ו. כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה

ב-9 באפריל, יום כיבוש הקסטל מחדש, נפתח מעגל אירועים נוסף בכפר דיר-יאסין, הגובל עם העיר במערבה, וטילטל את רגשותיהם של בני שני העמים.
כעבור ארבעה ימים הותקפה שיירה שהייתה בדרכה להר-הצופים. 62 מנוסעיה, בהם רופאים ואחיות, נהרגו ו-40 נפצעו.
דוברים ערבים הסבירו את טבח אנשי השיירה בכך שהוא בא כתגמול על ההרג בדיר-יאסין, ודוברים בריטים קיבלו את הטיעון, שיש לראות את האירוע השני כמעשה תגמול ונקם על הראשון.

הרג דיר-יאסין

על הריגתם של חלק ניכר מתושבי הכפר דיר-יאסין במהלך קרב בן שבע שעות נכתב לא מעט, אולם במבט היסטורי הפרשה זקוקה להארה נוספת, במסגרת מעגל אירועי המחצית הראשונה של חודש אפריל. מתברר שאין אפשרות להעריך נכוחה את האירוע הדרמטי של טבח השיירה שעשתה דרכה לבית החולים "הדסה" ב-13 באפריל, ארבעה ימים אחרי כיבוש דיר-יאסין, בלי להתייחס לקשר בין שני האירועים.
לאנשי הפלמ"ח ולגדוד "מוריה" היה חלק מוגדר במבצע הכיבוש של הכפר דיר-יאסין. הוא לא כלל השתתפות בלחימה בתוך הכפר, אלא בחסימת דרכי הגישה אליו, לבל ייכנסו ללחימה גורמים ערביים מחוץ לכפר.
היוזמה לכיבוש הכפר דיר-יאסין באה מקרב מנהיגי שני הארגונים הפורשים, אצ"ל ולח"י. יש לזכור, כי בשלב מוקדם של מלחמת העצמאות הכירו מנהיגים אלה בצורך לתאם מהלכים עם ארגון ה"הגנה" בכל הנוגע למלחמה עם הערבים. הם הכירו בבכורתו של הארגון הגדול מהם, המקיים בידו את הניהול האסטרטגי של המלחמה. לכן הודיעו בדרך כלל על כוונותיהם המבצעיות מראש, וביקשו הסכמה. גם על כוונתם לכבוש את הכפר דיר-יאסין הודיעו.
שאלתיאל לא מיהר לאשר את הכיבוש, שכן הכפר דיר-יאסין לא היווה איום ביטחוני. יתרה מזאת, נכבדי הכפר הגיעו להסכם עם ראשי שכונת גבעת-שאול הסמוכה להימנע ממעשי איבה הדדיים, ולשני הצדדים היה רצון לכבד הסכם זה. אולם כאשר הובהר למפקד המחוז כי מנוי וגמור עם מפקדי האצ"ל לבצע את הכיבוש גם ללא אישורו, הוא העדיף לקיים לפחות בקרה על הביצוע, ושיגר לאצ"ל מכתב המאשר את הפעולה. זאת ועוד: הארגון המחתרתי השני, לח"י, שצורף ליוזמת כיבוש דיר-יאסין, ביקש שה"הגנה" תאבטח את דרכי הגישה לכפר, מפני החשת תגבורת אויב ולשם הוצאת פצועים במידת הצורך. שאלתיאל אישר בקשה זאת לאחר שנועץ בזלמן מרט, מג"ד "מוריה". השניים שהו במהלך המבצע בגבעת שאול, שגבלה עם דיר-יאסין.
הפלמ"ח הקצה מחלקה לאבטוח דרכי הגישה לכפר והציב מרגמות למקרה הצורך, ואילו גדוד "מוריה" הציב חוליית מקלע על משלט בכפר שראפאת, כדי לשבש אפשרות של החשת תגבורת מעין-כארם. למרות התיאומים ולמרות העובדה שהאצ"ל התכונן למבצע במשך ימים אחדים, ההתקפה השתבשה והשיבושים היו הרי-אסון.
על מהלך המבצע יש בידנו תחקיר שכתב למחרת הפעולה קצין המודיעין של חבל 2 (מערב ירושלים) מרדכי גיכרמן (גיחון), ובו נאמר, בין השאר: "אי-סדר איום שרר (בפעולה); חוסר משמעת… לא הייתה התמצאות במבנה הטופוגרפי של הכפר; חוסר תיאום בפעולה בין הכוחות וחוסר קשר ביניהם; חוסר ידיעה באימוני שדה. עקב כך, עם עלות השחר, נפגעו רבים שלא נזהרו. הם נפגעו מיריות צלפים, שהתבצרו בבתים ובעמדות הכפר. לפצועים לא הגישו עזרה רפואית. מבין מאנשי העתודה שלהם לא ידע איש להשתמש בנשק".
אי-התמצאות בשטח, והיעדר שליטה של מפקד המבצע על חיילים ומפקדים זוטרים, מסבירים את העובדה, שאחרי ההלם הראשוני התאוששו הערבים, תפסו מחדש עמדות בפתח כפרם, לרבות כאלו שהיו כבר בידינו ונעזבו בהיסח הדעת. בשלב זה נגרמו לתוקפים כ-40 אבידות. בין הנפגעים היה מפקד הפעולה, בן-ציון כהן, ומפקד הכיתה הפורצת, יהודה סגל. בעקבות מכת הנגד איבדו אנשי האצ"ל את התנופה. המפקדים שלא נפגעו לא הצליחו לשלוט באנשים, שרבים מהם, במקום להשלים את המבצע, חדרו לבתים והרגו את יושביהם, זקנים, נשים וטף.
אחרי שנדם הקרב בכפר, הועלו עשרות שבויים ערבים, וגם כפריים סתם, על גבי משאיות, והוסעו בחוצות ירושלים, עד לפאתי שוק מחנה יהודה, בכעין מסע ניצחון. העיתונאי הרי לוין תיאר אותו בזמנו: "שלוש משאיות נוסעות ברחוב המלך דוד הלוך ושוב, טעונות גברים, נשים וילדים, ידיהם מעל ראשיהם ועליהם שומרים יהודים חמושים ברובים ובסטנים."
היו שם כמאתיים כפריים, ואין פלא שכאשר שוחררו בגבול ירושלים המזרחית היו בפיהם סיפורי זוועה על נשים וילדים שנהרגו בבתיהם.
ראוי לחזור ולקבוע כי המעשים החריגים והחמורים שהוזכרו לעיל לא נעשו על דעת הפיקוד הבכיר של האצ"ל, גם לא בהתאם לתוכנית המבצע, אולם מבחינת הערבים לא הייתה משמעות להבחנה זו בין לוחמים שפעלו מתוך סערת הקרב והיו אפופים פחדים, לבין ניהול המלחמה בדרג גבוה. בשביל הערבים "היהודים" היו אחראים. ראשי האצ"ל והלח"י עמדו על חומרת האירוע שהכתים את מה שזכה במרוצת השנים להיקרא "טוהר הנשק". מפקד הלח"י נתן ילין-מור הרחיק לכת באומרו: "כשאני זוכר כיצד הובלו לטבח אמי ואחותי ובני משפחתי האחרים אינני יכול להשלים עם טבח זה". כאשר פירסמה המפקדה הראשית של האצ"ל הודעה רשמית על כיבוש הכפר, נכללה בה הבעת צער על הפגיעות באוכלוסייה האזרחית. מפקד מחוז האצ"ל בירושלים מצא לנכון להודות אפילו באחד ממעשי הטבח, שאירע כאשר הגיעו לוחמיו לפתח בית שלידו נורה למוות יהודה סגל: הם פקדו על דיירי הבית לצאת בידים מורמות, וכשיצאו קטלו את כולם.
בסך הכול נהרגו 254 כפריים, רבים מהם ילדים ונשים. היו ניסיונות לתרץ את הזוועה במעשיות כגון זו של יהושע אופיר, שכתב בספרו "על החומות" כי היו גברים ערבים שהתחפשו לנשים, ולכן בעת הסריקות שערכו אנשי אצ"ל בבתים היה קשה להם להבחין בין גבר לאישה. "גירסה זו אינה ראויה להתייחסות רצינית", כתב לויצה, קצין שירות הידיעות של המחוז. עובדה היא כי למחרת הטבח ביקרה בבתי הכפר הכבוש ועדה של ההסתדרות הרפואית העברית. חבריה נכנסו לבתים וראו גופות נקובות כדורים של נשים וילדים. הם לא מצאו שם גוויות של גברים.
[אוסיף הערה אישית: כאשר התנהל ב-9 באפריל כיבוש הכפר דיר-יאסין, ומפקד המחוז שאלתיאל והמג"ד מרט נפגשו בגבעת-שאול הסמוכה כדי לקבל מידע ממקור ראשון ולקיים התייעצות על עניינים שהתחייבו מהפעולה, יצאתי למקום, כדי "להיות בתמונה". כשהגעתי לשם בשעות הצהריים, מרט כבר עזב, אבל פגשתי את ידידי קלמן (כושי) ברגמן, מפקד בכיר באצ"ל. לא אשכח את הבעת הסלידה שלו, כאשר אמר, כי המפקדים איבדו שליטה על אנשיהם. מ.א.]
על האווירה ששררה לאחר הטבח יעיד שוב יומנו של מוסה סלומון, שתיאר הפעם תגובה של חברתו, בת-שבע, על מעשה הטבח בדיר-יאסין. היא השוותה אותו לטבח שערכו הנאצים בכפר הצ'כי לידיצה. מוסה רשם ביומן: "אכן נכון, ועלי לעמוד על משמר רגשותי למען אדע להגיב כהלכה. אולם מאידך אני חייב לשריין עצמי בפני רגשות מופרזים, כי תוך סערת מלחמה זו, עת נופלים עשרות, אינך יכול שלא ליהפך לקר מזג."
התברר שלא רבים ממפקדי ה"הגנה" בירושלים הפנימו את מלוא משמעותו של האירוע, וספק אם הביאו בחשבון במידה מספקת את תאוות הנקם שחילחלה בלב האויב אחרי הטבח. אולם אלה דברים שאין להם שיעור.

תקיפת השיירה

גורמים בכירים במחוז הודו כי הם לא חזו את הנולד. קצין המבצעים של המחוז, ציון (הג'ינג'י) אלדד סיפר כי כאשר אישר בבוקר ההוא את יציאת השיירה ל"הדסה", הוא התייחס לכך כלמעשה שגרתי, ולא מצא לנכון להעמיד אפילו את אחותו חוה, שעמדה לנסוע באותו בוקר ל"הדסה", על כך שצפויה לה סכנה. "לא היו בידינו כל ידיעות כי האויב מתכנן פעולת נקמה והרג על מעשה דיר-יאסין," הוסיף. מכך מסתבר שלא הגיעה אליו ידיעה, שתויקה ודאי אי-שם יומיים קודם: נהג יהודי דיווח, שכאשר עבר בשיח-ג'ראח, הבחין כי בחלונות בית ליד הכביש, בסביבת בית המופתי, הותקנו מסגרות ברזל שנראו כמו עמדות ירי. מארגני שיירת האסון לא קיבלו שום אזהרה על כך. מתוך מכלול העדויות עולה שלדידם העיקר היה שהשיירה הקודמת, שהייתה גדולה למדי, עברה בשכונה הערבית יומיים לפני כן ללא תקלה, וגם חזרה מההר ללא היתקלות באויב.
כך או כך, ההתקפה על השיירה להר הצופים, ב-13 באפריל, באה כהלם ובדיעבד התברר שהאויב חישב בקפידה ובאכזריות את המעשה.
כאשר שיירת ה-13 באפריל הייתה מוכנה ליציאה בקצה רחוב שמואל הנביא, קיבל המפקד הממונה על השיירה "או.קיי" מתחנת המשטרה של מאה שערים: הדרך פנויה!
השיירה, שהייתה גדולה מהרגיל, יצאה משם בשעה 9:30.
היו בה 120 נוסעים, גברים ונשים, בכללם נהגים ומאבטחים, רובם ישבו בשני אוטובוסים משוריינים. היה ביניהם מנהל בית-החולים "הדסה", ד"ר יסקי, וכן רופאים, אחיות ועובדי מנהל ומשק של בית החולים "הדסה", ואנשי סגל של האוניברסיטה העברית. המכוניות נאספו בשלוש נקודות ריכוז, האחת ליד מרפאות החוץ של "הדסה" ברחוב הסולל; השנייה, ממנה יצאו שני האמבולנסים של "הדסה", הייתה ליד בית-החולים האנגלי ברחוב הנביאים; והשלישית במחנה שנלר, משם יצאו אנשי הליווי. לשני האוטובוסים נכנסו 80 נוסעים, והצפיפות בהם הייתה ניכרת.
אל האוטובוסים הצטרפו עוד שבעה כלי רכב, בהם שלוש משאיות שהובילו אספקה לבית-החולים וחומרי בניין להר-הצופים, לצורכי ביצורים. היו שני משורייני ליווי, האחד ניצב בראש השיירה והשני במאסף.
פחות מרבע שעה אחרי היציאה עלה משוריין החוד על מוקש ונעצר. כך נבלם מסע השיירה כולה, במעלה הדרך אל ההר, במרחק קצר ממסעף הדרכים רמאללה-הר הצופים. אש עזה נפתחה על כלי הרכב התקועים. האש באה בעיקרה מדרום, מבית המופתי.
לרוחב הכביש הצר חפרו הערבים תעלה, שני מטרים עומקה וכארבעה מטרים רוחבה. שני צדי הכביש היו צרים ותלולים, כך שלא היה ניתן לעקוף את החפירה. כלי הרכב שניסו לפרוץ קדימה לא הצליחו, וכל ניסיון הוסיף חסימה על חסימה.
היו שסברו, לאחר מעשה, שהחסימה נעשתה תוך קנוניה עם גורמים בריטיים. ההסבר אינו נתמך בתיעוד ארכיוני, ובטענה שלא סביר להניח שהערבים חפרו תעלה מרשימה כל כך, במרחק של מאות מטרים בלבד מעמדה בריטית (בבית אנטוניוס), בלי שהחיילים בעמדה יבחינו בכך וידווחו לדרגים הממונים? בכל זאת טענת המעורבות הבריטית מופרכת בעיניי, כפי שיוסבר בהמשך הפרק.
שלוש משאיות, אמבולנס אחד ומשוריין המאסף, הצליחו לסוב על עקבותיהם ולחזור העירה. נהג המשוריין המאסף לא היה מפקד מוסמך, וכשהדרך נחסמה הוא פעל על דעת עצמו. לזכותו ייאמר, שכאשר הצליח להסתובב, הוא סימן לשלוש המשאיות שלפניו שתסתובבנה גם הן ותיסענה בעקבותיו, וכך ניצלו המשאיות וגם אחד משני האמבולנסים. אולם נהג המשוריין לא המציא הסבר מניח את הדעת לשאלה, מדוע לא חזר לשיח'-ג'ראח, אחרי שובו של הרכב העירה בשלום.
שאר כלי הרכב: המשוריין הקדמי, אמבולנס אחד ושני האוטובוסים, נותרו לכודים על הכביש ובשוליו ושימשו מטרה נוחה לתוקפים.
המילה "משוריין" מטעה. היא מתייחסת לדפנות "סנדוויץ", כלומר שני לוחות פח-ברזל שביניהם הפריד לוח עץ עבה יחסית. כאשר מטח היריות היה צפוף ומתמשך, היו הכדורים חודרים שריון כזה, שלא לדבר על פגיעות הגגות של חלק מכלי הרכב, בעיקר בשיח'-ג'ראח, שבה נרגמה השיירה מבתים גבוהים יחסית.
למרות העובדה שהשריון לא היה הרמטי, ולמרות המטחים העזים, האש שהשיבו אנשי הליווי לא שותקה כליל. אחד הלכודים, יוסף ערמן, הצליח להוציא מכלל פעולה מקלע כבד של האויב, שהוצב על גג אחד הבתים שליד בית המופתי. הוא ירה ממרחק של 20 מטרים, פגע בצוות ובמקלע עצמו, ומוטט את המתקן שעליו הוצב.
שלב זה של ההתגוננות נמשך כשעה וחצי. למרות נחיתות האש שלהם, הצליחו המלווים למנוע מן התוקפים לגשת עד לכלי הרכב. ב-11:15 הגיע משוריין צבאי בריטי. מפקדו קרב את משוריינו לאוטובוס, דפק על דפנותיו והציע לעבור אליו, אולם הנוסעים העדיפו להישאר באוטובוס המשוריין ולא לעבור תחת אש אפילו מרחק קצר, מה גם שהמשוריין הבריטי היה צר מלהכיל את כולם.
המג"ד מרט נמצא אז בביתו ביפה-נוף, שם התכנסו ידידיו לטקס ברית מילה של בנו, והוא מסר את הפיקוד לסגנו, צבי סיני. מספר צבי: "ישבתי במטה הגדוד ברחוב עזה. בשעה 11:00 פרץ לחדרי קצין המודיעין נדב וייסמן. הוא היה נרגש מאוד ואמר לי: 'תוקפים את השיירה להדסה'. חשנו לבניין 'תנובה' בשכונת הבוכרים, מגדל שממנו ניתן להשקיף על שיח'-ג'ראח. עלינו לגג המגדל וראינו את השיירה המותקפת. האמבולנס המשוריין היה מוטל על צדו."
"נסעתי למחנה שנלר," המשיך צבי, "שם חנתה שיירת האספקה. נודע לי שמפקד המחוז שאלתיאל נמצא שם. כשהגעתי אליו. הוא קיים פגישה עם מפקד שיירת 'נחשון' מישאל שחם."
שאלתיאל נתן הוראה להחיש אל השיירה המותקפת שלושה משוריינים כדי לחלצה, אלא שלרשות הפלוגה המסייעת של הגדוד עמדו רק שניים ומפקד שיירת "נחשון", מישאל שחם, שהתבקש על-ידי שאלתיאל להקצות משוריין שלישי, סירב תחילה להיענות, וטען שהשיירה העומדת לחזור לשער-הגיא תזדקק למלוא האבטחה שהוקצתה לה. אולם שאלתיאל הפעיל בעניין זה את סמכותו המרחבית, והסביר כי מדובר באירוע חירום, ובהצלתם של אנשים רבים, וכי הדבר דוחה שיקולים אחרים. אחרי דין ודברים הסכים מישאל להשאיל משוריין נוסף משלו.
בהיוודע דבר ההתקפה נכנס מטה הגדוד לכוננות. מפקד הפלוגה המסייעת, מוסה סלומון, הכין את המשוריינים של הגדוד. אל מחנה שנלר, שם חנו יחידות "מוריה" שנמצאו בעתודה, הועברה בו בזמן הוראה להתכונן לפריצה של משוריינים ושל לוחמים לשיח-ג'ראח, כדי להשתלט על הקטע שבו הותקפה השיירה. לערבים היו שם כ-200 חיילים חמושים היטב, ואילו הכוח היהודי, שגויס עם הכרזת כוננות החירום, מנה כמאה חיילים, רובם אנשי "מוריה", ובהם ארבעה-עשר חניכי קורס חבלה שהתקיים אז ואנשיו הועמדו לרשות מבצע החילוץ. אולם הממ"ז שאלתיאל פסל בהחלטיות את הרעיון לכבוש חלק מהשכונה הערבית, מחשש שהשלטונות הבריטיים לא יראו בעין יפה השתלטות יהודית על הדרך העוברת בשכונה, ויפעילו את הצבא הבריטי כנגדה. אולי אפילו יסייעו לערבים להדוף את ההתקפה, וכך תהפוך פעולת החילוץ לקרב התאבדות.
מוסה סלומון יצא ללא דיחוי עם משוריין של הגדוד. גם המשוריין השני של הגדוד יצא יחד עמם, ואילו המשוריין של שיירת "נחשון" לא היה מוכן עדיין לפעולה. כאשר הגיע, התברר שצוות המאבטחים שלו — אנשי פלמ"ח וחי"ש תל-אביב — אינם מכירים את הדרך, וצבי סיני הצטרף אליהם כדי לנווטם.
לאויב היה, כאמור, יתרון מכריע במספר הלוחמים ובעוצמת האש, וכן יתרון טקטי מובהק. אנשיו ירו מעמדות מוגנות, מחלונות וממרפסות שהיו מעל הכביש, ואילו קירות המשוריינים לא היו, כזכור, בלתי-חדירים לאש מרוכזת. הערבים ניסו להתקרב עד כלי הרכב כדי להשליך עליהם רימוני זרחן ולהציתם. בסך הכל היו בכוח האבטחה המקורי ובזה שהוזעק לעזרתו 24 לוחמים. רק שלושה מהם יצאו מההתקפה ללא כל פגע.
מפקד הפלוגה המסייעת, מוסה סלומון, סיפר אחר כך כי כאשר הגיע עם משוריין התגבורת אל השיירה המותקפת, הוא עקף אוטובוס שהיה תקוע באמצע הדרך, כשמימינו האמבולנס הקטן. "נסענו במהירות תחת אש רצינית, וכעבור ארבעים מטר ראיתי תעלה עמוקה חוצה את הכביש ולידה המשוריין שעלה על מוקש. הירהרתי: הנה המלכודת. בכל אופן פקדתי על הנהג לעבור מימין, על הטרסה שהכביש בנוי עליה… הצלחתי לעבור. היו לי שני נפגעים". אחד מהם איבד הרבה דם ומוסה העניק לפיכך קדימות ראשונה להצלתו. אחרי שהצליח לפרוץ את החסימה, הוא המשיך לבית החולים "הדסה".
זה היה סמוך לצהריים. הוא התעכב בבית-החולים הרבה יותר ממה ששיער תחילה, כי היו תקרים בשלושה גלגלים, משאבת המעצורים נפגעה גם היא, ונדרשו לו שעתיים לתיקונים.
המשוריין של צבי סיני, שהיה גדול וכבד יחסית למשוריין הפורץ, לא הצליח לחזור על הנס ולעבור את המחסום על ידי עקיפה דרך הטרסה. הוא עלה על מוקש ומנועו פסק לפעול. "ניהלנו קרב אש במשך חמש שעות," סיפר, "במקלע ובסטנים שהיו בידינו, כאשר אנשי הצוות נופלים פצועים אחד אחרי השני מכדורים שחדרו דרך הגג." בינתיים זרקו הערבים רימון זרחן, שפגע במיכל הדלק של אחד האוטובוסים והוא החל כולו לבעור. אחדים מבין הנוסעים הצליחו לקפוץ מתוכו, מן הפח אל הפחת: ערבים חצו את הכביש, ליד בית מס' 1 (בעיקול הכביש) ותקפו את האנשים שקפצו החוצה. לאחר זמן-מה הוצת גם האוטובוס השני. גם נוסעיו נראו קופצים לימין הכביש העולה להר.
בסוף היום הוברר כי רק שניים מבין אלה שקפצו מהאוטובוסים הבוערים נותרו בחיים, ובתוך האוטובוסים נותרו 25 גוויות שרופות. 30 גוויות נוספות נמצאו בשטח שמסביב.

הפצועים, וצבי סיני בתוכם, חולצו בשעה חמש בערך על ידי הצבא הבריטי, אחרי שמפקדיו החליטו להתערב כדי לשים קץ לטבח, והבהירו לערבים בצורה שלא השתמעה לשתי פנים, שהם יפעילו לשם כך את הכוח שיידרש.
המשוריינים הבריטיים התקרבו עד לקטע שבו נפגע המשוריין של צבי סיני. אחד החיילים עבר בקפיצה את התעלה שנחפרה בכביש, וכיוון את הנוסעים שהיו לכודים באוטובוס הפגוע אל הרכב הבריטי. כך ניצלו כ-50 נוסעים, בהם פצועים רבים, שהוסעו ל"הדסה".

ככלל, הנציב העליון הבריטי נהג להטיל על ה"הגנה" את עיקר האחריות למתח בתוך העיר. הוא ראה בהצבת כוחות "הגנה" ו"אצ"ל" גורם שהכשיל את השלום ברובע היהודי בעיר העתיקה, הוא מתח ביקורת על הפיכת ימין-משה למוצב מבוצר, שתקע טריז בין השטחים הערביים בצפון העיר לבין אלה שבדרומה, וביקר את החזקת השכונה "מקור חיים" שאין לה עתיד כמושבה והיא מהווה מקור ומוקד לצרות באזור הדרום.
אבל בנוגע להר-הצופים היה קשה לבריטים לאמץ את כל הטענות הערביות, שכן לנשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר מגנס, היו מהלכים בקרב השלטונות, בגלל יוקרת תפקידו ומעמדו המיוחד בארצות-הברית וגם בגלל השקפותיו הפציפיסטיות. הוא ניסה לערב גורמים בממשל האמריקני והפעיל עליהם ועל ממשלת המנדט לחץ מוסרי, כדי שיכירו בחיוניות הקשר בין ירושלים העברית להר-הצופים. הנציב העליון, לעומתו, ביקש להעמיד את וושינגטון על כך, שהערבים רואים ב"הדסה" ובאוניברסיטה העברית בסיסים צבאיים יהודיים, דבר שבא לידי ביטוי בפעולת ואדי-ג'וז ב26- בפברואר. הנציב העליון סיפר לאמריקנים בהקשר זה, כי היהודים הסיעו לפעולותיהם כוחות בתוך אמבולנסים וירו מתוך אוטובוסים ציבוריים.
כאילו לשם איזון האשים הנציב העליון את הערבים בכך שהפרו בשבוע הראשון של מרס את ההפוגה שהוסכם עליה עם שני הצדדים לגבי הר-הצופים. עם זאת הוא ביקש את האמריקנים להבין כי עליו להתייחס אל בעיות הביטחון של בירת ארץ-ישראל כאל מכלול שלם, שלא ניתן לבודד מתוכו את בעיות שיח'-ג'ראח והר-הצופים. דברים אלה נכתבו לשגרירות בוושינגטון ב-29 במרס, ימים מעטים לפני החרפת הלחימה סביב ירושלים בכל החזיתות, מהקסטל ושער הגיא ועד להר הצופים.
כאשר באה ההתקפה הקטלנית על שיירת "הדסה", נקטו הבריטים תחילה בעמדה מסויגת כלפי הצד היהודי, שכן הדבר בא יומיים אחרי פרשת ההרג ההמוני בכפר דיר-יאסין, והנציב ועמיתיו ראו בהתקפה על שיירת "הדסה" פעולת תגמול ערבית על המעשה.
מצדדים שונים באה דרישה לחקור את הפרשה של שיירת "הדסה", ורקטור האוניברסיטה העברית הטיל על היועץ המשפטי של המוסד, שלמה הורוביץ, "לערוך חקירה על נסיבות האסון". הדו"ח השתרע על פני 10 עמודים צפופים ובהם 171 סעיפים הכוללים עדויות מפתח על ההתרחשות. הוא צירף גם רשימה של שמות נעדרים. הדו"ח מרשים באופיו הענייני, בבהירותו ובפירוטו.
גם המוסדות הלאומיים מינו ועדה לחקור את הפרשה הכאובה. בין השאר הגיעה ועדה זו למסקנה, כי נרקמה ברית בין שלטונות הצבא הבריטי למנהיגים הערבים שהיו אחראים לפעולה נגד השיירה, וברית זו היא שאיפשרה את הטבח. הוועדה לא הביאה שום סימוכים לקביעה מפליגה זו. דומני שחוקר בר-סמכא, המכיר את התיעוד הבריטי של שלהי המנדט, יתקשה מאוד להצביע על שבריר של עדות, או רמז, שיצביע על אפשרות של ברית כזאת. היא איננה עולה בקנה אחד עם ההשקפות והשיטות של הנציב העליון ומפקד הצבא הבריטי ושל חבר עוזריהם הקרובים. אמת, הם צידדו אז בהקמת שלטון רוב ערבי בארץ-ישראל המערבית ושללו הקמת מדינה יהודית, אפילו על פני מיעוטה של הארץ. אבל מכאן ועד למתן יד לחיסול שיירה של עובדים רפואיים, סיעודיים ואוניברסיטאיים, זוועה שלא היה בה לתרום כהוא זה למטרותיהם המדיניות של הבריטים, המרחק היה רב. קטע זה של הדו"ח מעיד בעיקר על המידה שבה השניאו הבריטים את עצמם על הציבור היהודי בארץ.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: