מבוקשים פרטים על ראובן צינדר – כתבה ב"הארץ"

בהמשך לבקשה למידע אודות ראובן צינדר, אנו מפרסמים כתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" בנושא. 

תמונתה של נחמקה:

דיצה ארד ז"ל

דברים שנאמרו ע"י רומק פיין לזכרה של דיצה ארד (סלומון) בעת הלוויתה:

בשמי ובשם חברי בעמותת ותיקי גדוד מוריה, ברצוני לומר כמה מילים לזכרה של דיצה.

אחיה של דיצה, משה (מוסה) סלומון, היה מפקד פלוגה בגדוד "מוריה". מוסה יצא בראש כוח לוחמים מהגדוד, בניסיון פריצה לעיר העתיקה. הוא נפגע קשה בקרב זה ולאחר ימים ספורים מת מפצעיו.

האבל על אחיה לא הרפה מדיצה לעולם. משנודע לה על הקמת העמותה של ותיקי גדוד "מוריה", ביקשה מיד להצטרף כחברה.

כשהוצאנו לאור את הספר "מוריה בירושלים בתש"ח", לא חשבנו לצרף לספר רשימה של החללים. למען האמת, חששנו לעשות זאת שמא נחסיר שמות ונשבש את הרשימה הכואבת.

יום אחד התקשרה אלי דיצה והציעה לערוך רשימה של הנופלים. לאחר התייעצות עם חברים בוועד העמותה, ניתן לדיצה אור ירוק. לאחר זמן מה, הסתבר לדיצה שאי אפשר לערוך רשימה של קורבנות גדוד מוריה בלבד, כי אנשים עברו מגדוד לגדוד, ועל כן החליטה לערוך רשימה של הנופלים מכל גדודי החטיבה.

דיצה, אישה מופלאה זו, בעלת מרץ וכוח עבודה אדיר, עבדה כארבעה חודשים על הרשימה. הכול בטלפון ובמחשב מהבית. לבסוף, הסבה את הרשימה לחוברת עם נספחים והסברים. החוברת חולקה בין כל חברי העמותה ונשלחה למוסדות רבים כגון: משרד הביטחון, צה"ל, ארגון חברי ההגנה ועוד. התברר שהרשימה מושלמת ומדויקת יותר מכל רשימה קיימת.

כאשר הסתבר לנו, חברי העמותה, שמספר הנופלים בחטיבה היה כה גדול – 572, החלטנו להקים אתר זיכרון לחטיבת "עציוני". אם האתר אכן יוקם, יהיה זה בזכותה של דיצה.

יהא זכרה ברוך.   

עזרה במידע על העברת מכונות הדפוס לשרונה

להלן מכתב שהגיע לעמותה:

שמי ניר מן, היסטוריון, תחום מחקרי – הקריה בתל-אביב.

במסגרת עבודתי המחקרית אני מתחקה כעת אחר העברת מכונת הדפוס מבניין המדפיס הממשלתי המנדטורי בדרך חברון ליקב בשׂרונה (הקריה בתל-אביב).

במהלך מבצע "קלשון דרום" כבש גדוד מוריה את בית המדפיס הממשלתי הבריטי שליד תחנת הרכבת בירושלים.
 
במסגרת מחקרי נמסר לי שמכונות הדפוס פורקו והועברו לחצר מוזאון 'בצלאל' ומשם הועברו בזמן ההפוגה הראשונה בדרך בורמה לשׂרונה. נאמר לי שחיילי גדוד מוריה היו מעורבים  בפרויקט ההעברה של המכונות (ייתכן שיעקב סלמן ז"ל היה קשור לכך).
 
הייתי מבקש לפנות לעזרתך ולעזרת חברי העמותה בנושא העברת מכונות הדפוס מבניין המדפיס הממשלתי בירושלים לשׂרונה:
האם ידוע לכם על העניין?
האם ניתן לראיין מי מוותיקי הגדוד בפרשה זו?
 
אודה לך מאוד אם תוכל לסייע במשימת תיעוד היסטורי זה.
 
בברכת תודה מראש,
ד"ר ניר מן
 
טלפון:   03-5286889

אפרים לוי ז"ל

 

בשלהי תשס"ט נפרד מאיתנו חברנו אפרים לוי.

אפרים היה בין המפקדים הראשונים שקבעו את רמת הלחימה של מתנדבי חיל השדה בירושלים. מקומו שמור בין ראשוני ובחירי מפקדי השדה שהציבו רף גבוה של דרישות, וידעו להיות מופת לפקודיהם.

אפרים סיים קורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" בתקופת מלחמת העולם השנייה בשנת 1943, בפיקודו של משה כרמל. בהיותו נוטר במשטרת הישובים העבריים J.S.P, התקדם לדרגת סמל והיה מפקד בסיס ביישובי אזור ירושלים ואיש סגל הפיקוד של "ההגנה".

בתקופת השלטון הבריטי, מלא אפרים מקום נכבד בסגל הפיקוד הבריטי שנתן בו את אמונו, וכן בקרב מתנדבי החי"ש. הוא הווה עבורם מודל להערכה ולחיקוי.

לפני עזיבתם של הבריטים, היה אפרים אחד מקבוצה מצומצמת של מפקדי פלוגות בחי"ש, אשר היוו את שלד הפיקוד העיקרי ערב הכרזת המדינה. קשה לתאר כיצד היו מתפתחים האירועים בירושלים ללא מסירותם המופלאה.

במסגרת פעילותו בגדוד "מוריה" בירושלים, עם פרוץ מעשי האיבה, פיקד אפרים על פעולות התגמול הראשונות  וביניהן פעולת תגמול על בית סוריק בליל ה- 27/12/47, וכמו כן שימש כסגנו של צבי סיני בפיקוד על פעולת תגמול בואדי ג'וז בליל ה- 25/2/48.

במהלך שנת 1948 התמנה אפרים לסגן מפקד גדוד בחטיבת מחוז ירושלים, ועם שחרורו מצ.ה.ל שימש בתפקידי ניהול שונים.

אפרים היה יו"ר ארגון חברי "ההגנה" בירושלים, וכן חבר ב-"עמותת ותיקי גדוד מוריה".

לאפרים שמור מקום של כבוד בלוח הלוחמים שהביאו להקמתה של המדינה.

רומק פיין, יו"ר העמותה.

שלום דרור ז"ל

מובאת בזאת כתבה על שלום דרור ז"ל, מאת אורי דרומי, שראתה אור בעיתון הארץ.

 

לחצו כאן לקישור ישיר לכתבה באתר "הארץ"

אנו מבכים את מות חברנו ללחימה, שלום דרור ז"ל, מפקד גדוד "מכמש", אליו השתייכו רבים מאיתנו בתחילת הלחימה בתש"ח,  גדוד אשר לחם בירושלים וסביבתה.

רומק פיין, יו"ר העמותה.

סיוע בחקירת העדרותו של חייל הגדוד בן שאול אהרון

להלן מכתב שהגיע לעמותה מהיחידה לאיתור נעדרים:

1.    היחידה לאיתור נעדרים עוסקת בחקירת נסיבות העדרותו של חייל בגדוד מוריה  בן שאול אהרון מיום 7.4.1948.
2.    בן שאול נעדר במהלך פעולה שנערכה בק"מ ה-4 בכביש ירושלים-ת"א. מטרת הפעולה הייתה לאבטח גרירת משוריין שנתקע במקום יום קודם. במהלך הפעולה הותקף כוח של פלוגה ג', מתוך בתים שנתפסו ע"י הערבים בצמוד לדרך. הלוחמים הגיעו למקום במשאית אזרחית, נהוגה ע"י אלימלך עתיק, וקפצו ממנה מייד בתחילת הארוע. לאחר תום הקרב התברר כי נעדר החייל בן שאול אהרון. כמו כן, המשאית נשדדה, כפי הנראה, ע"י הערבים הנסוגים. עפ"י עדויות לוחמים, הנעדר נותר פצוע במשאית.
3.    ידוע לנו כי בקרב השתתפו בין השאר: מוסא סלומון (מפקד הכח), יצחק שינדלר, אברהם שער, אברהם הרלינג, עבודי עובד ויצחק זילברשטיין.
4.    נודה על עזרתך לבירור הנקודות הבאות בין ותיקי הגדוד:
א.    מי היו הלוחמים הנוספים שהשתתפו בקרב בק"מ ה-4.
ב.    באיזו משאית בדיוק הגיעו למקום. חשובים לנו פרטים כגון סוג המשאית, תיאור חיצוני שלה, צבע וכיוב'.
ג.    כל מידע הנוגע לארוע זה.
5.    ניתן ליצור עימי קשר לפלאפון 050-6233021 או למייל  zivjeep@yahoo.com .

בברכה,
זיו שחר
אית"ן 91

נח גולד ז"ל

נח גולד נולד בחיפה  ב-25/9/1929. הוא למד בביה"ס זיכרון יוסף בחיפה והיה בהכשרה בעין חרוד. הוא השתתף בקורס מפקדי כיתות בשפיה ומשם נשלח עם מספר מכ"ים נוספים כתגבורת לירושלים. לאחר שהיית ביניים בכפר יונה, עלתה התגבורת עם השיירה לירושלים כשההורים אינם יודעים היכן נמצא בנם.
נח שירת בגדוד "מוריה" בחטיבת "עציוני" והשתתף בקרבות רבים וביניהם : סן-סימון, קטמון, בקעה, רמת-רחל ודיר אבו טור.
הוא השתתף בסדר פסח שנערך ב"שנלר" עם בן-גוריון ב-22/4/48.
נח אהב את הארץ ולחם למענה.
אחרי מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ושרת בחייל האויר כחשמלאי מטוסים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים בחוליה טכנית בג'נין ובקבטיה. במלחמת יום כיפור היה בתובלה ובמסגרת זו חצה את התעלה. לאחר מכן עלה לרמת הגולן ושירת בצבא כחמישה חודשים.
היה קשור מאד לעמותת ותיקי גדוד מוריה והגיע עם רעייתו סוניה לכל המפגשים.
נח נפטר ב- 13/3/09 בחיפה כשהוא משאיר אחריו אישה, שתי בנות ושלושה נכדים.
חברי העמותה אבלים על חבר יקר ומסור, לוחם אמיץ ומפקד לדוגמא.
יהי זכרו ברוך.

רס"ן (מיל') מוסה ירקוני קיבל תעודת בוגר קורס קצינים באיחור של 61 שנה

בשנת 1948 התקבל רב-סרן (מיל') משה (מוסה) ירקוני, ממקימי העמותה, לקורס הקצינים הראשון בצה"ל, שנקרא באותם ימים "קורס מפקדי מחלקות", במחנה "דורה" בנתניה בפיקודו של חיים לסקוב, אך לא זכה לסיים אותו, כיוון שהופסק עם תחילת מלחמת העצמאות.

בשבוע שעבר, שישים ואחת שנה לאחר שסיים את הקורס , סגר מוסה מעגל וקיבל את תעודת בוגר קורס הקצינים מידי ראש אגף המבצעים, האלוף טל רוסו ודובר צה"ל, תת-אלוף אבי בניהו בבסיס הקריה בתל אביב.

כאות תודה על פעילותו הצבאית המרשימה ורבת השנים, לאחר טקס קבלת תעודת בוגר קורס הקצינים, הוזמן בהפתעה רס"ן (מיל') ירקוני ללשכת הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, אשר העניק לו תשורה. בנוסף, הודה לו הרמטכ"ל על שירות רב שנים בצה"ל ועל תרומתו להגנת המולדת ובניין הארץ וכן על שחינך דורות על ערכי צה"ל וחשיבות התרומה הרבה לביטחון ישראל.

דיווח מלא ותמונות מהטקס ניתן למצוא באתר דובר צה"ל.

ברכותינו למוסה!

"קורות השחר" (מאת פנחס מרגלית)

כמה ימים עברו בשקט ולא סבלנו מהפגזות. יום אחד ( ב-19 או 20 במאי) הודיעו לנו מאחת התצפיות שטור משוריין של הלגיון נע לעברנו וצריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע את התקדמותו. ואמנם בשעות הבוקר של אותו יום ראינו מן המרפסת שלושה משוריינים עם תותח נעים בזהירות לעברנו. מהר מאד תפסנו שזה רציני. החלה התרוצצות בקומה שלנו ואחד הבחורים שקראו לו "הפולני" (בעל שער בלונדי) החזיק בידו פיאט ונמלט לתוך הבית. אם אינני טועה אותו בחור כבר נפצע בידו קודם לכן, מה שאולי מסביר את איבוד עשתונותיו. כאשר ראיתי זאת, ולאור העובדה שחברה אחרים במקום טענו שאינם יודעים להשתמש בפיאט, נטלתי את הכלי בידי, דרכתי את הקפיץ כפי שלמדתי כמה ימים קודם לכן, הכנסתי פגז ויריתי לעבר המשוריין הראשון שהיה במרחק 30-20  מטר ממני. מאחר שנדמה היה לי שפגעתי בו, והוא אמנם נעצר, טענתי שוב ( היו לנו 5-3 פגזים בסה"כ ) ויריתי לעבר המשוריין השני – ושוב לעבר השלישי. באותו זמן פתח גם המשוריין שלנו שהיה במעלה הכביש באש מהתותח. התוצאה הייתה שיתוק שלושת המשוריינים הירדנים. כמובן, אינני בטוח עד היום אם פגעתי בכל השלושה ואם גם התותח שמאחורינו הצליח במשימה, אם כי לפי צורת הפגיעה שנוצרה בשריון, נדמה לי ששפר חלקי.

השמחה הייתה רבה כי אמנם הצלחנו לעצור את התקדמות הטור. לאחר כמה שעות הגיעה משאית עם מנוף שהתקדמה בזריזות לעבר המשוריינים הפגועים על מנת לוודא שאין עוד חיים בהם. לאחר שוידאו כי הם אמנם יצאו מכלל פעולה – קשרו את המשוריין למנוף והובילו אותו אל מאחורי העיקול. כן נעשה גם בשני ובשלישי. אנו כמובן היינו סקרנים מאד לראות איך נראה משוריין פגוע מבפנים. אבל לא היה זה מראה מרנין לראות את הגופות המרוטשות בתוכם. מה שהרשים אותנו במיוחד היה הציוד הרב שהיה בהם. שבעה מקלעי בראונינג ושפע של תחמושת. אם לזכור את הקושי שהיה לנו בימים ההם בהשגת ציוד כזה,  אפשר להבין את התפעלותנו . אישית, היה בכך תגמול על האובדן הרב  של הציוד בכניעת נבי-דניאל.

ואכן, אני זכיתי לשבחים: הרי הייתי החייל הראשון בירושלים (ואולי גם בארץ כולה) שהשתמש בפיאט בעת קרב- ועדיין אני שומר את טבעת הפגז (שנשאר אחרי הירי) למזכרת!

פנחס מרגלית.

צבי סיני ז"ל

 

צבי נולד ב- 12.09.1923 בברטיסלבה שהייתה אז חלק מצ'כוסלובקיה.
הוא גדל בבית ציוני. אביו, ד"ר גרשון סיני ואימו אידה לבית פוקס היו מורים ומנהלים של גימנסיה "תרבות". אביו היה פעיל ציוני שנים רבות וכן מנהל המשרד הארץ ישראלי.
ב-1938 הגיע צבי לכפר הנוער "מאיר שפיה" ושהה בו תקופה קצרה.
היות והיה צעיר מאד, לא הצליח להשתלב בקבוצות הבוגרים ועבר לכפר גליקסון.
כשעלו הוריו לארץ ב- 1940, עבר צבי לתל-אביב. הוא למד בבית ספר מונטיפיורי ועבד בעבודות שונות כדי לקיים את עצמו.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החליט להתגייס, אך מאחר והיה בן יחיד ובשל גילו הצעיר, לא ניסה להתגייס לצבא הבריטי, אלא למשטרת הישובים העבריים (נוטרים). הוא שירת במסגרת הנוטרות בדרגת קורפורל, אך את עיקר פעולתו הביטחונית עשה במסגרת ההגנה: הדרכה, שמירה, ארגון ואבטחת עלייתם של יישובי חומה ומגדל על הקרקע.
צבי נתמנה לקצין סיירים בש"י (שירות הידיעות) של נפת גלבוע ועמק יזרעאל והתגורר באוהל בקיבוץ בית השיטה ובכפר יחזקאל. במושב בלפוריה שבעמק הכיר את רות לבית סלצקי והם נישאו ב-1946 בבלפוריה. מאחר ולא היה יכול עוד להסתיר את פעילותו בהגנה, נאלץ לפשוט מדים והפך לאיש המנגנון. רכוב על אופנוע עבר בין הישובים, הדריך וארגן קבוצות נוער בידע והכרת נשק.
ב-1947 הגיעו רות וצבי לירושלים והוא החל ללמוד כימיה באוניברסיטה על הר הצופים. הם התגוררו בעטרות שם עבדה רות כגננת ומורה וצבי המשיך, רכוב על אופנוע,  בהעברת נשק לעטרות ונווה-יעקב ובפיזור הפגנות של ערבים במסגרת ההגנה. כשפרצה מלחמת העצמאות, הוא שירת בגדוד "מוריה" כמפקד פלוגה וכסגנו של מפקד הגדוד, זלמן מרט.
בדצמבר 1947 לחם בכביש רמאללה- לטרון, בינואר 1948 חיפש אחר סימני חיים של מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון, בפברואר 1948 השתתף בפעולת ואדי ג'וז ואבטחת הר הצופים ובאפריל 1948 בעת שחש לעזרתה של השיירה ל"הדסה" הר הצופים, נפצע באורח קשה. למרות פציעתו חזר לשירות ובמהלך החלמתו פיקד על מבצע "קדם"- ניסיון אחרון לכיבוש העיר העתיקה.
ב- 1.10.1949 גוייס צבי לצה"ל בדרגת סרן ושירת בצבא במסגרות פיקוד שונות. הוא סיים את שירותו כעורך ראשי של "מערכות" בדרגת סגן אלוף באפריל 1976. במסגרת שירותו, ואף לאחר שפרש, המשיך ללמוד. הוא סיים את פו"ם ואת בית הספר למדעי המדינה, עשה תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן בכלכלה ותואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים בכלכלה חקלאית.
צבי ערך חוברות הדרכה רבות בצה"ל, את ספר חטיבת "כרמלי" ואת ספר חטיבת "אלכסנדרוני" וסייע רבות למשפחות הנופלים להוציא ספרים וחוברות זיכרון להנצחת יקיריהם.

כותב מוסה ירקוני:
"פועלו של צבי בתקופת מלחמת העצמאות מאז ימיה הראשונים היה עבורנו מראה דרך הן מבחינת מסירותו והן בכושר הפיקוד שלו.
אנו זוכרים את לחימתו הראשונה כבר בדצמבר 1947 בכביש רמאללה – לטרון, השנייה – בינואר 1948 בחיפוש אחרי סימני חיים של מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון, עבור לפברואר 1948 בפעולת ואדי ג'וז והבטחת הר הצופים ופציעתו הקשה בחושו לעזרת השיירה להר הצופים באפריל 1948. כושר הפיקוד המעולה שלו התבלט מיד במבצעי "ההגנה"  טרם הכרזת המדינה והקמת צה"ל, וכל זאת בהיותו סגן מפקד גדוד "מוריה", הגדוד שלחם על הגנת ירושלים וכיבוש שכונותיה.
גדודנו חדל להתקיים בחלוף מלחמת העצמאות, אולם מסירותו של צבי לנושא הביטחון הלאומי היווה עבורנו מופת ודגם נאצל לחיקוי".

מוסיף רומק פיין:
הכרתי את צבי והערכתי אותו מאד. הוא אף עזר לנו רבות בהכנת החומר לספר מוריה.
בשם עמותת ותיקי גדוד מוריה, אני מבקש להביע את הוקרתנו לצבי ופועלו, ולהביע את תנחומינו למשפחתו .

הקרב במנזר סן-סימון

אני רוחש כבוד רב לאנשי הפלמ"ח שהיו מאומנים היטב ונועזים. הם כבשו את מנזר סן-סימון ונלחמו כאריות. מבין אנשי הכוח שלחמו שם נפלו רבים והיו פצועים לרוב. היו בו רעננה (מפקד הכוח) , והיה אורי בן ארי (מפקד אחת הפלוגות), והיה דדו ז"ל (לימים רמטכ"ל), והיה רפול ז"ל (לימים רמטכ"ל) שנפצע בקרב והמשיך להלחם, והיו עוד רבים וטובים.

למחרת הפריצה הלילית, בשעות הצהרים, אחרי קרבות רבים בשעות היום, התקפות אויב והתקפות נגד (כך סיפר לי דדו ז"ל), עם כל ההרוגים והפצועים (כ-50 במספר), התחמושת שאזלה כמעט והעזרה שלא הגיעה, התקבלה בפיקוד הכוח החלטה שיש לסגת. אולם אין מי שיפנה את הפצועים שאינם מסוגלים ללכת ולכן, כדי שלא יפלו בידי האויב, יוכן מטען כדי להרוס את המנזר יחד עם הפצועים.

אולם, באותה שעה מגיעה הודעה באלחוט מהמטה בירושלים: "האויב מתמוטט! התחילה נסיגת תושבים מקטמון – החזיקו מעמד!". הודעה שקרית. מאוחר יותר, מפקד החטיבה, יצחק רבין ז"ל, מבטל את האישור של יוספ'לה טבנקין המג"ד ומעביר הוראה חדשה: אין נסיגה! ואנשי הפלמ"ח נשארים.

ואמנם, כבר באותו בוקר נעשו ניסיונות לשלוח עזרה. מתוך שתי מחלקות של הפלמ"ח בפיקודו של "עבד", הצליחו להגיע מספר לוחמים בלבד. מאוחר יותר, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, הגיעה לעזרה פלוגה של "מוריה" בפיקודו של יהויכין קינת  (קנולר) ז"ל. אחד ממפקדי המחלקות הייתי אני. הגענו באור מלא ותחת אש כבדה, עם הרוג אחד ומספר פצועים ונכנסנו למנזר. אז, למיטב הבנתי התמוטט האויב.

עם רדת החשיכה התפנו כל אנשי הפלמ"ח יחד עם הפצועים, פרט לדדו ז"ל שנשאר איתנו עוד יום אחד.

ואני שואל: מדוע בכל תיאורי הקרב, בשיחות ברדיו ובהופעות בטלוויזיה לא מזכירים את לוחמי גדוד "מוריה"? האם לא לחמנו שם והקזנו דם, ולא מגיע שנוזכר כלוחמים האחרים? ואני תוהה, האם לאחר 60 שנה אפשר לתקן אי דיוקים היסטוריים כאלה?

ד"ר רומק פיין – יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה, וכל הלוחמים בקרב זה

פרוטוקול האסיפה הכללית שנערכה בתאריך 19.11.08

26 בנובמבר 2008

עמותת ותיקי גדוד מוריה

פרוטוקול מהאסיפה הכללית של העמותה שנערכה בבית בן-גוריון בתל-אביב ביום רביעי, כ"א חשוון תשס"ט, 19 בנובמבר 2008

מועד תחילת האסיפה נקבע לשעה 16.00. לאחר כיבוד קל, נפתחה האסיפה בשעה 16.30.

חבר ועד העמותה,אנצו ניצני, שניהל את האסיפה, פתח בדברי ברכה לכל המשתתפים.

1. יו"ר ועד העמותה, רומק פיין, דווח על פעילות הוועד מאז האסיפה האחרונה:
המשכנו בקידום המשימה החשובה שלנו, משימה לא קלה והיא – הקמת אתר הזיכרון לחטיבת עציוני, חטיבה שבה גדוד "מוריה" היה הגדוד הלוחם העיקרי. 572 לוחמים נפלו בקרבות, יותר מהנופלים בחטיבת הראל ואולי יותר מכל חטיבה אחרת במלחמת העצמאות. אין לחטיבה אתר זיכרון ואין מי שירים את הכפפה מלבדנו. הכוונה להקים את האתר בגן בלומפילד בירושלים, הנמצא מול גן הפעמון, ליד משכנות שאננים, מתחת לתחנת הרוח של מונטיפיורי.
האתר מבוסס על פסל של האמן גדעון גרץ ותמונתו הועברה אליכם. הוא יוצב על בסיס בגובה של מטר וחצי. סה"כ גובה האתר – חמישה מטר. המיקום של האתר הוא נהדר, אולי היפה בעיר. קיבלנו את האישורים הדרושים מהעירייה ומקרן ירושלים.
כפי שציינתי במכתבי, עלות האתר היא 250,000$. קיבלנו עד עתה הבטחה ל-75,000$ מקרן בלומפילד. אנו מקווים לקבל מימון נוסף מעיריית ירושלים וכן מהוועדה לחלוקת כספי עיזבונות. מוסה ואני נפגשנו גם עם דב תדמור שהיה ב-1949 ב"מוריה" ובקשנו שיגייס לנו סכום נכבד מכמה לוחמי "מוריה" שאינם חברים בעמותה, ומלוחמים מהחטיבה. בנוסף לכך, למען הקלה לתורמים, אנו מטפלים בקבלת אישור מהאוצר כ"מוסד ציבורי לענייני תרומות".
2. יחיאל שליטין – גזבר הכבוד של העמותה. מסר דו"ח כספי: נשארו בקופה כ-16,000 ₪.
ההוצאה העיקרית שלנו הייתה על לוח הזיכרון השישי ברח' שמואל הנביא (טיפת חלב), וכן הוצאות על הדפסות, תצלומים ומשלוחי דואר.
3. זכריה אלחנתי – יו"ר ועדת הביקורת אישר את הדו"ח הכספי.
4. אנצו ניצני יו"ר האסיפה, ביקש את אישורה של האסיפה להרכב ועד העמותה ומוסדותיה וכן את אישור האסיפה להקמת אתר הזיכרון.

חברי הוועד
רומק פיין  – יו"ר
יצחק אלכסנדרוני
יעקב הירש
צבי ורדי
יעקב יולוס
משה ירקוני
מיקי כהן
יהודה מרגלית
אנצו ניצני
שמאי צויגריך
יחיאל שליטין
יהודה תג'ר

גזבר כבוד – יחיאל שליטין

ועדת ביקורת

זכריה אלחנתי -יו"ר
יצחק ארמני

האסיפה אישרה פה אחד את הרכב הועד ומוסדות העמותה וכן נתנה אישור לדו"ח הכספי. כמו כן אישרה האסיפה את הקמת אתר הזיכרון.

האסיפה הכללית מבקשת להודות למירה פיין על עזרתה הרבה בארגון מפגש זה וההתכתבויות של העמותה. כמו כן, מודה לעופר פיין על התנדבותו להקמת האתר הנאה של הגדוד באינטרנט, ומבקשת ממנו להמשיך ולתחזק את האתר.

האסיפה מבקשת להודות ליו"ר העמותה, רומק, על פעילותו בניהול העמותה במסירות ובנאמנות.

פרופ. אברהם קציר, שנענה להזמנתנו, נשא הרצאה מרתקת על הנושא: "שימושים רפואיים וצבאיים של לייזרים – מחקר באוניברסיטה תל-אביב".

לאחר שאלות ותשובות ננעלה האסיפה בשעה 18.00.

רשם – רומק פיין, יו"ר העמותה

חתומים: רומק פיין – יו"ר העמותה, יעקב יולוס – חבר ועד העמותה

מבוקשים פרטים על ראובן צינדר

בעמותה התקבל מכתב מחגית לירון , המכינה סרט ומבקשת פרטים על ראובן צינדר. אנא  סייעו לה.

להלן המכתב:

שמי חגית לירון, אני במאית סרטים מקיבוץ בית-אלפא.
אני מכינה סרט על ראובן צינדר, שהיה סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה העברית,
והשתתף בקרבות מלחמת השחרור כמ"כ בפלוגת הסטודנטים של גדוד מוריה.
ראובן נפל בשנת 1948, בשכונת מקור חיים.
ראובן צינדר נולד בקיבוץ בית-אלפא והיה הבן הראשון של הקיבוץ.
בגיל שנתיים החליטו הוריו לחזור לאירופה. במהלך המלחמה נפטרו הוריו.
לאחר המלחמה הצליח ראובן לקבל סרטיפיקט בעזרת חברי הקיבוץ,
הוא עלה לארץ והתקבל לאוניברסיטה בשנת תש"ז, וזכור כסטודנט מצטיין.
לצורך התחקיר לסרט אני מחפשת אנשים שהכירו את ראובן,
ואולי אף למדו איתו. כל מידע יכול לעזור!
מצורפת תמונה של ראובן צינדר.

חגית לירון
קיבוץ בית-אלפא

052-2363628

מאיר אביזוהר ז"ל

השיירה להר הזיתים (מאת זכריה אלחנתי)

"ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב"

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים על פני ירושלים מקדם"

"ונקבע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד"

זכריה פרק י"ד – פסוקים ג' – ד'

שבט תש"ח. מאורעות הדמים מחמירים והולכים , וכל יום תובע קורבנותיו.

כ"א בשבט – שעה עשר בלילה. זה עתה סיימתי משמרתי ונפניתי לישון, להיכון למחר בבוקר, ל"ג'וב" הקבוע בימי שני וחמישי, והוא –  ליווי השיירות להר הזיתים, להטמנת גופות הנפטרים הנאספות בבית החולים "ביקור חולים".

לפתע, התפוצצות אדירה מחרידה את השלווה; המום מעוצמת ההתפוצצות, נים ולא נים, ועד מהרה נודע לי: "מכונית תופת התפוצצה ברחוב הסולל".  בנין ה"פלסטין פוסט" עולה באש. כיתת הצלה מתארגנת חיש מהר ונזעקת לפעולת הצלה.

שעת השינה חלפה ואיני יכול לעצום את עיניי. הבוקר קרב. שמועות מהלכות על מספר הקורבנות ותיאורי הנזקים המסמרי שיער. רוח חזקה מסייעת להתלקחות האש.

קמתי וחיכיתי לצאת שיירת ההלויות כמתוכנן.  השעה חמש ושלושים בבוקר. המשוריין (אוטובוס) כבר מוכן לצאת לדרך. שלוש חברות מצפינות בתוך בגדיהן סטן מפורק ללא קת, הן נכנסות למשוריין ראשונות, ואנו, שלשה בחורים אנשי ההגנה, נכנסים אחריהן. כל אחד מאיתנו מתיישב ליד אחת החברות. מתמקמים סמוך לאשנב המשורין כדי לאפשר תצפית מתאימה ולמנוע הפתעת המלווים מהתקפה של אספסוף ערבי.

מבית החולים "ביקור חולים", בשקט ובדממה, נישאות גוויות הקדושים והנפטרים ומונחות על אוטו משא. אנשי חברה קדישא עושים עבודת קודש, והמושג "גחשא" –  גמילות חסד של אמת – מקבל כאן מושג של קדושה אמיתית. תשע גוויות מוכנות לליווי למנוחת עולמים.

בהשתאות ובהערצה היבטנו על אנשי חברה קדישא שמילאו תפקידם במסירות ובדבקות בימי המצוקה ההם.  למרות שאחד מחבריהם נפל חלל בעת מילוי תפקידו בהר הזיתים, תוך כדי הטמנת הגוויות בהלוויה קודמת, לא נפלה רוחם ולא נרתעו מלהמשיך במלאכתם, חרף הסכנה.

השעה שש. השיירה זזה לכיוון הר הזיתים, דרך הר הצופים. ליד משטרת מאה שערים נילווה אליה משמר מזוין של "השילטון המנדטורי" – הניטרלי כביכול, אשר הוראותיו היו שעם שריקת כדור אחד, מצווים המלווים להחזיר את השיירה העירה; תפקידנו היה, כמובן, להתנגד בכוח לאפשרות כזאת, כאשר בידי כל אחד מאתנו סטן ומחסנית כדורים אחת, ובידי הבחורות מחסנית נוספת כרזרבה.

אנשי חברה קדישא הזקנים מלמלו מזמורי תהילים; הם שאלו לשמנו והתפללו בלחש לשלומנו. לא פעם היו עדים לעוז רוחם של חברינו. במו עיניהם ראו כיצד פוזרה כנופית ערבים גדולה על ידי לוחמינו, בהר הזיתים ובסביבתו.

בעוברנו דרך שיח' ג'ראח, השכונה הערבית הידועה בפורעיה, המשיכו אנשי חברה קדישא בתפילתם החרישית, ואנו – עינינו רתוקות לאשנבים על מנת למנוע התנפלות הקלגסים הערבים.  נוכחותנו במשוריין, בלי ספק, עודדה את רוחם של המתפללים.

השיירה ממשיכה בדרכה; אנו עוברים על פני הר הצופים, ולרגע פגה המתיחות. אנו מתקדמים לקראת "קבלת הפנים" בכפר א-טור, עוד כפר המוכר באיבתו לישות העברית.

המשוריין זוחל בדרך לא דרך; מבעד לאשנבים מתגלים פרחחים השולחים מבטי איבה; כאן אנו מוקפים מכל עבר ע"י האספסוף הערבי; אנו מוכנים לכל הפתעה. דומיה מסביב. השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הר הזיתים. בהגיענו למקום הקבורה, אנו קופצים ראשונים מן המשוריינים וכל זוג תופש עמדה. אנשי הבטחון המנדטורי נראים שלווים לגמרי, אך אנו, חיינו שלנו ושל אנשי חברה קדישא תלויים מנגד, וכאן היוזמה עוברת לידינו.

כאמור, שלושת הזוגות מצטרפים כל אחד לאחת החוליות של "חברה קדישא" – שלוש במספר, ובעת שכל חוליה עושה עבודת קודש וקוברת את הגוויות, אנו צופים מסביב.

מרחוק נראים כמה ערבים, כשראשיהם מכוסים בכפיות. משהתקרבנו לעברם, נתגלו הערבים כשרוביהם על כתפיהם. הקברנים המשיכו במלאכתם, באומץ לב שלא יתואר.

בת זוגי ואני לא גרענו עין מתנועותיה של הכנופיה. ההוראות היו ברורות; כל תנועה חשודה, תגרום זינוק לתוך אחד הקברים והשבת אש, בשעת הצורך.

הרוח מתחזקת והופכת לסערה; עוד מעט ותשא אותנו מי יודע לאן. טכס הקבורה נמשך כשעה, ואילו בשבילנו הפכה שעה זו ליום תמים; בכל רגע עלולה האש להתלקח.

 הטכס תם.  אנו חוזרים איש איש למקומו. דלת המשוריין נסגרת וניתן האות לשוב העירה.

איש חברה קדישא בעל זקן רב מידות, מחלק סוכריה לכל אחד וכך מתפתחת שיחת רעים.  ידידי, הצעיר מבין השלושה, מתלוצץ תוך כדי תצפית.

"הסכנה חלפה" הוא מכריז, עם עוזבנו את שיח' ג'ראח. המועקה התפוגגה.

למותר להוסיף כי כל תפקיד שהוטל עלינו מילאנו במסירות ובדבקות, אך תפקיד מיוחד זה, של ליווי השיירה להר הזיתים, השרה בנו רגש של גאווה על כי חלקנו כבוד אחרון לנפטרים.

רשימה זו מוקדשת למפקד הפלוגה מוסה סלומון ז"ל אשר כבדתי והערצתי.

ביטול ליווי השיירות להר הזיתים

לאחר ההתקפה הזדונית על "שיירת הדסה" בה נרצחו למעלה משבעים אזרחים, ביניהם רופאים, אחיות, אחים ועובדי בית החולים, בוטלו השיירות להר-הזיתים, ונפתח בית קברות זמני בשכונת שיח' באדר ע"י שכונת רוממה בירושלים.

זכריה אלחנתי.

ההתקפה הראשונה על גוש עציון – ינואר 1948 (מאת יהודה קוט)

מקובל היה לחשוב שהתחבורה היהודית לגוש עציון פסקה בסוף דצמבר 1947.

לכאורה לא היה חסר לגוש שום דבר שכן חלק מהתקשורת נעשה באמצעות מכשירי קשר, ובנוסף נחת מטוס פיפר במנחת ארעי לפחות אחת ליום. פלוגת הסטודנטים הגיע לגוש להתאמן, וכפי שנאמר לאנשים למשך שבועיים, אשר בפועל הוכחו לתקופה של שלושה חודשים ויותר. התעסוקה הייתה מחולקת בחלקה אימונים בנשק, ובחלקה הוקדש לשדאות וכו'. כמובן התבצעו סיורים מסביב לישובים חלקם הרחיקו עד למבואות הכפרים הערביים השכנים. למרות בידודו של גוש עציון ממקום ישוב גדול כגון ירושלים, כאשר נוצר הצורך בוצעה נסיעה מהגוש לירושלים, כפי שדני מס מפקד הגוש עשה זאת שבת אחת מוקדם בבוקר, לא נורתה לטנדר אף ירייה. גם כאשר יצאה שיירה של כלי רכב מירושלים לגוש, בפיקודו של בועז, חזרה זו בשלום משום שמפקד השיירה דאג לכך שהיא לא תשהה יותר מעשרים דקות מאז שהגיעה ועד לאחר פריקת המטען והתחלת הנסיעה חזרה. כך גם נקבע כלל לא כתוב שאין להשתהות בגוש יותר מעשרים דקות. זמן זה אינו מאפשר לערבים להתארגן ולחסום את הכביש. יש המספרים שכאשר עברה השיירה בדרכה חזרה דרך בית לחם לירושלים ירו ממנה כדי " להעיר" את התושבים. בינואר 1948 הוחלט כי יש לתקוף את התחבורה הציבורית הערבית אשר נעה בחופשיות בציר בית לחם חברון. יש אומרים שהייתה ידיעה מוקדמת על כך שהערבים מתכוונים לתקוף את הגוש, והייתה כוונה למנוע זאת מהם. לשם כך הרכיבו מתוך פלוגת הסטודנטים כיתה מוגברת שהייתה אמורה לתקוף את האוטובוסים החולפים מירושלים בדרכם לחברון.

מנחם ריצמן ["ריצי"] היה מפקד הכח שמנה 15 איש. יהודה קוט היה המקלען, שניים נוספים שצוידו בתת מקלע סטן תוצרת הארץ נשאו בנוסף שני בקבוקי תבערה ["מולוטוב"]. הכח יצא מקיבוץ כפר עציון לעבר הכביש, והתמקם ליד עיקול הדרך.

אוטובוסים שהיו אמורים להגיע מירושלים היו חייבים להאיט ובכך להיות יותר פגיעים. קרוב לשבע בבוקר בניגוד לצפי, עדיין לא נסע בכביש שום כלי רכב. לפתע הופיעה מכונית פרטית. ריצי' ירה ירית אקדח אחת וזה היה האות לפתוח באש. המקלע פגע ברכב שנעצר, שני אנשי "המולוטוב" השליכו את הבקבוקים פגעו ברכב אבל לא נדלקו. לאחר מכן פתחו בירי מהסטנים שלהם אל כיוון המנוע, לדבריהם הקליעים קפצו חזרה מהרכב. לפתע החל הרכב לנסוע מחדש.המקלען פתח באש מחודשת, אבל הרכב נעלם בעיקול הדרך.

ניתנה הוראה לחזור חזרה. הדרך חזרה אשר נראתה נוחה יותר עברה בין הגבעה הצהובה לבין חירבת זכריה. כאשר הגיעו קרוב לשביל המוליך לחירבה [ומשם לעין צורים] נפתחה על הכח אש מכיוון מזרח, ובו נראו ערבים חמושים. אליהו אלקלעי נפגע בכתף, האחרים הצליחו בחיפוי המקלען לעבור את הקטע הזה בשלום כאשר המטרה הייתה להגיע לקיבוץ רבדים. המקלען בהיותו איש שדה בעל ניסיון הצליח לדלג אחורה מסלע אחד למשנהו, כאשר מטח של שלושה ארבעה קליעים מלווים אותו בכל דילוג לאחור.לאחר שעבר את האוכף שממנו לא נראה כלפי האויב, התקבלה ההוראה לתפוס את חירבת זכריה ולהחזיק בה.

יהושוע מרכס ניהל את האש מגג בנין האבן היחידי שהיה. למקום קראו אז המסגד משום שכנראה שימש מסגד בתקופה שלפני שהערבים עזבו את המקום. לכל אורך הגג הייתה הגבהה של בערך 25 סמ' שיכולה היתה לשמש מעין מחסה. יהושע, למרות קריאה של כמה מהלוחמים להיזהר עמד מלוא קומתו יותר מפעם אחת ולמעשה שימש מטרה. באחת הפעמים נפגע מכדור בלב. יהודה קוט ועוד שניים הורידו אותו מהגג אל פנים המסגד. מלותיו האחרונות כאשר יהודה קוט החזיק בו היו "תמשיכו,תמשיכו,תמשיכו", ולאחר מכן החזיר נשמתו לבורא. במהלך חילופי האש, נפגע הרי קלפטר, לימים צבי אייל, מכדור בזרוע. יהודה קוט חבש אותו ובכדי להרגיע אותו אמר לו "ראה זה נכנס ואפילו לא יצא" – במילים אחרות אל תיבהל. יהודה נתן לו רימון ושלח אותו לקיבוץ רבדים להמשך הטיפול. לאור העובדה שהאנשים נשארו פורמלית בלי מפקד, נתן יהודה לנתנאל לירם את המקלע,שבו היטיב לצלוף [לימים נתנאל השתייך ליחידת הצלפים של ירושלים]. האש פסקה כאשר יחידת הפלמ"ח תקפה את הערבים הסועדים והללו החלו לברוח חזרה למקומות מהם באו. מאותו יום הועברו הסטודנטים שהיו בכפר עציון לחירבת זכריה, ובכך הפכו את המקום למחנה צבא מנותק מנוהלי החיים של הקיבוץ.

יהודה קוט.

ד"ר ראובן וולובסקי ז"ל

לידיעת חברי העמותה,
לפני שבועות מעטים הלך מאיתנו חבר ולוחם בגדוד, ד"ר ראובן וולובסקי, מדען במכון ויצמן.
הכרתי את ראובן והערכתי אותו מאד. ראובן חלה לפני כ-20 שנה ועתה נגאל מיסוריו.
בשם חברי העמותה ברצוני להביע את השתתפותנו בצערה של חיה, רעיתו של ראובן, ובצער כל המשפחה.

מצורפים דברים לזכרו שכתב חברנו אביבי יבין.

יהי זכרו ברוך,

רומק פיין, יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה.

ידידי ומפקדי ראובן וולובסקי

הלך מאתנו, מחיהלה ומהמשפחה, אדם יקר ומדען אציל נפש, לאחר שנים של מאבק קשה במחלה אכזרית. אנצל הזדמנות זאת לספר לכול על אומץ לבו ומנהיגותו בימים הקשים של המצור על ירושלים, כי אז הכרתיו לראשונה.

בתחילת חודש מאי של 1948 נשלחתי למשלט הקסטל, ששלט על הדרך לירושלים הנצורה. המינוי שלי היה של סגן מפקד המחלקה, כשהמפקד היה ראובן וולובסקי, שזמן מועט לפניכן עבר קורס קצינים. לא אשכח את הפגישה הראשונה ואת הסבריו של ראובן שאמר, "הקסטל עבר מיד אל יד בשבועות האחרונים. לפני מספר ימים הוא נכבש על ידי יחידת פלמ"ח, ובקרב נהרג גם המפקד הערבי עבד אל קאדר אל חוסייני. עלינו להחזיק בקסטל בכל מחיר, כי הוא שולט על דרך האספקה לירושלים. יש לנו בעיות רציניות במשלט. המחלקה מורכבת חציה מגברים שגויסו על ידי המשטרה הצבאית שהבטיחה להם שיחזרו בערב לביתם. כעשרה מהם נמלטו העירה בימים האחרונים, ואני חושש שכולם יברחו בקרוב. החצי השני הם אנשי גח"ל, פליטי השואה, שהובאו לכאן ישר מאונית מעפילים. אנחנו מוקפים בערבים מכל עבר, ופרט לך ולי אין איש במחלקה היודע להשתמש ברובים ובסטנים שיש לנו. יתר על כן, האוכל דל וכל אחד מקבל שלוש פעמים ביום פרוסת לחם, תה עם מעט סוכר וכדור ויטמינים."

בהתייעצות שקיימנו קבענו שתי מטרות מיידיות: אימון "החיילים" בשימוש ברובה וברימוני יד והפסקת הבריחה מהמשלט. כבר באימון הראשון נוכחתי כמה ראובן צדק. בעיית עצירת הבריחה הייתה קשה יותר, ונראתה כמעט בלתי פתירה. החלטנו על צעד קיצוני שיכלול ענישה, חינוך, והקניית ההרגשה לחיילים שהמשלט אינו המקום הכי לא בטוח. התקשרנו למשטרה הצבאית בירושלים וביקשנו שיתפסו את אחד העריקים ויביאוהו למשלט. מייד כשהובא הוא הוכנס למערת הפיקוד כבול באזיקים, כשכולו רועד מפחד. מאחר שלא היה אז קוד משפטי צבאי (המדינה עדיין לא הוקמה) קבענו את העונש שיענה למטרות שהצבנו, וישים – כך קיווינו – קץ לבריחה. העציר קיבל שני רימוני רסק, פרוסת לחם ומימיה; אזיקיו הוסרו, והוא נשלח לבלות את הלילה לבדו בבאר שבוואדי שבין המשלט לגבעה שעליה שלטו הערבים. כשהוא רועד מפחד יצא מהמערה בה נערך המשפט וצווח שהוא נשלח לוואדי להיהרג. מיד הקיפונו כל אנשי המחלקה, כשרוביהם מכוונים אלינו. כיאות למפקד, ראובן לא נבהל. בקור רוח הוא שלף את אקדחו, כיוון אותו לעריק, וירד אתו לבאר. החיילים רטנו, אך הורידו את רוביהם. בחצות החליט ראובן שהמסר הועבר, ירד שוב לבאר וחזר עם העריק. מאז לא ערק יותר אף חייל. ישבנו במערת הפיקוד כשספלי תה ללא סוכר בידינו. "פנפילוב, המפקד המהולל של הצבא האדום, היה מצווה לירות בעריק", אמרתי למפקדי האמיץ. ותשובתו האופיינית כל כך הייתה, "מי רוצה בכלל להיות כמו הצבא האדום".

אביבי יבין

חדש באתר – מפות הקרבות

חדש באתר – מפות הקרבות מתוך הספר 'מוריה בירושלים בתש"ח' מופיעות עתה גם באתר, בפרקים המתאימים בספר.

הזמנה לאסיפה כללית – יום שלישי, 25 בדצמבר 07

האסיפה השנתית של העמותה תתקיים ביום שלישי, ט"ז בטבת תשס"ח, 25 בדצמבר 2007, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן- גוריון 17, תל אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
דו"ח ועדת הביקורת – יעקב הירש, יו"ר ועדת הביקורת
אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת אורח: אלוף (מיל') עמוס חורב ירצה על הנושא: "דרך עוקפת לטרון".

18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

בהמשך, דיווח על פעילות ועד העמותה מאז הדיווח האחרון בדצמבר 2006.

בברכה,

רומק פיין, יו"ר העמותה

הערה חשובה: לצערי נפלה טעות במכתב שנשלח אליכם בדואר. התאריך של האסיפה השנתית נכון, היום נרשם כיום רביעי, צריך להיות: יום  שלישי, כפי שרשום כאן.  

אגרת מידע – דצמבר 2007

לחברי העמותה שלום רב,

עברה כמעט שנה מאז שהעברנו אליכם איגרת מידע על פעילות ועד העמותה.

א. מצורף דף עם תצלום לוחות הזיכרון הנוספים אותם הצבנו בירושלים בשנה זו. התצלומים מדברים בעד עצמם. (הערה: התצלומים צורפו לאיגרת שנשלחה בדואר).

ב. פתחנו, כפי שהבטחנו, אתר אינטרנט של הגדוד: gdudmoria@blogli.co.il

המידע הראשון שהוכנס לאתר – שמות כל הנופלים של חטיבת "עציוני" במלחמת העצמאות.

כמו כן תוכלו לראות באתר מידע כללי על העמותה ואת כל הפרקים של הספר "מוריה בירושלים בתש"ח". בקרוב יוכנסו אליו גם התצלומים המופיעים בספר ואולי גם תצלומים נוספים מתש"ח. כל חבר שמעוניין להכניס חומר כתוב או תצלום לאתר יוכל לעשות זאת באמצעותי.

ג. אנו פועלים במרץ רב לקדם את הנושא לו אנו מייחסים חשיבות רבה והוא: אתר זיכרון לחטיבת "עציוני". קבלנו הצעות ממספר אמנים, ולאחרונה בחרנו בפסל שיבצע את המשימה. זה יהיה אתר מרשים ואנו מקווים להקימו בגן העצמאות בירושלים. כבר באנו בדברים עם משרד הביטחון, שעקרונית יעמידו לרשותנו תמיכה כספית מסוימת, את השאר נצטרך לגייס מתורמים בעלי אמצעים. להערכתנו יידרש לנושא סכום של יותר ממיליון ₪.

ד. היות והאמצעים הכספיים שלנו הולכים ואוזלים הוחלט לבקש מכל חבר להעביר לעמותה 200 ₪ עבור שנת 2007 ו-2008. את ההמחאה יש לרשום על שם "עמותת ותיקי גדוד מוריה" ולשלחה אלי או ליחיאל שליטין, שכתובתו: צל הגבעה 21, רמת-גן, 52374. תתקבלנה בברכה גם תרומות בנוסף לדמי החבר. באותה הזדמנות, כל מי שמשתמש באינטרנט, מתבקש להעביר לאחד מאיתנו את האי-מייל שלו, כך שנוכל לתקשר איתו ישירות.

אנא, עשו כל מאמץ על מנת להגיע למפגש השנתי שלנו. אנו רוצים לראות אתכם ולשמוע את דעתכם על פעילותינו ועל המשך הדרך.

בברכה,

רומק פיין, יו"ר העמותה

חדש באתר

חדש באתר: הועלה דף אודות העמותה.

פרופ' יהודה ייבין ז"ל

לפני כשבועיים, ב-7 בנובמבר 2007, הלך מאיתנו חברנו היקר יהודה ייבין.
איש אשכולות היה יהודה, ידען גדול בתחומים רבים ופרופסור לפיסיקה באוניברסיטה העברית.
הכרתי את יהודה בגוש עציון לשם הגענו במסגרת פלוגת הסטודנטים לפני קרוב ל-60 שנה, בדצמבר 1947. הפלוגה נשארה בגוש יותר משלושה חודשים ונקשרו בינינו קשרי ידידות עמוקים.
בגוש הכיר יהודה את רינה קושניר, סטודנטית לביולוגיה, וקשר עימה את חייו.
יהודה נימנה בין מייסדי העמותה ומתווי דרכה, ותרם רבות לקידומה.
נזכור אותו באהבה לעד.

רומק פיין, יו"ר העמותה

שלום לכולם!

אתר זה משמש במה לסיפוריהם של לוחמי גדוד מוריה במלחמת העצמאות, ולהנצחת נופלי הגדוד. האתר מנוהל ע"י עמותת ותיקי גדוד מוריה. לחצו על "עמוד הבית" למעלה כדי לראות עדכונים אחרונים על פעילות העמותה, או על התפריט השמאלי כדי לקרוא על העמותה, רשימות חללי חטיבת עציוני, וסיפורו של גדוד מוריה.