"הילד שהציל את ירושלים" – כתבה על הקרב על מנזר נוטרדאם

19 במאי 2016

כתבה ב"ישראל היום" – 6.5.2016


דיווח ב"זמן מבשרת" על פתיחת אתר הקסטל המחודש

19 במאי 2016

IMG_20160515_0001


סרט על חנוכת "שלהבת עציוני"

4 במאי 2014


פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

27 במרץ 2013

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת


שושנה רויטר ז"ל 1925-2012

27 במרץ 2013

 

שושנה רויטר

נולדה בפולין למשפחה ציונית.
בשנת 1935 המשפחה עלתה ארצה ומימשה חלומה לגור בירושלים.
שושנה למדה בביה"ס היסודי למל ואחר כך ב"בית חינוך תיכון", וכמו רבים מבני כתתה, הצטרפה להגנה.
כבר מגיל צעיר ראתה את יעודה בעזרה לזולת, והמסלול הטבעי עבורה היה ללמוד בביה"ס לאחיות הדסה הר הצופים.
במלחמת השחרור שרתה בגדוד מוריה, והיתה המזכירה היעילה והנמרצת של הגדוד.
שושנה קיבלה מלגה מטעם הג'וינט ללמוד עבודה סוציאלית בוורסאי, צרפת.
רכשה בתקופה קצרה שליטה בשפה הצרפתית, וסיימה בהצלחה רבה את לימודיה.
בשנות עבודתה הרבות כעובדת סוציאלית בעליית הנוער טיפלה בהבאתם ארצה של בני נוער רבים ובשיבוצם בקיבוצים ומוסדות מתאימים.
המסירות והאכפתיות שלה היו לשם דבר. שושנה לוותה, ביקרה והתעניינה בנערים ובשילובם בחברה, ושמרה על קשר חם עם משפחותיהם שנים רבות, מעל ומעבר לנדרש במסגרת תפקידה.
במשך שנים אחדות שושנה עמדה בראש שלוחת הסוכנות היהודית בפריז, יצרה קשרים עם ראשי הקהילה היהודית וקשר מיוחד ואישי עם הברונית רוטשילד.
לשושנה היו תחומי עניין רחבים. הרבתה לקרוא, לשמוע הרצאות, להנות מאמנות, לשחק בריד'ג, להרחיב דעת ולבקר במדינות רבות.
היא תרמה בקביעות למוסדות וארגונים רבים.
שושנה היתה פעילה ומעורה מאד בנעשה בחברה הקרובה ובחברה הישראלית בכלל, עד ימים אחדים לפני מותה.

יהי זכרה ברוך.

 


האלוף דוד מרכוס (מאת יצחק [איצ'ה] גדיש)

26 ביולי 2012

זה סיפור שהיה.
מתוארים בו שני ביקוריו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) בירושלים; הראשון, עם בואו לארץ בינואר 1948 והשני יום לפני מותו, ביוני 1948. מתוארת בו חלק מהאווירה שהייתה בירושלים בעת המצור בשנת 1948

בבוקרו של יום, באחד מימי ינואר של שנת 1948, בקשני ישראל עמיר (מי שהיה באותה עת: מפקד ה"הגנה" במחוז ירושלים), לפגוש בשני אנשים: אהר'לה יריב מהמטה-הכללי של 'ההגנה' ( המטכ'ל) ומיקי סטון מארה"ב. הם נועדו לבוא למחרת היום בשיירה מהשפלה לירושלים, לבקר ביחידות החי"ש (חיל-השדה של ה"הגנה"), מגדוד 'מוריה', המגויס בירושלים וגם לסייר בעיר כדי להכיר את בעיות ההגנה, שהיו סבוכות ביותר בעיר ירושלים ובסביבתה; כל זאת עד כמה שהדבר ניתן, משום שהיו כבר מספר שכונות וישובים ליד ירושלים שלהגיע אליהם היה בחזקת סכנה של ממש. מפקד המחוז בקשני שלא לדבר עם איש על עצם הביקור הזה – שהוא סודי.
לא נהוג היה באותם ימים לשאול שאלות. אך כאן הייתה משימה שהיא לכאורה פשוטה במהותה, אולם די מורכבת מבחינת ביצועה. לכן, העזתי ושאלתי את ישראל עמיר: "מהי מטרת הביקור? זאת כדי שאדע לאן לקחת אותם ועוד יותר מזה – לאן לא לקחת אותם". ירושלים, באותה תקופה הייתה מחולקת, מבותרת ומבוצרת באזורי בטחון שהבריטים יצרו, הקימו ושלטו בהם לביטחונם. מאידך, השכונות היהודיות בחלקן גם הן היו די מבוזרות שלעיתים היה צריך לעבור דרך שכונות ערביות כדי להגיע אליהן, או להימנע מכך באמצעות עקיפה, למי שהיה ברשותו רשיון מעבר מתאים דרך אזורי הביטחון שבהם שלטו הבריטים. ישראל עמיר, לא השיב לשאלתי, ובטוב לבו המפורסם חייך ואמר לי בטון שקט: "סמוך על אהרלה – דבר אתו".
באותם ימים הייתי כמעט 'חדש' בירושלים למרות היותי בן-העיר, באשר נצטוויתי לחזור ירושלימה מחיפה בה שהיתי בהיותי סטודנט הטכניון שסיים שתי שנות לימוד ושהתגייס לפלוגת הסטודנטים בחטיבת "כרמלי" לפי פקודת "ההגנה". לפי בקשת "עציוני" (מפקד מחוז וחטיבת ירושלים ב"הגנה") נשלחתי ירושלים לסייע בפענוח רשימת חברי ה"הגנה" שעסקתי בהצפנתה בהיותי בירושלים בחופשה בחדשי הקיץ של שנת 1946 וגם 1947. תוך כדי עיסוקי בפענוח הרשימות הללו, פנה אלי מפקד המחוז ישראל עמיר ביודעו את שליטתי בשפה האנגלית ובקשני להתפנות ולפגוש במיקי סטון מארה"ב.

את אהרן יריב, הוא: "אהר'לה", הכרתי כשנה או שנתיים קודם לכן בשובו מן השרות בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי במלחה"ע ה-2. הוא היה חבר בצוות שהקים ד"ר וולטר איתן שנקרא "קורס הדיפלומטים". הקורס התקיים בבית הכרם, השתתפו בו קבוצה מאד מכובדת של בוגרים שהיוו לאחר סיום הקורס הזה את השלד המקצועי הבכיר של ממשרד החוץ לעתיד לבוא. בינתיים המדינה טרם פרצה ואנחנו כולנו עדיין נמצאים במחתרת. כל אחד מהחניכים הללו, שסיימו בינתיים את קורס ההכנה, מצא לו את מקומו עד אשר 'יעבור זעם והם יקראו לדגל' ויהיה בהם צורך. לימים, נשאר אהרן יריב בצה"ל, היה לראש אמ"ן בדרגת אלוף, שימש תקופה קצרה בתור שר התחבורה ומלא תפקידים ממלכתיים בכירים שונים עד שיצא לגמלאות ונפטר.
הקשר הקונספירטיבי שנוצר ביני לבין אהר'לה יריב נמשך לאורכן של השנים, למרות ההבדל ההיררכי בינינו, זאת עד שאהר'לה הלך מאתנו. הוא היה אדם בלתי רגיל, חבר אמיתי, בלתי מתנשא, משכיל ומבין. לא אחת בקשתי את עצתו והוא תמיד מצא את הפנאי לכך – לא מבלי שהוא חקר אותי היטב – לפני שנתן עצה. מעל הכול – הוא היה אדם ישר, הגון וחבר אמיתי. מאד כאב לי כשהלך לבלי שוב. כל פגישה עמו הייתה חוויה אינטלקטואלית באשר שרר בננו נוהג של סקירת אירועים וניתוחם. לא תמיד שמעתי בעצתו ובדרך כלל הצטערתי על כך לאחר מכן, בזמן אמיתי.
היה זה אפוא באחד מימי חודש ינואר 1948, דומני ביום החמישי בשבוע כאשר הגיעו השניים לירושלים: 'אהר'לה יריב' מהמטכ"ל ו'מיקי סטון' האורח מארצות הברית, כאמור, הם הגיעו בשיירה שבאה מהשפלה בסביבות השעה 11 בבוקר. זו הייתה השיירה שהגיעה באותה עת כמעט כל יום לירושלים. אבטחת השיירה הזאת הייתה בידי הגדוד ה-6 של הפלמ'ח שהיה מוצב על השיירה ממש וגם פרוס במקומות שונים לאורך ציר הדרך עם בסיסי פעולה ב'מוצא', 'קרית ענבים', 'מעלה החמישה' ו'נחלת יצחק' שבין 'קרית ענבים' לכפר הערבי 'קסטל' ששלט על מעלה הדרך ל'מוצא'. הערבים היו פרוסים בכפר 'סאריס' (זו 'שורש' של היום) וגם בכפר 'דיר-איוב' מעל 'באב-אל-ואד', שאיננו כיום. בואכה ירושלימה ישבו להם הערבים בכפר ה'קסטל', מעל מוצא ותקפו משם מדי פעם הן את 'מוצא' וגם כמובן את השיירה שהייתה מטפסת לאיטה במעלה הר ה'קסטל' בדרכה ירושלימה. בין שני אזורים אלה היו לעיתים התנקשויות דמים. אי לכך, הייתה חשיבות רבה לקיומה היומיומי של השיירה של מכוניות המשא, אוטובוסים (חלקם משורינים) ומכוניות אחרות, שהייתה יוצאת כל בוקר מהשפלה לירושלים, וגם בכוון ההפוך. לעיתים עם תקיפה ערבית בדרך ולעיתים בלעדיה. משהגיעה השיירה לירושלים הייתה עוברת לה בדרך כלל ללא תקיפה ברוממה דרך מחנה יהודה עד לתחנת "אגד" ברחוב יפו במרכז ירושלים.
עמדתי אפוא על המדרכה, בכניסה לתחנת "אגד" ברחוב יפו בירושלים והמתנתי לבואה של השיירה מהשפלה. את מכוניתו של מפקד המחוז שניתנה לי לצורך פגישתי עם האורחים העמדתי על המדרכה ליד הכניסה לתחנת האוטובוסים. כשיצאתי ממנה חלף על פני מיודעי אברהם הויזמן, משערי חסד בירושלים בתלבושתו החרדית. הוא עצר לידי לחץ אותה בחזקה ולחש לי "אני כבר מגויס, בחי"ש, בגדוד 'מוריה'!". לא הופתעתי. הרי אני הייתי ה'שגץ' שחדר ל'ישיבה' שלו שבשכונת 'שערי חסד' והוציאו ל'תרבות רעה' בכך שגייסו ל'הגנה'. ברם, בכל זאת הייתה זו הפתעה עבורי שהוא התגייס במלואו לחי"ש. לא יכולתי לדעת באותו מועד שכעבור כמה ימים לאחר מכן הוא כבר לא יהיה אתנו לאחר הקרב שהיה על ה'קסטל'.
בינתיים הגיעה השיירה מהשפלה לירושלים לתחנת 'אגד' ברחוב יפו ומאחד האוטובוסים המשוריינים יצאו אהר'לה יריב ועוד אדם אחד שהציג את עצמו: "מיקי סטון!" ובלחש: "קולונל, צבא ארה"ב!" כך נפגשנו.
הושבתי את שני האורחים רמי המעלה שהגיעו במכונית ולקחתי אותם לפנסיון קטן ברחביה, שם הוזמנו עבורם מגורים לתקופת שהותם הקצרה בירושלים. לאחר שנתתי להם את הזמן הדרוש להסתדר הצעתי להם לקחת אותם לסיור בעיר.
אהרל'ה הציג אותי לפני האורח בתור "עוזרו של מפקד המחוז" (באנגלית זה נשמע יותר מכובד). בכך הוא אמר לאורח שאפשר לדבר ולשאול אותי שאלות באופן חופשי במהלך הביקור. מיקי סטון היה יותר תכליתי והעיר שהוא היה רוצה שתוצאת הסיור תשכיל אותו להבנה יותר טובה של הבעיות הצבאיות הקשורות בהגנת העיר. באופן זה הוסר הלוט לחלוטין עבורי לגבי מהות הביקור החשאי הזה. היה לי ברור אפוא – מה עלי לעשות.
ראשית חכמה לקחתי אותם לסיור לשם הכרות כללית בחלקה היהודי של העיר ירושלים, שכלל גם הסברים על "אשר לנו וגם לצרנו". בהמשך נסענו למחנה 'שנלר' בצפון העיר גובל בשכונות: 'מקור ברוך', 'גאולה' ו'כרם אברהם'. סיירנו איפוא בשכונות אלה ומשם נכנסנו למחנה 'שנלר' שכבר פונה מהצבא הבריטי ששהה בו בתקופת מלחמת העולם ה-2. אולם המקום טרם נמסר לנו למרות היותו ריק. הוא עמד להיות הבסיס המרכזי של ה'הגנה' בירושלים. משם לקחתי אותם לפנסיון 'צוקר' בבית הכרם שהיה בסיס לפלוגת חי"ש-מגויס של גדוד 'מוריה'.
משם נסענו לשכונת 'רוממה' לתצפית על האזור צפונה ומערבה לירושלים. לשם כך טיפסנו ועלינו על מגדל המים ב'רוממה', נקודת תצפית מעולה שנותנת מבט נקי על כל צפון ומערב ירושלים. מן הראוי לזכור ששכונת 'רוממה' וגם שכונת 'ליפתא' לידה, היו עדיין בחלקן הארי מאוכלסות בערבים שאמנם לא היו ממש פעילים נגדנו אבל גם לא נמנו על אוהדי התנועה הציונית.
נסענו משם לצפות על דרום ירושלים. זאת עשינו בטיפוס על מגדל המים ב'בית-וגן' וקבלנו מבט מלא על 'עין-כארם' ועל הכפר הערבי 'מלחה' בדרום-מערב ירושלים וגם צפינו לכוון חלק מאזור 'בית ג'אללה' ליד 'בית לחם'.
נסענו בחזרה מתוך כוונה להגיע דרך מרכז העיר לשכונת 'תלפיות', כשאנחנו מנצלים את הרישיון החוקי שהיה בידי להיכנס לאזורי הביטחון הבריטיים שירושלים הייתה מלאה בהם. כל זאת כדי שתהיה לנו תצפית טובה גם על מזרח ירושלים.
מאידך, הם קיבלו את עצתי שלא לעלות ל'רמת רחל' מחשש צליפות עלינו מהכפר הערבי 'צור-באחר'. כפר ערבי עוין שהיה מוכר לי היטב מתקופת היותי האחראי לתחנת הנוטרים בארנונה בשנת הגיוס שלי 1944/45. בעת הביקור שלנו בסביבת 'ארנונה' הומלץ לנו שלא לעלות בכביש המוביל מ'תלפיות-ארנונה' ל'רמת-רחל' אלא במכונית משוריינת מהחשש לצליפות מכוון 'צור-באחר', ממזרח לכביש המוביל ל'רמת-רחל'.
ביום השני לביקור הזה, ביקרנו לבקשת האורח בפעם נוספת, בתצפית על צפון מערב ירושלים ממקומות תצפית בחלק המערבי שלה בשכונת 'גבעת שאול' מערבה לירושלים. בכך קיבל האורח מושג די ברור על הבעיות העיקריות שלנו הקשורות בהגנת ירושלים. בהמשך היום השני בביקור הזה, משעות הצהרים ואילך הם הסתגרו עם מפקד המחוז ישראל עמיר והצוות שהוא אסף לפגישה עם האורח ואני הייתי משוחרר. אלא, שכאן נכונה לי הפתעה: האורח בנוכחות אהרלה בקשני לבוא אליהם בערב לפנסיון שלהם – לשיחה חופשית.
הגעתי אליהם לקראת השעה תשע לא לפני שדווחתי על כך לישראל במישרין לביתו. הוא עודד אותי לספר לאורח כל אשר ישאל אותי. "חשוב מאד שהאורח יקבל רושם אמיתי מאיתנו החיים כאן ואתה יודע את המלאכה הזאת. מה עוד שאתה מדבר אנגלית חופשי לחלוטין" ראיתי בכך משום הבעת אמון של הממ"ז ישראל עמיר, בי וביכולתי.
היה זה אחד הערבים המעניינים והקשים שהיו לי אי פעם.
ישבנו עד קרוב לשלוש בבוקר. השיחה החלה בשאלות עלי וקצת על משפחתי, עברה לנושאים הקשורים בלימודים, (אני כבר סיימתי שתי שנות לימוד מתוך ארבע השנים הדרושות לסיים את הלימודים בטכניון בחיפה ולקבל את התואר: 'אינג'ינר', בוגר הטכניון בחיפה, כאשר בינתיים התגייסתי כדי להקים מדינה). המשכנו בשיחה על חיי החברה של הנוער בארץ, החברות ב"הגנה", ארגוני הפורשים (לח"י ואצ"ל) ועוד. ממילא גלשה השיחה גם לפוליטיקה. מיקי סטון (דוד מרכוס) סיפר על עצמו שהוא בוגר 'ווסטפוינט' (האקדמיה הצבאית בארה"ב), אולם הוא נידב על עצמו מידע במשורה ובזהירות כדי לא לקלקל את הכיסוי שהיה לו בשמו המדומה 'מיקי סטון'. לא ניסיתי למשוך אותו בלשונו משום שכבר ידעתי שהוא קצין בדרגת קולונל בצבא ארה"ב ושיערתי שאין הוא רוצה לפרט על כך. מאידך, ארה'לה, שכידוע לא היה כבד פה, גם הוא לקח חלק פעיל בשיחה בכישרון ניווט בלתי רגיל. חשוב היה לשנינו שהאורח יקבל מושג – אפילו שטחי – על החיים האמיתיים בארץ וזאת מכלי ראשון הווה אומר: אנחנו.
בו בזמן לא היה לנו עניין שהוא יספר לנו על עצמו ו/או על ארה"ב. לשנינו הייתה הרגשה שהוא עלול להביך את עצמו במקרה כזה. לפיכך, נקודת המוצא שלנו הייתה שככל אשר הוא ידע עלינו יותר, בתור אמריקאי החי לו בארצות הברית, בצבא האמריקאי – ייטב לנו. עשינו אפוא כל מאמץ בכוון זה, בשיחתנו הארוכה עמו לתוך הלילה.

נפרדנו בשעת לילה מאד מאוחרת. הייתי מלא רשמים מן האיש מרמת הידע שלו ויכולת החדירה שלו לנושאים שהיו בודאי חדשים עבורו. הוא היה איש שיחה ממדרגה ראשונה עם חוש הומור בלתי רגיל ועם יכולת קליטה מעולה.
בשעת בוקר מוקדמת, כמה שעות שינה בלבד לאחר שנפרדנו, חזרתי ולקחתי את האורחים לתחנת 'אגד' בירושלים בדרכם בשיירה היוצאת לתל-אביב. נפרדתי מהאורחים מבלי לחשוב בכלל אם ומתי נפגש עוד פעם. הם יצאו בשיירה היוצאת לשפלה. לאמתו של דבר הם הגיעו בשיירה לקיבוץ נען או לחולדה, ומשם בתנועה חופשית לתל-אביב. ואילו אני, שסיימתי את המשימה שהוטלה עלי, חזרתי למטה המחוז. שם הייתי עסוק זמנית בפענוח הרשימות המוצפנות של ארגון חברי "ההגנה" בירושלים לקראת הלגליזציה והפיכתו לצבא של ממש. באופן זה באתי למשרד מטה המחוז יותר מאוחר, מאשר כרגיל בבוקרו של יום. כאן חיכה לי משה אורבך, קצין המנהלה של המחוז, שקבלני בשמחה עם סימן שאלה טבוע על פניו, בבחינת: "איך היה?" מסתבר שבירושלים הדבר הסודי ביותר זה בדרך כלל נחלת הרבים. בכל אופן כמעט כולם במטה המחוז ידעו שיש "מיקי סטון" מאמריקה שהוא האורח החשוב שבא לעזור לנו להקים צבא ושאני יצאתי לפגוש בו וללוות אותו.
* * * * * *
מיקי סטון שהה בארץ זמן מה נוסף, חזר לארה"ב והגיע ארצה בפעם נוספת לקראת 'הפוגה א' בחודש יוני 1948. הפעם כבר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ארבעה חודשים מאז היה בארץ בפעם הראשונה. כמה ימים לפני כניסת 'הפוגה א' לתקפה ביום השישי 11 ביוני 1948 בשעה 10 בבוקר – הוא מונה על ידי בן-גוריון לפקד על כל הכוחות הצבאיים שלנו במובלעת ירושלים. דרגתו הייתה "אלוף". היה זה המינוי הראשון של 'אלוף' בפיקוד צה"ל. המצב בחזית ירושלים לא היה מלבב כלל וללא ספק מינוי של קצין מקצועי ברמתו של 'מיקי סטון' היה צריך לתת תנופה לכוחות הלוחמים לשנות את המצב בשטח.
בליל יום השישי, לפני תחילת הפוגה א' – ביקר מיקי סטון אצלנו במטה המחוז בירושלים. פגשתיו במקרה במסדרון במטה המחוז, הוא הכיר אותי מיד והבליט את שמחתו לפגוש בי, כך לפתע מבלי שהיה מוכן לכך. לפיכך, הוא נטל יוזמה והציג אותי בפני 'מפקד המחוז', דוד שאלתיאל שעמד לידו. ההומור האמריקאי עשה את שלו ומיקי סטון, המפקד העליון בחזית ירושלים – הציג אותי לדוד שאלתיאל בלבביות יתרה בתור: "הישראלי הראשון שהוא הכיר באופן אינטימי בארץ בביקורו הראשון בארץ, לפני מספר חדשים…".
לאמתו של דבר, זה לא היה מדויק, כי את אהר'לה יריב הוא הכיר עוד לפני. אבל כך זה היה וזאת הוא אמר בהציגו אותי לפני מפקד המחוז. דוד שאלתיאל, שלא ניחן בחוש הומור, או בפתיחות ובלבביות מסוג זה. דוד שאלתיאל נדנד בראשו מתוך נימוס אירופאי מקובל – ולא אמר לאורח שהוא מכיר אותי כאחד מפיקודיו במחוז – ובכך נפרדנו.
מיקי סטון – דהיינו: האלוף דוד מרכוס – מפקד כוחות צה"ל בגזרת ירושלים, יצא ממטה המחוז בירושלים לאחר פגישתנו הבלתי צפויה הזאת בליל יום השישי ה-11 ביוני 1948 למפקדתו בבניין משטרת אבו גוש. לשם הוא הגיע ובלילה מאוחר יותר, כאשר הוא יצא אל מחוץ לבניין, הוא נורה ונהרג בידי זקיף ששמר במקום, אשר ירה בו בשגגה.

הגורל גרם לכך שהייתי אחד הראשונים שהכירו אותו ואשר פגשו בו וליוו אותו בבואו לירושלים ואחד האחרונים שפגשו בו גם כן בירושלים, לפני לכתו מאתנו – לבלי שוב.

יהי זכרו ברוך.
לא שכחתי אותך, המפקד!

דוד דניאל (מיקי) מרכוס
נןלד. 22 בפברואר 1902 ארה"ב,- נהרג 11 ביוני 1948 אבו-גוש, ישראל.
נודע גם בשם מיקי סטון; היה האלוף הראשון של צה"ל;
במקור קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור בסוף חודש ינואר 1948 כאחד מאנשי מח"ל על מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל ולסייע לו להתארגן כצבא של ממש ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה, הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה"ל.
מסופר בידי: יצחק (איצ'ה) גדיש

5 באפריל 2012


לזכרו של האלוף יהושע גלוברמן

29 בפברואר 2012

לחברי העמותה שלום,
לפני כ-4 חודשים, ב-13.10.2011 נפטר חברנו יעקב בורשטיין. יהי זכרו ברוך.
אישתו אילנה העבירה לנו כתבה על אביה, האלוף יהושע גלוברמן המובאים כאן.
רומק פיין

חברים, ידידים ומשפחה

הדברים שלפניכם מובאים מתוך תוכניתו של מושיק טימור – תוכנית "שישי אישי – מועדון חברים" המשודרת ברדיו בימי שישי החל מחצות. דברים אלו שודרו ב-11.2010 בהם אני, אילנה, מדברת על אבי.

יהושע נולד ברוסיה ב-1905 בעיירת קלנקוביץ למשפחה מרובת ילדים – 9.
אביו, שלמה, היה סוחר בעצים, מעמד כלכלי טוב. מחד סבא שלמה היה איש דתי מסורתי, בעל רקע וידע רחב ביהדות ובעל דעות מוצקות בנושאים שונים. מצד שני, היה מקורב מאוד לאנשי ההשכלה של אותם הימים.
בילדותו קיבל יהושע חנוך עברי בעברית ולימודי קודש אצל מלמדים, ולימודי חול קיבל מפי מורים פרטיים. אביו שלמה. הוא שהקים את ביה"ס בעיירה.
בעודו נער, הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר" והיה פעיל מאוד ב"החלוץ". פעילותו העלתה עליו את חמת השלטון והוא גורש מעיירת הולדתו לגלות בלנינגרד. פועלו לא נראה לשלטון של אותם הימים, לאחר המהפכה הבולשביקית. רדיפת השלטונות נמשכה גם בלנינגרד, ועל כך נאסר ונידון לגירוש לסיביר.
אביו שלמה חשש לחייו, פן לא ישרוד את הגלות הקשה, החליט כי עליו לנסות ולבקש עבורו גירוש מרוסיה. הוא פנה לאשת גורקי, פשקובה, שהייתה מקבוצת אנשי ההשכלה ומידידותיו, בכדי שתעזור ליהושע להיות מגורש מרוסיה ולא להגיע לסיביר. אכן, הדבר עלה בידיו ופשקובה הצליחה לסדר את גרושו מחוץ לגבולות רוסיה, אולם, עליו הוטלה האחריות להעלותו על אוניה באודסה (אביו אינו מצליח להפרד מבנו).
יהושע מגיע לא"י ב-1925 ומצטרף לקבוצת גדוד העבודה בעין-חרוד. משם נשלח לירושלים אל פלוגת "החוצבים" לכבוש עבודה במחצבה. כאן מתבלט יהושע כדמות מרכזית. עבודת החציבה הייתה קשה פיזית והתנאים בפלוגה קשים מנטאלית. כבר בירושלים מתחיל את פעילותו ב"הגנה".
כאשר הפלוגה מתפרקת, יהושע וחברתו בריינה עוברים עם קבוצת חברים לקיבוץ יגור. יהושע מוצא את מקומו בענף הפלחה ומגביר את פעילותו הבטחונית, קודם ביגור עצמה ולאחר מכן עובר לפעילות בישובי הסביבה כמפקד גוש זבולון. יהושע מפתח תוכנית וגישות טקטיות שלא היו מורגלים להן, כמו יציאה אל מחוץ לגדר הישוב, על מנת לשבת את תוכנית האויב. גישה זו נחשבה חדשנית בשנות המרד הערבי, 1936-1939, ולאחריו פלוגות הלילה של וינגייט, שהיו בני טיפוחיו. כך ראה יהושע את יישום רעיונותיו.
עם פירוק הפו"ש (פלוגות השדה), היה בין השלושה שהקימו את הפלמ"ח. יהושע היה מעורב ונמצא בכל צומת פעילות והתרחשויות של אותם הימים. טביעת רעיונותיו ואישיותו טבועה בכל אחת מהצמתים.
יהושע היה מטבעו איש חינוך. הוא ראה בחינוך הנוער חשיבות מרבית להכשרת הצעירים לקראת הימים שיבואו בהכרעה על אי"י, "אם רוצים להצליח יש להתחיל מבעוד זמן", וכך הקים את החג"ם – חינוך גופני מורחב, את הגדנ"ע, מסגרת הקיימת עד היום, הכין תוכניות חינוכיות עבור בני הנוער התיכוניים. שימש כראש לשכת ההדרכה במטה הכללי.
עפ"י דברים שנאמרו על יהושע (דב תמרי, גלילי, בוגנר, דורי), אפשר למקם אותו: "אחד מהוגי הדעת והאינטלקטואלים ב"הגנה". הוא היה האיש אולי האוניברסאלי ביותר, אם לא הגדול שבהם" (מבלי לפגוע באישים אחרים של התקופה).
יהושע, איש המעשה, מאז פיקד על חניתה, כראש לשכת ההדרכה במטה הכללי וכמפקד ת"א, בלט יהושע בחשיבה מעמיקה, ייחודית ויסודית.
תוכניות שהכין משמשות כבסיס לתורת הלחימה של צה"ל גם היום. היה מפקד גליל תיכון (עתלית, זכרון, שפיה, עמק חפר עד תל-אביב). אחד התפקידים החשובים עבורו – העלייה לחניתה כמפקדה הראשון.

חניתה
מונחת לפני תמונה של יהושע מימי חניתה, עומד בחצב המפקדים המוקפת אבנים, למותניו חגור אקדחו והוא מעיין במסמכים אשר בידיו, לקראת המפקד העומד להיערך. יהושע מכין עצמו לקראת פקודיו בכובד המשימה המוטלת עליו.
משה כרמל כותב על אותה תקופה בחניתה כך: "כל מי שחי בחניתה בתקופה ההיא, כאשר אמו עומדים בפני משימות של השמדה, כל מי שחי אז במקום נידח זה, המלא הוד גבורה, אין להעלות על הלב את זכרה של חניתה תחתית בלי שיהיה הדבר משולב בזכרונו של יהושע". כמפקד המקום, הוא היה שם, מפקד, מדריך, מרצה, אב אח, איש המלכד סביבו אנשים, עם נכונות למסירות נפש".
יהושע היה איש צנוע, עצור, יסודי מאוד. אהב מסיקה, בעל שמיעה מצוינת, אהב אמנות. אוטודידקט, קרא אנגלית, צרפתית, גרמנית, מרצה מרתק ומבוקש כמעט בכל רמות הקורסים בג'וערה, שם היה מרצה.
על יהושע הוטלו מטלות נוספות כמו בש"י – שירות הידיעות של ה"הגנה".
נסיעה מוזרה באותם ימים – השליחות לטהרן. בעיצומה של מלחמת העולם ה-2, ב-1943, התארגנה ע"י ליגה לידידות בריה"מ ו"מגן דוד אדום" משלחת תרופות וחומרי ציוד רפואי לצבא האדום. מחצר "מגן דוד אדום" בתל-אביב, יצאה שיירת אמבולנסים (10 במספר) והגיעה לטהרן.
יהושע ניגש לדוכן עיתונים ולקח עיתון ברוסית שעל חצי מעמודו הראשי התנוססה תמונת אישה עם ששת מבניה, כאשר היא מקבלת את אות הגבורה – "האם הגיבורה של בריה"מ". הוא מזהה את אחותו הבכירה, שעמה שנים ארוכות לא היה קשר. התרגשותו הייתה עצומה. כמו כן הוא מוצא בדוכן את הספר המקורי "אנשי פאנפילוב", שהפך עם השנים לספר חובה של הפלמ"ח.
בנוסף, היה יהושע מעורב בתוכנית הנקראת "מצדה על הכרמל".

הנצחה
בית הספר היסודי "בית יהושע" הממוקם בנשר.
בסיס הטירונים בניצנים נקרא "מחנה יהושע".
במרומי הכרמל, בסביוני דניה, רחוב אלוף יהושע גלוברמן.

אני בחרתי את הרחוב, עם הנוף המדהים, כאשר כל עמק זבולון ועמק עכו פרוס לפנינו כעל כף היד. הבחירה לא הייתה מקרית אלא מכוונת. יהושע היה מפקד גוש זבולון, והנה הוא לפנינו.
באופק ניצבים שרשרת הרי הגליל המערבי על ישוביה וגם חניתה נראית ברור ביום בהיר.
יהושע עמד לקבל ולהקים את חטיבת "גבעתי" ובדרכו מירושלים לתל-אביב נרצח.
יום נפילתו: ב-8.12.47, כ"ה בכסלו תש"ח. הובא לקבורה בקיבוצו – יגור, בלוויה רבת משתתפים.

יהי זכרו עמנו באהבה
אילנה בורשטיין-גלוברמן