבעה החולשת על המדרון שבו היינו, פזורים סביב, על כל הגבעות. לא הארגון של האויב קבע את התוצאה אלא הכמות. הם היו חמושים ברובים ובסכינים והתקרבו לטווח יעיל…
"מצאנו עצמנו לפתע מדלגים ומתרחקים מהאש, אחד אחד. הייתה זו נסיגת יחידים. כל אחד ניסה להציל את עצמו. פצועים זעקו ונשארו מאחור."
השלושה – עזרא סיטון, יצחק זילברשטיין ויצחק גולדברגר – נחלצו לבסוף מהמרדף ואת המשך הדרך עשו תחילה במסלולים שונים. תוך כדי הנסיגה בלט יתרונו של הרובה הקנדי שהיה בידי סיטון. הוא הנחית אש יעילה, בהשוואה לסטנים קצרי הטווח של זילברשטיין וגולדברגר. במרחק ניכר מאחורי השלושה נראו אחדים משארית הכוח, אולם אלה לא הצליחו להדביקם.
שחזור קטעי עדויות של השלושה מעלה את התמונה הבאה: אחרי שעברו ארבעה רכסים, בעודם מתקדמים לקראת רכס חמישי, יירטו הרודפים הערבים את דרכם, עלו על הרכס ונערכו במלונת אבנים, כדי לקדם את פני היהודים הנסוגים. השלושה הבחינו בהם ולכן לא המשיכו אל הרכס אלא פנו מזרחה, דרך ואדי נסתר, לכיוון עטרות.
מן המלונה המשיכו הרודפים לארוב לשלושה, ובכל פעם שהתגלה מישהו מהם, פתחו עליו באש.
בכורח הנסיבות נסוג אפוא כל אחד מהם לעטרות בדרך משלו. יצחק זילברשטיין רץ היישר לתוך הכפר הערבי ראפאת, חצה אותו, כשהוא נע במהירות בין החצרות, ירד לוואדי מדרום, משם המשיך הלאה דרומה, כשהוא מוסתר למחצה בתוך אפיק הוואדי, וכך הגיע למושב בריא ושלם. יצחק גולדברגר עלה על רכס מזרחי, חלף על פני חלק מהתוקפים, שנמצאו במרחק של עשרים עד שלושים מטר ממנו, וירד גם הוא לוואדי. תוך כדי ירידה נפצע בידו. עזרא סיטון עלה לרכס זה קצת צפונה מהנתיב שבו נע יצחק גולדברגר, וניסה להגיע למקום שממנו יוכל לראות את מגדל המים של עטרות.
"חטפתי כדור מאחור," סיפר. "מהחבטה נפל לי הרובה. המשכתי בתנופת הריצה עוד כמה מטרים, אך חזרתי, התכופפתי כדי להרים אותו וראיתי שהקת מלוכלכת בדם. בהמשך הריצה הרגשתי לחות במכנסיים, אחר כך כבר צלעתי אבל המשכתי והגעתי לגדר אבנים ארוכה, שמאחוריה נעו ראשים. חששתי שהערבים אורבים לי אך כבר היה מאוחר וגם בלתי-אפשרי לשנות כיוון. שלפתי רימון-יד, לכל מקרה, אך להפתעתי הם היו משלנו. נפלתי לזרועותיהם, באפיסת כוחות ובהרגשה ברורה שהחבר'ה האחרים אבודים."
אבל השניים לא אבדו, כזכור. הם המשיכו לרוץ בוואדי, עברו ליד בית ערבי בודד עם בוסתן ("בית האפנדי") הנמצא במרחק קילומטר וחצי מצפון-מערב לעטרות, ליד בית הקברות של המושב. שם נתקלו בכיתה של אנשי עטרות, בפיקודו של המא"ז, אותו הכירו לפי המדים האוסטרליים שנהג ללבוש. התברר שבשעות הבוקר הגיע לעטרות כוח מורכב מאנשי פלמ"ח, נוטרים, מחלקה מפלוגת המטה של "מוריה" וכיתה מנווה-יעקב, בפיקודו של צבי סיני, כדי לחפש את המחלקה.
בטרם יצא כוח החיפוש הגיעה למושב ידיעה מוסמכת, ולפיה מטוסי חיל האוויר הבריטי, שהמריאו משדה התעופה הסמוך כדי לסייע באיתור המחלקה, לא גילו כל סימן ל-16. מאוחר יותר מצאה המשטרה את הגופות במרכז רמאללה, ובצהריים הן הובאו לבית-החולים "הדסה" שעל הר-הצופים. קשה היה לזהותן בגלל התעללות שהשחיתה את פניהם.
ההיסטוריון הפלשתיני עארף אל-עארף, שהיה אז מפקד העיר רמאללה, הוא אשר ניצח על המרדף. על פי עדותו תפסו נועם וחבריו גבעה ונערכו בה להגנה היקפית. חמישה מהם נהרגו מיד והשאר ניסו להיחלץ, אולם התוקפים סיכלו את ניסיונם, הרגו עוד חמישה מהם ואת הנותרים לקחו בשבי. לפי עארף, שלף אחד הנשבים רימון, ואז נורו הוא וחבריו, לפני שהספיק להשליך את רימונו.
ואלה שמות ה-16, כפי שפורסמו בפקודת יום של גדוד "מוריה"; מפקד המחלקה נועם גרוסמן, סגן מפקד מחלקה נתן כסלמן, סגן מפקד מחלקה מרדכי גרוסמן, מפקדי כיתות יהושע וייסמן, יקותיאל אברבוך ואשר ליפצין, והטוראים שמשון דגני, אליהו וילנצ'וק, שמעון יעקובוביץ, מרדכי יפרח, משה כהן, יהודה מזרחי, יהודה בן שלום מזרחי, משה רחמים מזרחי, מאיר עזרא.
יוסף נבו סיפר כי אחרי הפעולה זומנו מפקדי הגדודים וסגניהם אל שאלתיאל. שאלתיאל הסביר את מניעיו לתמוך ללא ערעור בתוכנית המבצע. הוא אמר שמבצע זה ושכמותו הם האמצעי היחיד להפסקת המצור הערבי על העיר העתיקה והפגיעות בתחבורה לירושלים וממנה. העובדה כי מבצעים כאלה כרוכים באבידות, אינה צריכה להרתיע, אמר, והוסיף: "אנו חייבים להיות מוכנים לאבידות, אפילו בהיקף גדול יותר. המלחמה רק התחילה."
נבו עירער על היגיון הפעולה. כל המשתתפים, פרט לאחד, הצטרפו לדעתו של נבו. גם ממרחק זמן, ההיגיון שהיה טמון בעצם הצגת התכלית נראה צולע: בשום מקום לא הוצג "מבצע שמואל" כחלק מתוכנית מקיפה יותר, לא כאשר הונחת על הגדוד, גם לא במסגרת דיון להפקת לקחים.
נפילת ה-16 השאירה רישום עמוק על אנשי הגדוד, בבחינת "זה יכול היה לקרות לכל אחד מאתנו". "מוסה" סלומון כתב אז ביומנו: "אני משוכנע שכל אחד מן הנופלים לא חשב שייפול. מה הערובה כי בטחוני שלא אמות במלחמה זו יקום ויהיה?" והוא הוסיף: "אדם חייב לפחד כדי שיידע לכלכל את מעשיו וללחום יפה."
"מוסה" כתב צוואה לפני היציאה לאחת הפעולות וקומם בכך את החבלן אברהם מזרחי (גיל, איי סו הר). הוא סיפר כי כאשר נודע לו הדבר, אמר במפגיע למפקדו: "מוסה, אם לא תקרע את הצוואה – לא אצא אתך. אני רוצה מפקד שלא רק לוקח אותי, אלא גם מחזיר אותי."

 מארב בכביש רמאללה לטרון 3-4/3/1948

3. הארבעה-עשר: שיירה במלכוד

שלושה שבועות לאחר "מבצע שמואל", יצא כוח של שני משוריינים מירושלים לנווה-יעקב ולעטרות. הכוח יצא למרות מידע שהצטבר במשך שבועות, והצביע בעליל על יכולתו של האויב לחסום את הדרך בפני כוח כה קטן. יציאה זו עלתה ב-14 קורבנות נוספים, גם הם ממיטב הלוחמים.
כמו בפעולה הראשונה, גם בשנייה התברר שמתכנני המסע ונותני ההוראה לבצעו פעלו כאילו נעלמה מעיניהם המשמעות של שליטת האויב על הדרכים הצפוניות וההשתכללות המתמדת שחלה בשיטותיו ליירוט שיירות. נוסף על השליטה בשטח ושכלול אמצעי החסימה, קיימו תושבי הכפרים שבדרך לרמאללה מערכת של תצפיות ואזעקות, שאיפשרו להם לערוך מתקפה, ולגבור על כל כוח אבטחה שמחוז ירושלים הצליח לגייס אז לליווי שיירה.
שני המשוריינים יצאו לדרך לפני הצהריים. אחד מהם היה מותאם לניהול קרב יריות: דפנותיו היו נמוכות, כדי לאפשר למאבטחים שדה אש נרחב יחסית. ואילו השני היה רכב הסעה, מעין מיניבוס גדול עם דפנות מצופות לוחות משוריינים ואשנבים צרים שאיפשרו ירי גם מתוכו. המגן הקדמי שלו היה חזק במיוחד, כדי שיוכל לפרוץ מחסומים.
רכב ההסעה נסע ראשון, ורכב האבטחה – עם כיתת ליווי בפיקודו של דוד מזרחי, לוחם מנוסה, מפקד מחלקת רגמים בפלוגה המסייעת – אחריו. במשוריין הקדמי נסע כרמי אייזנברג, מפקד פלוגה בגדוד "מכמש", אשר יצא לעטרות כדי לקבל את הפיקוד על אנשי גדודו, שכבר שהו שם. הוא נשא עמו מקלע ברן וניצב ליד אשנב ירי. היו במשוריין עוד שלושה נוסעים מצוידים בתת-מקלעים מסוג "סטן".
בהתאם לתוכנית המסע, פנתה השיירה לכיוון הר-הצופים ונכנסה לחצר בית-החולים "הדסה". שם הוגשה לנוסעים ארוחת בוקר, והם יצאו להמשך דרכם סמוך לשעה 12:00.
בקרבת הכפר שועפאט, במחצית הדרך מירושלים לנווה-יעקב, עלה המשוריין הראשון על מוקש ונעצר, מבלי יכולת להמשיך. אש כבדה ניתכה עליו. לרוע המזל דווקא כרמי אייזנברג נפגע ראשון. הוא קיבל כדור במצחו, והחובש אריה איינהורן, שחש אליו מיד, מצא אותו מוטל על רצפת המשוריין ללא רוח חיים. נפילתו של כרמי הייתה אבידה קשה. הוא היה מפקד אהוד, שאיש מפקודיו לא עירער על סמכותו, עלם חמודות זקוף קומה ויפה תואר, חייל מוכשר שהגיע לדרגת קצונה בצבא הבריטי, שאליו התנדב במלחמת העולם השנייה.
אריה לא השתהה, נטל לידיו את המקלע והתייצב ליד האשנב. ההגנה על המשוריין הייתה מוטלת מעתה עליו. המשוריין השני לא הצטרף לקרב, אלא חלף במהירות על פניו, ומפקדו קרא לעבר הלכודים: "אני ממשיך לנווה-יעקב כדי להביא עזרה." ברור שהוא פעל כך מתוך הערכה שמספר התוקפים וכוח האש שלהם עולים לאין שיעור על זה של כוח הליווי.
גורלו של משוריין שני זה, שפרץ קדימה, היה נורא עוד יותר. אחד מהתוקפים הערבים הצליח להנחית עליו בקבוק מולוטוב ולהציתו. מהמשוריין הראשון (רכב ההסעה) שהיה תקוע מאחור, ראו היטב כיצד נפתחות דלתות הרכב הבוער, ואנשי הליווי קופצים כדי להימלט מתופת התבערה, ואז נקטלים על-ידי כדורי האויב, אחד אחד, עד האחרון שבהם.
על המשך הקרב סיפר אחר כך החובש, אריה איינהורן: "כאשר לקחתי לידי את הברן כמעט שלא הייתה לו תחמושת. נותרה בסך הכול מחסנית אחת. יריתי בודדות. גם לתת-מקלעים שירו מאשנבים אחרים כמעט שלא נותרה תחמושת. אני זוכר שכאשר יצאנו לדרך, ספרו את הכדורים שהכניסו למחסנית אחד אחד, כאילו היו מטילי זהב."
בין הנוסעים היה קצין ההנדסה המחוזי, אליהו פינקלשטיין. אחרי כן נקרא האירוע על שמו. הוא נשלח מירושלים כדי לארגן את הביצורים בגוש הצפוני. נוסעי השיירה, מפקדים כטוראים, התייחסו אל פינקלשטיין כאל הבכיר שבחבורה, ואחרי נפילתו של כרמי ראו בו את הממונה על מסע השיירה. הוא היה מבוגר יחסית, באמצע שנות הארבעים שלו, רגוע בעתות מבחן, מנוסה בהליכות מלחמה, ערני ובעל עין פקוחה, הרואה היטב מה מתרחש סביבו.
משה זיסקינד זוכר כיצד סייע פינקלשטיין לכרמי להתגבר על מגבלות שדה הראייה המצומצם של אשנבי הירי הצרים. אחרי מות המפקד כרמי, הדריך את המקלען-החובש איינהורן לאן לכוון את הברן ומתי ללחוץ על ההדק: "קצת ימינה, להוריד, ללחוץ." עוד הוא מעודד ומנחה, חטף פינקלשטיין כדור קטלני ונפל גם הוא.
האזור כולו נהפך למוקד של אזעקה ערבית המונית. מאות כפריים התקהלו סביב. אחדים מהם הגיעו עד לדופן המשוריין ושילשלו לתוכו רימונים, לעתים מבלי לשלוף את הניצרה. בכל פעם כזאת התכופף אריה, הרים את הרימון וזרק אותו חזרה החוצה. הוא הודה כי ייתכן שגם הוא עשה זאת מבלי לשלוף ניצרה, הכול מתוך לחץ.
למרות השריון חדרו כדורי אויב פנימה, לאו דווקא כדורים שלמים, לרוב היו אלה שברים ונתזי שריון. ייתכן גם שהיו לאויב כלי ירי וכדורים חודרי שריון. כך או כך, היו נפגעים בתוך המשוריין. זמן-מה לא גרמו חילופי האש לפגיעות נוספות, אבל לבסוף חטף אריה כדור בכתף ימין, והפגיעה הפילה אותו על רצפת המשוריין. רימון נוסף שהושלך פנימה, דרך אשנב הירי שלידו, התגלגל אל מתחת לרגליו, ליד צדו השמאלי, והפעם כאשר הרים אותו כדי להשליכו חזרה, הוא חש רתיחה בתוך הרימון, שהתפוצץ כהרף עין בידו. גופו סוכך על שאר נוסעי המשוריין, אולם ספג את רוב הרסיסים. חודשים ושנים פלט גופו של אריה איינהורן רסיסי רסיסים.
חמישים שנה לאחר מכן ישבתי מולו ורשמתי מפיו את סיפורו. מבטי היה מרותק לעיניו השקטות ולגדם ידו החשוף, ללא פרוטזה. מוזר הדבר, לבי לא התכווץ מצער, להפך הוא גאה ורחב על מותר האדם: איש החי"ש משארית הפליטה, שנשלח כנער לאושוויץ, והוא מחזיק עד היום את הגה מכוניתו בידו הבריאה. תחילה אנשים חששו לנסוע אתו. עד מהרה למדו שהוא מיטיב לנהוג גם אחרי הפגיעה הקשה.
ליד אשנב אחר במשוריין התקוע על הכביש עמד משה זיסקינד. הוא המשיך באוזני את סיפור הקרב מהנקודה שבה נפגע אריה: "ממזרח לכביש, סמוך מאוד למשוריין, היה בניין שממנו ניתכה אש חזקה. גם אני נפגעתי בידי. הנהג שווילי קיבל 'קריזה' ופלט אנחות." משה היה בטוח שהסוף הגיע, שכן כל כלי הנשק נותרו ללא תחמושת. הוא לא ראה מוצא וצעד לעבר הדלת האחורית, הנתונה לאש מטווח קצר, כשהוא זועק בלבו: חבל למות ולמה זה צריך לקרות לי בגיל כה צעיר.
לפתע התקרבה מכונית עם שוטרים בריטים ואנשי המשוריין קראו לעברה: "Help! " השוטרים השיבו: ‘‘Fucken Hagana’’, חלפו על פני המשוריין המוקף המוני ערבים והסתלקו מהמקום.
בסופו של דבר ניצלו זיסקינד, איינהורן וחבריהם בזכות שיירה בריטית אחרת, שהגיעה למקום זמן קצר אחר כך, ללא קשר עם ההתקפה. הייתה בה אישיות רמת מעלה — מפקד הצבא הבריטי בארץ, הגנרל מקמילן. הוא עצר והביא להפסקת אש. בעקבות דין ודברים עם התוקפים הושג הסכם על פינוי היהודים הנצורים, בתנאי שנשקם והמשוריין עצמו יימסרו לידי הערבים.
אינה המקרה ולמקום הזדמן גם המפקד הבריטי של הלגיון הערבי העבר-ירדני, גנרל גלאב, שהשאיר לנו בספרו "חייל עם הערבים" תאור של המפגש, שכלל את פרטי הסכם החילוץ.
כאילו כדי להביא את תלאותיו של איינהורן לשיא, שכחו אותו המחלצים בתוך המשוריין. רק כאשר סיימו לפנות את הפצועים והחללים ועמדו לנסוע, הם שמעו את נקישותיו מבפנים, והתברר להם כי אדם חי נותר במשוריין העומד להימסר לאויב.
אולי משום כך נכלל שמו של איינהורן ברשימת החללים שהתפרסמה למחרת בעיתונות העברית. אחיו מרדכי, תושב תל-אביב, שישב עליו שבעה, נדהם לשמוע בטלפון את קולו של אריה, חי וקיים.
כיתת הליווי, שנקטלה כולה, השתייכה לפלוגה המסייעת. רוב החיילים היו רגמים. מפקד הפלוגה שנגרמה לה האבידה הקשה, משה (מוסה) סלומון, הגיש למפקד הגדוד מרט את מסקנותיו. הוא העריך כי מלכתחילה לא הייתה לאנשיו כל תקווה לגבור על האויב שחסם את דרכם, משום שלא היה בעורפם כוח חילוץ. מסקנתו העיקרית הייתה לפיכך: "יש הכרח בכוח מזוין יפה, מורכב משני משוריינים ומכונית גרירה מוכנה במרכז העיר [לחוש] לעזרת כל שיירה ושיירה." מוסה הטיח: לכוח המשטרה המשגיח על התחבורה בתוך העיר יש כוח אש יעיל יותר, רובים משוכללים ותת-מקלעי טומי-גן, ואילו לכוח שצריך להתמודד עם אויב חמוש היטב המאיים על התחבורה לירושלים, יש רק סטנים. הוא הציע להפוך את היוצרות ולהשאיר את הסטנים לשימוש בתוך העיר. ועוד התריס: נפילתם של מפקד כיתת צלפים, רגמים וחבלן, שהיו במשוריין ליווי אחד, מוכיחה היעדר שיקול דעת לגבי הקצאת אנשים; כוח האדם המקצועי החיוני רוכז בכיתת ליווי אחת, שראוי היה להציב בה מקלענים ורובאים בלבד. מוסה דרש להציב גם תצפיות קבועות על הדרך, לקיים סיורי אוויר מעליה ולהבטיח תקשורת אלחוטית בין השיירות והעיר ובתוך השיירות.
בסך-הכל איבד החי"ש הירושלמי במהלך חודש מרס בגוש הצפוני 41 לוחמים. 56 נפצעו. מטה מחוז ירושלים לא חזר על הטעויות ולא שיגר שוב שיירה קטנה לשטח שבשליטת האויב, אפילו לא בליווי חמוש. התחבורה לנווה-יעקב ועטרות התנהלה מאז ואילך בחסות הצבא הבריטי, ששדה התעופה שליד עטרות שימש אותו עד יום הפינוי, ולכן היה לבריטים עניין למנוע קרבות בין ערבים ליהודים לאורך הדרך מירושלים לעטרות.
בנווה-יעקב נותרו אז 164 לוחמים. כל הנשים והילדים פונו מהמקום כשבועיים לפני כן. כאשר ירד הערב ביום ה-16 במאי, היה ברור למפקד המקום, ישראל פונט, כי במצב השורר, יכבוש הלגיון את היישוב בתוך זמן קצר. שינוי מצב לטובה לא נראה באופק, והוא החליט לבצע נסיגה בלי לחכות לאישור שבושש לבוא. כך ניצלו הלוחמים מקרב התאבדות חסר תכלית.

סגור לתגובות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: