ד. שיירת נבי דניאל

בשבוע האחרון של חודש מרס הגיע מצבה הביטחוני של ירושלים העברית לנקודת השפל. העיר הייתה נצורה, בחינת אין יוצא ואין בא, ואילו נמשכו הדברים כך, הייתה נופלת ברעב, בצמא ובחוסר דלק. כך בעיר עצמה, והקשר עם היישובים היהודיים התלויים בה היה חמור לא פחות. האירוע שיתואר כאן היה מן המשפילים והכואבים בתולדות הלחימה על התחבורה בין ירושלים ליישובים שמדרום לה.
השם נבי-דניאל, שמו של כפר ערבי קטן יחסית, הנמצא מערבה לכביש חברון, כשבעה קילומטרים מדרום לבית-לחם, נכנס לתולדות מלחמת העצמאות בשל שיירה, הגדולה בשיירות שארגון ה"הגנה" הוציא אז לדרך, שהייתה בדרכה מגוש עציון לירושלים.
ראשית הפרשה בארבעים מכוניות עם מרכבים משוריינים; חלקן משאיות, חלקן כלי רכב מסיעי גייסות שיצאה מחולדה לירושלים, בדרכה לגוש עציון.
בירושלים צורפו אל השיירה ארבעה אוטובוסים משוריינים, שהסיעו לגוש פלוגת חי"ש שהחליפה את זו שהייתה מוצבת שם מאז שלהי דצמבר. מבחינתו המצומצמת של גדוד "מוריה" בכך הייתה מקופלת משמעות המסע: רוב השבים מן הגוש, הצטרפו בתוך ימים ספורים לגדוד.
נהגי המשאיות היו ברובם אנשי ההתיישבות העובדת, שגויסו במיוחד להסעת שיירות, ואילו נהגי האוטובוסים שהסיעו את פלוגת החי"ש היו חברי קואופרטיב "אגד".
השיירה הובילה לגוש עציון ציוד ונועדה להוציא מהמשקים מטען לירושלים, בכלל זה גם פר הרבעה יקר ערך, שהקיבוצניקים רצו להעבירו למרכז הארץ. מטען נוסף קשה להעמסה, שצורכי הביטחון הכתיבו, היה גוף של מטוס פייפר, שניזוק בעת נחיתה בשדה התעופה הקטן של גוש עציון. העמסת המטען על כלי הרכב החוזרים לירושלים גזלה לפיכך זמן רב, מעל ומעבר למתוכנן. היא נמשכה שעתיים וחצי, שעלו לאנשי השיירה במחיר יקר, כי הם סיפקו לאויב שהות לארגן את חסימת דרכה לירושלים. למרבה הצער, פיקוד השיירה לא ניצל את ההמתנה לסיורים לאורך הכביש, שאילו נערכו היו מגלים את החסימה בעוד מועד ומאפשרים היערכות לקראתה.
רוב כלי הרכב המתינו על הכביש לשתי המשאיות נושאות הפייפר והפר. היו בשיירה יותר משמונים איש חמושים וכמאה ועשרים נוסעים בלתי חמושים, רובם אנשי החי"ש, שהשאירו את נשקם למחליפיהם. לנוסעי כל אוטובוס ניתן ארגז רימוני יד, תחמושת שמפעל התעש של ה"הגנה" ייצר אז בכמויות ניכרות. רק ליחידים היה נשק אישי.
"היה לנו מצב רוח טוב מאוד, שרנו שירים שחיברנו בעצמנו," כך זוכר את היציאה אחד מאנשי החי"ש, שלמה הררי. אולם השמחה לא ארכה. השיירה החוזרת לירושלים נתקלה עד מהרה בחסימות, שורות אבנים שהונחו על הכביש וגדרות תיל. באלה לא היה אמנם די כדי לעצור את השיירה, אולם הם גרמו להאטת נסיעתה. לאותה מטרה הפעיל האויב גם חוליות שירו על כלי הרכב אש טורדנית, שגברה כאשר התקרבו לבית-לחם. אחרי שישה מחסומים הגיעה השיירה לעיקול שבו היה הכביש חצוב בסלע. שם הקים האויב מחסום אבנים עבה במיוחד, שלושה עד ארבעה מטרים רוחבו וכמטר אחד גובהו. הרכב הקדמי, משוריין החוד, שעד אז נחשב לכול-יכול כמעט בנגיחת מחסומים נגח אותו, אולם לא יכול לו. אחרי הנגיחה עלה הרכב על מוקש ונעצר כליל. משוריין שבא אחריו ניסה לעקוף אותו, אולם נתקע בצד המשוריין הפורץ. עקב כך נחסמה הדרך צפונה, לבית-לחם ולירושלים. אש כבדה ניתכה משני עברי הכביש על עשרות כלי הרכב שהתפרסו על-פני ארבעה קילומטרים מבלי יכולת להמשיך. צבי זמיר, המפקד המיועד של הגוש, עמד בקשר עם מפקדת הפלמ"ח וסיכם עמה שמפקד גדוד הפלמ"ח החמישי, מנחם רוסק, יפרוץ עם שלושה-ארבעה משוריינים מירושלים דרומה ויצטרף לקרב החילוץ. אולם כאשר הגיעו למנזר מר-אליאס, הסמוך לרמת-רחל, הומטרה על המחלצים אש עזה, מקצת האנשים נפגעו והמשוריינים חזרו לרמת-רחל.
בשלב ההוא הורה מפקד השיירה הגדולה להסתובב ולשוב לגוש עציון, אלא שלרוע המזל התהפך אחד המשוריינים וחסם את דרכם של כל כלי הרכב שהיו לפניו. כך נחתכה השיירה לשניים, רובה תקוע בין שתי החסימות, ורק 11 מכוניות במאסף הצליחו לשנות כיוון ולחזור לגוש. התקועים נותרו גם ללא מפקד בכיר. על פי נוהל קבוע היה המפקד יושב ברכב המאסף וכך קרה ששני המפקדים הבכירים, צבי זמיר — המפקד המיועד של הגוש, ומישאל שחם — מפקד השיירה, היו בכוח שחזר לגוש-עציון.
אבטחת השיירה הוטלה על מחלקת פלמ"ח, ומפקד המחלקה, אריה טפר (הזכור לקורא מהדיפת ההתקפה על גוש עציון ב-14 בינואר), היה מאז למפקד השיירה. דאגתו הראשונה הייתה להוציא את הפצועים מכלי הרכב התקועים ולרכזם במקום מוגן יחסית. לשם כך אותר בית בודד, ריק מתושבים, בצד הדרך. מי שהיה מסוגל לנוע בכוחות עצמו, הצטווה לעבור אל הבית ולשאת אתו פצועים. הכול התרחש תחת אש רצופה ונמשך זמן רב.
השיירה נחסמה בשעה 12:30 בצהריים, ורק בשעה מאוחרת אחר הצהריים רוכזו כל האנשים הלא-חמושים בתוך הבית. אנשי הפלמ"ח נותרו במשוריינים, אולם קירבו את כלי הרכב אל הבית, וכך יצרו סביבו מתחם מוגן.

מותו של גיבור ישראל

שניים מנהגי המשאיות רשמו יומן מסע, ואחד מהם, אהרון גלעדי, אף הקפיד לרשום בראשית כל קטע את שעת הרישום. הנהג השני, יונה גולני, הוסיף לדברים נופך ספרותי ופירסמם אחר כך בחוברת.
לפי יומנו של גלעדי, היו במשוריין החוד, זה שנותר תקוע על המחסום שלא נפרץ, אחד-עשר איש מכוח האבטחה. האש שנורתה עליו ללא הרף מנעה מהאנשים לצאת ולהצטרף לחבריהם, שהתרכזו בבית הבודד וסביבו. משוריינים שניסו להגיע אליהם נפגעו בזה אחר זה.
המוני ערבים הקיפו את המשוריין, המטירו עליו אש וזרקו רימונים. "קליעים רבים חדרו דרך דפנות הרכב, ואנשים נפגעו בזה אחר זה," העיד יהודה אייגס, שהיה במשוריין. "שניים נפצעו קשה. האנשים פעלו במרץ, אף כי מתוך הכרה כי סופם קרוב. זרובבל [המפקד] ניסה לעודד את האנשים ואמר שמשוריינים יבואו לחלץ אותנו… הוא הציע, שאם המצב לא ישתנה לטובה והערבים יתקרבו, נפתח באש חזקה ונפעיל חומרי נפץ, עלינו ועל הערבים. השמש החלה שוקעת. רוב האנשים שכבו באפיסת כוחות על הרצפה. אנשים שפצעיהם היו קלים, עמדו בתצפית והנחיתו אש."
בשעה 18:30 נזרקו על המשוריין בקבוקי מולוטוב, והוא החל לבעור. שלושה מאנשי הצוות קפצו ממנו בזה אחר זה. כשהגיע לפי סדר הישיבה תורו של זרובבל הורוביץ לזנק החוצה, הוא אמר לחבריו שלא יעזוב את הפצועים, אלא יישאר עמם בתוך הרכב. השלושה שיצאו לא הרחיקו הרבה בטרם שמעו התפוצצות עזה וראו שהמשוריין מתרסק על יושביו. האם ההתפוצצות נגרמה מבקבוק המולוטוב שפגע במשוריין? או שמא היה הפיצוץ יזום מבפנים. מעשה התאבדות של זרובבל? זאת לא נדע. כעבור כשנה, ביום העצמאות הראשון, עוטר זרובבל הורוביץ כאחד מ-12 גיבורי ישראל במלחמה על עצמאותה.
השלושה שנחלצו מהמשוריין בעוד מועד, מצאו מסתור זמני, חיכו בו עד חשיכה, עקפו את מתחם הבית הנצור והמשיכו דרומה לכפר עציון, מהלך שעות אחדות.
הקרב על שיירת נבי-דניאל נמשך שלושים שעות, מאמצעיתו של יום ועד לערב יום המחרת. באותו הזמן שהוכנסו הפצועים ואנשי השיירה הלא-חמושים לתוך הבית הבודד, רוכזו כל המכוניות שנותרו על הכביש והמרחקים ביניהם צומצמו.
גורל אחד קשר את הנמצאים בתוך הבית עם הלוחמים שהתארגנו למגננה על גג הבניין וסביבו. תנועה מתמדת התנהלה בין הנמצאים בתוך הבית לאלה שנצבו במגננה.
הנהג יונה גולני חקלאי מעמק הירדן היה בין המגינים: "מולי התנשא קיר אבנים בגובה אדם;" כתב ביומנו. "לאורך הקיר מפוזרים בחורים, הם יורים ומשליכים רימונים. משני צדי הבית הקטן בוערות מכוניות שנשארו בקצוות. מההר ניתכת אש תופת של מכונות כבדות, ומההר מוחזרת אש לגג. הדבר האיום ביותר היו זעקות בעלי-חיים שלקחנו מהגוש ונשארו לכודים במכוניות…"

מכלאת אדם

המתעד האחר, אהרון גלעדי, תיאר את אשר מצא בתוך הבית, אחרי שקיבל הוראה להכניס לתוכו את כל מי שהיו ברכבו. יותר מחמש שעות חלפו מאז שהשיירה נעצרה. את ההוראה קיבל מאריה טפר שלקח את הפיקוד. גלעדי הציע לטפר לנסות לפרוץ את טבעת המצור ויהי מה, אולם טפר ביקש שקודם כול יעזור לו להכריח את האנשים לאסוף את כל כלי הנשק שהיו מפוזרים. בבניין ישבו בינתיים בנות אחדות, מיינו את כדורים וטענו מחסניות. תמונה דומה מצטיירת ביומנו של הנהג יונה גולני. אחרי שירד דרך פתח החירום של מכוניתו, הוא זחל והגיע עד לשער העץ החצי-עגול של הבית, שהיה פתוח. "על יד הפתח ערימה של כלי נשק וחגורות עם כדורים; בתוך הבית אפילה וגוש עצום של אנשים שוכבים צפופים נורא זה ליד זה. נשכבתי גם אני. …"
יותר ממאה איש הסתופפו בשני חדרים וניסו למצוא מקום להניח בו את עצמותיהם. הלילה ירד. האפיזודה הבאה, שגולני כתב עליה, ממחישה את המצב ששרר בתוך הבית במשך שעות החשיכה. וגם את ההרכב האנושי של השיירה: "שכבתי בין האנשים. כל הזמן לחצה לי נעל בגב ולא יכולתי לסבול זאת. שלחתי יד לנעל ואמרתי: 'אולי אתה יכול להוציא קצת את הנעל, זה חותך לי את הגב.' פתאום אני שומע קול של בחורה צעירה: 'אני אנסה.' נדהמתי. שאלתי אותה: 'מה את עושה בגיהינום הזה?' היא סיפרה לי ששמה תמר הפט, והיא מדגניה ב'. 'ואני מבית זרע,' הצגתי עצמי. הייתי המום לגמרי. אמרתי לה, שבשיירה היו שני נהגים מדגניה ב', אולם מאז שיצאנו מהגוש לא ראיתי אותם. 'מה את עושה בירושלים?' ביקשתי לדעת. 'אני חובשת במשוריין,' ענתה תמר והרחיקה את הרגל מגבי.
"הבית הקטן כאילו נברא בשבילנו," הפליג וכתב, "בהיותו סמוך לכביש ומאחוריו ערימת אבני בנייה, שכאילו הונחה מראש לבניית עמדות על הגג. והנס הגדול ביותר – בור המים."
הבור התגלה על-ידי בחור אחד, שבגלל הצפיפות הרבה העדיף לשכב על מכסה עץ שגילה בפינה חשוכה. אולם בליטות המכסה לחצו על בשרו והציקו לו ללא נשוא. כאשר הזיז בעזרת חבר את המכסה, התגלה מתחתיו פתח של בור מי גשם. "ובור זה הציל את עשרות הפצועים שבבית."

מלחמתם של אנשי החי"ש

בארבעת האוטובוסים המשוריינים נסעו אנשי פלוגת החי"ש, הסטודנטים (על לחימתם בהגנה על גוש עציון סיפרנו בפרק ג'), שהוחלפו על-ידי חבריהם לגדוד, השאירו את נשקם בגוש ועלו על האוטובוסים בלתי חמושים. לאחר שהשיירה נחסמה והותקפה, הם חזרו וקיבלו נשק מכוח הליווי של השיירה, והיו ללוחמים. הפלוגה מנתה כ-80 איש, 15 מהם בנות. זו הייתה לחימה של כיתות ומפקדי כיתות. אחד מהם, נתנאל לירם, סיפר כי באוטובוס המשוריין שלו היו חמישה סטנים להגנה עצמית ותחמושת מעטה. בשעות הראשונות של המערכה, כאשר נעצרה השיירה, הם הגנו על האוטובוס שלהם ביריות מנשק זה מבעד לאשנבים הצרים "כך הצלחנו למנוע מן הערבים להתקרב למשוריין.
"לקראת השעה ארבע אחרי הצהריים, הגיע אלינו אחד ממשורייני הליווי והורה לנו לחזור אחורה אל נקודת הריכוז. בצד הדרך היו מונחים כלי רכב עזובים, אחדים מהם הפוכים… כולנו יכולנו לחזור רק בהילוך אחורי כשאחד מאתנו צופה מאשנב בחלק האחורי של הרכב ומנחה את הנהג המצויין הוז. התרגיל נמשך כשעה ולבסוף הצטרפנו אל החבורה [שהייתה מכונסת] באותו בניין…
"על הגג התמקם ישראל זולקה (זיו) ממחלקת מדעי הרוח… האגף הדרומי [של הבית] היה חשוף לתקיפה מרכס דהיישה, לכן ציוויתי על לוחמי הכיתה שלי ועל נוסעים נוספים מהאוטובוס שלנו לתפוס עמדות לאורך הגדר שחצצה בין הבניין לרכס."
הקרב על השיירה לא התרחש אפוא לאורכה, אלא במעגל הסובב את הבית הבודד, שבתוכו נמצאו הפצועים ואנשי הפלוגה הלא-חמושים. אנשיו של ישראל זיו העלו אל גג הבית אבני בניין, ובנו מהן עמדות ירי. במרחק מה הוגבהה גדר, כדי שתשמש מעין חומת מגן נגד תוקפים החולשים על הבית מעל ההר שממולו.
מספר התוקפים גדל משעה לשעה. מהגג היה ניתן לעקוב אחרי הערבים העוברים ממכונית נטושה אחת למשנה ומציתים אותן אחת אחת. הלהבות האירו את הסביבה כולה.
אנשי החי"ש שניצבו מאחורי הגדר נמצאו תחת אש בלתי פוסקת, והערבים התקרבו מדי פעם והשמיעו קריאות איבה והתרברבות, כי יחלקו ביניהם את הבחורות. אולם אש שנורתה עליהם מעבר לגדר ומהגג הרחיקה אותם. הסתבר גם שהם אינם ממהרים להתפרץ לתוך הבית ממש. כנראה שהמתינו להוראת הסתערות, שתבוא לכשיוברר שהיהודים הותשו כליל.
סיפר נתנאל לירם: "במשך הלילה התקרבו אלינו [אנשי אויב] עד למרחק של כמה עשרות מטרים מגדר האבנים… הדפנו אותם בתת מקלעים וברימונים." בשלב זה עדיין לא היו נפגעים, כנראה גם לא בקרב אנשי האויב. "לקראת השעה אחת ביקשתי את מרדכי קופשטיין מכתתי להחליפני בעמדה." לירם נכנס למשוריין ריק כדי לחטוף תנומה קצרה, וכעבור כחצי שעה, כאשר התעורר, מצא את מחליפו מוטל על הארץ. כדור פגע במצחו. מרדכי היה החלל היחיד בקרב אנשי החי"ש של השיירה.
בסך הכול נאספו סביב השיירה התקועה מאות ואפילו אלפים מערביי בית לחם והכפרים שבסביבה. היו בהם גם חיילים משוחררים ומתנדבים מארצות ערב, שנמנו על כוחותיו של עבד-אל-קדר אל-חוסייני. מתוך קטעי האזנה לתקשורת האויב עלה כי חסימת השיירה והמצור להכנעת אנשיה נעשו לפי הוראות הפיקוד הערבי העליון.
לקראת הבוקר חיזקו הלוחמים את כושר ההגנה בעזרת כלי נשק שנעזבו בשלב המעבר לבית. לירם מצא מקלע ברן ומשקפת. הוא הורה לאנשיו לירות דרך חרכי הגדר ולא מעליה, והדבר איפשר להם להשיב אש ללא הפרעה כמעט. אבל כמות התחמושת הייתה מוגבלת. הוא פעל כמקלען והעיד על עצמו כי היו לו פגיעות טובות בטווח של 200 עד 300 מטרים. "בקיצור לא איפשרנו להם להתקרב. האש הייתה יעילה מאוד."

קריאה נואשת לעזרה וכניעה משפילה

אריה טפר, שנשאר במשוריין שלו, הצליח להתקשר הן עם מחוז ירושלים והן עם גוש עציון ולדווח על המצב.
בחילופי שדרים בין טפר ושלוש המפקדות – בגוש עציון, בירושלים ובמטה הפלמ"ח בתל-אביב – התקיים דיון שעל סף ייאוש. עלו הצעות שונות, שהתברר כי אף אחת מהן אינה ניתנת לביצוע: לא פריצת המצור על הבית, גם לא משלוח תגבורת. הדרך האחת שהסתמנה הייתה פנייה לצבא הבריטי. ב- 17:45 שידר טפר: "אם לא תגיע עזרה תוך חצי שעה – אין תקווה".
לאחר מעשה, היו שניסו להתנער מאחריות לפנייה אל הצבא הבריטי, אולם מהעדויות והמסמכים השונים עולה כי לבקשות היו שותפים כל הגורמים. בארבע אחר הצהריים הבריק טפר: "צריך מיד להוציא [למקום] את הצבא". מברק זה הניע את מטה המחוז להפעיל מיד את קצין הקשר שלו עם השלטונות הצבאיים הבריטים.
לאחר דין ודברים שנמשך כל הלילה, שיגר הצבא שלושה משוריינים כדי להביא להפסקת אש. הם יצאו השכם בבוקר, אולם אל הבית הנצור הגיעו רק בחמש אחרי הצהריים. העיכובים היו שונים ומשונים. תחילה נתקל טור המשוריינים במחסומים והמפקד הבריטי חשש ממוקש, לפיכך נשלחו אליו מגלי מוקשים. ואז, בשעה 9:00 בבוקר, הוא קיבל הוראה לעצור שוב ולחכות לתגבורת.
שדר של המפקד הבריטי שנקלט במטה במחוז, מעיד בעליל שהוא לא היה שותף לטכסיסי השהיה: "כנראה שליהודים במקום חסרה תחמושת. הערבים מתקיפים והיהודים אינם יכולים להחזיק מעמד, מדוע אנו מחכים כאן שעתיים כשהיינו יכולים לחלצם?".
זמן-מה לפני צאת הטור הבריטי שיגר חיל האוויר של ה"הגנה", שהיה אז עדיין בחיתוליו, מטוס קל מסוג פייפר, להפגיז את התוקפים. "קשרו שלושה פגזי מרגמה בחבל", סיפר עד ראייה, ו"הטייס הנמיך טוס וזרק את החבילה, תוך שהוא מסתכן באש שנורתה עליו מהקרקע".
בסך הכול בוצעו ביומיים של הקרב על השיירה שלושים ושבע גיחות מעל נצורי נבי-דניאל. עשר מהגיחות היו "הפצצות", והשאר נועדו להצניח מזון ותחמושת. רוב המטענים המוצנחים נחתו בשטח הנתון תחת אש האויב ורק חלק קטן הגיע ליעדו. הרעב הציק לנצורים, ויודעי טבע ביניהם ליקטו עשבים כדי לשבור את רעבונם.
בינתיים עשה הטור המשוריין הבריטי את דרכו המזדחלת אל הבית הנצור. הנה כך רשם אהרון גלעדי ביומנו בשעות הבוקר הקשות של היום השני: "10:30. לפי ידיעות הרדיו הצבא נמצא במרחק של קילומטר אחד מעמדותינו. אש קטלנית ניתכת עלינו מכל עבר. צלפים מכוונים כל ירייה. פגיעות בעמדות, במכוניות ובבית. אנשים משתדלים לצלוף, אולם הערבים מוסווים להפליא.
"…חילקתי את האנשים לשתי קבוצות, כדי שבמקרה פגיעה לא נשותק.
"13:20 אווירון חג מעלינו וזורק חבילות מזון ונשק, זו הפעם השלישית. הן נופלות בקרבת מקום. …אווירון שני בא ומטיל שתי פצצות. פגיעה ישירה במחצבה ובריכוזי ערבים. האפקטיביות של האווירונים גדולה. הערבים יורים באווירונים אלפי כדורים. חבילות התחמושת והאוכל נשארו במקום ואין מי שייקח אותן. החבילות נפלו חמישים מטר מעמדותינו."
בשלב זה הגיעו המשוריינים הבריטים לשדה האש שהקיף את הבית הנצור. הקצין הבריטי דרש מקצין הקישור היהודי, אהוד ונגווירט, שה"הגנה" תפסיק כל פעילות אווירית מעל השטח, כי המטוסים מסכנים גם את אנשיו. השיירה הבריטית כללה, לאחר שתוגברה תוך כדי מסעה, 19 כלי רכב, לרבות אמבולנסים של הצלב האדום.
אחד המשוריינים הבריטים הגיע ממש עד הבית הנצור. סיפר על כך טפר: "קפטן בריטי הזדחל אל הבית, והוציא את שנינו אל המפקדה בבית-לחם. שם החל משא ומתן על כניעתנו. המו"מ נמשך כשלוש שעות. בשעה שאנו ניהלנו את המשא ומתן, הגיע מספר הפצועים לשלושים, כך נודע לי אחר כך. "
הגלולה המרה הייתה התנאי האולטימטיבי של הערבים, שהיהודים ימסרו להם עם צאתם מהבניין הנצור את כל כלי נשקם. טפר ניסה לעמוד על כך שהנשק יימסר רק בהגיע שיירת החילוץ לגבול השטח היהודי, אך הבריטים אמרו לו שאם אינו מקבל את תנאי הערבים – הם, הבריטים, ייאלצו להשאיר אותו ואת אנשיו בבניין הנצור.
קצין הקישור אהוד כתב בדו"ח שלו, כי הקצין הבריטי סירב לדון אפילו על הנשק האישי שחלק מהאנשים החזיקו ברשיון, גם לא על הציוד הצבאי של אנשי משטרת היישובים העבריים, שחלק מאנשי הליווי השתייכו אליה מבחינה פורמלית. הוא אמר קצרות: "עליכם להשאיר כל מה שיש בידכם כאן, ותמורת זאת אנו ניקח אתכם לירושלים". כשטפר דרש ממנו התחייבות בכתב, ענה ברוגז: "דיבור של קצין בריטי צריך להספיק לך."
טפר סיפר כי קיבל הוראות מהבסיס לא למסור את הנשק לצבא, אלא רק אחרי שהשיירה תגיע לירושלים. הוא מסר זאת לקצין, אולם זה השיב לו בפשטות: "או שאתם עושים מה שאומרים לכם, או שנעזוב אתכם כאן."
באותה שעה היו אנשי השיירה מוקפים ערבים חמושים, שהגיעו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהבית. "כבר לא יכולנו לשים לב להוראות. האנשים התחילו לצאת מהבית ולמסור את הנשק לידי הצבא." היו לוחמים שזרקו בהיחבא את נשקם לבור המים.
בהתחלה ניסו הערבים לערוך חיפושים אצל אנשינו, אבל מחאה חריפה של אהוד למפקד הבריטי הביאה להרחקתם, והחיפוש נעשה מאז על-ידי קצינים וחיילים בריטים. טפר רצה להבטיח את הוצאת הפצועים לפני יתר האנשים, אבל הקצין פקד להוציא את הבריאים תחילה. נעשה עוד ניסיון לרכך את הכניעה. טפר פנה לנציג הצלב האדום הבין-לאומי שיפקח על תהליך הוצאת הפצועים, אולם זה התעלם מהפנייה. אהוד נכנס לבית לבדו ומצא כי בבניין נותרו רק פצועים קשה, שלא היו מסוגלים לצאת בעצמם. לא נמצאו אלונקות פנויות ולא נותרה ברירה אלא להוריד מהאלונקות את גוויות החללים.
סיפר אהוד ונגווירט: "אותה שעה הערביים התחילו להיכנס כבר לתוך הבית והחלו להסתובב בין הפצועים. נכח במקום רופא ערבי שעמד כבר ללכת. עצרתי אותו וביקשתיו להישאר עד להוצאת הפצוע האחרון. הוא הסכים וגם דרש מהערבים שכבר היו בין הפצועים לצאת החוצה. גם הרופא האנגלי הצבאי נשאר במקום עד הסוף, כפי שביקשתי נמרצות," הוסיף אהוד, "ראיתי שבסוף לא יהיו מספיק חובשים כדי להוציא את כל הפצועים בבת אחת, ופחדתי שמא לא נוכל להיכנס עוד פעם לתוך הבית. לפיכך פניתי אל החיילים הבריטים בלשון חריפה ודרשתי את עזרתם בהוצאת הפצועים. העזרה הזאת ניתנה במידה מספקת והצלחנו להוציא את כל הפצועים."
אריה טפר תיאר את הכניעה בכאב: "גמרנו לפנות את הפצועים, והתחלנו לפסוע בין 3000 הפורעים הערבים, חפויי ראש ומובסים. מעולם לא הרגשתי הרגשה נוראה כל כך. הגענו ברגל למשטרת בית לחם, ושם אמרתי לפני הנציגים הערבים והאנגלים: 'אנו נכנעים', את כל הכוח המשוריין שהיה לנו איבדנו. [לימים] ראינו כמה מהמשוריינים שוב בקרב על הקסטל. אמנם יצאתי מן העסק חי ושלם, אך אזכור את הקרב בנבי-דניאל כמאורע הקשה והשחור ביותר בחיי."

חמישה-עשר מאנשי השיירה נהרגו ושבעים ושלושה נפצעו. ה"הגנה" איבדה 150 כלי ירי, כולל עשרה מקלעים. האויב לקח שלל 25 משאיות עם קבינות משוריינות, ועשרה משוריינים. מתוך כלי הרכב המשוריינים שעמדו לרשות המחוז אבדו גם ארבעה אוטובוסים.

הדיווח שהבריק המפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ-ישראל ללונדון תואם במידה רבה את שסיפר טפר. בין השאר דיווח כי הצבא נכנס למתחם המותקף, והצליפה הערבית נמשכה גם אחרי שהוסכם על הכניעה. הבריטים דיווחו על פינוי של 210 יהודים, לרבות 40 פצועים. על-פי האומדן שהיה בידי הגנרל הבריטי הגיע מספר הערבים שנקהלו בפזעה ל-4,000.
המשמעות ההיסטורית של הכישלון בנבי-דניאל הייתה ניתוקו של גוש עציון מהצבא היהודי המתארגן לקראת סיום המנדט. הקשר בין הגוש לשאר חלקי היישוב נותר תלוי באבטחה הבריטית. בכך נחרץ גורלו של גוש עציון, שכן כאשר יצאו הבריטים את הארץ היו מגיניו מוקפים ומנותקים מירושלים העברית, שנאבקה גם היא על חייה, מוקפת ומנותקת.
היה ברור כי יש לשנות את הטקטיקה ולפרוץ את המצור. זו הייתה בתחילת חודש אפריל השאלה המרכזית, הגורלית, של מלחמת העצמאות.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: