רומק פיין: הקרב במנזר סן-סימון

 

אני רוחש כבוד רב לאנשי הפלמ"ח שהיו מאומנים היטב ונועזים. הם כבשו את מנזר סן-סימון ונלחמו כאריות. מבין אנשי הכוח שלחמו שם נפלו רבים והיו פצועים לרוב. היו בו רעננה (מפקד הכוח) , והיה אורי בן ארי (מפקד אחת הפלוגות), והיה דדו ז"ל (לימים רמטכ"ל), והיה רפול ז"ל (לימים רמטכ"ל) שנפצע בקרב והמשיך להלחם, והיו עוד רבים וטובים.

למחרת הפריצה הלילית, בשעות הצהרים, אחרי קרבות רבים בשעות היום, התקפות אויב והתקפות נגד (כך סיפר לי דדו ז"ל), עם כל ההרוגים והפצועים (כ-50 במספר), התחמושת שאזלה כמעט והעזרה שלא הגיעה, התקבלה בפיקוד הכוח החלטה שיש לסגת. אולם אין מי שיפנה את הפצועים שאינם מסוגלים ללכת ולכן, כדי שלא יפלו בידי האויב, יוכן מטען כדי להרוס את המנזר יחד עם הפצועים.

אולם, באותה שעה מגיעה הודעה באלחוט מהמטה בירושלים: "האויב מתמוטט! התחילה נסיגת תושבים מקטמון – החזיקו מעמד!". הודעה שקרית. מאוחר יותר, מפקד החטיבה, יצחק רבין ז"ל, מבטל את האישור של יוספ'לה טבנקין המג"ד ומעביר הוראה חדשה: אין נסיגה! ואנשי הפלמ"ח נשארים.

ואמנם, כבר באותו בוקר נעשו ניסיונות לשלוח עזרה. מתוך שתי מחלקות של הפלמ"ח בפיקודו של "עבד", הצליחו להגיע מספר לוחמים בלבד. מאוחר יותר, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, הגיעה לעזרה פלוגה של "מוריה" בפיקודו של יהויכין קינת  (קנולר) ז"ל. אחד ממפקדי המחלקות הייתי אני. הגענו באור מלא ותחת אש כבדה, עם הרוג אחד ומספר פצועים ונכנסנו למנזר. אז, למיטב הבנתי התמוטט האויב.

עם רדת החשיכה התפנו כל אנשי הפלמ"ח יחד עם הפצועים, פרט לדדו ז"ל שנשאר איתנו עוד יום אחד.

ואני שואל: מדוע בכל תיאורי הקרב, בשיחות ברדיו ובהופעות בטלוויזיה לא מזכירים את לוחמי גדוד "מוריה"? האם לא לחמנו שם והקזנו דם, ולא מגיע שנוזכר כלוחמים האחרים? ואני תוהה, האם לאחר 60 שנה אפשר לתקן אי דיוקים היסטוריים כאלה?

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: