האלוף דוד מרכוס (מאת יצחק [איצ'ה] גדיש)

זה סיפור שהיה.
מתוארים בו שני ביקוריו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) בירושלים; הראשון, עם בואו לארץ בינואר 1948 והשני יום לפני מותו, ביוני 1948. מתוארת בו חלק מהאווירה שהייתה בירושלים בעת המצור בשנת 1948

בבוקרו של יום, באחד מימי ינואר של שנת 1948, בקשני ישראל עמיר (מי שהיה באותה עת: מפקד ה"הגנה" במחוז ירושלים), לפגוש בשני אנשים: אהר'לה יריב מהמטה-הכללי של 'ההגנה' ( המטכ'ל) ומיקי סטון מארה"ב. הם נועדו לבוא למחרת היום בשיירה מהשפלה לירושלים, לבקר ביחידות החי"ש (חיל-השדה של ה"הגנה"), מגדוד 'מוריה', המגויס בירושלים וגם לסייר בעיר כדי להכיר את בעיות ההגנה, שהיו סבוכות ביותר בעיר ירושלים ובסביבתה; כל זאת עד כמה שהדבר ניתן, משום שהיו כבר מספר שכונות וישובים ליד ירושלים שלהגיע אליהם היה בחזקת סכנה של ממש. מפקד המחוז בקשני שלא לדבר עם איש על עצם הביקור הזה – שהוא סודי.
לא נהוג היה באותם ימים לשאול שאלות. אך כאן הייתה משימה שהיא לכאורה פשוטה במהותה, אולם די מורכבת מבחינת ביצועה. לכן, העזתי ושאלתי את ישראל עמיר: "מהי מטרת הביקור? זאת כדי שאדע לאן לקחת אותם ועוד יותר מזה – לאן לא לקחת אותם". ירושלים, באותה תקופה הייתה מחולקת, מבותרת ומבוצרת באזורי בטחון שהבריטים יצרו, הקימו ושלטו בהם לביטחונם. מאידך, השכונות היהודיות בחלקן גם הן היו די מבוזרות שלעיתים היה צריך לעבור דרך שכונות ערביות כדי להגיע אליהן, או להימנע מכך באמצעות עקיפה, למי שהיה ברשותו רשיון מעבר מתאים דרך אזורי הביטחון שבהם שלטו הבריטים. ישראל עמיר, לא השיב לשאלתי, ובטוב לבו המפורסם חייך ואמר לי בטון שקט: "סמוך על אהרלה – דבר אתו".
באותם ימים הייתי כמעט 'חדש' בירושלים למרות היותי בן-העיר, באשר נצטוויתי לחזור ירושלימה מחיפה בה שהיתי בהיותי סטודנט הטכניון שסיים שתי שנות לימוד ושהתגייס לפלוגת הסטודנטים בחטיבת "כרמלי" לפי פקודת "ההגנה". לפי בקשת "עציוני" (מפקד מחוז וחטיבת ירושלים ב"הגנה") נשלחתי ירושלים לסייע בפענוח רשימת חברי ה"הגנה" שעסקתי בהצפנתה בהיותי בירושלים בחופשה בחדשי הקיץ של שנת 1946 וגם 1947. תוך כדי עיסוקי בפענוח הרשימות הללו, פנה אלי מפקד המחוז ישראל עמיר ביודעו את שליטתי בשפה האנגלית ובקשני להתפנות ולפגוש במיקי סטון מארה"ב.

את אהרן יריב, הוא: "אהר'לה", הכרתי כשנה או שנתיים קודם לכן בשובו מן השרות בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי במלחה"ע ה-2. הוא היה חבר בצוות שהקים ד"ר וולטר איתן שנקרא "קורס הדיפלומטים". הקורס התקיים בבית הכרם, השתתפו בו קבוצה מאד מכובדת של בוגרים שהיוו לאחר סיום הקורס הזה את השלד המקצועי הבכיר של ממשרד החוץ לעתיד לבוא. בינתיים המדינה טרם פרצה ואנחנו כולנו עדיין נמצאים במחתרת. כל אחד מהחניכים הללו, שסיימו בינתיים את קורס ההכנה, מצא לו את מקומו עד אשר 'יעבור זעם והם יקראו לדגל' ויהיה בהם צורך. לימים, נשאר אהרן יריב בצה"ל, היה לראש אמ"ן בדרגת אלוף, שימש תקופה קצרה בתור שר התחבורה ומלא תפקידים ממלכתיים בכירים שונים עד שיצא לגמלאות ונפטר.
הקשר הקונספירטיבי שנוצר ביני לבין אהר'לה יריב נמשך לאורכן של השנים, למרות ההבדל ההיררכי בינינו, זאת עד שאהר'לה הלך מאתנו. הוא היה אדם בלתי רגיל, חבר אמיתי, בלתי מתנשא, משכיל ומבין. לא אחת בקשתי את עצתו והוא תמיד מצא את הפנאי לכך – לא מבלי שהוא חקר אותי היטב – לפני שנתן עצה. מעל הכול – הוא היה אדם ישר, הגון וחבר אמיתי. מאד כאב לי כשהלך לבלי שוב. כל פגישה עמו הייתה חוויה אינטלקטואלית באשר שרר בננו נוהג של סקירת אירועים וניתוחם. לא תמיד שמעתי בעצתו ובדרך כלל הצטערתי על כך לאחר מכן, בזמן אמיתי.
היה זה אפוא באחד מימי חודש ינואר 1948, דומני ביום החמישי בשבוע כאשר הגיעו השניים לירושלים: 'אהר'לה יריב' מהמטכ"ל ו'מיקי סטון' האורח מארצות הברית, כאמור, הם הגיעו בשיירה שבאה מהשפלה בסביבות השעה 11 בבוקר. זו הייתה השיירה שהגיעה באותה עת כמעט כל יום לירושלים. אבטחת השיירה הזאת הייתה בידי הגדוד ה-6 של הפלמ'ח שהיה מוצב על השיירה ממש וגם פרוס במקומות שונים לאורך ציר הדרך עם בסיסי פעולה ב'מוצא', 'קרית ענבים', 'מעלה החמישה' ו'נחלת יצחק' שבין 'קרית ענבים' לכפר הערבי 'קסטל' ששלט על מעלה הדרך ל'מוצא'. הערבים היו פרוסים בכפר 'סאריס' (זו 'שורש' של היום) וגם בכפר 'דיר-איוב' מעל 'באב-אל-ואד', שאיננו כיום. בואכה ירושלימה ישבו להם הערבים בכפר ה'קסטל', מעל מוצא ותקפו משם מדי פעם הן את 'מוצא' וגם כמובן את השיירה שהייתה מטפסת לאיטה במעלה הר ה'קסטל' בדרכה ירושלימה. בין שני אזורים אלה היו לעיתים התנקשויות דמים. אי לכך, הייתה חשיבות רבה לקיומה היומיומי של השיירה של מכוניות המשא, אוטובוסים (חלקם משורינים) ומכוניות אחרות, שהייתה יוצאת כל בוקר מהשפלה לירושלים, וגם בכוון ההפוך. לעיתים עם תקיפה ערבית בדרך ולעיתים בלעדיה. משהגיעה השיירה לירושלים הייתה עוברת לה בדרך כלל ללא תקיפה ברוממה דרך מחנה יהודה עד לתחנת "אגד" ברחוב יפו במרכז ירושלים.
עמדתי אפוא על המדרכה, בכניסה לתחנת "אגד" ברחוב יפו בירושלים והמתנתי לבואה של השיירה מהשפלה. את מכוניתו של מפקד המחוז שניתנה לי לצורך פגישתי עם האורחים העמדתי על המדרכה ליד הכניסה לתחנת האוטובוסים. כשיצאתי ממנה חלף על פני מיודעי אברהם הויזמן, משערי חסד בירושלים בתלבושתו החרדית. הוא עצר לידי לחץ אותה בחזקה ולחש לי "אני כבר מגויס, בחי"ש, בגדוד 'מוריה'!". לא הופתעתי. הרי אני הייתי ה'שגץ' שחדר ל'ישיבה' שלו שבשכונת 'שערי חסד' והוציאו ל'תרבות רעה' בכך שגייסו ל'הגנה'. ברם, בכל זאת הייתה זו הפתעה עבורי שהוא התגייס במלואו לחי"ש. לא יכולתי לדעת באותו מועד שכעבור כמה ימים לאחר מכן הוא כבר לא יהיה אתנו לאחר הקרב שהיה על ה'קסטל'.
בינתיים הגיעה השיירה מהשפלה לירושלים לתחנת 'אגד' ברחוב יפו ומאחד האוטובוסים המשוריינים יצאו אהר'לה יריב ועוד אדם אחד שהציג את עצמו: "מיקי סטון!" ובלחש: "קולונל, צבא ארה"ב!" כך נפגשנו.
הושבתי את שני האורחים רמי המעלה שהגיעו במכונית ולקחתי אותם לפנסיון קטן ברחביה, שם הוזמנו עבורם מגורים לתקופת שהותם הקצרה בירושלים. לאחר שנתתי להם את הזמן הדרוש להסתדר הצעתי להם לקחת אותם לסיור בעיר.
אהרל'ה הציג אותי לפני האורח בתור "עוזרו של מפקד המחוז" (באנגלית זה נשמע יותר מכובד). בכך הוא אמר לאורח שאפשר לדבר ולשאול אותי שאלות באופן חופשי במהלך הביקור. מיקי סטון היה יותר תכליתי והעיר שהוא היה רוצה שתוצאת הסיור תשכיל אותו להבנה יותר טובה של הבעיות הצבאיות הקשורות בהגנת העיר. באופן זה הוסר הלוט לחלוטין עבורי לגבי מהות הביקור החשאי הזה. היה לי ברור אפוא – מה עלי לעשות.
ראשית חכמה לקחתי אותם לסיור לשם הכרות כללית בחלקה היהודי של העיר ירושלים, שכלל גם הסברים על "אשר לנו וגם לצרנו". בהמשך נסענו למחנה 'שנלר' בצפון העיר גובל בשכונות: 'מקור ברוך', 'גאולה' ו'כרם אברהם'. סיירנו איפוא בשכונות אלה ומשם נכנסנו למחנה 'שנלר' שכבר פונה מהצבא הבריטי ששהה בו בתקופת מלחמת העולם ה-2. אולם המקום טרם נמסר לנו למרות היותו ריק. הוא עמד להיות הבסיס המרכזי של ה'הגנה' בירושלים. משם לקחתי אותם לפנסיון 'צוקר' בבית הכרם שהיה בסיס לפלוגת חי"ש-מגויס של גדוד 'מוריה'.
משם נסענו לשכונת 'רוממה' לתצפית על האזור צפונה ומערבה לירושלים. לשם כך טיפסנו ועלינו על מגדל המים ב'רוממה', נקודת תצפית מעולה שנותנת מבט נקי על כל צפון ומערב ירושלים. מן הראוי לזכור ששכונת 'רוממה' וגם שכונת 'ליפתא' לידה, היו עדיין בחלקן הארי מאוכלסות בערבים שאמנם לא היו ממש פעילים נגדנו אבל גם לא נמנו על אוהדי התנועה הציונית.
נסענו משם לצפות על דרום ירושלים. זאת עשינו בטיפוס על מגדל המים ב'בית-וגן' וקבלנו מבט מלא על 'עין-כארם' ועל הכפר הערבי 'מלחה' בדרום-מערב ירושלים וגם צפינו לכוון חלק מאזור 'בית ג'אללה' ליד 'בית לחם'.
נסענו בחזרה מתוך כוונה להגיע דרך מרכז העיר לשכונת 'תלפיות', כשאנחנו מנצלים את הרישיון החוקי שהיה בידי להיכנס לאזורי הביטחון הבריטיים שירושלים הייתה מלאה בהם. כל זאת כדי שתהיה לנו תצפית טובה גם על מזרח ירושלים.
מאידך, הם קיבלו את עצתי שלא לעלות ל'רמת רחל' מחשש צליפות עלינו מהכפר הערבי 'צור-באחר'. כפר ערבי עוין שהיה מוכר לי היטב מתקופת היותי האחראי לתחנת הנוטרים בארנונה בשנת הגיוס שלי 1944/45. בעת הביקור שלנו בסביבת 'ארנונה' הומלץ לנו שלא לעלות בכביש המוביל מ'תלפיות-ארנונה' ל'רמת-רחל' אלא במכונית משוריינת מהחשש לצליפות מכוון 'צור-באחר', ממזרח לכביש המוביל ל'רמת-רחל'.
ביום השני לביקור הזה, ביקרנו לבקשת האורח בפעם נוספת, בתצפית על צפון מערב ירושלים ממקומות תצפית בחלק המערבי שלה בשכונת 'גבעת שאול' מערבה לירושלים. בכך קיבל האורח מושג די ברור על הבעיות העיקריות שלנו הקשורות בהגנת ירושלים. בהמשך היום השני בביקור הזה, משעות הצהרים ואילך הם הסתגרו עם מפקד המחוז ישראל עמיר והצוות שהוא אסף לפגישה עם האורח ואני הייתי משוחרר. אלא, שכאן נכונה לי הפתעה: האורח בנוכחות אהרלה בקשני לבוא אליהם בערב לפנסיון שלהם – לשיחה חופשית.
הגעתי אליהם לקראת השעה תשע לא לפני שדווחתי על כך לישראל במישרין לביתו. הוא עודד אותי לספר לאורח כל אשר ישאל אותי. "חשוב מאד שהאורח יקבל רושם אמיתי מאיתנו החיים כאן ואתה יודע את המלאכה הזאת. מה עוד שאתה מדבר אנגלית חופשי לחלוטין" ראיתי בכך משום הבעת אמון של הממ"ז ישראל עמיר, בי וביכולתי.
היה זה אחד הערבים המעניינים והקשים שהיו לי אי פעם.
ישבנו עד קרוב לשלוש בבוקר. השיחה החלה בשאלות עלי וקצת על משפחתי, עברה לנושאים הקשורים בלימודים, (אני כבר סיימתי שתי שנות לימוד מתוך ארבע השנים הדרושות לסיים את הלימודים בטכניון בחיפה ולקבל את התואר: 'אינג'ינר', בוגר הטכניון בחיפה, כאשר בינתיים התגייסתי כדי להקים מדינה). המשכנו בשיחה על חיי החברה של הנוער בארץ, החברות ב"הגנה", ארגוני הפורשים (לח"י ואצ"ל) ועוד. ממילא גלשה השיחה גם לפוליטיקה. מיקי סטון (דוד מרכוס) סיפר על עצמו שהוא בוגר 'ווסטפוינט' (האקדמיה הצבאית בארה"ב), אולם הוא נידב על עצמו מידע במשורה ובזהירות כדי לא לקלקל את הכיסוי שהיה לו בשמו המדומה 'מיקי סטון'. לא ניסיתי למשוך אותו בלשונו משום שכבר ידעתי שהוא קצין בדרגת קולונל בצבא ארה"ב ושיערתי שאין הוא רוצה לפרט על כך. מאידך, ארה'לה, שכידוע לא היה כבד פה, גם הוא לקח חלק פעיל בשיחה בכישרון ניווט בלתי רגיל. חשוב היה לשנינו שהאורח יקבל מושג – אפילו שטחי – על החיים האמיתיים בארץ וזאת מכלי ראשון הווה אומר: אנחנו.
בו בזמן לא היה לנו עניין שהוא יספר לנו על עצמו ו/או על ארה"ב. לשנינו הייתה הרגשה שהוא עלול להביך את עצמו במקרה כזה. לפיכך, נקודת המוצא שלנו הייתה שככל אשר הוא ידע עלינו יותר, בתור אמריקאי החי לו בארצות הברית, בצבא האמריקאי – ייטב לנו. עשינו אפוא כל מאמץ בכוון זה, בשיחתנו הארוכה עמו לתוך הלילה.

נפרדנו בשעת לילה מאד מאוחרת. הייתי מלא רשמים מן האיש מרמת הידע שלו ויכולת החדירה שלו לנושאים שהיו בודאי חדשים עבורו. הוא היה איש שיחה ממדרגה ראשונה עם חוש הומור בלתי רגיל ועם יכולת קליטה מעולה.
בשעת בוקר מוקדמת, כמה שעות שינה בלבד לאחר שנפרדנו, חזרתי ולקחתי את האורחים לתחנת 'אגד' בירושלים בדרכם בשיירה היוצאת לתל-אביב. נפרדתי מהאורחים מבלי לחשוב בכלל אם ומתי נפגש עוד פעם. הם יצאו בשיירה היוצאת לשפלה. לאמתו של דבר הם הגיעו בשיירה לקיבוץ נען או לחולדה, ומשם בתנועה חופשית לתל-אביב. ואילו אני, שסיימתי את המשימה שהוטלה עלי, חזרתי למטה המחוז. שם הייתי עסוק זמנית בפענוח הרשימות המוצפנות של ארגון חברי "ההגנה" בירושלים לקראת הלגליזציה והפיכתו לצבא של ממש. באופן זה באתי למשרד מטה המחוז יותר מאוחר, מאשר כרגיל בבוקרו של יום. כאן חיכה לי משה אורבך, קצין המנהלה של המחוז, שקבלני בשמחה עם סימן שאלה טבוע על פניו, בבחינת: "איך היה?" מסתבר שבירושלים הדבר הסודי ביותר זה בדרך כלל נחלת הרבים. בכל אופן כמעט כולם במטה המחוז ידעו שיש "מיקי סטון" מאמריקה שהוא האורח החשוב שבא לעזור לנו להקים צבא ושאני יצאתי לפגוש בו וללוות אותו.
* * * * * *
מיקי סטון שהה בארץ זמן מה נוסף, חזר לארה"ב והגיע ארצה בפעם נוספת לקראת 'הפוגה א' בחודש יוני 1948. הפעם כבר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ארבעה חודשים מאז היה בארץ בפעם הראשונה. כמה ימים לפני כניסת 'הפוגה א' לתקפה ביום השישי 11 ביוני 1948 בשעה 10 בבוקר – הוא מונה על ידי בן-גוריון לפקד על כל הכוחות הצבאיים שלנו במובלעת ירושלים. דרגתו הייתה "אלוף". היה זה המינוי הראשון של 'אלוף' בפיקוד צה"ל. המצב בחזית ירושלים לא היה מלבב כלל וללא ספק מינוי של קצין מקצועי ברמתו של 'מיקי סטון' היה צריך לתת תנופה לכוחות הלוחמים לשנות את המצב בשטח.
בליל יום השישי, לפני תחילת הפוגה א' – ביקר מיקי סטון אצלנו במטה המחוז בירושלים. פגשתיו במקרה במסדרון במטה המחוז, הוא הכיר אותי מיד והבליט את שמחתו לפגוש בי, כך לפתע מבלי שהיה מוכן לכך. לפיכך, הוא נטל יוזמה והציג אותי בפני 'מפקד המחוז', דוד שאלתיאל שעמד לידו. ההומור האמריקאי עשה את שלו ומיקי סטון, המפקד העליון בחזית ירושלים – הציג אותי לדוד שאלתיאל בלבביות יתרה בתור: "הישראלי הראשון שהוא הכיר באופן אינטימי בארץ בביקורו הראשון בארץ, לפני מספר חדשים…".
לאמתו של דבר, זה לא היה מדויק, כי את אהר'לה יריב הוא הכיר עוד לפני. אבל כך זה היה וזאת הוא אמר בהציגו אותי לפני מפקד המחוז. דוד שאלתיאל, שלא ניחן בחוש הומור, או בפתיחות ובלבביות מסוג זה. דוד שאלתיאל נדנד בראשו מתוך נימוס אירופאי מקובל – ולא אמר לאורח שהוא מכיר אותי כאחד מפיקודיו במחוז – ובכך נפרדנו.
מיקי סטון – דהיינו: האלוף דוד מרכוס – מפקד כוחות צה"ל בגזרת ירושלים, יצא ממטה המחוז בירושלים לאחר פגישתנו הבלתי צפויה הזאת בליל יום השישי ה-11 ביוני 1948 למפקדתו בבניין משטרת אבו גוש. לשם הוא הגיע ובלילה מאוחר יותר, כאשר הוא יצא אל מחוץ לבניין, הוא נורה ונהרג בידי זקיף ששמר במקום, אשר ירה בו בשגגה.

הגורל גרם לכך שהייתי אחד הראשונים שהכירו אותו ואשר פגשו בו וליוו אותו בבואו לירושלים ואחד האחרונים שפגשו בו גם כן בירושלים, לפני לכתו מאתנו – לבלי שוב.

יהי זכרו ברוך.
לא שכחתי אותך, המפקד!

דוד דניאל (מיקי) מרכוס
נןלד. 22 בפברואר 1902 ארה"ב,- נהרג 11 ביוני 1948 אבו-גוש, ישראל.
נודע גם בשם מיקי סטון; היה האלוף הראשון של צה"ל;
במקור קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור בסוף חודש ינואר 1948 כאחד מאנשי מח"ל על מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל ולסייע לו להתארגן כצבא של ממש ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה, הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה"ל.
מסופר בידי: יצחק (איצ'ה) גדיש

5 באפריל 2012

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: