א. פרוץ התבערה

הצתת המרכז המסחרי

ב-2 בדצמבר 1947, בשעות הבוקר המאוחרות, עלו להבות אש מן המרכז המסחרי שבמזרח ירושלים, על גבול העיר העתיקה. תמרות העשן נראו במרחקים וסימלו את ראשיתה של המלחמה בירושלים.
המון ערבי יצא מהעיר המזרחית וצעד לכיוון העיר החדשה, במחאה על החלטת עצרת האומות המאוחדות שהתקבלה שלושה ימים קודם, ועיקרה חלוקת הארץ בין שני העמים הנאבקים עליה.
כוח של ה"הגנה" הצליח להגיע עד לראש התהלוכה, ירה יריות אזהרה מעל לראשי ההמון וחסם את כניסתו למרכז העיר. הערבים הסתובבו ופנו דרומה, עברו ליד המרכז המסחרי הסמוך, שרובו היה שייך ליהודים, פרצו לתוכו והחלו לבזוז. החנוונים והקונים היהודים נמלטו למקומות מסתור, והבוזזים – אחרי שמילאו את כליהם – הציתו את החנויות והפכו את המרכז המסחרי לשממה. הכוחות הבריטיים, במקום להגן על החנויות, התמקדו ב"הפרדת כוחות", ובכך סיכלו את מאמץ ה"הגנה" להגן על הרכוש והנפש שהותקפו על-ידי האספסוף.
אירועי המרכז המסחרי באו שלושה ימים אחרי התפרצות ספונטנית אחרת בחוצות ירושלים: הפגנות השמחה במרכז העיר היהודית, שהחלו מיד אחרי שנודעו בשעת לילה מאוחרת תוצאות ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות.
אז יצאו ההמונים לרחובות והחגיגה נמשכה עד עלות השחר. שיאן היה כאשר צעיר יצא מבין שורות החוגגים, התייצב כשוטר-תנועה-ללא-מדים בצומת רחובות יפו והמלך ג'ורג', מקום בו ניצב בדרך כלל שוטר בריטי, והחל לכוון את התנועה לקול תשואות ההמון החוגג, שראה בכך ביטוי לראשיתה של ריבונות יהודית.

גיוס

אולם לא הכל יצאו בריקודים. צעירים רבים, חברי ה"הגנה", התייצבו בו בלילה לקריאת מפקדיהם.
בלילה ההוא ובימים הבאים הגיע מספר אנשי החי"ש (חיל השדה) בירושלים, לרבות הסטודנטים שגויסו על הר הצופים, ל-750 מתנדבים. עד לסוף דצמבר עלה מספרם ליותר מאלף.
בפרוץ המלחמה היה בחי"ש הירושלמי רק גדוד אחד. בתחילת חודש מרס 1948 הוא חולק לשניים, והגדוד שעלילותיו נפרשות בספר זה נקרא מעתה גדוד החי"ש הראשון.
בראשית מרס ניתן לגדוד השם: "מוריה". מפקד החטיבה פירסם ב-9 במרס פקודת יום מיוחדת שהודיעה על כך בלשון נמלצת: "קצינים סמלים וטוראים… היום ניתן לכם השם 'מוריה', שם המסמל את ירושלים בקדושתה מני ארבעת אלפים שנה."
הגדוד השני קיבל את השם "מכמש".
כעבור עשרה שבועות שוב אוחדו שני הגדודים, בגלל האבידות הרבות שנגרמו לגדוד "מכמש", ובינתיים הוקם גדוד שלישי — "בית-חורון". זה היה המצב ביום הקמת צה"ל.
לא עברו ארבעה שבועות נוספים, וגיוס החובה שהטילה מדינת ישראל על צעיריה הגדיל באופן ניכר את מספרם של אנשי החי"ש.
בכל התמורות הללו נשמרה זהותו המיוחדת של גדוד החי"ש הראשון, "מוריה", והקורא יזהה אותו על נקלה בכל תהפוכות המערכה בירושלים. עובדת ייחודו היא מקור גאווה ללוחמיו.

המג"ד

לוחמי ירושלים ידעו הרבה חילופי מפקדים במרוצת מלחמת העצמאות: מפקד המחוז התחלף, מפקד חטיבת החי"ש התחלף פעמיים, מפקד הרובע היהודי בעיר העתיקה התחלף חמש פעמים, מפקדי פלוגות ומחלקות התחלפו, לרוב משום שקודמיהם נפלו בקרב, או משום שנקראו למלא תפקידים שהתפנו. רק תפקיד אחד בגדוד נותר ביד אחת – תפקיד המג"ד (מפקד הגדוד). פקודיו היו נאמנים לו, ואלה שהיו ממונים עליו סמכו עליו. גם כאשר בשלב מסוים רצה מפקד המחוז להדיחו, הוא לא הצליח בכך. על מפקד זה – זלמן מרט – הייתה גאוותנו.
למרט יצאו מוניטין של לוחם אמיץ, אשר צבר ניסיון קרבי בפלגות הלילה המיוחדות. הוא עלה לארץ ב-1930, בהיותו בן 18, והתפרנס מעבודות כפיים בבניין ובמכונאות. באמצע שנות ה-30 הצטרף מרט לארגון ה"הגנה" ובפרוץ מאורעות הדמים מונה למפקד כיתת סיירים, בין מאבטחי התחבורה ביישובים הכפריים של עמק יזרעאל. הוא הדריך באימוני נשק וקרב-פנים-אל-פנים. ב-1941, כאשר הוקמו "פלוגות המחץ" (הפלמ"ח) הראשונות, התמנה מרט לפקד על אחת מהן.
שנה אחר כך הוא נשלח עם יחידת סיירים – בפיקודו של משה דיין – לסוריה, עם כוח חלוץ בריטי, שלחם בכוחות הצרפתיים משתפי הפעולה עם הנאצים (כוחות "וישי"). שם איבד דיין את עינו, ומרט הוא שחבש אותו והמשיך לפקד על הכוח.
כל מי שהיה ליד מרט בעת קרב, התרשם מאחוות הלוחמים שהקרין, משלוותו וקור רוחו ומתגובותיו המהירות והשקולות.
גם מרט יצא בליל כ"ט בנובמבר לחוצות העיר, לא כדי להצטרף להילולת השמחה, אלא כדי למצוא בקהל החוגגים את פקודיו, אנשי החי"ש, ולגייסם. הוא ומפקדי יחידות המשנה שיצאו אתו, "צדו" את אנשיהם וצירפו כל מי ש"ניצוד" להמשך החיפוש.

"זוהי מלחמת העצמאות"

כעבור יומיים, באחד בדצמבר, הורה הפיקוד העליון על כוננות ביחידות ארגון ה"הגנה", בעקבות השביתה הכללית של ערביי הארץ, שעליה הכריז הוועד הערבי העליון.
אולם ההפגנה הערבית, שהביאה להצתת המרכז המסחרי, לא תוכננה מראש על-ידי המנהיגות הערבית העליונה, אלא הייתה ספונטנית. גיוס החי"ש בבירה, עוד בטרם הוכרזה הכוננות הכללית, היה אפוא דבר בעתו. הוא איפשר למטה מחוז ה"הגנה" בירושלים לשגר את הכוח שעצר את התהלוכה הערבית, במהירות יחסית.
"זוהי מלחמת העצמאות", כתב-ניבא אז ביומנו משה סלומון, מפקד פלוגה בגדוד החי"ש הראשון של ירושלים, הוא גדוד "מוריה". יומנו של משה – מוסה – ילווה את קורות הגדוד בהערותיו ובהארותיו, עד מותו בניסיון הפריצה לשער יפו.
19 יהודים ו-26 ערבים נפצעו באירועי יום המלחמה הראשון ההוא, שהיו להם השלכות ארוכות טווח על בירת הארץ: קווי אוטובוסים נקטעו, יהודים הפסיקו להיכנס לשכונות ערביות, וערבים חדלו מלעבור במרכז העיר. אנשים לא שמו עוד את פניהם מהעיר החדשה אל חוצות שער יפו ושער שכם לקניות, לטיולים ולתחנות האוטובוסים הערביים היוצאים את העיר לכל הכיוונים. לא עוד הגיעו מדי בוקר לשוק מחנה יהודה פלאחיות העומסות על ראשן תוצרת ופלאחים מדדים עם חמוריהם, עמוסי ארגזים.
אחרי מסע הגיוס הראשון הוקם בגימנסיה "רחביה" מעין בסיס קליטה גדודי. במקום רוכזו אנשי חי"ש ותיקים, בצד המגויסים החדשים. אלה שהעידו על עצמם כי אומנו לקרב, נשלחו ללא דיחוי – בחסות החשיכה ועם ציוד שהביאו מביתם – למקומות ריכוז אזוריים, ומהם יצאו לעמדות קדומניות, כשהם משתדלים לחמוק מעין הבריטים כמו גם מעין האויב הערבי.
הנשק המועט בעמדות היה מוצפן ב"סליק", שמקומו היה סוד כמוס הידוע רק למפקדי הכיתות ולסגניהם.
כלי הנשק המצוי היה תת-מקלע סטן, והוא נמסר מחייל לחייל, בשיטת "הכלי החם".
הסטן היה פרי ייצור עצמי. אלפי כלים חדשים יוצרו מדי שנה, מאז החל הייצור ההמוני בתש"ו, בתנאי מחתרת. התעשייה הצבאית של ה"הגנה" ייצרה גם חומרי נפץ, רימונים, כדורים ואפילו מרגמות. גם מחוז ירושלים פיתח ייצור חשאי משלו, והכוחות המדעיים, שהעיר התברכה בהם, נוצלו למטרות אלה. אולם על אף התקדמות הייצור המקומי, נזקק המחוז ל"יבוא" של רוב הכלים, בראש ובראשונה לרובים ולמקלעים. כדי לדאוג למשלוחי נשק, להספקת מזון ולהובלת אנשים, אורגנו השיירות, שלוו בצוותים חמושים. זו הייתה אחת הפעילויות החיוניות של המלחמה בירושלים.

מחוז ירושלים

יותר מעשרה שבועות חלפו מאז פרצה המלחמה, עד שהוכרעה שאלת הפיקוד מטעם ה"הגנה" על מחוז ירושלים. לשאלה זו נקשרה בעיית המבנה: האם להקים בירושלים חטיבת חי"ש, כיחידה קרבית עצמאית, או להשאיר את המצב שהיה בפרוץ המלחמה; מסגרת-על שהיא ספק מבצעית, ספק מנהלית.
התוצאה הייתה שחיילי החי"ש הירושלמים נותרו ללא מסגרת עוצבתית בעלת גאוות יחידה משלה, וללא מפקד חטיבה לוחם, המזוהה אתה ורק אתה.
בפועל הוכרעה השאלה עם מינויו של דוד שאלתיאל למפקד ראשי בירושלים, אחראי לכוחות החי"ש והחי"ם (חיל-המשמר) כאחד. הוא הגיע לבירה באמצע חודש פברואר, אולם לא הצליח לרכוש את אמונם של מפקדי החי"ש לדרגותיהם השונות. אחדות מהחלטותיו ומהוראותיו המבצעיות עוררו תמיהה בקרב הלוחמים, שלא שוכנעו כי תמיד נשקל היחס הנכון בין סיכוי לסיכון. קשה היה לעכל בשלווה את קביעותיו הפסקניות של שאלתיאל, מפקדי "מוריה" חשדו בשאלתיאל, כי הוא אינו מעריך במידה מספקת את תרומתם ונוטה יתר על המידה לתבוע תגבורת מבחוץ.
ההתנגדות לו גברה והלכה ככל שנקפו חודשי המלחמה. הוא יישאר ודאי דמות מעוררת מחלוקת גם בפרספקטיבה היסטורית. מלכתחילה הוא היה אישיות יוצאת דופן בפיקוד הבכיר של ה"הגנה". מוצאו היה ממשפחה ספרדית שהיגרה לגרמניה. היה בכך משום צירוף שעשוי להוות יתרון בירושלים, אולם הוא הגיע לארגון ה"הגנה" אחרי חמש שנות שירות בלגיון הזרים הצרפתי, שירות שלא הכשיר אותו ליחסי הבנה עם מפקדי החי"ש, ותיקים כצעירים, שתפיסת עולמם עוצבה במסגרת מושגים שונים לגמרי. דווקא נתוניו, שהיו כנראה מבטיחים בעיני בן-גוריון, ובעיקר ההדגשים שלו על משמעת וסדר, התפרשו בין אנשי השורה כגילויי שררה ונוקשות.
הוא לא השכיל לשתף את מפקדי המשנה בגיבוש החלטותיו, ולא הצליח להחדיר בהם תחושה שהוא מכיר מקרוב את תנאי הלחימה ויודע להעריך את הקשיים המיוחדים שעומדים לפניהם. הוא מיעט לצאת לשטח בשעות קרב, אם ננקוט לשון זהירה, אך ייאמר מיד שלא הטלנו דופי בטוהר כוונותיו, במצפוניות שבה מילא תפקידו. הבחנו בגינונים וסלדנו מהם, אף כי לא ראינו בהם שררה לשמה.
עוזריו הקרובים, ציון אלדד ואחרים, ריככו במידת-מה את הניכור שהתפתח בין מפקד המחוז למג"ד "מוריה", אך הקונפליקט לא נפתר. הנה כך מעיד יצחק לוי (לויצה) בספרו, על המחיר ששילם הגדוד: "גדוד 'מוריה' נלחם ללא הרף ורושמו על המערכה בירושלים היה ניכר ביותר. הגדוד הוטל למערכה למן הרגע הראשון. … עד מהרה נשחק הגדוד, שהיה הכוח המאומן והמלוכד ביותר במחוז, בפעילות הבלתי-פוסקת. הוא היווה נכס יקר קרבי, שמן הראוי היה לשמור עליו לקרבות הכרעה בהיקף גדודי."

בדרך אל העיר

שני נתיבים ראשיים הובילו מהשפלה לירושלים. הנתיב האחד — מסילת הברזל: מלוד דרומה עד לנחל שורק ומשם מזרחה — דרך נחל רפאים — עד לתחנת הרכבת בירושלים. המסילה פסקה לשמש עורק תחבורה ראשי בשלב מוקדם של המלחמה, משום שחלשו עליה כפרים ערביים: בית-צפאפה ושראפאת בדרום-מערב ירושלים ובתיר (ביתר) בצפון הר-חברון. הנתיב השני, שבו עבר הכביש מתל-אביב-יפו דרך רמלה, בואך שער הגיא, אותו כינינו בימים ההם "דרך המלך". הוא היה עד מהרה לאחת מזירות הקרב העיקריות במערכה על ירושלים. קטע הדרך שעבר ברמלה הערבית היווה נקודת תורפה אחת, אולם את רמלה המישורית היה אפשר לעקוף. המלחמה על התחבורה לירושלים התמקדה בקטע של שער הגיא.
האויב ניסה שוב ושוב לחסום מעבר זה, וכך להטיל מצור על האוכלוסייה היהודית ולהכניע אותה ברעב.
בימים 19, 21 ו-23 בדצמבר הותקפו שיירות שעשו דרכן לבירה. על כלי הרכב הגנו אז לא רק מלווים חמושים, אלא גם סיורים שתרו אחרי מארבים של האויב. בשלוש התקיפות היו לאנשי השיירות 11 נפגעים, אחד מהם נפגע למוות.
המענה על ההתקפות הערביות היה פעולות גמול. האחריות להן הוטלה על בסיס הפלמ"ח בקריית-ענבים, וסומנו לשם כך שלושה יעדים: הכפרים יאלו ובית-סוריק, הסמוכים לדרך, והח'אן של שער-הגיא.
הכפר בית-סוריק שלט על גב ההר בצומת של דרכים אחדות, שהסתעפו מהנתיב הראשי. תקיפתו הוטלה על הקורס ל"נשק כבד" של החי"ש הירושלמי, כולם אנשי גדוד "מוריה" לעתיד.
בשטח ההיערכות, סמוך לקריית-ענבים, פוצל הכוח לשניים: החלק הגדול, שהיה אמור לחדור לכפר, יצא לפעולה סמוך לחצות בפיקודו של מפקד הקורס, אפרים לוי: "היה ליל ירח," סיפר אחר כך. "לפנינו הלכו גששים שלנו ושל הפלמ"ח. בגלל הזנחה בדרג המחוזי, לא הועמד לרשותנו תיק הכפר אשר הוכן על-ידי המודיעין והסיירים של החי"ש בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה. גם לא צוינו לי יעדים מסוימים לפיצוץ או לתקיפה… כשעה וחצי נדרשה לנו כדי לעבור את שלושה הקילומטרים מנקודת ההיערכות ועד לפאתי הכפר."
המשימה הייתה להיכנס, לפוצץ בתים אחדים, לזרוק כמה רימונים ולעורר מהומה, כדי להזהיר את הערבים מפני הצפוי להם אם ימשיכו בתקיפת התחבורה.
על החלק האחר, בפיקודו של יעקב סלמן, הוטל לשמש חוליית חיפוי או רתק, הכל לפי התפתחות הפעולה. חוליה זו הייתה מצוידת במקלע ברן ואנשיה יצאו יחד עם כוח הפשיטה העיקרי, תוך כדי שמירה על מרחק מתאים ממנו.
בשלב זה אירעה אפיזודה, השופכת אור הן על חוסר המשמעת ביחידות החי"ש, והן על רוח ההתנדבות שפיעמה בהן: לאחר שכבר יצאו מנקודת ההיערכות, הדביק את היחידה שלמה בן-שמעון, חייל שנענש על הפרת משמעת ונאסר עליו לצאת לפעולה. המפקדים הסכימו בדיעבד שימשיך עם הכוח ושחררו במקומו לוחם אחר, שהתקשה ללכת ורטן.
אפרים לוי סיפר בקצרה על מהלך הפשיטה: "הכוח שצויד במרגמה, נוסף על הנשק האישי, נתקל בפטרול של רוכבים ערבים, שהספיקו להסתובב ולחזור לתוך הכפר, על מנת לשוב ולהופיע עם כוח מוגבר של כעשרים איש. הם פתחו באש, ואנחנו ירינו עליהם, והשלכנו רימונים. תושבי הבתים הסמוכים נמלטו לתוך הכפר, תוך שהנשים והילדים צורחים ומייללים."
אחד מאנשי הכוח, יעקב יפה, נפצע קשה, אולם החובש, מאיר כרמיול, הצליח להוציאו משטח האש ולחבוש אותו. למרות מבצע הצלה זה, עדיין היה הפצוע בסכנה חמורה. זאת ועוד: המשך תנועתו של הכוח אל תוך הכפר, כשהוא נתון תחת אש, היה כרוך בסיכון גבוה, בעיקר משום שהרוכבים הצליחו לשבש את הקשר בינו לבין חוליית החיפוי המצוידת במקלע.
לערבים שהפתיעו את התוקפים היה כוח אש עדיף. לאחר מעשה התברר שהם נמנו עם כוח שהוקם על-ידי המנהיג הצבאי הערבי עבד אל-קאדר אל-חוסייני. היה בכוח זה גרעין מאומן-יחסית של חיילים משוחררים מצבאותיהן של המדינות הערביות השכנות. עבד אל-קאדר אל-חוסייני "היה מנהיג מלידה… הוא היה בעל כריזמה שהילכה קסם על בני עמו," כתב לויצה, ראש שירות הידיעות של המחוז. לפי מקור זה, הקים המנהיג הערבי שלושה מחנות לאימון טוראים ומפקדים זוטרים: בצוריף (ליד גוש עציון), בביר-זית (ליד רמאללה) ובעזרייה (ממזרח לירושלים). עוד כתב לויצה, שהמנהיג הערבי אירגן בכפרים מעין משמר לאומי מקביל לחי"ם של ההגנה, שהיה "עירני מאוד ולא היה אפשר לחדור לשטח הערבי מבלי להיתקל בו." זה בדיוק מה שקרה בבית-סוריק.
התפתחות בלתי צפויה זו של הופעת יחידה צבאית מאומנת-למחצה, רכובה על סוסים וחמושה היטב בצד האויב, חייבה את אפרים לוי לשקול מחדש את ההיגיון שבהמשך הפעולה. הוברר שהכנת הפשיטה הייתה בלתי-מספקת, בעיקר מהבחינה המודיעינית: דבר הצבת כוחות של עבד אל-קאדר לא נודע למתכנני המבצע. ככל שהש"י טרח לקבץ ידיעות, הוא לא דאג לצייד את כוחות המבצע במידע כלשהו על רמת הכוננות של האויב ועל יכולתו המבצעית המרחבית. לאור שיקולים אלה נתן לוי הוראת נסיגה לעבר קריית-ענבים. האנשים נסוגו כשהם נושאים עמם את הפצוע באלונקה.

סלמן, שפקד – כזכור – על חוליית החיפוי, לא הגיע לקריית-ענבים. אחרי שדרכו נחסמה על-ידי כוח הפרשים הערבים שהגיח מהכפר, הוא החליט לשנות כיוון ולסגת לארזה. את האזימוט קבע לפי הכוכבים. כאשר ירד עם אנשיו לוואדי שמדרום לבית-סוריק, הם אותרו שוב על-ידי הפרשים, וכדי לנתק עמם מגע הוביל סלמן את אנשיו במרוצה עד לאפיק הוואדי, ומשם היישר לצדו השני במעלה תלול, שסוס ורוכבו אינם יכולים לטפס בו בלי להחליק כלפי מטה. כך נחלצו מן המרדף הצמוד.
עדיין נותרה פתוחה השאלה, אם יצליחו הרודפים לעקוף אותם ולהגיע לפניהם אל גב השלוחה. לכן דחק סלמן באנשיו, אשר במהלך העלייה המאומצת היו ביניהם שעצרו עקב אובדן נשימה ואף הקלו על עצמם על-ידי שזרקו מימיות ומעילי קרב. הוא הקים את הנרפים בבעיטות ואת המפגרים האיץ בדחיפות ובחבטות. "דיבורים אינם עוזרים במקרים כאלה," הסביר לאחר מעשה.
בגלל השיפוע התלול והשטח הטרשי, ויתרו פרשיו של עבד אל-קאדר על ניסיון העקיפה וחזרו על עקבם, ואילו כוח החי"ש המשיך לעלות והתקרב לפאתי הכפר קולוניה. סלמן החליט לא לעקוף את היישוב הערבי, אלא לעבור בו לתומו כשכלי הנשק מוצנעים במעילים, כאילו מדובר בסיור שקט, ולא במהלך קרבי. "איש מהכפריים לא היה מעלה בדעתו שהעוברים הם לוחמים יהודים, הנסוגים אחרי חילופי יריות עם שכניהם בבית-סוריק."
בסוף המירוץ נשקפה סכנה דווקא מהשומרים היהודים של בית ההבראה ארזה, שנהגו להציב בלילות מארבים בכניסה למתחם. שיחק מזלם של הנסוגים ובגלל ליל הירח החליטו השומרים לוותר הפעם על המארב הקבוע שלהם. סלמן ואנשיו הגיעו לפשפש הנעול והזעיקו את השומרים בקריאות, שלא הותירו ספק שהם "משלנו".
הדבר הראשון שעשה סלמן אחרי שהניחו לאנשיו להיכנס, היה להזעיק אמבולנס כדי להציל את חיי הפצוע. עם האמבולנס הגיע אריה לנגר, סרג'נט של משטרת היישובים העבריים, והוסכם עמו שכל החוליה תיכנס לאמבולנס ותחזור בו לבסיס בקריית-ענבים.
אפרים לוי סיפר כי כאשר הגיעה החוליה לבסיס, נקוו דמעות שמחה בעיניו.

באותה שעה שבה נערכה הפשיטה בבית-סוריק, פשט כוח פלמ"ח על הכפר יאלו, הסמוך לשער-הגיא. היה דמיון-מה בין מהלכיהן של שתי הפשיטות. הכוח הגיע לפאתי הכפר ואנשיו הטילו רימונים על הבתים הקיצוניים. התושבים השיבו אש, ריכזו כוח משלהם, ופתחו במרדף אחרי אנשי הפלמ"ח, שנסוגו אחרי שעוררו מהומה. זו בעצם הייתה המטרה.
הפשיטה השלישית, על הח'אן שבשער-הגיא, לא הגיעה לידי קרב, משום שכאשר החלו חילופי יריות, הגיע למקום משוריין בריטי שפתח באש על שני הצדדים. מפקד כוח הפלמ"ח החליט לסגת, כדי שלא תונחת עליו אש מלפנים ומאחור.

קפה אבו-ג'ורג'

מסמך שהפיץ המודיעין לענייני ערבים (הש"י הערבי) של מחוז ירושלים על הנעשה בכפרים, כלל דיווח על סדרה של הסכמים שנציגי הש"י חתמו עם המוח'תארים, למניעת התקפות ופיגועים הדדים. הוסכם להימנע גם מסיורים בעלי אופי צבאי.
במסמך צוין הקסטל בין הכפרים שנכבדיהם השתתפו בהסכם האי-התקפה, אולם ההסכם לא מנע מגורמים אחרים לבצע התקפות בקרבת הקסטל.
ב-11 בדצמבר נערכה ההתקפה הראשונה על תחבורה יהודית בקרבת הקסטל, ומאז היה האזור למקום מועד לפורענות. ב-21 בינואר הותקפו שתי שיירות. לוחם אחד מכוח האבטחה נהרג ושניים נפצעו.
בתגובה בוצעה למחרת פשיטת גמול על חצר בית-הקפה אבו-ג'ורג' הסמוך לפסגת הקסטל, ששימש בית-ועד למתכנני פיגועים, נקודת תצפית על שיירות, ועמדת זינוק נוחה על כלי רכב מתקרבים. במעלה התלול האטו השיירות את נסיעתן ובקרבת בית-הקפה אף עצרו, כדי למנוע התחממות יתר של המנועים. שם מילאו רדיאטורים שמימיהם רתחו וגלשו. כך נקל היה לאויב לפגוע בהם.
המחלקה שהוקצתה לפשיטה על בית הקפה השתייכה לפלוגה א' של "מוריה", שחנתה אז בארזה. את הפיקוד על המבצע קיבל יעקב סלמן. תוכנית הפעולה וההיערכות לקראתה הזכירו במקצת את הפשיטה על בית-סוריק, שנערכה ארבעה שבועות לפני כן, אולם היה הבדל אחד מהותי: הפשיטה על בית-הקפה אבו-ג'ורג' הצליחה.
נלמד לקח מכישלונות קודמים, והפעם ניתנה יותר תשומת לב לגורמים מודיעיניים. ההגנה האגפית הייתה קפדנית ביותר, לבל תופתע המחלקה על-ידי הופעת גורם מבחוץ. לפיכך הוצבו חסימות משני עברי ציר התנועה של הפושטים: יחידה של הגדוד השישי של הפלמ"ח הציבה חסימה ליד קריית-ענבים ממערב ליעד וכיתה של נוטרים חסמה את גשר המוצא ממזרח לו.
משהו על רוח הלחימה של אנשי הגדוד ניתן ללמוד מעדותו של יעקב סלמן, כי בעקבות השמועה על הפשיטה העומדת להתבצע, הגיעו אליו מתנדבים ממחלקות אחרות, ביקשו להצטרף לפעולה ואף הביאו עמם מכתבי המלצה.

איש גבוה במגבעת שחורה

בשעה 22:00 יצא הכוח מארזה אל הוואדי היורד לנחל מוצא מצפון לקסטל ועלה ממנו לכיוון בית-הקפה. למרות המעקף איבדו הפושטים את גורם ההפתעה, כאשר מעדה רגלו של אחד מהם ודירדרה אבנים במדרון. מיד נפתחה אש מכיוון היעד, אולם המחלקה לא נעצרה, אלא הסתערה לתוך החצר. החבלנים הניחו מטענים בשני הבתים שהיו מתחם היעד, ופוצצו אותם. עיקר הכוח נסוג בשלום, אבל בנקודת הכינוס, כאשר פקד סלמן את הכוחות, נמצא כי המ"כ אברהם הויזמן חסר.
לאחר חיפוש ממושך, נמצא אברהם שוכב במצב של גסיסה בשולי הכביש. יעקב סלמן נשא אותו לבדו עד למקום הכינוס, ואנשי המחלקה, שנסוגו בדרך שבה הגיעו, לקחוהו עמם. בבואם לארזה התברר כי אברהם נפח את נשמתו וכל ניסיונות ההנשמה לא החזירו אותו לחיים. הויזמן היה ההרוג הראשון בפעולה התקפית באזור ירושלים.
אברהם הויזמן, צעיר חרדי, שכונה בפי חבריו לגדוד "רבי", היה נכדו של רבה של ירושלים, יוסף חיים זוננפלד. הוא הצטרף לארגון ה"הגנה" ב-1942, בהיותו בן 17, ובתוך זמן קצר הגיע לקורס מ"כים בקבוצת גבע. חניך אחר בקורס היה יעקב סלמן, שסיפר על הצעיר החרדי כי "הוא לא כל כך התאים שם לנוף האנושי שסבב אותו… אבל הוא לקח את העניינים ברצינות. לבש מכנסיים קצרים, נעל נעלי עבודה וחבש כובש טמבל. הוא נהג להשכים קום לתפילה כדי להגיע בזמן לריצת הבוקר". כעבור זמן קצר נעשה מדריך בקורס מ"כים שהתקיים בגוש-עציון.
הוא היה דמות יוצאת דופן ומעוררת השראה כאחת. נין ונכד למשפחת רבנים, צעיר בעל כושר מנהיגות נדיר, מראשוני תנועת הנוער של "אגודת ישראל". בקרב הנוער של "אגודת ישראל" הוא הטיף לא רק להגנה, אלא גם להתיישבות ולהתיישבות שיתופית דווקא.
חבריו זוכרים כי היה מגיע לאימונים לבוש שחורים, מחליף את בגדיו לחאקי, ולאחר האימונים היה חוזר ל"מדים" חרדיים. על כן היו שכינו אותו "האיש הגבוה במגבעת השחורה".

בדרך להר-טוב

מושג מה על פיזור כוחו של הגדוד בחודש הראשון למלחמה ניתן לקבל מתלאותיה של מחלקה מצומצמת של אנשי "מוריה", שנשלחה לעזרת הר-טוּב הקטנה, מושבה מבודדת בת 20 משפחות.
המחלקה יצאה ב-26 בדצמבר, באוטובוס לא משוריין, ונתקלה בדרך בחסימה ומארב של האויב. האנשים יצאו מירושלים בלתי-חמושים, שכן את הנשק היו אמורים לקבל במקום, מידי אלה שאותם נועדו להחליף. בסך הכל היו באוטובוסים שני אקדחים ושני רימונים, בכליהן של שתי צעירות שנסעו כ"סליקריות": כך כונו לוחמות שנשאו על חזן מחבוא נשק, אקדחים מפורקים ורימונים, מתוך תקווה שהכלים ישתלבו היטב בגזרתן ושהשוטרים והחיילים הבריטים לא יפשפשו בידיהם בגוף הנשים בעת החיפוש.
כליווי לאוטובוס נשלח טנדר של נוטרים, מצוידים במקלע "לואיס" וברובים. הטנדר נסע ראשון ולא הצליח להתגבר על החסימה. "ניתנה לנו פקודה לקפוץ מהרכב," סיפרה אחת ה"סליקריות", ורדה שמיר. "מסרתי את האקדח והכדורים למ"כ אברהם שער, שישב לידי. שמואל תשבי, שקפץ ראשון, נפגע בראשו ומת במקום. הוא היה ניצול שואה ואיבד בה את הוריו.
"המ"כ אברהם, ועמו שישה בחורים, קפצו מהאוטובוס אחריו ופתחו בריצה אל הכביש, כדי להזעיק עזרה. הם רצו לעבר לטרון, כשכפריים ערבים רודפים אחריהם. כוחותיו של אלדד קישוני [שהיה בין הרצים, צעיר וכבד משקל] אפסו והוא נפל ונדקר למוות בידי הרודפים, שהשתמשו בסכינים ובמקלות. הבחורים זרקו לעבר התוקפים את הרימון האחד שהיה להם, אך הוא לא התפוצץ. הם המשיכו לרוץ למחנה הבריטי בלטרון, שם סיפרו על ההתקפה וביקשו שיחישו להם עזרה. משלא נענו מיד יצאו לכביש והצליחו לתפוס טרמפ לירושלים.
"אנחנו, הבנות ויתר האנשים, זחלנו תחת אש שנורתה עלינו מכל העברים, עד שהגענו למעין גשרון מתחת לכביש, ששימש מעביר מים. תפסנו שם מחסה." יחד עם נוסעי האוטובוס ירדו גם הנוטרים מהטנדר, כדי לתפוס מחסה ועמדות להגנה היקפית. ורדה זוכרת את מפקד הנוטרים, יוסי כץ, צועק אליהם: "איך אתם שוכבים? עלולים לעלות עליכם ולשחוט אתכם." הוא גילה מנהיגות והאנשים פעלו לפי הוראותיו.
זה היה דבר בעתו, כי הפיקוד על המחלקה השתבש מהרגע הראשון, כאשר מפקד המחלקה – שמריהו דיאמנט – נפצע.
"המפקד, יוסי כ"ץ, אמר שמן ההכרח לנסות ולהגיע לכביש ולהזעיק עזרה," הוסיפה ורדה, "ואחד הבחורים, דוב שיינבלום, התנדב למשימה זו. אני רואה לפני את דמותו כשהוא פושט את מעילו הכבד (יש לזכור שהיה חורף), לוקח את האקדח היחיד שנותר, ויוצא בריצה לכיוון הכביש הראשי. אחריו יצא גם נוטר.
הייתי בטוחה שזה הסוף שלנו, וחיפשתי פיסת נייר ועיפרון כדי לכתוב כמה מילות פרידה להורי ולהתנצל בפניהם על מה שאני, בתם היחידה עוללתי להם…"
ורדה ואביבה (הסליקרית השנייה) טיפלו באברהם רוטברג, שנפצע קשה: "בהיעדר חוסם עורקים, חסמנו לו את הפצע בכף ידנו. הוא שכב תחת הגשר, היה לח וקר, וכך ישבנו כמעט ארבע שעות מנותקים, בלא כל מידע על מה שעלה בגורלם של אלה שרצו על ההרים להזעיק עזרה.
"סיכויינו להחזיק מעמד הלכו ופחתו. התחמושת של הנוטרים הלכה ואזלה. מחשבות עגומות ביותר על הצפוי לנו התרוצצו בראשי."
סרג'נט הנוטרים סיפר לימים שהחליט להשאיר לשתי הבחורות את שני כדורי האקדח אחרונים, כדי למנוע את נפילתן לידי הערבים.
ההודעה על גורל השיירה הגיעה העירה, ולאחר קרוב לארבע שעות הגיעו חיילים בריטים וגם נוטרים, פתחו באש לכל עבר והניסו את התוקפים. "יצאנו מתחת לגשרון," סיימה ורדה את סיפורה, "לא לפני שטמנו את הרימון הבלתי לגאלי שלנו, מחשש שהבריטים יגלו אותו. האוטובוס שלנו יצא מכלל שימוש. עלינו על רכב משוריין של הנוטרים ועם רדת החשיכה, בליל שבת, חזרנו אחוזי חרדה לירושלים. בדרך נודע לנו שדוב שיינבלום, שעזב אותנו מתחת לגשרון ורץ לכיוון הכביש, לא חזר."
במלאת ארבעים וחמש שנים לנפילתם של השלושה – שמואל תשבי, אלדד קישוני ודוב שיינבלום – הנציחו חבריהם את זכרם באנדרטה שהקימו ליד הכביש העובר ממזרח למושב מסילת ציון, במקום שבו עמד הגשרון בדרך להר-טוב. הגשרון עצמו נמחק בינתיים ודרך חדשה ומשופרת נסללה במקומו. גם המושבה הר-טוב התרוקנה מתושביה, במקומה עומדת העיירה בית-שמש.

פעולות בתוך העיר ובגבולה

בליל ה-5 בינואר פשטה יחידה של "מוריה" על מלון "סמירמיס" בקטמון ופוצצה אותו. הפושטים, שנים-עשר מספרם, בפיקודו של קצין החבלה הגדודי יואל קרסני, גילו זריזות ותושייה. הם הגיעו בשתי מכוניות ליעד שבלב השכונה הערבית, מכונית אחת הובילה את חוליית החבלה, והאחרת – את המאבטחים. המכוניות הורידו את השנים-עשר ליד הכניסה למלון וחזרו העירה, והפושטים ניגשו אל בית המלון כאשר חומרי הפיצוץ מוסתרים במעילי הרוח שלהם. זה היה לילה גשום וסוער.
התכנון היה לשהות בבניין לא יותר מחמש דקות, שהות מספקת להבערת פתיל הפעלה, אלא שהפתילים נרטבו בגשם למרות כיסוי המעילים. קרסני כרע בישיבה מזרחית, הניח את הפתיל על נעלו, חתך והסיר ממנו את הסיבים הרטובים. לא עברו עשר דקות, והחבלנים ראו מעמק המצלבה, שאליו רצו כל עוד נשמתם בקרבם, את קירות הבניין מתעופפים באוויר.
הנסיגה המהירה נעשתה תחת אש, כי פיצוץ השער – שקדם לחבלה – העיר את השומרים ואת ערביי הסביבה, ואלה פתחו באש מכל הכיוונים.
שמונים וחמישה איש שהיו במלון בעת הפיצוץ נפגעו, קרוב לשלושים מהם נהרגו. בין ההרוגים היה סגן-הקונסול הספרדי. לפי מידע של הש"י היו ביניהם גם חמישה קצינים עיראקים, אולם פריט מידע זה לא אושש.
לשם מה בוצע פיצוץ מרשים זה? לטענת יוזם הפעולה, מישאל שחם, בית המלון שימש בסיס ומפקדה לכוח אויב. אולם גם מידע זה היה שגוי כנראה.
למחרת הפעולה זימן הנציב העליון הבריטי את בן-גוריון אליו, ולאחר דין ודברים בוטה על הפעולה התפתחה בין השניים שיחה על הדרכים הנאותות לקיום הביטחון ובכלל זה על התערבות הבריטים ואופיה. בן-גוריון אמר לנציב, כי יש בכוח היהודים לפתוח את הדרך לתל-אביב וגם לעיר העתיקה, "אבל אם אתם תילחמו נגדנו, נהיה חסרי אונים. אין לנו תקווה לנצח את הצבא הבריטי. המדיניות שלנו היא הגנה עצמית," הדגיש יו"ר הנהלת הסוכנות.
למחרת השיחה דיווח הנציב ללונדון כי הזהיר את בן-גוריון שאם ה"הגנה" תמשיך בפעולות כאלה ימצאו אנשיה את עצמם עומדים מול כוחות בריטיים. מדיווחו זה עלה כי בן-גוריון היה נגד המעשה, והבהיר כי פיצוץ המלון לא בוצע לפי הנחיה מרכזית. הנציב השיב לו כי הוא מכיר בזכותו של כל קיבוץ לאומי להגנה עצמית, אבל היהודים לא יוכלו להגן על מדיניות של "חיסול אנשים חפים מפשע." הנציב דיווח ללונדון עוד, כי בקרב היהודים יש מחלוקת על פעולות הגמול.
הפרשה גרמה, בין השאר, לעיכוב בחילופי גברי בצמרת הפיקוד הירושלמי. דובר אז על מינויו של שחם לתפקיד בכיר. היו שייעדו לו את הפיקוד על חטיבת החי"ש, אולם הביקורת של הדרג המדיני על פעולת סמירמיס הורידה מעל הפרק את ההצעה.

פשיטה בליל שלג

ארבעה שבועות אחרי פיצוץ מלון "סמירמיס", בוצע פיצוץ נוסף – רב עוצמה – של טחנת הקמח הגדולה בבית-צפאפה. בית-צפאפה הוא כפר ערבי שנמצא מדרום לשטח העירוני של ירושלים, סמוך לשכונת מקור-חיים, אשר בחודשי המלחמה הראשונים הייתה מנותקת מהעיר: בצדה האחד נמצא הכפר, ומשני עבריה האחרים היא גבלה בבתים של השכונה הערבית בקעה, הגדולה ממנה פי כמה. הדרך האחת שקישרה אותה עם מרכז העיר העברית עברה בחלקה בגבולו של אזור ביטחון בריטי, ובחלקה האחר דרך שכונות ערביות נוספות, שמהן צלפו על האוטובוס היומי האחד שהגיע לשכונה. גם המשאיות המעטות שהביאו אספקה לשכונה היו יעד לצליפות.
בליל ה-6 בינואר הצליחו תוקפים ערבים לחדור למקור חיים ולפוצץ קיר של רפת. למחרת הגיבו מגני השכונה היהודית בחדירה לכפר השכן. ערביי בית-צפאפה לא נשארו חייבים והגיבו בו ביום בהתקפת נגד, ובחיפוי אש מקלע הצליחו להתקרב לאחת העמדות ולהטיל עליה רימון. אחד מאנשינו נהרג ושניים נפצעו.
ההתקפות, בעיקר על התחבורה לשכונה, נמשכו גם בימים הבאים. בתגובה פשט, בליל ה-12 בינואר, כוח של "מכמש", בפיקודו של אברשה טריינין (טמיר) על בית-צפאפה. התוקפים שיתקו ברימוני יד עמדת מקלע ערבית והפעילו מטען חבלה נגד טחנת הקמח של הכפר, ששימשה עמדה מרכזית בתוכו. פרצה שריפה וכבאי הצבא הבריטי נזעקו לכבותה. הערבים ירו על הכבאים ועל משוריינים בריטיים שליוו אותם. הבריטים השיבו אש. לפי הדו"ח הבריטי נהרגו שלושה ערבים ושבעה חיילים בריטים נפצעו. אברשה ושניים מאנשיו נפצעו אף הם.

על-פי ידיעות של מודיעין המחוז (ש"י) היו בבית-צפאפה 200 אנשי צבא ערבים, מתנדבים מארצות שכנות, מכוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
בשלב ההוא הוחלט, בגלל עוצמתו היחסית של כוח האויב שבכפר השכן, להציב במקור-חיים הקטנה שתי מחלקות מן החי"ש התל-אביבי.

התגבורת התל אביבית

כשישה שבועות אחרי פרוץ המלחמה עלתה לירושלים תגבורת של כ-250 אנשי חי"ש מתל-אביב, וצורפה לחי"ש הירושלמי. הכוח, שהיה מורכב ברובו מחי"שניקים ותיקים, שהספיקו לעבור טבילות אש, רוכז בשרונה (כיום הקריה), וצויד בנשק.
התל-אביבים יצאו לירושלים בעיצומו של החורף, בשבת, 24 בינואר. הם היו לבושים (מתחת למעילים עבים וכבדים, מעודפי הצבא הפולני) במדים אוסטרליים שקיבלו בשרונה, ועוררו בכך את השתאותם של הירושלמים. לא רק הציוד האחיד הרשים, אלא גם מצעדם בכיתות, במחלקות ובפלוגות, כל יחידה עם מפקדה, דבר שהיה נדיר בירושלים.
משום מה נאמר לרבים מחיילי התגבורת שזמן שהותם בירושלים לא יעלה על שבוע-שבועיים, אף כי לא הייתה כל תוכנית להחליפם אחרי זמן כה קצר. מתברר שמפקדי חי"ש תל-אביב חששו שרוחם של לוחמיהם תיפול, כאשר ייוודע להם לכמה זמן ינותקו מבתיהם.
לפיכך, לא התכוננו התל-אביבים לשהייה ארוכה בריחוק מהבית. הציוד האישי שנטלו עמם לא הספיק. הם התקנאו בירושלמים שהיו מוצבים בעיר מגוריהם ונעזרו במשפחותיהם בכל הנוגע לביגוד ולכביסה, ואף יכלו לסור הביתה למנוחה ולשינה אחרי שעות השירות.
המבקש לדעת כיצד מתהווה "רוח יחידה" ואחוות לוחמים, ילך אצל התל-אביבים ויאזין לסיפורים על תנאי המצור שכפו עליהם שהייה בכפיפה אחת.

הנה כי כן, כזה היה המצב שבו נקראו התל-אביבים לחזק את הגנת מקור-חיים ואת יכולת ההרתעה של מגיניה. סיפר יצחק אלכסנדרוני, מפקד אחת המחלקות: "ב-30 בינואר הופיע קצין המבצעים הגדודי, משה (מוש) זילברשמיט, (לימים מפקד גוש עציון שנפל בקרב האחרון על הגנתו), והורה לי להיערך לפשיטה לתוך הכפר בית-צפאפה, כדי לפוצץ את טחנת הקמח שנמצאה במרכז הכפר."
מוש שלח בו ביום שני משוריינים עם מטען חומר נפץ, שתי מרגמות שני אינץ' ותוספת של תת-מקלעים אחדים.
הכפר שלט טופוגרפית על הגזרה כולה, וטחנת הקמח – הגדולה במחוז – הייתה המבנה הגבוה בכפר. הצליפות מבניין הטחנה על השכונה שיתקו כל תנועה בתוכה ובדרך אליה במשך שעות היום.
המחלקה יצאה למשימתה ב-31 בינואר בשעה 11 בערב. השמים היו קודרים והרוח הייתה קרה מאוד. ירד גשם. סיפר יצחק אלכסנדרוני: "בכניסה לכפר קידמה את פנינו אש עזה מכל הבתים, מכל סוגי הנשק. ההתקדמות הייתה איטית, תוך ירי וזריקת רימונים על קני ההתנגדות. כשהגענו לטחנה נורתה עלינו אש מקלעים."
בשער הטחנה הציב האויב חוליה עם מקלע ברן, והמשימה הראשונה של כוח הפשיטה הייתה לחסלה. בהסתערות עליה נהרג מפקד הכיתה המסתערת, חנן סרי. הוא זכור לחבריו לנשק כבחור שקט ומופנם בעל כוח פיזי נדיר, שהתגלה גם בקרב, כאשר הרים משאות כבדים. והעיקר — הוא היה מנהיג בעת לחימה.
"חדרנו לבניין הענק של הטחנה," סיפר יצחק, "והנחנו שלושה מטענים. לפני הפיצוץ עברתי במרוצה בכל חלקי הטחנה, לוודא שאיש לא נשאר במתקן, והנה התגלו לי שלושה לוחמים פצועים, שניים מהם קשה. הצלחנו לחלצם.
"הפיצוץ היה אדיר והמבנה קרס כולו. נשמעו זעקות בערבית והכוח שלנו, שסיים את משימתו, פתח בנסיגה חזרה למקור-חיים. כשיצאנו מתוך הכפר, התברר ששלג כבד החל לרדת במהלך הפעולה, והספיק לכסות את כל השבילים. השעה הייתה כבר שתיים אחרי חצות. כל הדרכים נעלמו וכל סימני ההיכר של השטח היו כלא היו. היה ברור לי שאם נטעה בכיוון, ניכנס למלכודת בשטח אויב. לא שעיתי לעצות השונות של הלוחמים על הכיוון שלפיו אפשר להגיע למקור חיים. אמרתי לכולם להיצמד אל הקרקע והוריתי לקשר ליצור קשר עם השכונה, ולבקש שיאירו לנו את הפרצה שדרכה יצאנו משם.
"חיכינו עשר דקות, שהיו כנצח, ואז נדלקה אש. זינקנו אליה במהירות מרבית, כשאנחנו תומכים בפצועים קל ונושאים את [שני] הפצועים קשה ואת גופתו של חנן סרי."
הפשיטה הנועזת של ליל השלג השיגה את יעדיה. גם יחס האבידות היווה מחמאה לתוקפים: לפי מקור ערבי נהרגו בפעולה זו שבעה ערבים ו-25 נפצעו, ואילו לנו היו כאמור שלושה נפגעים. אולם מי שהשלה את עצמו שבגזרת מקור חייםYבית צפאפה תפעל שיטת "זבנג וגמרנו", התאכזב בו בשבוע. התקפת הנגד הערבית — או שמא הייתה זו הפעולה שהאויב נערך לקראתה לפני ליל השלג — באה כעבור יומיים. הערבים תקפו משלושה כיוונים: מקטמון, מבקעה ומבית-צפאפה. הם הגיעו לטווח הרימונים, המגינים השכילו לנצור את אישם עד לרגע המתאים וכאשר השיבו אש, היא הייתה תכליתית ומכרעת. האויב שספג 17 נפגעים, שניים מהם הרוגים, נבלם ונסוג. לאנשינו היו רק שני פצועים.
אבל מקור-חיים לא שקטה. בחודשים פברואר ומרס חזרו ונשנו התקפות על השכונה וגם התקפות-נגד שערכו מגניה. עוד נחזור לספר עליהם.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: