י”ג. מרי מפקדים

תריסר הימים הראשונים של עצמאות ישראל, מה-14 במאי עד ה-25 בו, היו מהקשים שירושלים ידעה במלחמת העצמאות. אבל בכל הגזרות, מרמת-רחל בדרום ועד לשכונות בית-ישראל, פאגי וסנהדריה בצפון יצאו הלוחמים כשידם על העליונה. גם במקום שבו ניצח האויב, ברובע היהודי של העיר העתיקה, גילו המגינים גבורה, שהדורות הבאים ישתאו ויתגאו כאשר יחזרו וילמדו מה היה שם.
אי אפשר לומר דברים דומים על השבוע האחרון של מאי. אז כאילו התרוקנו המצברים של חירוף הנפש. כאשר חלפה הסכנה המידית של פריצת האויב לתוך העיר, העזו אנשים להרהר ולערער על פעולות ופקודות שנראו להם לא-שקולות.
גם בפעולות עצמן התגלו היסוסים. לוחמים השתהו ולא פרצו קדימה גם כאשר ניתנה פקודה להסתער, שכן אבד האמון והתגובה הנועזת האינסטינקטיבית בוששה לבוא.
כבר ב-27 בחודש מאי הודיע אחד ממפקדי הפלוגות הוותיקים למטה הגדוד, שמפקדי יחידות המשנה מסרבים להוציא את יחידותיהם לפעולה, ושהוא הורה לאסור אותם. זו הייתה רק ראשיתו של מרי שהתפשט בימים הבאים בקרב כל דרגי הפיקוד של הגדוד.
בהר-הצופים הייתה פלוגה של שבעים איש נתונה במצור מאז ה-14 במאי. מצור זה התהדק אחרי שהלגיון כבש את בית-הספר לשוטרים.
בעייתה הדוחקת ביותר של הפלוגה הנצורה על הר-הצופים הייתה התרוקנות מלאי התחמושת, ומטה המחוז שאליו הופנתה קריאה נואשת כמעט לחידושו, לא הצליח לרכז כוח לפריצת המצור. כל הכוחות היו מרותקים בקרבות הבלימה, הלחימה ברובע נמשכה עדיין ומטה המחוז ראה גם בפריצה לעיר העתיקה משימה עליונה.
למטה לא היו אפוא כוחות לכבוש את הדרך להר-הצופים, והוא ביקש לשלוח כיתה שתסתנן לשם במעטה החשיכה, עם משא של תחמושת. נושאי התחמושת יצאו לדרך בליל ה-24 במאי. היה עליהם לחצות את קווי האויב ולהמשיך בדרך הררית זרועה בתים ערביים, שאורכה היה יותר מקילומטר. בקרבת ואדי חנינא, בין שכונת שמעון הצדיק ומעלה הר-הצופים, נתגלתה הכיתה, והדרך כוסתה באש. שניים מאנשי הכוח נפצעו והוא נסוג חזרה לבסיס היציאה.
התגובה בקרב מפקדי הגדוד הייתה תרעומת קשה. רבים מהם היו סבורים מלכתחילה שהסתננות כזאת היא סיכון בלתי מחושב.
אבל במטה המחוז התעקשו והורו לחזור על המשימה כבר ביום המחרת, ב-25 בחודש.
גם הפעם נעצרה הכיתה ונסוגה, אחרי שמפקדה נוכח כי האויב הבחין בה. מטה המחוז עמד בכל זאת על שלו, וב-27 במאי הצטווה הגדוד לחזור ולבצע את המשימה למרות שני הכישלונות. על התגובה במטה הגדוד יש בידינו עדות כתובה של שמואל גוטליב, שהיה אז קצין תורן במטה:
"ניסינו לבטל את הפקודה בטענה כי זהו איבוד לדעת, אך התשובה הייתה פסקנית: יש לבצע. התחלתי לארגן את היחידה. למזלי, התמרדו אנשי היחידה, משנודע להם תוכן הפקודה. זה הקל את מלאכתי. את האנשים אסרתי והודעתי למטה המחוז על ההתמרדות. אז התקבלה הוראה כי מג"ד 'מוריה' ירכיב את היחידה ממפקדי הפלוגות ויבצע אישית את ההסתננות כמפקד כוח המשימה".
פקודה זו הייתה חריגה בולטת מן הנורמות ששררו ב"הגנה" בתקופת המעבר לצה"ל, גילוי מובהק של פער תפיסות בין המפקד, שאלתיאל, לבין מפקדי החי"ש הירושלמי, לרבות אלה ששירתו בעבר בצבא הבריטי.
מרט הודיע, חד וחלק, כי אין בדעתו לציית להוראה, ושאלתיאל מצדו הודיע למרט כי הוא מפרק את "מוריה" ומרכיב גדוד חדש, תחת פיקודו של מג"ד אחר. הגדוד החדש נקרא "מכבי"; כמפקדו מונה ציון אלדד, קצין המבצעים של המחוז.
שאלתיאל טען אחר כך: "מינויו של ציון אלדד כמג"ד בא לפי בקשתו הוא. קשה להניח שאוותר מיוזמתי על קצין המבצעים (אלדד)… זכור לי כי אלדד ביקש שיינתן לו לבצע פעולה מבצעית אחת לפחות".
עדות שונה מסר ישורון שיף, שהיה לפני כן מפקד גדוד "מכמש", אשר בעת משבר היחסים בין שאלתיאל למרט כיהן כשלישו של שאלתיאל. לדברי שיף, ציון אלדד קיבל את המינוי באי-רצון.
במהלך ימי המרי השתנה המצב האובייקטיבי מעיקרו. כוחות לא מבוטלים השתחררו מקרבות הבלימה בדרום ובצפון: רמת-רחל שוחררה סופית, הרובע היהודי נכנע, ומאמצי הלגיון לתקוף בחזית נוטרדם – שער מנדלבאום, נכשלו.
בחוכמה שלאחר מעשה, שנעדרה בעת המעשה, נראה שאילו קיבלו לוחמי "מוריה" יומיים מנוחה. ייתכן שהיה מי שיפרוץ להר-הצופים. אולם דיבורים על הפוגה תלויה ועומדת עקב התערבות חיצונית, העלולה להנציח את המצור, הילכו אימים על המטה, וחיילי "מוריה" לא זכו במנוחה המיוחלת.
בסוף מאי עבר מטה המחוז מקיצוניות לקיצוניות: התוכנית לבצע הסתננות של כיתה אחת דרך קווי האויב, הוחלפה בתכנון מתקפה רבתי של שלוש פלוגות לשם תפיסת גזרה רחבה, מהגבעה הצרפתית ועד לנבי-סמואל – קשת שהתפרסה לאורך של יותר משבעה קילומטרים בעורף האויב. הרעיון היה להמשיך אחר כך ולכבוש את כל שיח'-ג'ראח, ולפתוח את הדרך להר-הצופים, זבנג, וגמרנו אחת ולתמיד עם המצור על ההר.
ב-31 במאי זומנו שלושה מפקדי פלוגות של גדוד "מוריה" לשעבר אל ציון אלדד. השלושה – אפרים לוי, ישראל פונט ויוסף נבו – היו בדעה אחת שזוהי תוכנית יומרנית מדי, ושלביצועה נדרש כוח גדול בהרבה מזה שעמד לרשותם. נבו הציע להסתפק בשיח'-ג'ראח ובבית-הספר לשוטרים. כיבוש שני יעדים אלה היה משיג את המטרה: התחברות להר-הצופים. אפרים לוי הציע "להוריד" גם את נבי-סמואל. ציון אלדד הסכים מיד עם שתי ההצעות. המהירות שבה ויתר אלדד על שני שלישים מתוכניתו, הטילה סימן שאלה ברצינות התכנון המוקדם. יוסף נבו מעיד על עצמו שתוך כדי הדיון התעוררו אצלו ספקות בקשר ליכולתו של מג"ד "מכבי" לפקד על המערכה.
המבצע נכשל למרות צמצום היעדים. לוח הזמנים שובש כבר מלכתחילה, משום שהתחמושת איחרה להגיע. כוח החלוץ, בפיקודו של מפקד המחלקה ג'ימי מרימצ'יק, יצא לכיוון בית-הספר לשוטרים רק אחרי חצות, וכאשר התקרב עד למרחק 60 מטר מהגדר, נעצר נוכח עוצמת אש האויב. מפקד הפלוגה, יוסף נבו, הגיע למקום והחליט להסתער. הוא ביקש ממטה הגדוד אש מסייעת, אולם הדבר לא נסתייע. בין כה וכה התקרב הלילה לקצו, והמג"ד החליט להחזיר את הכוח לבסיסו ולחזור על הפעולה בלילה הבא.
בינתיים צורפה לגדוד "מכבי" פלוגת אצ"ל, שנועדה להשתתף במבצע. אלדד הורה לקצין ההסברה של "מוריה", מאיר אביזוהר, להיפגש עם כל הפלוגות ולהסביר את מטרת המבצע. בפגישה שקיים עם אנשי האצ"ל לא התעוררו בעיות. הוא תיאר לפניהם את התמונה הכללית של המלחמה בחזית ירושלים כפי שהצטיירה אז, שבועיים וחצי אחרי פלישת צבאות ערב. חיילי פלוגת האצ"ל הקשיבו רב-קשב והיה ניכר שהם צמאים לפעולה.
אחרת לגמרי הייתה התמונה ב"גימנסיה רחביה", שם רוכזו מחלקות "מוריה". מפקדי המחלקות יעצו לוותר על פגישה עם החיילים. בכל זאת נכנס קצין ההסברה לחדרי הלימוד שבהם שוכנו הלוחמים בצפיפות. חלקם היו שרועים על מזרנים, אחרים ישבו על הרצפה. הוא שמע אותם רוטנים ומקללים את מפקד המחוז, והעיד כי עד אז לא נתקל בגדוד "מוריה" בתופעה דומה.
אביזוהר חזר לאלדד, תיאר לפניו את מצב האנשים והעריך שהאנשים לא יילחמו, ואם יכריחו אותם לצאת – הפעולה תיכשל. אלדד ביקש ממנו שיתלווה אליו בדרכו למפקד המחוז. הוא אמר לשאלתיאל שלא פגש בירושלים לוחמים טובים מאנשי גדוד "מוריה", אולם הם אינם מסוגלים להילחם הלילה, ואם יכריחו אותם לצאת, ספק אם הם יתגברו על האויב.
שאלתיאל: "מדוע?"
אביזוהר: "כי הם עייפים עד מוות. ראיתי אותם הבוקר בגימנסיה במצב שכמותו לא ראיתים עד כה".
שאלתיאל (בביטול): "עייפים עד מוות? מה אתה יודע על חיילים עייפים. אני ראיתי חיילים שפניהם הצהיבו, עורם יבש והתבקע, והם צעדו כמעט על עצמות כף רגלם". הבנתי כי הוא מתכוון לניסיונו עם חיילי לגיון הזרים הצרפתי. הביטחון שלו ביתרונם וביכולתם לעמוד במאמץ, בהשוואה לנוער הארץ-ישראלי, קוֹמם.
שאלתיאל קטע את השיחה והסתכל בשעון, רמז ללוח הזמנים, לבל יחזור האיחור של הלילה הקודם, אולם הדיון לא הסתיים בכך. הגיע גם יוסף נבו. מפקדי המחלקות הודיעו לו שהם מסרבים לפקד בפעולה המתוכננת, ואם ייכפו עליהם לצאת, הם יצאו כחיילים, לא כמפקדים. נבו העביר את החלטתם לאלדד, ובהסכמתו נפגש עם מפקד המחוז.
לויצה, שנכח בשיחה של נבו עם שאלתיאל, סיפר שכאשר שמע שאלתיאל על מריים של מפקדי המחלקות, הוא התפרץ וגער בנבו על שלא ירה בסרבנים. נבו השיב כי אינו מוכן לירות בחייליו, והזכיר כי במצבי סירוב ניתן להדיח את המפקד ולמנות את סגנו במקומו. שאלתיאל לא התווכח עם נבו, הדיח אותו בו במקום מתפקידו, ומינה במקומו את חיים דניאלי (הלברייך), גם הוא מ"פ ב"מוריה", שפיקד כשבועיים קודם על כיבוש מחנה אלנבי.
תוך כדי חילופי הדברים הקשים אמר נבו, כי אין הוא מוכן להכריח את האנשים לפעול בפיקודו של מג"ד שלא ניהל מימיו קרב בשדה. ניסיונו הצבאי של אלדד היה, כזכור, מוגבל לעבודת מטה. בעקבות דברים אלה הורה שאלתיאל בתגובה "להרחיק את נבו מהמרחב", כך סיפר אפרים לוי, שנכח בפגישה. אולם מי שהסיק את המסקנה הנכונה היה דווקא אלדד עצמו, שביקש לשחררו מהפיקוד על "מכבי" ולהחזירו למחלקת המבצעים של המחוז. בכך תם ונשלם סיפורו של גדוד "מכבי" בעצם לפני שהופעל.
גדוד חדש, במקום גדוד "מוריה" המפורק, לא קם אפוא, אך עדיין נותרה השאלה האם ישוקם גדוד החי"ש הראשון של ירושלים ומי יפקד עליו.
בינתיים תלויה הייתה ועומדת הפעולה לכיבוש שיח'-ג'ראח, שאיש לא חלק על דחיפותה. אפרים לוי מספר כי עוד לפני התקרית עם נבו, זימן אותו שאלתיאל אליו, הטיל עליו לפקד ישירות על מבצע לכיבוש שיח'-ג'ראח והעמיד לרשותו חמש מחלקות. התוכנית הייתה ליצור מהן שני כוחות משימה, שאחד מהם יעקוף את השכונה הערבית משמאל ויכבוש אותה מצפון, ואילו הכוח השני היה אמור לתקוף חזיתית את הקטע התחתון של הדרך להר-הצופים, ולטהר אותה.
ההיערכות הייתה חפוזה והיציאה שוב התאחרה. כבר בראשית הדרך התגלו אנשי הכוח על-ידי האויב, ובשעה שתיים ושלושים לפנות בוקר אירעה תאונה קטלנית: פצצה התפוצצה בתוך מרגמה 3 אינץ' וארבעה מאנשי הצוות נהרגו. אז בחן מטה המחוז את המצב מחדש והחליט להפסיק את המבצע.
למחרת היום, ב-2 ביוני בשלוש לפנות בוקר, עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת אש, לפי הסכם בין מדינת ישראל למדינות עבר-הירדן, מצרים וסוריה, הסכם שהושג בתיווך האו"ם. תחזית זו ציננה את ההתלהבות אלי קרב, אם לנקוט לשון המעטה. אחד ההסברים למורל הירוד ששרר בגדוד "מכבי" ביום האחד שבו התקיים הגדוד, היה ששום חייל אינו שש לסכן את חייו ביום האחרון של המלחמה. ההפוגה התלויה ועומדת לא נכנסה לתוקף למחרת היום, אלא רק שבוע וחצי אחר כך.
ב-11 ביוני. בעקבות הכישלון הנוסף לפרוץ את הדרך להר-הצופים, יזם יהושפט (פטי) הרכבי פגישה עם שאלתיאל. ישראל פונט, שהחליף את פטי לפני המבצע, השתתף אף הוא, וכן זומנו אליה עוזריו הבכירים של מפקד המחוז: סגנו שרביט ושלישו שיף. לפי לויצה, שנכח כנראה בפגישה, הביקורת שהטיח פטי בשאלתיאל הייתה נוקבת. הוא אמר שמטה המחוז מנחית הוראות בלתי שקולות, ואין הוא מוכן לבצע הוראות כאלה. פטי גם האשים את מפקד המחוז בהתנכלות לגדוד "מוריה".
שאלתיאל התמקד בנושא המשמעת. הוא חזר על מה שאמר לנבו, כי יש להושיב במאסר מפקדים שאינם מצייתים ודרש מפטי לחזור בו. כאשר ישראל פונט הביע תמיכה בביקורתו של פטי, הורה שאלתיאל לשלישו שיף לאסור את שני המפקדים, הרכבי ופונט גם יחד. סגנו של שאלתיאל שרביט התערב ושיכנע את מפקד המחוז להרפות מהוראת המאסר, לפחות לפי שעה.
בשורת המבצעים הכושלים ההם לכיבוש שיח'-ג'ראח הופעלו כל פלוגות "מוריה", לרבות הפלוגה המסייעת, שהייתה למעשה מאגר של צוותים שסופחו עם נשקם הכבד לשלוש פלוגות השדה המבצעיות. בפיקוד על שלוש או ארבע פלוגות אלה התחלפו בשבוע ההוא שבעה מפקדים (כך – שבעה!): נבו, פאטי, פונט, אפרים לוי, גוטליב, הלברייך וגזית. שלושה מתוכם הודחו והורחקו, ואף הועמדו בפני איום מאסר. דברים אלה עירערו כליל את אמונם של מפקדי הגדוד כלפי מפקד המחוז.
כל יום שעבר על אנשי הגדוד ללא מג"ד הגביר את המרי. פטי יצא לתל-אביב, כך העיד לוי, ודיווח שם על התערערות מערכת היחסים בין מפקדי הפלוגות ומפקד המחוז. מרט עצמו ניסה אז לקבל את אישור המטכ"ל להוציא את גדוד "מוריה" מסמכותו של שאלתיאל ולהעבירו לפלמ"ח. לשם כך נפגש עם יגאל אלון.
שאלתיאל מצדו פנה לפיקוד העליון וביקש להחליט מה ייעשה לגדוד שמפקדיו התמרדו. הפיקוד העליון שיגר נציג מטעמו, את משה בר-תקוה (מונדק), כדי לחקור את הפרשה. הוא בא לירושלים ונפגש עם ממלא מקומו של מרט, צבי סיני, ועם מפקדי הפלוגות. בדיונים עם מונדק העלו אנשי "מוריה" השגות עקרוניות על מדיניות המחוז בהפעלת כוח האדם הלוחם של ירושלים. הם טענו שבמקום להפעיל את "מוריה" במבצעים יזומים גדולים, נפרט הכוח לפרוטות, שבוזבזו על משימות קטנות ומזדמנות, לרוב במענה ליוזמה של האויב.
מונדק הכיר עקרונית בצדקת חלק מטענות אנשי "מוריה" וביקש משאלתיאל להחזיר את מרט לתפקידו ולהפעיל את הגדוד במבצעים מרוכזים, במקום לפצלו למשימות קטנות. הפיצול פגע בהרגשת היכולת וממילא חיבל בתרומתו של הגדוד למלחמה. מרט לא חזר מיד אלא ביקש מסגנו, צבי סיני, למלא את התפקיד עד לשובו לירושלים. בינתיים הוכרז אמנם על הפוגה, אולם הלחימה לא פסקה כליל, שכן צה"ל היה מעונין ביישור קווים ועוד יותר מכך, ביצירת קשר לאזורים מנותקים.
מחוז ירושלים יזם שתי פעולות. האחת הייתה ניסיון נוסף לכבוש את שיח'-ג'ראח, השנייה נועדה לכבוש את חלקה העליון של שכונת מוצררה (שכונת מורשה כיום), וליישר את הקו שבין נוטרדם לכיכר מנדלבאום.

זה לא היה אויב

ב-5 ביוני בשעת חצות יצאו שתי פלוגות של גדוד "מוריה" המחודש, למבצע נוסף לשם כיבוש הדרך להר-הצופים. על פלוגה א' פיקד שמואל גוטליב. משימתו הייתה כיבוש שכונת שיח'-ג'ראח. על פלוגה ב' בפיקודו של ישראל פונט, הוטל לכבוש את בית-הספר לשוטרים. לשתי הפלוגות צורפה מחלקה של אצ"ל.
זו הייתה תקופת דמדומים בין ההכרזה על הפוגה, שעליה הסכימו שני הצדדים, לבין החלתה בפועל כעבור שישה ימים. הלילות התקצרו והלכו מיממה ליממה, והחריף החשש פן יתגלה הכוח בדמדומי הבוקר לעינו של אויב בעל יתרון טופוגרפי בנתיבים המוליכים להר-הצופים; שנית, דחייה של הפעולה עלולה הייתה להביא הפרה גלויה של הפוגה, שאיש בדרגי הפיקוד השונים לא ידע בבירור מתי היא עומדת להתחיל. לפיקוד העליון, בכל מקרה, היה אינטרס מובהק שהצד היהודי לא יהיה זה שיחבל בהפוגה, שהייתה דרושה להתארגנות צה"ל.
מחלקת החוד של פלוגה ב' חדרה, כמתוכנן, לבית הספר לשוטרים, ואילו פלוגה א' תפסה את הבתים הקיצוניים. שבמערב שיח'-ג'ראח. לפתע דיווח מפקד המחלקה שאיבטחה את החדירה לשכונה, שהוא מבחין בכוח אויב נע בשטח הפתוח המפריד בין שתי הפלוגות. מטה המבצע החליט לא להסתכן, והורה למפקדי הפלוגות לסגת ולחזור לבסיס.
רק אז התבררה הטעות. לא כוח אויב נע בין השכונה לבית-הספר לשוטרים, אלא מחלקה של פלוגה ב', בפיקודו של רומק פיין. מה קרה שם? תקשורת לקויה? עצבנות יתר? כך או כך, האירוע הלא-מוצלח העיב על שורת ההצלחות הגדולות של לוחמי הגדוד.

מבצע יושר

הפעולה הבאה נערכה כעבור שלושה ימים, בלילה שבין ה-8 ל-9 ביוני. הפעם המטרה הייתה יישור הקו בין נוטרדם לבית מנדלבאום. לשם כך צריך היה לכבוש חלק ניכר משכונת מוצררה. שכונה זו, באזור התפר בין ירושלים העברית לערבית, הייתה שדה תקריות, פשיטות לסירוגין של כוחות המחוז ושל הערבים וניסיונות של שני הצדדים לתפוס בנייני מפתח ולהניח מוקשים כדי למנוע חדירות. בשבוע האחרון של מאי פוצצו כוחותינו את בניין משטרת מאה-שערים, ואילו הערבים תפסו את בית-הספר השוודי ופתחו משם בצליפות על כוחותינו. שני חיילים שלנו נהרגו.
בתחילת יוני תפסו הערבים עוד שלושה מבנים בשטח ההפקר, ופיקוד המחוז החליט להשתלט על שטח ההפקר כולו. מבצע זה – "יושר" קורא לו – נמסר לגדוד "מוריה". המפקד היה צבי סיני, שהחלים סמוך למועד ההוא מפציעתו הקשה באסון שיירת "הדסה", התמנה לסגן מפקד הגדוד, וכיהן כמג"ד בפועל עד שמרט חזר מתל-אביב.
המבצע החל, כמתוכנן, בחדירה של שני כוחות לשטח ההפקר. האחד יצא מנוטרדם והשני מבית-הספר "אוולינה דה-רוטשילד" במורד רחוב הנביאים. גם הפעם יצאו הכוחות באיחור ניכר.
אולי כאן המקום להבהיר שרוב האיחורים שהזכרנו קורם לא נבעו מבעיות הפיקוד ברמות השונות, אלא ממינהל צבאי לא "משומן" וממחסור מאמצעים, כגון תחמושת ורכב, שלא היו זמינים במקום הדרוש ובזמן הנכון ומתיאום גרוע עם גורמים שנמצאו מחוץ לשליטת הגדוד.
המחלקה שיצאה מנוטרדם חדרה למוצררה, הגיעה ליעדה כמתוכנן ותפסה אותו ללא קושי. התנגדות האויב הייתה חלשה. לא כן היה בצד האחר של מוצררה. היעד היה בית מספר 29, שבו ולידו היו עמדות אויב מבוצרות. הוא לא נכבש בנקל והיה צורך להחיש תגבורת. זו הייתה מוכנה ומזומנה, אלא שמורה הדרך שהוצמד לה על-ידי מפקדת החבל הסמוך לא מצא את דרכו בסמטאות השכונה הערבית והכוח חזר לנקודת המוצא.
בשלב ההוא חש צבי סיני למקום והחליט על פתרון חלופי: פיצוץ בית מס' 29 , שאל קומתו התחתונה הצליח כוח המשימה לחדור. הוזעקו חבלנים שהניחו ארבעה מטעני חבלה בכל פינות הבית. אנשינו פינו אותו והפיצוץ הופעל. קירות נפלו, מדרגות נהרסו, אולם הקומה העליונה, שבה התבצר האויב, נותרה על עמודיה. כמות מטען הנפץ לא חושבה כנראה כנדרש, והאויב הוסיף לשלוט על המעבר לעומק השכונה. שוב התקרב הלילה לקצו וצבי סיני החליט להסתפק במה שהושג עד אז, שכן המבצע השיג את עיקר יעדיו. הנקודות הקריטיות שהטרידו את כוחותינו באזור הספר של מוצררה – משטרת מאה-שערים, דום פולסקי ובית-הספר השוודי, וכמו כן החלק המזרחי של השכונה – עברו כולן לידי כוחותינו.
אולם האויב הוסיף להחזיק בקומה העליונה של בית מס' 29, ואף תיגבר עמדה זו שלו על-ידי שני משוריינים וכוח חי"ר, ואילו הכוח שלנו קיבל הוראת נסיגה. הוא חזר לבסיס נושא עמו הרוג אחד ועשרים ושלושה פצועים.

מסמך המרד

אי אפשר אמנם להטיל את הכישלונות האלה לפתחו של דוד שאלתיאל, אולם השאיפה לשינוי מרחיק לכת נותרה בעינה. מתוך שכנוע פנימי חזק חתמנו, מפקדי הפלוגות וקציני המטה, על עצומה שהופנתה למטה הכללי, שבה הבענו חוסר אמון בדוד שאלתיאל וביקשנו למנות במקומו מפקד מחוז חדש.
לא נרשם מי יזם את העצומה ומי ניסחה, אולם המפקדים חתמו ללא היסוס. גם כיום, לאחר יותר מחמישים שנה, נראה שמעשה המרי ההוא לא היה פרי של רוגז חולף או טינה אישית, אלא מהלך שקול. ניתן לשחזר שני מניעים לחתימה על העצומה: א. לויאליות כלפי מרט והזדהות עמו; ב. היחלצות לשמור על גדוד "מוריה", שעליו הייתה גאוותנו ובו הרגשנו אחוות לוחמים. הדחת מרט והקמת "מכבי" תוך כדי פירוק "מוריה" קוממה אותנו. לא ראינו בתש"ח בירושלים גדוד שהשתווה לזה של מרט בכושר הקרב.
לא פסלנו את שאלתיאל כמשרת מדינה נאמן ומסור, אבל לא קיבלנו את גישתו לנושא המשמעת. פקודות חייבות להיות מובנות ומקובלות על הפקודים, אחרת – אין קץ לאי-ההבנות. עולם המושגים של שאלתיאל היה זר לנו, ושלנו זר לו. לא כל ביקורת היא פריקת עול, וחובתו של מפקד היא לערער על פקודות הנראות לו שגויות בעליל.
שאלתיאל לא הוכיח יכולת תקשורת במידה, הנדרשת לקיום משמעת. הוא גלש במהירות לפקודות מאסר נגד המערערים על הוראות. השיא היה בהוראה שנתן למפקדים לירות במפקדי משנה שהתקוממו נגד הוראות שנראו להם הרות-אסון וכרוכות בהרג חסר תכלית של פקודיהם והצהירו על נכונותם לצאת לפעולה כחיילים, אך לא לפקד בהן על אחרים.
גם מג"ד "בית חורון" מאיר זורע (זרו), שאיש לא הטיל דופי במנהיגותו הצבאית, הגיע לאותן מסקנות.
במטה הכללי הייתה ביקורת חמורה על התאמתו של שאלתיאל לתפקיד, אולם מתברר כי דווקא בן-גוריון תמך בו. נראה ששר הביטחון הראשון של ישראל נקט עמדה זו משום ששאלתיאל התגלה כאדם עם מושגי משמעת בלתי מתפשרים. ייתכן שהסימנים הנשנים וחוזרים של ערעור על סמכותו התפרשו בעיני בן-גוריון כגילויים של מעין "ליקוי אורגני" של הנוער הארץ-ישראלי בהלכות משמעת. אולי היה ליקוי מעין זה, אולם לא במקרה הנדון כאן. איש כיוסף נבו, נוטר במשטרת היישובים העבריים בתקופת המאורעות 1936-1939 וחייל ומפקד ותיק בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, לא נזקק לשיעורים במשמעת ממורה כמו דוד שאלתיאל.
בימים ההם של תחילת יוני 1948, כאשר התבשלה ונחתמה העצומה הקרויה "מרד מוריה", קיים מרט סדרת שיחות בתל-אביב עם מפקדי הפלמ"ח. הוא לא חזר לתפקידו במסגרת ההסדר הזמני שהציע מונדק, ופעל להוצאת הגדוד ממטה מחוז ירושלים.
המצב ששרר בירושלים עמד בניגוד גמור לתהליך שהתרחש אז בצה"ל, שבו התקדם הצבא הצעיר להפעלת מסגרות גדולות, מחטיבות לאוגדות, ואילו למטה מחוז ירושלים לא היה המבנה, גם לא מפקדים להפעלת חטיבה, שתהיה מסוגלת להתמודד עם אויב רציני כמו הלגיון.
על רקע זה לא ייפלא שמרט הצליח לשכנע גם את אנשי המטה הכללי כי נדרש שינוי, וכי יש להוציא את גדוד "מוריה" ממסגרת שאינה מקובלת על אנשיו ומפקדיו.
הנוגעים בדבר השתכנעו והגדוד הועבר למסגרת הפלמ"ח. ב-11 ביוני יצאנו מירושלים לצריפין להתארגנות מחודשת ולסדרת אימונים. קצין ההסברה הציע למרט לתת למעבר צורה טקסית, להכין מסדר שבו יחולקו סיכות פלמ"ח לכל החיילים. מטה הפלמ"ח שלח לנו סיכות שמגולף עליהן הסמל של השיבולים והחרב, ויגאל אלון בא למסדר ענידת הסמלים, כדי לשאת את דברים על משמעות הכניסה לפלמ"ח. התחושה הייתה שעלינו לשלב גבוה יותר, וזכינו להכרה ביכולת הלחימה והליכוד הפנימי של "מוריה".
צורפנו לחטיבת הנגב. איש לא הביע בגלוי מורת רוח, אך ייתכן מאוד שרבים קיבלו את ההחלטה בחשש מפני הבלתי נודע. ייתכן שאילו ניתן לנו חופש בחירה היינו מעדיפים את חטיבת "הראל", שנותרה בהרי ירושלים.
היינו קשורים לירושלים והרגשנו בה בבית גם כלוחמים, בסמטאות העיר ידענו את הקטעים שבהם היה אפשר להסתובב בבטחה, וגם את הפינות שמאחוריהן היה צפוי מארב. כך היה גם בהרי ירושלים, שרבים מחיילי "מוריה" הכירו בהם כל מעיין ובור מים וכל קפל קרקע.
ערבות הנגב, לעומת זאת, היו בלתי מוכרות לרבים מאתנו. קיבלנו את המעבר הצפוי לנגב, מי בלב כבד ומי במשיכת כתפיים, במלחמה – כמו במלחמה. הגדוד נכנס למשטר אימונים במחנה צריפין, אבל יום אחד, סמוך לגמר ההפוגה, קיבלנו הודעה שמחזירים אותנו לירושלים.
השמועה אמרה ששאלתיאל הועבר מתפקידו ומשה דיין מונה במקומו, והתנאי שהתנה המפקד החדש היה השבת גדוד "מוריה" למסגרת חטיבת "עציוני".

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: