הנחת זרים ביום הזיכרון תשע"ב

16 במאי 2012

כהרגלנו מזה עשר שנים, גם השנה לקראת יום הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל, הנחנו זרים בשבעה אתרים בירושלים וסביבתה, ליד לוחות הזיכרון שנקבעו במקומות אלו לציון הקרבות העיקריים של הגדוד ולזכר חברינו שנפלו בקרבות אלה.

ואלה המקומות:

1. נטף – קרוב למעלה החמישה, משקיף על חירבת אבו לאחם, שם נפלו שבעה מחברינו.
2. הקסטל – הקרב בו נפלו 39 לוחמים, מהם 16 מתגבורת הפלמ"ח שהגיעה ברגע האחרון. השאר – אנשי מוריה.
3. פסגת זאב – בכיכר "מוריה".
4. רחוב שמואל הנביא במאה שערים– בבית שנקרא בזמנו "טיפת חלב" בו התמקם המטה של אזור צפון ירושלים, ומשם נהדפה ההתקפה של הלגיון שניסה לכבוש את ירושלים העברית. היום הבית מאכלס ישיבה.
5. חוצות היוצר – מול מגדל דוד. ניסיון פריצה לעיר העתיקה. בקרב זה נפלו חמישה חברים, ביניהם מפקד הכוח – מוסה סלומון.
6. רמת רחל – לזכר הקרבות הקשים נגד חטיבה מצרית שבהם נפלו רבים מתושבי רמת רחל ורבים מחברינו.
7. ליד אתר הזיכרון בגן בלומפילד.
כמו כן הונח זר ע"י הנהלת בית הספר כי"ח, ליד הלוח שהצבנו בחצר בית הספר. במקום זה היה בזמנו מחנה אלנבי שנתפס עם עזיבת הצבא הבריטי ע"י מתנדבים עירקים ונכבש ע"י כוחות מוריה. כבכל שנה, כל התלמידים השתתפו באזכרה, וגם אנחנו שיגרנו שני נציגים לטקס.

הפעם היינו חבורה גדולה במיוחד. הצטרפו אלינו ממשיכי דרכנו – קצינים של חטיבת "עציוני" החדשה. נפגשנו בבוקר בנטף. הגיעו 11 קצינים מעציוני החדשה, כולל המח"ט – גיא הלוי ומג"ד (מיל) "מוריה" – סמי קרסנטי. בטקס הנחת הזר השתתפו גם כ- 10 מתושבי נטף, כולל ראש המועצה. מלבדי, הגיעו גם יעקב יולוס וטומי מרקס כנציגי העמותה. מוסה ירקוני המגיע תמיד לא יכול היה להשתתף הפעם.
בנטף סיפר יעקב יולוס על הקרב ב-חירבת אבו לאחם, שבו הוא השתתף.
בקסטל, בו התנהל הקרב העיקרי על הדרך לירושלים, קיבלנו תיאור מלא של השתלשלות הקרב ממנהל האתר יואב גרינברג. יש לציין שקציני גדוד מוריה היו מאורגנים היטב ואפילו הביאו עמם כיבוד, אותו פרסו לפנינו במקום.
המשכנו לירושלים לפסגת זאב שם הנחנו זר בכיכר מוריה. בפינת הרחוב היוצא מהכיכר והנקרא רחוב השישה עשר, נמצא גם לוח זיכרון לשישה עשר לוחמי "מוריה" שנפלו בקרב בניסיון לפגוע בתחבורה הערבית בדרך רמאללה – לטרון.
לא התעכבנו זמן רב ב"טיפת חלב", הנחנו את הזר והמשכנו ל"חוצות היוצר". לאחר הנחת הזר, נסענו לרמת רחל ועלינו לתצפית על גג המלון שם נמצא לוח הזיכרון שלנו. לאחר הנחת הזר, סיפרתי על הקרב הקשה שהיה במקום נגד חטיבה מצרית משוריינת ומצוידת היטב.
ברמת רחל התעכבנו לארוחת צהריים והמשכנו לביקור במקום האחרון – באתר הזיכרון לחטיבת עציוני, גם שם הנחנו זר כמובן.
יש לציין כי האירוע היה מרגש מאד גם לנו הותיקים וגם ללוחמי עציוני החדשה. אחד הקצינים צילם תמונות רבות, ואני מקווה שכולנו נהנה מהן.
התרגשות מיוחדת הייתה לנו מ"מגילת היסוד" על שכתב עבורנו, הותיקים, מג"ד "מוריה" החדשה סמי קרסנטי. תודתנו נתונה לו מקרב לב.
מצורפת: "מגילת היסוד".

רומק פיין
יו"ר העמותה

לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

דבריו של דוד גילת בטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

18 בדצמבר 2011

כבוד נשיאת קרן ירושלים, הגב' רות חשין, כבוד יו"ר עמותת גדוד מוריה, רומק פיין, משפחת בלומפילד, חברים ואורחים נכבדים.

אני עומד כאן היום נרגש ונפעם מעצם המאורע שאנו מציינים, הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר הנופלים בחטיבת עציוני, שלחמו ונפלו בקרבות על ירושלים; לוחמים, אשר, מסיבות היסטוריות, עלילות גבורתם ושלל הקרבות שלהם לא סופרו, או אולי נכון יותר לומר לא קיבלו מספיק דגש בלימודי ההיסטוריה של תולדות המדינה והמערכה על כינון בירתה ההיסטורית.

הסיפור הוא סיפורם של מתנדבי חיל השדה (החי"ש) הירושלמי, אשר גויסו לאלתר מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל ביום כ"ט בנובמבר 1947, ולחמו בנחישות ולא הירפו עד שוך הקרבות.  בעמוד הראשון בסיפרו תשעה קבין שיצא בהוצאת מערכות, מביא הסופר יצחק לוי (לויצה), את עדותו של שמואל גוטליב (אז בן 19), אשר פיקד על כיתת חי"ש שגויסה ב- 30 בנובמבר והוצבה ליד המרכז המסחרי בצפייה למתקפה הערבית, מתוך עדות (שנמצאת שבארכיון צה"ל) שניתנה בסמוך לאחר הקרבות:

"היינו כעשרה איש, מצויידים באקדחים, רימוני יד וסטן אחד או שניים. ההוראות שקיבלנו היו לפתוח באש אם נותקף על-ידי מזויינים. האנשים לא היו כיתה אורגנית ואני לא הייתי מ"כ שלהם"

האנשים הצעירים האלה הבינו שבגופם ובנפשם הם קובעים את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ירושלים. "זוהי מלחמת העצמאות" כתב אז ביומנו, משה סולומון ז"ל – מפקד פלוגה בגדוד החי"ש הראשון של ירושלים, הוא גדוד מוריה, אשר כעבור זמן נפל בקרב ניסיון הפריצה לשער יפו.

האנדרטה הזאת, והטקס הזה שיש לנו הכבוד להיות נוכחים בו, הם סגירת מעגל של אותה קבוצה של צעירים, אשר התחילה את המלחמה כאן, סמוך לטחנת הרוח שליד ימין משה, כפי שמעיד שמואל גוטליב ז"ל בעדותו המצוטטת בספר תשעה קבין:

"הייתי צריך לעמוד בבחינה ב- 2 בדצמבר. אולם לא ניגשתי לבחינה כיוון שנקראתי בשל ההתפרצות במרכז המסחרי. הורידו אותנו באוטובוסים לבית ההסתדרות…. בבית ההסתדרות ארגן אותנו שמואל מטות שוב, לפי המבנה שקיבלנו באוטובוסים. "חומשנו" [במרכאות] במקלות, דליים,  סחבות וכלי נשק מועטים וקיבלנו הוראה להגיע לימין משה. …. ליד מלון המלך דוד עצרונו שוטרים בריטיים שחסמו את הדרך. על פי פקודתו של שמואל מטות בצענו הסתננות יחידים לקרבת טחנת הרוח שליד ימין משה, ומשם התקדמנו למרכז המסחרי…"

אולם סגירת המעגל אינה רק במיקום הגיאוגרפי כמובן. סגירת המעגל היא בראש ובראשונה של חיילי גדוד מוריה וחיילי חטיבת עציוני, שזוכים היום להנצחה כפשוטו – להיות חלק מהנוף הנצחי והקסום של ירושלים. כפי שראוי להם.

הדור ההוא של אותם הצעירים, אשר בזכותם אנחנו יכולים לעמוד כאן היום ולהשקיף על העיר העתיקה,  הולך ונעלם, ואלמלא קמו חברי העמותה והנציחו את פועלה של החטיבה בשלהי חייהם, בתחילה בספר שכתב הסופר מאיר אביזוהר ז"ל, וכעת בפסלו של האומן גדעון גרץ, היו הדברים שוקעים בתהום השיכחה.

הדחף הזה של אנשי עמותת ותיקי גדוד מוריה, ובראשם היו"ר רומק פיין, להגיד לעולם ולדור הבא, אינו רק יעוד אישי –  בבחינת "והגדת לבינך", שהיא מצווה גדולה בפני עצמה, אלא גם מילוי חובה מוסרית כלפי אלה שהיו ונלחמו איתם,  אך לא זכו ליהנות מפרי האדמה שעליה מסרו את נפשם, וכלפי אלה שכבר הלכו לעולמם.

ובהקשר זה,  אני רוצה לספר לכם על סגירת מעגל אישי שלי, הרגע, כאשר אני עומד כאן לפניכם ונושא דברים. הקשר שלי  לעמותה הוא ביטוי לניסיון שלי למצוא את דרכי אל אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל – הוא עד מס' 25 בספרו של לויצה, אשר נפטר בדמי ימיו, כשהיה  יועץ כלכלי לשגרירות ישראל בלונדון. אני, בנו השלישי,  הייתי אז בן כחודשיים ולמעשה לא הכרתיו מעולם, אך סיפור חייו המרתק השזור בעבותות ובנימים דקים בביוגרפיה של מדינת ישראל, מן הראוי שיוזכר ויסופר.

שמואל גוטליב נולד בפולין ב- 13 בנובמבר 1928, ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 5 בשנת 1934. הוא נחשב לתלמיד מבריק בבית הספר היסודי תל נורדוי בתל אביב ובגמנסיה הרצליה, אותה סיים בשנת 1945, בהיותו בן 17. עוד קודם לכן, בשנת 1943 בהיותו בן 15, הצטרף לארגון "ההגנה" ועם סיום הגימנסיה הצטרף להכשרה מגוייסת בקיבוץ מצובה. התקופה הייתה תקופת המאבק והמרי, ושמואל השתתף באופן פעיל בפעולות ה"הגנה", ובעקבות "השבת השחורה" (29.6.46) אף נאסר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו לתקופת מה. לאחר שהתפרקה ההכשרה, החליט להמשיך בלימודים, והוא התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תש"ז (1946-47). אך למד 3 סמסטרים והנה פרצה מלחמת השחרור. כחבר הגנה ותיק נטל חלק פעיל כמפקד מחלקה, ואף השלים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל במחנה אליהו (דורה) בנתניה במאי 1948. הוא היה המפקד הצעיר ביותר ששירת בצה"ל (בן 19 וחצי), השתתף בקרבות רבים, ואף נפצע פעמיים, פעם אחת בקרב סן סימון, כאשר היה מפקד המחלקה שהחישה תחמושת למנזר ונפגע מרסיס (מאותו משוריין עירקי, המפורסם מהספר "יונה ונער" של מאיר שלו), ופעם נוספת כאשר עלה על מוקש לקראת סוף המלחמה, לאחר שהועבר לחטיבת "הנגב". הוא השתחרר בדרגת סרן במאי 1949 ביחד עם כל הסטודנטים ששבו ללימודים. לאחר שהשלים לימודי מוסמך אצל פרופ' פטינקין, החליט להמשיך את לימודיו בארה"ב. באותה עת נישא לאימי, עדה לבית גלברג (שנמצאת כאן היום), ויחדיו נסעו לניו יורק. בגיל 25 הוא השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, ואף החל לעבוד כמרצה שם, כאשר במקביל שימש כיו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים בארה"ב, ונתן הרצאות בפורומים שונים על המדינה החדשה. בארה"ב נולד לעדה ושמואל בנם הבכור דן (אשר לימים נפל במלחמת יום הכיפורים). שמואל ועדה שבו לישראל ב- 1955, ואז עבד שמואל במשרד האוצר בעמדה בכירה. באותה עת נולד בירושלים בנם השני יונתן (הוא חבר בעמותה ונמצא כאן היום).  ב-1959 מונה שמואל ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בבריטניה, וביום 13 בנובמבר 1960, ימים ספורים לאחר שהודע לו על מינויו כציר כלכלי בוושינגטון, בגיל 32 בדיוק, נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי. לוי אשכול וגולדה מאיר ספדו לו בהלוויתו. עצם הסיפור הזה כאן בפורום הזה, היא סגירת מעגל אישי.

לסיום, אני לא יכול שלא להזכיר את פועלו של רומק פיין, שלאחרונה מלאו לו 90 שנה – יבדל"א,  אשר לא חסך כל מאמץ, ובאופטימיות נעלה, לא חדל להאמין ולו לרגע, שאנדרטה זאת תקום. הכוחות הנפשיים והפיזיים שיש לו להמריץ את הזולת לבצע את העבודה על מנת להביא רעיון לידי ביצוע מעוררים השראה. לי אישית אין ספק שאלמלא רומק לא הייתה קמה האנדרטה. רומק לא עבד לבדו ותודות גם למיקי כהן, יעקב יולוס, מוסה ירקוני ויסלח לי מי ששכחתי להזכיר את שמו.

אני סמוך ובטוח שהיום צופים בכם מלמעלה אבא וכל החברים שאתם מזכירים ג'ימי ויוסקה קבקר ועוד. כולם עומדים ומצדיעים לכם באחוות לוחמים.

כבוד הוא לי שיכולתי גם אני להיות שותף למאמץ, ולתרום מנסיוני בתחום המשפט בכל הקשור לכתיבת ההסכמים ולעבודה מול קרן ירושלים ומול האמן, גדעון גרץ, ואני מודה גם להם.
אחתום באיחולי  בריאות טובה וחיים ארוכים לכל חברי העמותה ושנתברך בשלום,

דוד גילת


מצגת תמונות מטקס חנוכת "שלהבת עציוני" 14.6.2011

14 ביוני 2011

מצגת זאת דורשת JavaScript.


הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

2 ביוני 2011
הנכם מוזמנים לטקס חנוכת "שלהבת עציוני" – יד ללוחמי חטיבת עציוני במלחמת העצמאות, שיתקיים ביום שלישי, 14 ביוני 2011 בשעה 18:00 בגן בלומפילד ברחוב דוד המלך בירושלים (התכנסות החל מהשעה 17:30).
הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

 

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הסדרי הסעה:

לבקשת רבים תושבי מרכז הארץ, אנו מעמידים לרשות המוזמנים הסעה באוטובוס הלוך וחזור. אתם רשאים כמובן לבוא עם בני משפחה וידידים, העיקר שתודיעו בהקדם את מספר הנוסעים כדי שנשריין לכולם מקום באוטובוס.
ההסעה תצא לירושלים ממתחם תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בשעה 16.00 כדי להגיע למקום האירוע לא יאוחר משעה 17.30. האוטובוס יחכה לנוסעים בכניסה לנתיבי איילון (ליד המקום שהיה פעם מסוף אל-על).
אנו ממליצים מאד להשתמש באוטובוס במקום במכונית פרטית, במיוחד בשל בעיות החניה בירושלים, וכן בשל הפקקים בכניסה לעיר. באוטובוס יהיה נוח מאד והוא יגיע עד מקום האירוע. להערכתנו, הוא יצא חזרה לתל אביב לא יאוחר מן השעה 19.30.
התשלום עבור כל נוסע- 50 ₪.
לבאים במכונית פרטית מומלץ לנסוע דרך טלבייה, לרדת ברחוב ז'בוטינסקי ולהמשיך ישר עד החניה במשכנות שאננים.
אם בכוונתכם לעשות שימוש בהסעה, אנא הודיעו בהקדם לרומק פיין: טל: 03-6428574 (נייד: 0506-516526), פקס: 072-2313556, מייל: feinj@012.net.il , או במכתב: רח' אופנהיימר 12, רמת אביב, ת"א 69395.


תהליך ההקמה של אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

24 במרץ 2011
הקמת פסל הזיכרון לחטיבת עציוני בירושלים

הקמת פסל הזיכרון לחטיבת עציוני בירושלים


הזמנה לאסיפה כללית של העמותה ביום שני, 4 באוקטובר 2010

30 בספטמבר 2010

האסיפה הכללית השנתית של העמותה תתקיים ביום שני, כ"ו בתשרי תשע"א,
4 באוקטובר 2010, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן-גוריון 17, תל-אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
             דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
             דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
             דו"ח ועדת הביקורת – זכריה אלחנתי, יו"ר ועדת הביקורת
             אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת אורח: ידידנו יודקה תג'ר ידבר על הנושא: "ירושלים ובן-גוריון".
            
18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

בברכה,
רומק פיין
יו"ר העמותה


עדכון על פעילות ועד העמותה

30 בספטמבר 2010

לחברי העמותה שלום רב,

ברצוני לדווח לכם על פעילות ועד העמותה מאז האסיפה הכללית האחרונה.
1. הצלחנו סוף סוף לגייס את הכסף הדרוש להקמת האתר. לא ברור לנו עדיין כמה תעלה התשתית בגן בלומפילד שעליה יועמד הפסל. להערכתנו, הסכום הנדרש לא יעלה על 100,000 ₪, (נדע זאת בימים הקרובים), כך שהסכום הנדרש לכל הפרויקט יסתכם ב-135,000 או 140,000$. מחברי העמותה גייסנו תרומות של כ-100,000 ₪, ולאחרונה קיבלנו בעזרתו של האמן גדעון גרץ , תרומה מאיילה זקס בסך 25,000$. אי לכך יש בידנו כמעט כל הסכום הדרוש.
2. עם קבלת התרומה האחרונה יצאנו לדרך. הפסל עצמו, העשוי ממתכת, ייוצר בסין ולא באיטליה, כי המחירים שם נמוכים יותר. גדעון גרץ נסע לפני כחודשיים לסין כדי למצוא את המפעל המתאים לייצור הפסל. הוא נוסע לשם שוב בסוף החודש כדי להתחיל בביצוע הייצור בהשגחתו וישהה שם כחודשיים (עם הפסקה באמצע), עד סיום העבודה. להערכתי, האתר יוקם תוך חצי שנה.
3. בעזרתם של שני חברי העמותה, עו"ד יעקב יולוס ועו"ד דוד גילת (בנו של שמואל גוטליב שהיה מ"פ במוריה), ערכנו שני חוזים, האחד עם הקרן לירושלים והשני עם האמן גדעון גרץ. החוזים עדיין לא חתומים כי הסכום הסופי הנדרש עבור התשתית עדיין לא ברור. החתימה תתבצע בזמן הקרוב.
4. בעזרתו של מוסה ירקוני, הקימונו לוח זיכרון לקרבות מוריה ברמת-רחל. הלוח נמצא בחדר התצפית של המלון בקומה העליונה. זה לוח הזיכרון השביעי של הגדוד המוצב בירושלים ובסביבתה.
5. כפי שכבר דווחנו בזמנו, בקשנו מעיריית ירושלים לקרא לרחוב המוביל לכניסה לקבוץ רמת-רחל על שמו של יהושפט הרכבי. קבלנו משר הביטחון, אהוד ברק המלצה חמה לכך. למרות זאת, להפתעתנו, סרבו לנו. נמשיך לטפל בנושא זה.
6. היות וקופת העמותה התרוקנה כמעט, אתם מתבקשים להעביר לנו, בהקדם האפשרי, 200 ₪ דמי חבר לשנת 2010.
7. מצורפת הזמנה לאסיפה הכללית.

בברכה,
רומק פיין
יו"ר העמותה