הקרב במנזר סן-סימון

אני רוחש כבוד רב לאנשי הפלמ"ח שהיו מאומנים היטב ונועזים. הם כבשו את מנזר סן-סימון ונלחמו כאריות. מבין אנשי הכוח שלחמו שם נפלו רבים והיו פצועים לרוב. היו בו רעננה (מפקד הכוח) , והיה אורי בן ארי (מפקד אחת הפלוגות), והיה דדו ז"ל (לימים רמטכ"ל), והיה רפול ז"ל (לימים רמטכ"ל) שנפצע בקרב והמשיך להלחם, והיו עוד רבים וטובים.

למחרת הפריצה הלילית, בשעות הצהרים, אחרי קרבות רבים בשעות היום, התקפות אויב והתקפות נגד (כך סיפר לי דדו ז"ל), עם כל ההרוגים והפצועים (כ-50 במספר), התחמושת שאזלה כמעט והעזרה שלא הגיעה, התקבלה בפיקוד הכוח החלטה שיש לסגת. אולם אין מי שיפנה את הפצועים שאינם מסוגלים ללכת ולכן, כדי שלא יפלו בידי האויב, יוכן מטען כדי להרוס את המנזר יחד עם הפצועים.

אולם, באותה שעה מגיעה הודעה באלחוט מהמטה בירושלים: "האויב מתמוטט! התחילה נסיגת תושבים מקטמון – החזיקו מעמד!". הודעה שקרית. מאוחר יותר, מפקד החטיבה, יצחק רבין ז"ל, מבטל את האישור של יוספ'לה טבנקין המג"ד ומעביר הוראה חדשה: אין נסיגה! ואנשי הפלמ"ח נשארים.

ואמנם, כבר באותו בוקר נעשו ניסיונות לשלוח עזרה. מתוך שתי מחלקות של הפלמ"ח בפיקודו של "עבד", הצליחו להגיע מספר לוחמים בלבד. מאוחר יותר, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, הגיעה לעזרה פלוגה של "מוריה" בפיקודו של יהויכין קינת  (קנולר) ז"ל. אחד ממפקדי המחלקות הייתי אני. הגענו באור מלא ותחת אש כבדה, עם הרוג אחד ומספר פצועים ונכנסנו למנזר. אז, למיטב הבנתי התמוטט האויב.

עם רדת החשיכה התפנו כל אנשי הפלמ"ח יחד עם הפצועים, פרט לדדו ז"ל שנשאר איתנו עוד יום אחד.

ואני שואל: מדוע בכל תיאורי הקרב, בשיחות ברדיו ובהופעות בטלוויזיה לא מזכירים את לוחמי גדוד "מוריה"? האם לא לחמנו שם והקזנו דם, ולא מגיע שנוזכר כלוחמים האחרים? ואני תוהה, האם לאחר 60 שנה אפשר לתקן אי דיוקים היסטוריים כאלה?

ד"ר רומק פיין – יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה, וכל הלוחמים בקרב זה

מודעות פרסומת

2 Responses to הקרב במנזר סן-סימון

  1. חנן רותם הגיב:

    האם יש לכם כל המלים של השיר המתחיל במילים "חבר נשק חבר נשק איזה ברדק איזה ברדק", ובהמשכו "כך צועדים חיילי גדוד מאה שישים ושלוש והג'ינג'י בראש"?
    האמנם לא ידוע מי חיבר אותו?
    מישהו יכול להוסיף פרטים?
    בפורום מפקד 48 עוסקים בשאלות אלה.

  2. חנן רותם הגיב:

    בסוף חודש מרס תערך אזכרה במלאת 61 שנה לנפילת אנשי שיירת "הדסה", שיצאה ב-13 באפריל 1948 ובה 105 עובדי רפואה של עובדי בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, לוחמי ההגנה, מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. כשהשיירה עברה בשכונה הערבית שייח ג'ראח בדרכה להר הצופים, הותקפה בידי פורעים ערבים, ו-79 מאנשיה נרצחו.
    בפרשת השיירה מקופלות הרבה פרשיות טרגיות. בין הנעדרים מהקרב היה שמואל שטרנברג ז"ל. יומיים לפני כן, בעת שהשיירה עמדה לרדת מההר, ביקש שטרנברג מחברו הטוב שיוותר לו על מקומו, משום שמשפחתו של החבר התגוררה בתל-אביב, ואילו שמואל השתוקק לראות את אמושהתגוררה באותם ימים מול מחנה "שנלר" בירושלים. החבר ניאות לוותר על מקומו בשיירה, וכך ניצלו חייו.
    מד"ר אביתר רייטר, בנו של החבר, נודע כי לשטרנברג "יש אחות שחיה בניו-יורק". אולם כעת מתברר כי ייתכן – והדבר נאמר בזהירות רבה – שיש לו גם בת שנולדה בשנת 1948.
    אשה שנולדה ב-1948 ועברה נפתולי חיים קשים עושה זה שנים מאמצים עצומים לגלות מי היה אביה, ועלתה אפשרות זהירה כי שמואל שטרנברג ז"ל הוא האיש.
    על כן, כל מי שהכיר את שמואל שטרנברג או שמע משהו עליו – אנא יואיל בטובו לספר על כך.
    בין השאלות שטרם נמצאה עליהן תשובה:
    האם שמואל שטרנברג ז"ל שירת בבריגדה (החי"ל)? מאיזו ארץ עלה ארצה? באיזו שנה עלה? האם היה נשוי או שהיתה לו בת זוג, אולי בתל-אביב? אם כן, מי היתה אשה? האם היה חבר ארגון ההגנה, ומאיזו שנה?
    מידע כזה, וכל מידע אחר בקשר ללוחם הנעדר, יוכל לסייע ולחלץ את האשה מספקותיה, שאינם נותנים לה מנוח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: