יהודה קוט: ההתקפה הראשונה על גוש עציון

 

מקובל היה לחשוב שהתחבורה היהודית לגוש עציון פסקה בסוף דצמבר 1947.

לכאורה לא היה חסר לגוש שום דבר שכן חלק מהתקשורת נעשה באמצעות מכשירי קשר, ובנוסף נחת מטוס פיפר במנחת ארעי לפחות אחת ליום. פלוגת הסטודנטים הגיע לגוש להתאמן, וכפי שנאמר לאנשים למשך שבועיים, אשר בפועל הוכחו לתקופה של שלושה חודשים ויותר. התעסוקה הייתה מחולקת בחלקה אימונים בנשק, ובחלקה הוקדש לשדאות וכו'. כמובן התבצעו סיורים מסביב לישובים חלקם הרחיקו עד למבואות הכפרים הערביים השכנים. למרות בידודו של גוש עציון ממקום ישוב גדול כגון ירושלים, כאשר נוצר הצורך בוצעה נסיעה מהגוש לירושלים, כפי שדני מס מפקד הגוש עשה זאת שבת אחת מוקדם בבוקר, לא נורתה לטנדר אף ירייה. גם כאשר יצאה שיירה של כלי רכב מירושלים לגוש, בפיקודו של בועז, חזרה זו בשלום משום שמפקד השיירה דאג לכך שהיא לא תשהה יותר מעשרים דקות מאז שהגיעה ועד לאחר פריקת המטען והתחלת הנסיעה חזרה. כך גם נקבע כלל לא כתוב שאין להשתהות בגוש יותר מעשרים דקות. זמן זה אינו מאפשר לערבים להתארגן ולחסום את הכביש. יש המספרים שכאשר עברה השיירה בדרכה חזרה דרך בית לחם לירושלים ירו ממנה כדי " להעיר" את התושבים. בינואר 1948 הוחלט כי יש לתקוף את התחבורה הציבורית הערבית אשר נעה בחופשיות בציר בית לחם חברון. יש אומרים שהייתה ידיעה מוקדמת על כך שהערבים מתכוונים לתקוף את הגוש, והייתה כוונה למנוע זאת מהם. לשם כך הרכיבו מתוך פלוגת הסטודנטים כיתה מוגברת שהייתה אמורה לתקוף את האוטובוסים החולפים מירושלים בדרכם לחברון.

מנחם ריצמן ["ריצי"] היה מפקד הכח שמנה 15 איש. יהודה קוט היה המקלען, שניים נוספים שצוידו בתת מקלע סטן תוצרת הארץ נשאו בנוסף שני בקבוקי תבערה ["מולוטוב"]. הכח יצא מקיבוץ כפר עציון לעבר הכביש, והתמקם ליד עיקול הדרך.

אוטובוסים שהיו אמורים להגיע מירושלים היו חייבים להאיט ובכך להיות יותר פגיעים. קרוב לשבע בבוקר בניגוד לצפי, עדיין לא נסע בכביש שום כלי רכב. לפתע הופיעה מכונית פרטית. ריצי' ירה ירית אקדח אחת וזה היה האות לפתוח באש. המקלע פגע ברכב שנעצר, שני אנשי "המולוטוב" השליכו את הבקבוקים פגעו ברכב אבל לא נדלקו. לאחר מכן פתחו בירי מהסטנים שלהם אל כיוון המנוע, לדבריהם הקליעים קפצו חזרה מהרכב. לפתע החל הרכב לנסוע מחדש.המקלען פתח באש מחודשת, אבל הרכב נעלם בעיקול הדרך.

ניתנה הוראה לחזור חזרה. הדרך חזרה אשר נראתה נוחה יותר עברה בין הגבעה הצהובה לבין חירבת זכריה. כאשר הגיעו קרוב לשביל המוליך לחירבה [ומשם לעין צורים] נפתחה על הכח אש מכיוון מזרח, ובו נראו ערבים חמושים. אליהו אלקלעי נפגע בכתף, האחרים הצליחו בחיפוי המקלען לעבור את הקטע הזה בשלום כאשר המטרה הייתה להגיע לקיבוץ רבדים. המקלען בהיותו איש שדה בעל ניסיון הצליח לדלג אחורה מסלע אחד למשנהו, כאשר מטח של שלושה ארבעה קליעים מלווים אותו בכל דילוג לאחור.לאחר שעבר את האוכף שממנו לא נראה כלפי האויב, התקבלה ההוראה לתפוס את חירבת זכריה ולהחזיק בה.

יהושוע מרכס ניהל את האש מגג בנין האבן היחידי שהיה. למקום קראו אז המסגד משום שכנראה שימש מסגד בתקופה שלפני שהערבים עזבו את המקום. לכל אורך הגג הייתה הגבהה של בערך 25 סמ' שיכולה היתה לשמש מעין מחסה. יהושע, למרות קריאה של כמה מהלוחמים להיזהר עמד מלוא קומתו יותר מפעם אחת ולמעשה שימש מטרה. באחת הפעמים נפגע מכדור בלב. יהודה קוט ועוד שניים הורידו אותו מהגג אל פנים המסגד. מלותיו האחרונות כאשר יהודה קוט החזיק בו היו "תמשיכו,תמשיכו,תמשיכו", ולאחר מכן החזיר נשמתו לבורא. במהלך חילופי האש, נפגע הרי קלפטר, לימים צבי אייל, מכדור בזרוע. יהודה קוט חבש אותו ובכדי להרגיע אותו אמר לו "ראה זה נכנס ואפילו לא יצא" – במילים אחרות אל תיבהל. יהודה נתן לו רימון ושלח אותו לקיבוץ רבדים להמשך הטיפול. לאור העובדה שהאנשים נשארו פורמלית בלי מפקד, נתן יהודה לנתנאל לירם את המקלע,שבו היטיב לצלוף [לימים נתנאל השתייך ליחידת הצלפים של ירושלים]. האש פסקה כאשר יחידת הפלמ"ח תקפה את הערבים הסועדים והללו החלו לברוח חזרה למקומות מהם באו. מאותו יום הועברו הסטודנטים שהיו בכפר עציון לחירבת זכריה, ובכך הפכו את המקום למחנה צבא מנותק מנוהלי החיים של הקיבוץ.