ז. המפנה

כאן יסופר על כיבוש שכונת קטמון הערבית, אירוע שחולל מפנה במלחמה על ירושלים. הוא מוטט את המורל של הלוחמים הערבים והשלים רצף יהודי בכל דרום העיר, למעט מחנות הצבא הבריטי שעדיין הפרידו בין שכונות יהודיות.
לפני שנסקור את אשר אירע בשכונת קטמון כעבור יומיים, ראוי לפרש מהו מבצע "יבוסי," שכיבוש קטמון היה התוצאה המוצלחת שלו.

יבוסי

כמו קודמו "נחשון", נשא גם המבצע הזה שם סמלי, "יבוסי", אשר בא לומר כי גורל יבוס – היא ירושלים – מונח על הכף. התוכנית הייתה ליצור חגורת ביטחון סביב ירושלים העברית. בצפון תוכננה מעין קשת רחבה שקצה המזרחי נעוץ בהר-הזיתים, והיא נמשכה והקיפה את שכונת שיח'-ג'ראח והכפר שועפאט, חצתה את כביש רמאללה-ירושלים ועברה מצפון לנווה-יעקב ועטרות. בקצה המערבי היא כללה את הכפרים הערביים בית איכסא, נבי-סמואל ובית-סוריק שמצפון לישובים העבריים קריית-ענבים ומעלה-החמישה. גם בדרום תוכננה מעין קשת, אם כי מצומצמת בהרבה, שהקיפה את סן-סימון, שכונת קטמון, חיבורה-מחדש של מקור חיים ובקעה, בואך מחנות הצבא הבריטי אל-עלמיין ואלנבי.
קביעת המועד למבצע הושפעה מידיעות על כוונה של הממשלה הבריטית להקדים את מועד יציאת ארץ-ישראל, ולערוך אותה במפתיע. הידיעות באו ממקורות שונים. מקורות מדיניים הסתמכו על התייעצויות בין הנציב העליון בירושלים ושר החוץ בלונדון. הגיעו גם ידיעות מהשטח, בין השאר מתצפיות שעליהן דיווח קצין המודיעין של "מוריה", נדב וייסמן, ולפיהן נראו תנועות חריגות של אנשי צבא בריטיים, שהעידו על כוונה לפנות את אזורי הביטחון, ומחנות אלנבי ואל-עלמיין יהיו ראשונים.
בשבוע האחרון של אפריל החליטו הבריטים לא להקדים את הפינוי.
המטה הכללי של ה"הגנה" לא השהה את ביצועו עד להתבהרות נושא הפינוי. פקודת המבצע שניתנה ב-22 באפריל הורתה את מטה הפלמ"ח להעמיד לרשות המבצע שני גדודים – הרביעי והחמישי – שפעלו קודם במסגרת "נחשון".
הפקודה הציבה שלושה יעדים לביצוע מידי: א. כיבוש שיח'-ג'ראח התחתית ו"השמדתה," כלומר: פיצוץ בתיה ותפיסה זמנית של חלקה העליון – שכונת נשאשיבי – על 26 בתיה. ב. כיבוש שועפאט ובית-הספר לשוטרים שבצפון מערב שיח'-ג'ראח. ג. פינוי חלקי של נשים, ילדים וזקנים מעטרות ונווה-יעקב.

החגיגה בכל זאת לא נפסקה

ביום שישי, אור ל-22 באפריל, ערב חג הפסח, הוטלה על אחת ממחלקות "מוריה" המשימה לאבטח את שיירת הפינוי. הידיעה על כך נמסרה על ידי המ"מ, יעקב סלמן, ושיבשה כליל את הרגשת ערב החג.
בקרב האנשים שהכירו את מסלול הפינוי השתררה הרגשה קשה של סיכון, שכן לא היה אפשר לסמוך על מעטה החשיכה: אור ירח מלא היה צפוי בלילה ההוא של אמצע ניסן.
גם לפני ההודעה על היציאה היה קשה להגדיר כ"חגיגי" את מצב האנשים, שלא התרחצו כי לא היו מים בברזים. עתה ישבו בציפייה מתוחה.
אחד מחיילי המחלקה תיאר את ההמתנה: "ישבנו על המיטות, ניקינו את הנשק הצ'כי, מיינו וספרנו תחמושת והעברנו את הזמן בסיפורי מעשיות. נפתלי סיפר בדיחות, אלא שהפעם הן לא הצחיקו." ואז אירע משהו מוזר, ששינה את כל האווירה: "פתאום נכנס לחדר אדם ישיש, שזקנו הלבן שיווה לו הדרת פנים. הוא בירך אותנו לשלום, הוציא טלית ופרש אותה על ראשו, אמר ברכות וכולנו ענינו אמן. הישיש הוציא מתרמילו פתקים קטנים מקלף וחילק לכל אחד מאיתנו פתק. קיפלתי את שלי ושמתי בכיס החולצה. לאחר שגמר לחלק, יצא האורח המסתורי מהחדר."
והנה הופיע שוב המ"מ יענקל'ה סלמן והודיע כי היציאה לנווה-יעקב בוטלה, והחיילים מוזמנים לסעודת הסדר בחדר האוכל של המחנה. "רב ירושלמי קרא את ההגדה, שתינו ארבע כוסות, וכאשר הגיע הטקס לכוסו של אליהו הייתי בטוח שהישיש שחילק לנו קמיעות יופיע שנית. זה לא קרה. בכל זאת, עד היום אני בטוח שהוא היה אליהו הנביא, כי מכל אנשי המחלקה שקיבלו את הקמיעות ושמרו אותם, לא נפל [בקרבות פסח תש"ח] אף אחד."
באותה סעודת ליל סדר במחנה שנלר הסב לשולחן, יחד עם חיילי "מוריה," אורח נכבד ביותר: דוד בן-גוריון, שמראשית חודש אפריל הבהיר לאנשי הפיקוד העליון, כי גורל המלחמה יוכרע בירושלים.
מה אמר לו אז לבו, בשבתו כאחד האורחים לשולחן הסדר במחנה שנלר? מדברים שכתב אז וסיפר אחרי כן עולה כי היה אפוף חרדה ותקווה כאחת. מחיילי הגדוד הוא נפרד בדברי עידוד, ולכותב כאן יש יסוד לשער כי גם הוא שאב עידוד מהם.
פקודת המבצע קבעה במפורש שאת חלקו הראשון, כיבוש שכונת שיח'-ג'ראח על שני חלקיה, יש לבצע גם אם הצבא הבריטי ("יפת" בצופן) יתנגד, אולם נקבע סייג: "במקרה של התקפה נגדית של 'יפת' בכוחות עדיפים… יש לפנות ולגמור הפעולה ביעד זה בחבלה של קבוצת הבתים [שכונת נאשאשיבי]."
בין מתן הוראת המבצע לביצוע, החליט מטה חטיבת "הראל" לדחות את כיבוש שיח'-ג'ראח עד לאחר כיבוש הכפר שועפאט, אולם כיבוש זה לא הושלם. תפיסת הכפר בוצעה אמנם על נקלה, אלא שהחזקתו הותנתה בהצלחת השלב הבא של מבצע "יבוסי", כיבוש הכפר נבי-סמואל, ויעד זה לא הושג. לכן בוטל גם פינוי הנשים והילדים מנווה-יעקב. כישלון ההתקפה על נבי-סמואל היה אחת המכות הקשות שספגו כוחות ה"הגנה" בשלב זה של מלחמת העצמאות. יותר ממאה אנשי פלמ"ח — כולם אנשי הגדוד הרביעי — נפגעו, שלושים ושמונה מהם נהרגו. בנסיבות אחרות חייבים היו להוציא את הגדוד לתקופת התאוששות, ולדאוג למילוי שורותיו בכוחות רעננים, אולם הדבר לא נסתייע. חיילי הגדוד הרביעי נשלחו לירושלים עצמה, כדי לבצע — בעזרת הגדוד החמישי וגדוד "מוריה" — את החלק הנותר של מבצע "יבוסי."
במוצאי ליל ראשון של פסח, 24-25 באפריל, בוצע בכל זאת, בהצלחה, כיבוש שיח'-ג'ראח. עשו זאת אנשי הגדוד החמישי. אחד מהם נהרג בעת הפעולה ושישה נפצעו. לרוע המזל, גם החזקת שיח'-ג'ראח לא נמשכה אלא שעות מעטות. כיצד השלו עצמם מתכנני "יבוסי" כי שיח'-ג'ראח תוכל להישאר בידים יהודיות? הצבא הבריטי הודיע באורח אולטימטיבי שעל היהודים לפנות את השכונה הערבית. פיקוד הפלמ"ח לא מיהר אמנם להיכנע לאולטימטום, שכן בעת הגשתו התנהלה עדיין ההתקפה על המעוז הערבי העיקרי של השכונה, בית נאשאשיבי, אולם הבריטים מימשו את האולטימטום שלהם, והתערבו ללא דיחוי, פינו מהבית את הכוח הערבי שהיה נצור בו ופתחו באש על אנשי הפלמ"ח.
מובן מאליו שלא הייתה שום תוחלת בניהול קרב יהודי-בריטי ימים ספורים לפני תום המנדט, תוך כדי הסלמה במלחמה עם האויב הערבי. לא הייתה גם שום כוונה כזאת. אנשי הפלמ"ח נסוגו להר-הצופים. בקרב זה על שיח'-ג'ראח נהרגו שניים מלוחמי הגדוד החמישי. 26 מהם נפצעו.
היעד הבא של "יבוסי" בתוך העיר היה שכונת קטמון.

כיבוש המנזר

לקראת כיבוש זה, שנועד לליל 26-27 באפריל, כונסה בדירה פרטית ברחביה פגישת מפקדים בכירים. בראש ישב יצחק שדה, "הזקן" מלומד המלחמה, וכן היו שם יצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל", מג"ד הגדוד הרביעי יוסף טבנקין, ו"רעננה" (אליהו סלע), קצין המבצעים שלו.
"רעננה" תיאר את אופייה ואת תוכנה של הצגת היעד: משתתפי הפגישה היו רכונים על גבי מפה בקנה מידה של אחד למאה אלף. משום מה לא הצליחו להביא מפה מפורטת יותר (למרות שהיו אז מפות מנדטוריות של 1:5,000, שכללו את כל מתחם המבצע). יצחק שדה הניח את ידו על גבי המפה, כאשר כף היד מכסה את מתאר רחביה, והאצבע נוגעת בפאתי קטמון ואמר: "אתם רואים? זה קטמון. את זה עליכם לקחת." שדה הודיע כי הוא מעמיד לרשות המבצע שתי מרגמות שני אינץ' ותותח אחד של שתי ליטראות. אחר התדריך הקצרצר הזה אמר: "זהו זה. נלך לאכול." "התאכזבתי קשות," הגיב אחר כך "רעננה".
המבצע החל בחצות, כלומר: שעות חשיכה רבות הלכו לאיבוד, והדבר חרץ מראש לכישלון את גורלו של הקרב בלילה הגשום והקר ההוא. שתי פלוגות של הגדוד החמישי יצאו בשני ראשים מאזור הנחלאות אל עמק המצלבה, והגיעו בזו אחר זו לנקודת זינוק בגבעת שאהין.
הכוח הראשון חדר לקטמון כדי לתפוס עמדות לאורך ציר תנועה שהוביל למנזר סן-סימון, אולם עם החדירה לשכונה נמצא כי הערבים נערכו שם היטב, עם מקלעים אחדים ומכונת ירייה, בעמדות הגנה מוסוות. התברר שהמודיעין לא צייד את מפקדי המבצע במידע הדרוש על כוח האויב והיערכותו. בהרעשה על מקורות הירי של האויב נורו 56 פצצות, וכל המלאי אזל. המג"ד טבנקין החליט להפסיק את ההתקפה והורה לסגת, לבל יישארו הלוחמים, שטרם הספיקו לחפור עמדות מגן, חשופים לעין האויב באור יום. כוונתו של המג"ד הייתה להיערך מחדש להתקפה באחד הלילות הבאים.
הדבר בוצע אמנם כעבור שלושה ימים, ב-29 באפריל, מיד עם רדת החשיכה. ההתקלות הראשונה עם האויב הייתה בשעה 20:00. התוקפים היו חיילי אותן שתי פלוגות פלמ"ח שעשו את הדרך למנזר בפעם הראשונה. האנשים ידעו טוב יותר את אשר לפניהם, אולם גם האויב לא הופתע.
הפלוגה הראשונה הסתערה על שני בתים שגבלו במנזר ואשר סמטה צרה הפרידה בינם לבינו. בתחילת הקרב פרצה אש במרתף אחד משני הבתים, שהכיל חביות מזוט. הדלק נשפך ונדלק והאיר את כל הסביבה כבאור יום. הלהבה הגדולה סייעה לאויב. אנשי הכוח הפורץ נאלצו לפנות את הבניין הבוער. הסמטה שבין שני הבתים והמנזר נקראה מאז הלילה ההוא "סמטת המוות".
קרב הפריצה למנזר לא נפסק. הוא נמשך ארבע שעות, והסתיים בשעה אחת ושלושים לפנות בוקר. בכוח הפורץ השתתפו שני רמטכ"לים לעתיד, רפאל (רפול) איתן ודוד (דדו) אלעזר. על השלב האחרון של הכיבוש סיפר אורי בנר, מפקד הפלוגה שחדרה שנייה למנזר:
"לפלוגתי היו הרוגים ופצועים רבים אולם פלוגתו של בן-פורת [הפורצת] נפגעה קשה יותר, עד שחדלה להתקיים כמסגרת ארגונית. לאחר הכיבוש השתרר שקט יחסי של כשעה. סיימנו את טיהור המנזר והתחלנו להתארגן בו… חלק מפלוגתי התבצר על חומת המנזר תחת אש קשה, שבאה מתוך שכונת קטמון… בעליית הגג הוצב מקלע."
מר במיוחד היה גורלה של שיירת פצועים שנעה בעיצומו של הקרב לקריית-שמואל. השיירה יצאה מהמנזר בשעה שתיים אחר חצות והיו בה 15 פצועים שהיו מסוגלים לנוע בכוחות עצמם. לוחם בריא אחד (לפי מקור אחר – שלושה) הוביל אותה. הם היו אמורים להגיע לקריית-שמואל דרך גבעת שאהין. עוזי נרקיס, שנע בכיוון הפוך, אל המנזר, כדי להחיש תגבורת ותחמושת, העיר אחר כך: "ככל הידוע לי איש מהפצועים לא הגיע חי." לפי מקור אחר, מהימן לא פחות, הגיעו בכל זאת שני פצועים חיים.

 כיבוש מנזר סן סימון וקרבות קטמון 29.4-2.5/1948

יתרונו של האויב

כיבוש המנזר עמר לשבש את תוכנית האויב לכיבוש דרום ירושלים. המסגרת שאליה השתייכו רוב הלוחמים הערבים בחזית זו הייתה המשמר הלאומי הפלשתיני, ארגון מקביל לארגון ה"הגנה" היהודי. 140 מהם באו מחברון, אחרים היו אנשי שכם ויישובים ערביים אחרים. לפי מקורות שונים נספחו אליהם מתנדבים עיראקיים משוחררי הצבא הסדיר. לפי עדותם של כובשי מנזר סן-סימון, אחת מעמדות המקלעים שירקו עליהם אש כבדה הייתה ממוקמת בבניין הקונסוליה העיראקית, שעליה שמרו חיילים עיראקים סדירים.
רק חלק קטן מכוח האויב שתקף את כובשי המנזר הוצב במבנים הסמוכים. הרוב השתכנו באוהלים, בחורשות ובבוסתנים שמצפון ומדרום למנזר. היו להם שם עמדות חפורות, ואילו את עמדות המקלע הם מיקמו בבניינים הסמוכים.
היממה הראשונה של הקרב על קטמון הייתה רצופה תמורות וחליפות בשני המחנות. בשביל שתי פלוגות הפלמ"ח היה זה ליל בלהות, אולם גם האויב היה קרוב להתמוטטות. המלחמה קשתה עליו למן השלב הראשון, למרות העובדה שבשעה 20:30, זמן קצר לאחר ההסתערות על המנזר, כבר הגיעה לשטח תגבורת ערבית ראשונה והתמקמה בעמדות מול המבנים שכבשו היהודים. המפקדה בירושלים המזרחית שידרה אליהם: "החזיקו מעמד בכל מחיר."
בשעת בוקר מוקדמת הגיעה למקום תגבורת נוספת של לוחמים ערבים בפיקודו של קצין עיראקי. הם הביאו עמם מרגמות. ב-9:00 שוב פילסה לעצמה דרך בתוך האש תגבורת בהיקף של פלוגה. יתרונם של הערבים, בכל הנוגע להחשת תגבורת היה אפוא מכריע, שכן עד לשעות הצהריים הם שלטו על דרכי גישה למתחם המנזר, הן מדרום והן ממערב, ואילו לתגבורות הפלמ"ח ואנשי גדוד "מוריה", שאותן נסקור אחת לאחת, לא הייתה שום דרך גישה בשליטה יהודית והן היו חייבות לפלס דרך בין עמדות ערביות או בשטח הפקר, שבחלקו הקרוב למנזר היה מכוסה אש ערבית.

תגבורות הפלמ"ח וגדוד "מוריה"

השכם בבוקר המחרת הוזעקו לירושלים ארבע מחלקות של הגדוד החמישי. סיפר מפקד אחת מהן, עובד מיכאלי ("עבד"): "בשעה 6:00 מופיע אחד המפקדים של הרביעי. מורגש שמשהו קשה קרה, וניתנה פקודה למחלקות להיערך ליציאה מיד. התברר שאנו יוצאים פשוט להציל את הכוח הכמעט-מכותר שנשאר תקוע במנזר. יוצאים לאור היום, אין ברירה. הוודאות פירקה את המתיחות בבת אחת. העניינים נעשו פשוטים: יש להגיע למנזר בכל מחיר, ולבטח תימצא הדרך.
"הוחלט ששתי מחלקות יוצאות ושתיים נשארות… אנו יוצאים לדרך, עמוסי חגור ונשק, כמעט בריצה. כל רגע יקר. פה ושם צולפים עלינו. אף אחד לא שם לב. כך הגענו לשכונת קריית-שמואל, שבה, על גג של בית מלון היה המטה הקרבי של הגדוד הרביעי… המג"ד יוסף טבנקין אמר, כשפניו חיוורות כמו סיד: 'עבד, צריך לצאת מהר, מהר, מהר.'"
למרות כל הכוחות הפורצים, המשימה עצמה – הבאת התגבורת – לא הושגה אלא באופן חלקי. במעלה הגבעה נפגעו רוב האנשים. רק חמישה מהם הגיעו שלמים למנזר. "עבד" נפגע גם הוא, כאשר הפגין לעיני אנשיו המשותקים מפחד כיצד אפשר וצריך להשיב אש. הוא הזדקף מלוא קומתו, כיוון, ירה וחטף כדור. "יש לך חור בראש," אמר לו מגויס חדש שנמצא מאחוריו, ולא העז לגרור אותו משטח האש. "עבד" עשה זאת בעצמו, וחזר אל תחתית הגבעה. ליעד הוא לא הגיע.
ממחלקת הפלמ"ח השנייה, שאנשיה הפליאו להשיב אש, הגיעו עוד אחד עשר לוחמים, פחות ממחצית היוצאים. הם וחמשת אנשי המחלקה של "עבד" שהצליחו להגיע, הביאו עמם תחמושת. זה היה עידוד, אולם לא הצלה. מצבם של מגיני המנזר היה על סף ייאוש.
רעננה דיווח למג"ד שלו, יוספלה טבנקין, שיש במנזר קרוב לחמישים הרוגים ופצועים, בהם מפקדים. מדאיג ביותר היה מצב התחמושת. גם אחרי שהגיעה מעט התחמושת שהצליחו להביא עמם הלוחמים שהגיעו, לא נותרו במנזר אלא רימונים ספורים והמקלעים נשארו כמעט ללא סרטי כדורים.
בהתייעצות מפקדים שהתקיימה בצהרי 30 באפריל הוחלט לבקש אישור לנסיגה. בהתייעצות השתתפו מפקד הכוח "רעננה" (אליהו סלע) ושלושת עוזריו: "רפול" (רפאל איתן), "דדו" (דוד אלעזר) וקצין ההסברה בני מרשק. "רעננה" התקשר למג"ד טבנקין והודיע לו על הסיכום, וטבנקין אישר את הנסיגה, אולם הביצוע לא היה פשוט, שכן לא היה פתרון להוצאת הפצועים: אחרי שמיינו אותם לקראת ההיערכות לפריצה החוצה התברר כי יש לא מעט פצועים קשה שלא יכלו ללכת. הוצאתם על אלונקות לא באה בחשבון, שכן את טווח חמישים המטרים שבין חומת המנזר והמורד הקמור לא היה ניתן לעבור אלא בזחילה, ולנושאי אלונקות לא היה כל סיכוי לעבור טווח זה בלי להיפגע.
לכן קיבלו ארבעת המפקדים החלטה קשה מאין כמוה: שאחרי צאת אחרון הנסוגים, יפוצצו החבלנים את הבניין, עם כל הנותרים בו. פירושו של דבר היה לבצע המתת חסד של הפצועים קשה, כדי למנוע את הריגתם בידי הכובשים ואת ההתעללות בגופותיהם.
הפצועים רוכזו בחדר הגדול האחד, שבו נמצאה גם המפקדה. הם הושכבו על ספסלים ועל הספה האחת שהייתה בו. מטעני חומר הנפץ הונחו בפינות שונות במנזר וגם מתחת ליצועי הפצועים. הושחלו חוטים להפעלה בו-זמנית של כל המטענים.
הפצועים שמעו על החלטת הנסיגה, וגם על הפיצוץ שיגרום למותם שמעו. שניים מהם החליטו לא לחכות לסוף כזה: אחד הפיל עצמו מהדרגש, פצעיו נפתחו והוא דמם למוות. פצוע אחר שלח יד אל הרצפה, הרים שבר זכוכית מקירותיו הזגוגיים שנפלו ממגדל הפעמון וחתך את עורקיו.
עוד ההכנות בעיצומן, הגיע המח"ט, יצחק רבין, למטה ברחביה ושמע מיוספלה על האישור שנתן לנסיגה. הוא הגיב בתדהמה ופקד לבטל מיד את הנסיגה. אחרי הכישלון החמור בנבי-סמואל והנסיגה משועפאט, הסביר לימים, כישלון בקטמון היה עלול להיות מכה מורלית קשה ביותר למערכה על ירושלים.
הקשר בין הכוח שבמנזר למטה הראל בירושלים השתבש והתחדש חליפות, והמטה לא יכול היה לשלוט מרחוק על שהתרחש. בעוד ארבעת המפקדים דנים על פרטי הנסיגה והפיצוץ, הגיע אליהם שדר אלחוטי, בזו הלשון: "רואים ממקור-חיים בריחה מקטמון." השדר חזר שנית על המשפט הקצר, מילה במילה.
הידיעה הייתה "מפוברקת" בלשון נקייה ושקרית למעשה. על העברתה לידיעת מפקדי הכוח הנצור במנזר החליט דוד שאלתיאל, בתקווה שתעודד את מחזיקי סן-סימון להחזיק מעמד עד שתגיע התגבורת. בדיעבד לא הייתה לידיעה השפעה של ממש. מפקדי הפלמ"ח אף לא הזכירו אותה בעדויות, מהסיבה הפשוטה שבין כה וכה, בעוד הם עסוקים בהכנות לנסיגה דיווחו התצפיות של הכוח שהחזיק במנזר, כי הערבים המקיפים אותם מפנים עמדות ונסוגים.
בשעות אחר הצהריים של יום הבלהות ההוא, זמן-מה אחרי ביטול תוכנית הנסיגה, יצאה תגבורת נוספת למנזר, הפעם של לוחמי גדוד "מוריה". היא כללה פלוגה בת שתי מחלקות, בפיקודו של יהויכין (קנילר), ושני מפקדי המחלקות – יוסף קבקר ורומק פיין.
סיפר רומק פיין, שפיקד על אחת משתי מחלקות פלוגה ב' של הגדוד: "יצאנו בשני אוטובוסים משנלר וירדנו ליד גבעת שאהין. משם התחלנו לטפס עד לקרבת המנזר. ב-50 המטרים האחרונים נפתחה עלינו אש ממזרח."
גבעת המנזר הייתה קמורה כלפי דרום-מערב, והכוחות יכלו להתקדם בבטחה יחסית, כל עוד העפילו בתחתית הקימור. אולם בהתקרבם ליעד נאלצו לעבור בשטח מכוסה אש, שדה הריגה ממש, למעט הקטעים בהם היו תלוליות וגדרות אבן.
רוב האנשים היו מגויסים חדשים, וזאת הייתה טבילת האש הראשונה שלהם. הם נעצרו והשתטחו, ממש כפי שקרה בבוקר ההוא לאנשיו של "עבד". כמותם – גם הם לא השיבו אש. אחד מהם, צבי גוטשל, נורה למוות. אחדים נפצעו. סיפר רומק: "על-ידי נפצע בחור אחד. הוא קיבל כדור בגב. השאר לא זזו. איתרתי בקרבת מקום מעין תלולית, שעליה הצבתי שני אנשים והוריתי להם לירות על מקור הירי – גבעה שנמצאת מדרום-מזרח למנזר."
בעזרת החיפוי מהתלולית התקדמו שאר האנשים בקפיצות עד ליעד. רומק נשאר אחרון וגרר את הפצוע למנזר.
זמן קצר אחרי יציאתם של רומק ואנשיו, יצאה אל המנזר – בנתיב זהה – מחלקה אחרת שהובילה תחמושת. מפקדה היה שמואל גוטליב.
יוסף לוין, מפקד הכיתה שהובילה את המחלקה, סיפר: "יצאתי למשימה בראש הכוח, תוך שאני מדלג מסלע אל סלע… עד מהרה התגלינו לאויב, שפתח עלינו באש יעילה. כדורים פגעו בסביבתי, תוך שאני מוסיף לדלג קדימה במורד המדרון ממסתור אחד אל הסלע הסמוך, ותוך כדי כך הפניתי את מבטי לאחור לעבר אנשי והנה – אין אף אחד. הבינותי כי אש האויב בלמה אותם והם נסוגו.
"שקלתי מה לעשות. לפנות אחורה ולטפס במעלה המדרון, כשגבי אל האויב, נראה לי מהלך חסר סיכוי. העדפתי להמשיך קדימה אל הוואדי, שהיה קרוב יותר ו'שטח מת' כלפי היורים, וכך כשאני ממשיך בדילוגים ממחסה למחסה הגעתי לוואדי. כשהמשכתי במעלה המדרון המוביל אל המנזר, הסתבר לי שהקמרון של המעלה הסתיר אותי אף הוא מעיני האויב.
"בעוד אני מתקדם במעלה ההר נתקלתי באנשי פלמ"ח שהתקדמו גם הם אל המנזר. הזדהיתי והצטרפתי אליהם."
אנשי מוריה הביאו אתם תחמושת ותקווה למנזר.
עוזי נרקיס יצא מאוחר יותר. המג"ד טבנקין הורה לו לצאת כדי להסיט לעברו חלק מהלחץ הערבי. "האש ניתכה עלינו בעיקר מבית תלת-קומתי שקראנו לו בית התרמומטר, על שם חדר המדרגות שלו שחלונותיו דמו לשנתות של מד-חום," סיפר נרקיס. "… התקדמנו מבית לבית בזחילה או בקפיצה. מדי פעם נכנסנו לדירה שיושביה נסו ממנה זה לא כבר בחיפזון… דבר לא חסר מלבד הדיירים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות כבשנו את בית התרמומטר. למנזר טרם הגענו."
המרחק בין בית התרמומטר והמנזר הוא כ-300 מטר, אולם כוח נרקיס לא היה יכול לצלוח מרחק זה בשעות היום. הוא הגיע רק ברדת החשיכה, אחרי שהקרב נגמר כבר.
ייתכן מאוד שכאשר האויב נוכח כי תגבורות מגיעות בזו אחר זו אל מגיני המנזר, התמוטט כליל מורל הלחימה שלו שהיה מעורער למדי כבר לפני הצהריים. הוא עלה וירד פעמים אחדות באופן דרמטי. מאז שעות הבוקר המאוחרות הם חזרו וביקשו תגבורת, ומשזו לא באה, עזב מפקדם את החזית כדי להחיש תגבורת בעצמו, ולא חזר. ארבע דקות אחרי השעה 13:00, קלט שירות הידיעות של המחוז הודעה ששיגר מפקד הכוח הערבי, המבקש את עזרת הצבא הבריטי, כי אלמלא כן לא יוכלו אנשיו להחזיק מעמד. אחרי שעה וחצי השתנתה בעיניהם התמונה, הם סברו שהיהודים נשברים, והפיקוד הערבי פנה אל הכנסייה היוונית האורתודוקסית וביקש רשות לפוצץ את מנזר סן-סימון. הרשות ניתנה, אולם הפיצוץ לא בוצע, משום שהמנזר לא נכבש מידי היהודים.

התמוטטות האויב התרחשה בהדרגה: תחילה נחלשה האש ונפסקו ניסיונות הפריצה למתחם המנזר, אחר כך באה הנסיגה: תחילה הסתלק המפקד הערבי, ואחר כך ברחו אנשיו. עד בוא התגבורת החזיק האויב שורה של בניינים סמוכים. אולם כאשר הגיעו התגבורות של רומק וגוטליב, נסוג האויב גם משורת הבניינים שבהם התבצר לפני כן.

המנזר עובר לידי "מוריה"

כוחות התגבורת של אנשי גדוד "מוריה" הגיעו למנזר בזה אחר זה, סביב השעה ארבע אחר הצהריים. הם מצאו שם מצב מזעזע: בתוך המבנה היו דחוסים הרבה פצועים, ומבחוץ היו מוטלות עדיין גופות החללים הערבים. הקרב על סביבת המנזר הסתיים בהצלחה מלאה כשעה אחר כך. כוחות האויב ששלטו עד אז על כל מתחם סן-סימון נסוגו כולם, והבתים הסמוכים נעזבו בבהלה על-ידי תושביהם הערבים.
אנשי הפלמ"ח לחמו ללא הרף במשך יותר משמונה-עשרה שעות, בקרב שבמשך שעות ארוכות מתוכו לא נראה מוצא, אבל רוחם לא נשברה. מפקדיהם שלטו בכל תהפוכות הקרב, ועם רדת החשיכה חזרו לבסיסם כמנצחים.
במנזר נשאר "דדו" כדי להבטיח העברה מסודרת של המוצב החיוני להמשך המערכה על ירושלים. נשאר עמו גם עמוס חורב, שהגיע בלילה למנזר יחד עם עוזי נרקיס. כעבור שעות אחדות עזבו גם הם, ואנשי "מוריה" קיבלו את החזקת המנזר.
רומק פיין יצא לסיור בשטח שלפני כן התמקמו בו אנשי האויב. הוא לא מצא שם נפש חיה. היריות המעטות שנורו לעברו באו מן המנזר. בעמדות שפינה האויב היו דמויות שלא נעו — חללי אויב שחבריהם לא פינו אותם בעת מנוסתם המבוהלת. בחצר המנזר הייתה ערימת גופות, גם הם חיילי אויב, שנפלו בהתקפות הנגד על המבנים שנכבשו.
תשעים וחמישה אנשי פלמ"ח וחי"ש נפגעו ביממת הקרב, 17 מהם נהרגו.

כיבוש קטמון

בערב הגיע למנזר יוסף נבו וקיבל את הפיקוד על המקום. הוא הביא עמו מפות מפורטות, בקנה מידה של 1:2,500, של השכונה הערבית קטמון וסביבותיה. כל בית היה מסומן עליהן. ותיקי הגדוד שהיו באותו מעמד זוכרים עוד כי נבו הביא עמו בקבוק קוניאק והם הרימו כוסיות לקראת כיבוש השכונה. בשביל יוסף נבו הייתה זו גם מעין מסיבת פרידה מעמיתיו בסגל הפיקודי של הגדוד, שכן הוא היה תותחן מנוסה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, והוא עמד לקבל בחטיבה הירושלמית תפקיד חדש: להקים כוח שריון ותותחנים.
אולם בפועל הוא לא נפרד מאנשי "מוריה," כי תפקידו החדש השאיר אותו צמוד ללוחמי הגדוד לא רק בהמשך המערכה על כיבוש קטמון, אלא גם אחר כך, בקרבות הבלימה נגד כוחות הלגיון הערבי שניטשו כעבור שבועיים בצפון ירושלים.
דבר רכישת המשוריינים הראשונים המצוידים בתותחים, שנכנסו לפעולה מיד אחרי הפינוי הבריטי חורג מסיפור קטמון, שכן בכיבושה הם עדיין לא לקחו חלק. לעומת זאת כלי ההפגזה פרי הייצור של ה"הגנה", המרגמה הכבדה "דוידקה" ומרגמות "2 ו-"3, מילאו אז לראשונה תפקיד חשוב במערכה על ירושלים.
ביום הקרב על השכונה הושלם שדה התעופה הקטן שהוקם בעמק המצלבה והמטוס הראשון שנחת שם הביא מטען פצצות מרגמה. בשדה חיכה לו ג'יפ שיצא מיד לקטמון עם מטען פצצות.
מוקד הלחימה על השכונה היה בניין הקונסוליה העיראקית, שבו הוצבו חיילים עיראקיים סדירים. בכיבוש הבניין מילאה הדוידקה תפקיד קובע. פגז אדיר פגע בגדר הבניין וקיעקע אותו. אנשי האויב, לרבות שומרי הקונסוליה, נבהלו ונסוגו מהבניין.
סיפר רומק פיין: "בדקנו את החדרים, בהם לא היה כבר אף אחד. לאורך המדרגות היו כתמי דם. אחד החיילים שלי מצא שם טומי-גן ומסר לי אותו. מצאתי גם תחמושת 11 מילימטר. הטומי-גן הזה שימש אותי אחר כך בהמשך הקרבות, במיוחד ברמת-רחל."

למקור חיים

בעת כיבוש הקונסוליה, חדר כוח שכלל כיתות אחדות לדרום-מערב קטמון והתקדם משם, דרך בקעה, לכיוון מקור חיים, כדי להתחבר לכוח "מוריה" שהיה נצור בשכונה מבודדת זו.
הבריטים קיימו מעקב צמוד אחרי התקדמות הכוחות, כדי למנוע את תפיסת השטח הסמוך לאזור הביטחון שלהם בדרום העיר, שכלל את תחנת הרכבת ואת הדרך שהובילה לארמון הנציב. יוסף נבו סיפר על עימותים עם שני משוריינים בריטיים: "נשק אנטי טנקי לא היה לי. השתמשתי במרגמות 2 אינץ' בכינון ישיר."
הוא החזיק את המרגמה בין ברכיו ובשתי ידיו כיוון אותה אל מול המשוריינים הבריטים, לשם ירי שטוח מסלול. הבריטים נרתעו והתרחקו. הם אמנם נשארו בשטח זמן-מה ואף ירו פה ושם, אולם עם רדת הלילה חזרו לאזור הביטחון.
בשבעת השבועות שקדמו לכיבוש קטמון, גברה פעילות האויב בגזרת הספר הדרומית של העיר, וזו תמצית הדיווחים שתועדו במטה המחוז: תגבורת של חיילים ערבים משוחררים הגיעו לבית-צפפה ולמושבה הגרמנית. בליל ה-12 במרס ובשלושת הימים הבאים הופגזה מקור-חיים ונערכו פשיטות על עמדות מגיניה. ב-20 בחודש נערכה הסתערות על העמדות במטרה לכובשן. האויב נהדף אחרי שאיבד שישה מאנשיו ו-12 מהם נפצעו. מגיני השכונה איבדו חייל אחד ואחר נפצע. למחרת חזרו הערבים ותקפו וכך גם כעבור שבוע. בשבוע הראשון של אפריל תקפו הערבים שוב וגרמו למגינים ארבע פגיעות, אחת מהן קטלנית. ב-27 בחודש הפגיז שוב הלגיון הערבי – שהיה מוצב ככוח בריטי במחנה אל-עלמיין – את השכונה, ועוד שני מגינים נפצעו. בסך הכול היו למגיני השכונה 26 אבידות בששת השבועות הבאים, בתוכם שישה הרוגים.
כוח ההגנה בשכונה מנה פלוגה מצומצמת אחת, שאנשיה שיוועו להחלפה. עובדה זו עמדה לעיני כובשי קטמון, שידעו כי אל להם לעצור את התקדמותם, אף לא לשעה אחת, ועליהם לפרוץ דרך למקור-חיים. לפיכך, כאשר הוביל יעקב סלמן את אנשיו במסלול המוביל לשכונת מקור-חיים הנצורה, הם ביצעו בדרך 14 פיצוצי בתים כדי ליצור מסלול פתוח וניתן להגנה, לשמירת הקשר עם מקור-חיים. מהלך זה היה כרוך בהתרוצצות מיעד פיצוץ אחד למשנהו, מתוך מאמץ עליון לשמור על תיאום בין החוליות המתקדמות והחבלנים. תוך כדי פריצה פגע בסלמן כדור דוּם-דוּם, חדר לצווארו והוא צנח. סיפר יעקוב יולוס, שהיה עד לפגיעה: "לפני כן תפסנו בית של שתי קומות. אני זוכר אותו היטב, כי היו לו תריסים ירוקים. ירו עלינו לא רק ערבים, אלא גם אנגלים מתוך משוריינים של הצבא. מבית זה ראיתי כיצד יעקב סלמן נפצע מצליפה. היינו משוכנעים שהוא 'הלך'. הוא הספיק למסור לי את אקדחו לפני שפינו אותו."
סלמן גבה הקומה משך אליו את אש האויב, ככל הנראה משום שצעד זקוף. אחרת לא היה מסתדר עם כל הכלים שנשא עמו: על כל כתף היה תלוי מכשיר קשר, אחד מהם היה מחובר לרשת שהמוקד שלה היה המנזר, והשני על מפקדת המחוז. בידיו היה תת-מקלע שמייסר ובחגורתו — רימונים. בתחקיר שנעשה אחר כך התברר כי סלמן היה משוכנע, על סמך תצפיות שקדמו לפריצה למקור-חיים, שהוא צועד לקראת בית ריק מאדם. סלמן זכר היטב כיצד פינו אותו מהשטח: "לידי היה חבר אגד גבוה. הוא הביא אותי לבית-החולים "הדסה" שברחוב הנביאים, בבניין שלפני כן היה בו בית-ספר אנגליקני. הגעתי עם פה מרוסק. הכול נפל לי מתוכו. הלסת רוסקה והצוואר נקרע. הייתי בהכרה אולם לא יכולתי לדבר. אף לא להוציא הגה. לפני שהכניסו אותי לחדר המיון שמעתי, כי חבר'ה שהיו סביבי אומרים: 'הלך, הלך. די, יענקל'ה גמר. אין לו סיכוי לצאת מכאן'."

כוחו המרפא של רצון החיים

בחדר המיון ובכניסה אליו היו עשרות פצועים. המנתח ד"ר ג'וזף, ששמו היה ידוע בימים ההם כמעט לכל ירושלמי, עבר מפצוע לפצוע לצורך מיון ראשון, וכאשר הגיע ליעקב סלמן, החליט שלא נותר טעם לנתחו.
בינתיים נמסרה למג"ד, זלמן מרט, הידיעה על היפגעו של סלמן ועל מצבו. מרט הגיע לחדר המיון. סיפר יענקל'ה: "הוא ניגש אלי ואמר: 'מה זה?' לא יכולתי לענות. אחרי [ביקורו] ניגש אלי ד"ר ג'וזף שנית ובכל זאת לקח אותי לחדר ניתוח". בשלב זה איבד סלמן את ההכרה ורק אחרי שבוע היא חזרה אליו. הוא זוכר גם את מספר החדר שאליו הועבר מחדר הניתוח, מס' 9, שאחרי כן נודע לו כי לשם שלחו רק מקרים סופניים.
יותר מכל זכור לו שכנו לחדר זה, חברו מנוער וחברו לגדוד ולקורס הקצינים – אמנון ויגוליק. הוא הוכנס לחדר ימים מעטים אחרי כן. אמנון נפצע בנוה יעקב מהתפוצצות מוקש, ואיבד בפיצוץ את שתי ידיו, ונפגע גם בשתי עיניו ובאזנו השמאלית. סיפר סלמן: "פתאום כשאני פוקח את עיני אני רואה את אמו ושומע אותה אומרת: 'אמנון, אתה יודע מי כאן?' אמנון הפנה מבט למיטה הסמוכה והשיב: 'מה הוא עושה פה? מה עשו לו? שידבר אלי. יענקל'ה מה עשו לך?' אמנון ויעקב בילו בבית החולים שעות רבות זה ליד זה.
יעקב ניסה לעודד, אולם אמנון איבד כל עניין באיזשהו נושא וחזר ואמר לסלמן: "אני לא רוצה לחיות. אם היית עוזר לי למות, אז באמת היית חבר". בני המשפחה ידעו זאת וייתכן שכאשר הסכימו לביצוע ניתוח, שהרופאים הבהירו כי אין הרבה סיכויים שיעבור בשלום, עמדה לנגד עיניהם משאלתו של אמנון לשים קץ לחייו. בהמשך הטיפול לקחו את אמנון לארצות-הברית, וזמן קצר אחרי שהחזירו אותו לתל-השומר הוא נפטר על שולחן הניתוחים.
את סדרת הניתוחים שלו תיאר סלמן עם קורטוב של הומור: "צברתי הרבה מאוד שעות ניתוחים. סגרו לי את הפה עם חיבורים שנראו כמו אנטנות ותפקידם היה להחזיק את הלסת. היה לי קשה לדבר והייתי מקבל מזון דרך קשית. לא היו לי שיניים. הן עפו כתוצאה מהפגיעה. הרגיז אותי כשהייתי רואה את האחרים יושבים ואוכלים, ואני, המזון שלי היה רק נוזלים. רציתי לאכול ולחזור אל עצמי. תיקנו את החור שכדור הדום-דום נקב בוושט והכול עבד די יפה. בהתחלה היה לי פה בגרון. הייתי לוקח סרדינים. בולע סרדין דרך החור ושואף אוויר כדי שזה ירד לי לקיבה…"
גם לאחר שיצא מכלל סכנה נכונו לסלמן עוד שלוש שנות ניתוחים, 61 בסך הכול עד שאוחו כל העצמות, השרירים והעצבים בלסתותיו.
יענקל'ה סירב לעבור לתקן של נכה, חזר לגדוד אחרי תקופת מחלה של שלושה חודשים ושירת בתפקידי מטה. אחר כך "חתם קבע" ואף התמנה בסוף מלחמת העצמאות למפקד הגדוד, כאשר גדוד "מוריה" הועבר למשמר הגבול.
עזרה לו בשיקום עטרה, חיילת בגדוד "מוריה", שנישאה לו אחר כך, עוד בהיותם יחד בגדוד. והיא עמדה לצדו עד יום מותו ביולי 1999 ממחלת הסרטן, שהייתה אכזרית יותר מאשר כדור דום-דום.

כיבוש בקעה

עשרה ימים אחרי פריצת המצור על מקור-חיים, יצאה משם מחלקה של אנשי "מוריה", לכבוש את שכונת בקעה, שהפרידה את מקור-חיים ממתחם תלפיות-ארנונה-רמת-רחל, ולהרחיב את השטח העברי של דרום ירושלים. סיפר סגן-מפקד המחלקה, רומק פיין: "שכחו להגיד לנו שיש שם מוקשים שלנו. המ"מ יוסקה קבקר הלך ראשון, ועלה על מוקש. למזלו, המוקש היה מיושן, והתפרק לכמה חתיכות גדולות. השאר התפוצץ כנראה אחרי שיוסקה עבר. כי הוא נפגע בגבו מרסיס גדול של חמישה סנטימטרים. הרסיס נכנס לעור, אולם לא פגע באיברים הפנימיים. הוריתי לשני אנשים לקחת אותו. תפסתי את מקומו בראש הכוח והמשכנו לבקעה."
הכוח יצא בשעות הבוקר. היה זה אחרי ירי שהונחת ללא הרף בגבול מקור-חיים, עד כדי כך שקשה היה לעבור מעמדה לעמדה, והנה בלילה הקודם נפסקה לפתע האש והשתרר שקט מוחלט. על סיור שיצא לשטח לקראת הפעולה לא נורתה אף לא יריה אחת. אנשי הסיור נכנסו לבתיהם של תושבי בקעה האמידים, ומצאו שהם נעזבו באופן פתאומי. היו חבילות שנותרו ארוזות למחצה, דבר שהעיד על כך שהחלטת נסיגה נחתה על הלוחמים הערבים לפתע, ותושבי השכונה ברחו מיד עם נסיגתם.
הבריטים עקבו בדריכות אחרי מהלך כיבוש קטמון, וכובשי השכונה וסביבתה היו רשאים לחוש משנה גאווה אילו ידעו מה כתב על לחימתם הנציב העליון, במברקו ללונדון ברדת הלילה, במוצאי האחד במאי: "ברור עכשיו כי בלחימה טיפוסית זו מבית לבית, היהודים חוזרים ומנצחים בכל פעם."
על תוצאות הקרב כתב הנציב העליון, כי אחרי לחימה של 24 שעות, כבשו היהודים למעשה את כל השטח ואילו הערבים מצדם ביקשו מהמפקד הצבאי הבריטי לארגן להם הפוגה.
הנציב הציע לנצל פנייה זו כדי להסדיר הפוגה בלחימה בכל דרום העיר, ולשכנע את הערבים להרחיב את ההפוגה על פני כל שטחה של ירושלים. הוא ציין זאת לאור הידיעה שבדיוני מוסדות האו"ם בלייק סקסס, נטו היהודים להסכים לשביתת נשק ואילו הערבים נקטו עמדה שלילית.
התיק נפתח לעיון רק כעבור חמישים שנה. המעיין בו ובמאות תעודות אחרות על הלחימה בירושלים בחמשת חודשי המנדט האחרונים, רואה בבירור כי כיבוש קטמון הצטייר בעיני הבריטים כמפנה לטובת היהודים במערכה על ירושלים. היום, במבט היסטורי, ברור שצדקו.
מהמברק של הנציב העליון אל שר החוץ הבריטי, ניתן גם ללמוד על האילוצים שהכתיבו לצבא הבריטי לצמצם את מידת התערבותו במלחמה בין הערבים והיהודים. הנציב הבריק בעניין זה ללונדון: "כוחותינו בירושלים יספיקו למקרה שהתחבורה שלנו תהיה נתונה לאיום, [אולם] לא לקרבות המתנהלים מחוץ לנתיבי התחבורה." הנציב הדגיש כי בירושלים לא רצוי להשתמש בחיל האויר הבריטי או בארטילריה.
בשל נפילת המורל של הלוחמים הפלשתינים, עקב כיבוש קטמון, צפה הנציב כי הנהגתם תשליך את יהבה על התערבותן של המדינות הערביות, והביע את ביטחונו שממשלת בריטניה ומועצת הביטחון של האו"ם ימנעו התערבות כזאת לפני עזיבת הצבא הבריטי את הארץ. "ובמקרה כזה היהודים ישיגו שליטה על דרכי התחבורה העוברים בירושלים צפונה ודרומה, לפני שהם [צבאות ערב] יגיעו."
אך נדמו הדי היריות בתוך קטמון, פרצו בוזזים יהודים שבאו ממרכז העיר, לתוך הבתים שנעזבו על-ידי התושבים. יוסף עמי, מפקד חבל 4, שגבל בקטמון מצפון, התייחס לנושא: "קטמון שימשה מבחן ראשון לכוחותינו בתפקיד כובשי שכונה ערבית. בתפקיד זה נכשלנו. נתקלנו גם בשוד מאורגן, תחילה של הפלמ"ח ואחר כך אפילו של המשטרה הצבאית."
השוד המאורגן על-ידי מפקדים כלל "החרמת" פסנתרים וציוד אחר ששימש למועדונים של יחידות ושל ההכשרות המגויסות. סגן מפקד המחוז לויצה כתב כי הבוזזים שפרצו לבתים הריקים, הוציאו מהם גם מוצרי מזון, בגדים, מכשירי חשמל ורהיטים. וכי המפקדים שהובילו את הביזה לבסיסי יחידותיהם עשו זאת ללא כל בקשת רשות ממפקדת המחוז.
ההשתלטות על דרום העיר הייתה הגדולה והארוכה במערכות שהתנהלו בתוך העיר החדשה לפני תום המנדט. היא נמשכה שלושה שבועות, החל במוצאי 26 באפריל וכלה ב-14 במאי, שבו נכבשה בקעה.
השתתפו בה כוחות של חטיבה שלמה ואף יותר מכך: הגדוד ה-4 של הפלמ"ח שכיתר את המנזר ואת גבעת שאהין, כוחות הגדוד ה-5 שהוחשו אל המנזר בלילה שבו הוא נכבש, פלוגה של גדוד "מוריה", שהיוותה את רוב הכוח הבלתי מרותק של הגדוד וכוחות חי"ם, שכבשו את חוות הנזיר על דרך קטמון ומלחה, והשתתפו בטיהור קטמון ובקעה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: