ד"ר ראובן וולובסקי ז"ל

לידיעת חברי העמותה,
לפני שבועות מעטים הלך מאיתנו חבר ולוחם בגדוד, ד"ר ראובן וולובסקי, מדען במכון ויצמן.
הכרתי את ראובן והערכתי אותו מאד. ראובן חלה לפני כ-20 שנה ועתה נגאל מיסוריו.
בשם חברי העמותה ברצוני להביע את השתתפותנו בצערה של חיה, רעיתו של ראובן, ובצער כל המשפחה.

מצורפים דברים לזכרו שכתב חברנו אביבי יבין.

יהי זכרו ברוך,

רומק פיין, יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה.

ידידי ומפקדי ראובן וולובסקי

הלך מאתנו, מחיהלה ומהמשפחה, אדם יקר ומדען אציל נפש, לאחר שנים של מאבק קשה במחלה אכזרית. אנצל הזדמנות זאת לספר לכול על אומץ לבו ומנהיגותו בימים הקשים של המצור על ירושלים, כי אז הכרתיו לראשונה.

בתחילת חודש מאי של 1948 נשלחתי למשלט הקסטל, ששלט על הדרך לירושלים הנצורה. המינוי שלי היה של סגן מפקד המחלקה, כשהמפקד היה ראובן וולובסקי, שזמן מועט לפניכן עבר קורס קצינים. לא אשכח את הפגישה הראשונה ואת הסבריו של ראובן שאמר, "הקסטל עבר מיד אל יד בשבועות האחרונים. לפני מספר ימים הוא נכבש על ידי יחידת פלמ"ח, ובקרב נהרג גם המפקד הערבי עבד אל קאדר אל חוסייני. עלינו להחזיק בקסטל בכל מחיר, כי הוא שולט על דרך האספקה לירושלים. יש לנו בעיות רציניות במשלט. המחלקה מורכבת חציה מגברים שגויסו על ידי המשטרה הצבאית שהבטיחה להם שיחזרו בערב לביתם. כעשרה מהם נמלטו העירה בימים האחרונים, ואני חושש שכולם יברחו בקרוב. החצי השני הם אנשי גח"ל, פליטי השואה, שהובאו לכאן ישר מאונית מעפילים. אנחנו מוקפים בערבים מכל עבר, ופרט לך ולי אין איש במחלקה היודע להשתמש ברובים ובסטנים שיש לנו. יתר על כן, האוכל דל וכל אחד מקבל שלוש פעמים ביום פרוסת לחם, תה עם מעט סוכר וכדור ויטמינים."

בהתייעצות שקיימנו קבענו שתי מטרות מיידיות: אימון "החיילים" בשימוש ברובה וברימוני יד והפסקת הבריחה מהמשלט. כבר באימון הראשון נוכחתי כמה ראובן צדק. בעיית עצירת הבריחה הייתה קשה יותר, ונראתה כמעט בלתי פתירה. החלטנו על צעד קיצוני שיכלול ענישה, חינוך, והקניית ההרגשה לחיילים שהמשלט אינו המקום הכי לא בטוח. התקשרנו למשטרה הצבאית בירושלים וביקשנו שיתפסו את אחד העריקים ויביאוהו למשלט. מייד כשהובא הוא הוכנס למערת הפיקוד כבול באזיקים, כשכולו רועד מפחד. מאחר שלא היה אז קוד משפטי צבאי (המדינה עדיין לא הוקמה) קבענו את העונש שיענה למטרות שהצבנו, וישים – כך קיווינו – קץ לבריחה. העציר קיבל שני רימוני רסק, פרוסת לחם ומימיה; אזיקיו הוסרו, והוא נשלח לבלות את הלילה לבדו בבאר שבוואדי שבין המשלט לגבעה שעליה שלטו הערבים. כשהוא רועד מפחד יצא מהמערה בה נערך המשפט וצווח שהוא נשלח לוואדי להיהרג. מיד הקיפונו כל אנשי המחלקה, כשרוביהם מכוונים אלינו. כיאות למפקד, ראובן לא נבהל. בקור רוח הוא שלף את אקדחו, כיוון אותו לעריק, וירד אתו לבאר. החיילים רטנו, אך הורידו את רוביהם. בחצות החליט ראובן שהמסר הועבר, ירד שוב לבאר וחזר עם העריק. מאז לא ערק יותר אף חייל. ישבנו במערת הפיקוד כשספלי תה ללא סוכר בידינו. "פנפילוב, המפקד המהולל של הצבא האדום, היה מצווה לירות בעריק", אמרתי למפקדי האמיץ. ותשובתו האופיינית כל כך הייתה, "מי רוצה בכלל להיות כמו הצבא האדום".

אביבי יבין

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: