יא. ניצחון על הלגיון בצפון העיר

גם בפרק זה יסופר על התרחשויות גורליות במערכה על ירושלים בשבוע הראשון לעצמאות. כמו בפרק הקודם, האירוע הפותח הוא יציאת הבריטים, כאשר השאלה המכרעת מבחינת המגינים הנערכים לבלום את פלישת שני הצבאות – הלגיון העבר-ירדני וצבא מצרים – הייתה הערכת עוצמתם של הכוחות הנעים לכיוון ירושלים.
מפקדת המחוז שגתה כשחשבה כי הרעה תיפתח מדרום, ולכן אירע שכנגד הסכנה העיקרית, החמורה מכל, של פריצת הלגיון הערבי מצפון, הוצב כוח קטן יחסית. סכנה זו נעשתה מוחשית כבר ב-17 במאי, כאשר הלגיון הערבי גרם לנפילת נווה-יעקב. כעבור יומיים חדרו הפולשים לאזור שיח'-ג'ראח, והאיום מצפון נעשה חמור שבעתיים.
הידע, התושייה והתעוזה שהתגלו בבלימת הלגיון בצפון העיר, מנעו את השתלטות האויב על ירושלים כולה.

רחבת אלנבי

במוקד תוכנית "קלשון צפון" עמדו מגרש הרוסים ורחבת אלנבי הסמוכה אליו (כיום כיכר העירייה). זה היה הפרס הגדול שמבצע "קלשון" שאף להשיג במכה ראשונה. המאבק על הצומת החיוני בין מגרש הרוסים ומשולש הבניינים ג'נרלי, הדואר המרכזי ובנק אנגלו-פלשתינה (בל"ל של היום), צומת שהשתייך פיקודית ל"קלשון צפון" למרות היותו בתווך. כיבוש הצומת הסתיים בהתאם למתוכנן. אולם מנקודה זו ואילך השתבשו העניינים.
גורם שסיבך במקצת את המבצע היו לוחמי לח"י. מעצם טבעו של ארגונם הם פעלו על דעת עצמם, אולם תעוזתם הייתה לרועץ. הם רצו להיות הראשונים להיכנס לירושלים העתיקה ולהגיע לשער-יפו דרך רחבת אלנבי.
בפינה אחת של הרחבה, מול שער-יפו, נמצא בניין בנק "ברקליס", ובאחרת, סמוך לשער החדש, "אגודת כתבי הקודש". לוחמי הלח"י נכנסו לאתרים אלה ללא תיאום עם ה"הגנה" וסיבכו את עצמם. הם לא הצליחו להחזיק בבניין "אגודת כתבי הקודש", ואילו כניסתם לבנק "ברקליס" הזעיקה נגדם אויב עדיף בכוח אש והם נותרו לכודים בבניין הבנק, במקום להתקדם על פי תוכניתם המקורית לעבר מגדל דוד.
הייתי עד ראייה לקטע מהקרב ההוא: נלוויתי למג"ד זלמן מרט, מפקד "קלשון צפון", שיצא למקום כדי לעמוד מקרוב על ההתפתחויות הלא-צפויות. הגענו במשוריין בריטי לשעבר, מצויד בתותח 2 ליטראות. (אחד מהשניים שמכרו עריקים בריטים ל"הגנה" ואנו קראנו להם "יוסלאך".) מרט העלה את המשוריין על המדרכה, קרוב ככל שניתן, לפתח בניין "ברקליס". מבית "אגודת כתבי הקודש", שנפל חזרה לידי האויב, נורתה עלינו אש מקלע ומרט הורה לתותחן להשיב אש. פגז אחד או שניים שיתקו את אש האויב, או לפחות החלישו אותה. מרט הורה לי לזנק בעקבותיו מהמשוריין אל הבניין. שוב ראיתי את המג"ד שלנו במיטבו. קר רוח, אמיץ, קמצן בדיבור.
ב-16 במאי, למחרת הפריצה של הלח"י, הפעיל מרט שני כוחות של ה"הגנה": האחד, כוח חי"ם בפיקודו של אליהו יפה, תפס את "בית טאנוס" ובכך הבטיח ראש גשר לרחבת שער-יפו; ואילו הכוח השני, שכלל מחלקת חי"ש ומחלקת חי"ם, בפיקודו של מרדכי גזית, איגף בתחילת הלילה את בניין "אגודת כתבי הקודש", והצליח להשלים בכך את כיבוש רחבת אלנבי. שניים מאנשי הכוח נפלו בקרב זה.

1. כיבוש בניין נוטרדם

אנשי לח"י ניסו להמשיך ולהתקדם צפונה כדי להשתלט על הבניין הענק בן 250 החדרים, המסדרונות והאולמות של כנסיית נוטרדם. שם היה מצבם קשה במיוחד. כדי להשתלט עליו היו צריכים להתגבר על כוח גדול מהם פי כמה, מאומן ומצויד. בקרבת מקום היו מפקדים מגדוד "מוריה" שתיכננו את המהלך הבא של המבצע. הם ציינו אחר כך לשבח את התעוזה, התיאום ההדדי והדבקות במטרה של לוחמי לח"י, שארבעה מאנשיהם נהרגו ועשרים נפצעו. אבידות הערבים היו כבדות יותר, אולם להשלמת כיבוש נוטרדם נדרש כוח גדול בהרבה ולוגיסטיקה מקיפה יותר משהיו לרשות אנשי הלח"י המעטים. כישלונם נחרץ מראש.
בשלב זה באו לעזרתם אנשי ה"הגנה". ביום השלישי למבצע קלשון זומן יצחק אלכסנדרוני, מפקד פלוגת התגבורת התל-אביבית שצורפה לגדוד "מוריה", אל המג"ד מרט. המג"ד אמר לו כי על מחלקתו לכבוש את בניין נוטרדם "בכל מחיר," כלומר לא להתחשב במספר האבידות שתתבע הפעולה ובלבד שיושג היעד. אלכסנדרוני סיפר כי לא ניתנה לו כל מפה של היעד, אלא תצלום של הבניין בגודל גלוית דואר, השמורה עמו עד היום כמזכרת. נוטרדם היה אז בניין בן תשעים שנה, שנוסף על מגורי נזירים ואולמות תפילה הייתה בו גם אכסניה. במלחמת העולם השנייה השתכן בה מטה חיל האוויר הבריטי. כדי להשתלט על הבניין כולו היו התוקפים צריכים לפרוץ מאות דלתות וקירות, עד מטר עוביים. החלונות של חזית הבניין צפו אל חומת העיר העתיקה מטווח של מטרים ספורים, ועמדות האויב, שהוקמו על החומה שמעבר לכביש, השתלבו במערך ההתנגדות הערבית לכיבוש "נוטרדאם".
הכיבוש בוצע על-ידי כיתה מתוגברת, בפיקודו של נחום בן-חור. הלוחמים פרצו מהכניסה האחורית אל כבש המדרגות הראשי, עלו במרוצה אל הקומה העליונה, והצליחו להשתלט עליה ועל הגג. מהלך זה של ריצה מחדר לחדר, לאורך המסדרונות הארוכים ועלייה מקומה לקומה, הקנה לכובשים שליטה על פנים הבניין.
על כיתה שנייה, בפיקוד סגן מפקד המחלקה יהודה (פטרושקה) שמיר, הוטל לחסל בינתיים את התנגדות האויב בקומה התחתונה, להגיע עד חזית הבניין ולהרוס בפיצוץ את הקיר הקדמי, הגובל עם השער החדש. כך ביקשו המפקדים לאפשר מבט ושליטה על מוקד הכוח הערבי בשער שכם ועל דרכי הגישה אליו משני השערים שמדרומו; השער החדש ושער יפו; וכן לחסום – בעזרת פיצוצים – את הכניסה לבניין מדרכי הגישה האלה. על שמונת החבלנים שהיו בכוח הכובש הוטלו אפוא משימות מידיות וקובעות לא פחות מאשר על המקלענים והרובאים. בחיפוי של מקלע בינוני שהוצב בבניין דאורטי, בחלון המשקיף על נוטרדם, הם ביצעו את הפיצוץ הפותח, שבא לאפשר את הפריצה לחצר האחורית ולבניין.
המבצע החל אחרי חצות, בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי. הכול התנהל לפי התוכנית, ובשעה 5:30 בבוקר הושלם כיבוש נוטרדם, וכוחותינו השתלטו על כל בניין האבן הענק, המזדקר כמבצר וחולש על העיר העתיקה.
בצדו המזרחי של הבניין נמצא בית-החולים הצרפתי. מנהלו, ד"ר באור, הניף דגל לבן ודגל של הצלב האדום. סיפר יצחק אלכסנדרוני: "הוא היה נפחד מאוד, ודיווח לי שנמצאים במקום מאה ושנים-עשר פצועים ערבים, חיילים ואזרחים, בתנאים קשים מאוד (לפעמים שניים או שלושה במיטה אחת), ומלאי המים והמזון שלו אוזלים."
אולם הקרב על נוטרדם לא הסתיים בכך אלא רק התחיל, שכן בשבוע ההוא נכנס הלגיון הערבי לירושלים בתנופת מחץ, ועד מהרה הגיעו משורייניו עד לשעריה הצפוניים של חומת העיר העתיקה.

2. המנוסה המבוהלת משיח'-ג'ראח

את כיבוש שיח'-ג'ראח ביצעה, במסגרת מבצע "קלשון צפון", מחלקת חיל משמר של ה"הגנה". זה היה ב-14 במאי לפני הצהריים, מיד אחרי שהשיירה האחרונה של הצבא הבריטי, שיצא אז מירושלים, עברה בשכונה בדרכה לחיפה. כשנכנסה המחלקה הכובשת למחנה בית-הספר לשוטרים, בפאתיה הצפוניים-מערביים של השכונה, היא מצאה אותו ריק מאדם.
מפקד המחוז שאלתיאל החליט למסור את אחזקת המחנה והשכונה כולה לידי האצ"ל. הנמקתו, כפי שניסח אותה אחר כך בעדות לענף היסטוריה, הייתה: "הערכנו את כוחו של האצ"ל בירושלים ב-250 איש מזוינים… לא רציתי להפקיד בידם רובע של העיר המיושב יהודים". כך! את הסכנה מהצד הערבי, מתברר, הוא לא הזכיר.
מפקד האצ"ל שנועד להיכנס לשכונה הערבית ולמחנה בית-הספר לשוטרים, גונדר (מפקד מחלקה) "נמרוד" (יהודה לפידות), הציע למפקד "הגנה" בשכונת פאג"י הסמוכה לצרף כוחות ולהחזיק יחד את הגזרה המורחבת. לפידות הביע תמיהה ואף ביקורת מרומזת על המא"ז שלא נענה להצעתו. בכך חשף הבדלים בין גישתו המאולתרת-פרטיזנית של מפקד באצ"ל לזאת של מפקד זוטר ב"הגנה", שלא העלה בדעתו לחרוג ממסגרת תפקידו המוגדר.
על תמונת המקום ב-14 במאי אחר הצהריים סיפר לויצה, שהיה אז סגנו של מרט במטה "קלשון צפון": "ביקרתי בגזרת אצ"ל ומצאתי את חצר בית-הספר לשוטרים מלאה צעירים וצעירות, רובם בלתי-חמושים. ערכתי סיור עם מפקדי הגזרה… סוכם כי האצ"ל יתפוס את בית-נשאשיבי 'החדש' (הקרוי 'בית הקשתות') ואת 'בית-אנטוניוס' בשיח'-ג'ראח, וכי צוות מקלע בינוני מגדוד 'מוריה' יובא למקום ומשימתו תהיה לפעול נגד התחבורה הערבית בכביש רמאללה".
הסדר זה היה מעוגן במציאות שהתיישנה תוך זמן קצר: ב-15 במאי עבר הלגיון הערבי את הירדן. ב-19 במאי הגיע כוח חלוץ שלו לעיר העתיקה, ותפס, בין השאר, את שער ציון. בכך נחרץ גורלה של מלחמת הרובע ליהפך למלחמת נואשים אבודה.
שאלת השאלות שנותרה פתוחה הייתה: האם יצליח הלגיון להבקיע את החזית הצפונית של הגנת ירושלים, ולפרוץ במסע-תנופה של שיריונו לתוככי העיר.
הגענו לשיח'-ג'ראח ב-18 במאי בערב, והתמקמנו בבית נשאשיבי "החדש" ("בית הקשתות"), בניין גבוה ולא-גמור. זה היה המקום הגבוה בשכונה, שהיה ניתן למקם בו עמדת תצפית וירי על מבואותיה הצפוניים. הבֶּזַה הוצבה והצוות חיכה לאות מהכוח התוקף את אזור מוזיאון רוקפלר. אולם האות לא בא, שכן במרוצת הלילה התברר שהפעולה השתבשה והתוקפים לא הגיעו כלל לקרב מגע.

בשמונה בבוקר נשמע לפתע פיצוץ מצפון. מיהרתי עם הרובה שבידי לחלון הצופה צפונה והספקתי לראות הבזק של פיצוץ נוסף, על אם הדרך המובילה מרמאללה לירושלים. משוריין עמד ליד מקום הפיצוץ וירה לעברנו. לא הרחק ממנו ניצבו דמויות אחדות. יריתי לעברם יריות רובה בודדות. מחלון אחר של בית הקשתות נשמע צרור של מקלע שכוון גם הוא לעבר המשוריין. היורה היה אשר בירנבלום ("דן"), מפקד כוח האצ"ל שהוצב ב"בית הקשתות". המשוריין הפנה את תותחו לעברנו והמטיר שני פגזים. בעקבותיו הופיעו חמישה משוריינים נוספים, שפנו לעבר בית-הספר לשוטרים. הכוח הרגלי, שהתפרס על הגבעה הצרפתית, צעד בעקבותיהם. היו אלה חיילי הלגיון העבר-ירדני הפולש.
הקלות בה עברו הפגזים חודרי השריון את קיר הבטון הלא-מטויח עדיין של הבניין, הייתה חדשה לגמרי למי שטרם התנסה בקרב שריון. הפגזים עברו את הקיר, כאילו היה לוח קרטון, דבר שהייתה בו נחמה פורתא, שכן לא ניתזו רסיסים והפגזים חלפו מבלי לגרום נזק. אבל ההרגשה הייתה כאילו הצוות שלנו ניצב על במה תלויה באוויר, חשוף לאש אויב מצויד בנשק עדיף פי כמה.
"דן" חזר לעמדת הפיקוד שלו, על אותו משטח בקומה העליונה של הבניין. הוא סובב במרץ את ידית הגלגל של טלפון השדה, פלט "החוטים נותקו", והורה לשני רצים ליצור קשר עם שאר עמדות האצ"ל בשכונה. כזכור, עמדה אחת הייתה בבית-הספר לשוטרים, שם היה הכוח העיקרי ושם נמצא המפקד, ומעליה עמדה אחרת בבית המופתי, שבו הוצבה חוליה של האצ"ל שהופקדה על הדרך להר-הצופים. השליח שיצא לבית-הספר לשוטרים חזר מיד, כי השטח הריק שבינינו למחנה בית-הספר היה מכוסה באש האויב, ואילו הרץ השני הגיע ליעדו ויצר קשר בין "דן" לעמיתו בבית המופתי. השניים החליטו לפנות את שני הבתים, נשאשיבי החדש והמופתי, ולהצטרף אל הכוח העיקרי בבית-הספר לשוטרים.
כל אותה עת המטיר כוח הלגיון אש עזה על בית-הספר ושיתק בתוך עשרים דקות את כל העמדות שהוצבו שם. עמידת האצ"ל התמוטטה, בין השאר, משום שבמכת אש זו נפצע המפקד, אליהו מרידור, ויד ימינו בהתארגנות כוח האצ"ל במקום – יהושע גולדשמיט – נהרג. החלה בריחה מבוהלת לעבר השכונות פאג"י ובית-ישראל.
כאשר הודיע "דן" על ההחלטה לפנות את הבניין, החליט אנצו ניצני, מפקד צוות הבזה, שתפקידנו בבית נשאשיבי הסתיים, ועל הצוות לחזור לבסיס למחנה שנלר. סיפר חבר הצוות, זוהר: "היינו שלושה, אנצו, המקלען ואנוכי. המקלע הכבד פורק, ולי נמסרו שתי מזוודות של כדורים. יצאנו במרוצה, עקפנו מדרום את מחנה בית-הספר והמשכנו לבית-ישראל.
"מראות הנסיגה חקוקות בזיכרוני ולא ימושו ממנו. לא האמנתי למראה עיני כאשר ראיתי חייל בורח ממחנה בית-הספר, נכשל, נופל, קם, משאיר את הרובה בשדה, וממשיך לרוץ בלעדיו, וכך עוד אחד, ועוד אחד, איש איש נס על נפשו, לא נסיגה צבאית."
הפקרת נשק, כדי להקל על מנוסה משדה קרב, היא עבירה שיש עמה קלון, ואין לפסוח על כך, במיוחד משום שלא נמצא בכתובים דיון על מה שקרה בעת המנוסה ההיא. מכל מקום לא נודע על העמדתו של מישהו למשפט.
מטבע הדברים, כל עוד רצנו במורד הייתה הריצה קלה. לא היה מקום לבהלה, שכן נתיב הנסיגה לא היה חשוף לעינו של אויב. אבל כאשר טיפסנו במעלה ההר ממול היה האויב יכול להבחין בנו ולירות לעברנו. "העלייה עם רובה על הכתף ושתי מזוודות תחמושת בשתי הידיים לא הייתה קלה. הגעתי נושם ונושף בכבדות לפאתי בית-ישראל. בכל זאת נותר לי זיכרון מחמם לב מהקטע ההוא: כאשר הגעתי לשכונה יצאה לקראתי אישה לא צעירה, שמשום מה היא זכורה לי ככורדייה, והגישה לי כוס מים. שתיתי לרוויה, ומיהרתי להדביק את שני חברי."
לימים התפרסמו נתונים על כמות הנשק שהופקרה במנוסה המבוהלת: מקלע אחד, עשרה רובים, שמונה תת-מקלעים, שניים-עשר אקדחים ושמונים קילוגרמים של חומר נפץ.

על תפקיד האצ"ל

אפשר להבין לרוחו של כותב תולדות האצ"ל בירושלים, יהושע אופיר, שפרשת הנסיגה משיח'-ג'ראח הביכה אותו. אולם דברי הסיכום שלו גורמים לקורא הבקי בפרשה שירים גבות בתמיהה. וכך נכתב שם: "מכת האש הראשונה בשיח'-ג'ראח קבעה את גורל ירושלים". הכיצד? אופיר מסביר: "ניסיונות חוזרים של הלגיון הערבי להתפרץ לשכונות היהודיות נהדפו בקרבות כבדים. הלוחמים למדו בינתיים (ההדגשה שלי – מ"א) לעמוד בנשק קל מול שריון האויב ותותחיו."
בינתיים? מתי? הרי לא עברה אפילו יממה אחת בין הבריחה מבית-הספר לשוטרים לבין ההיערכות לבלימת הלגיון, שיסופר עליה בהמשך. האם הנסוגים והבולמים הסבו בלילה ההוא לשולחן הדיונים, ניתחו את נסיבות הנסיגה והסיקו ממנה את המסקנות שהביאו לבלימת הלגיון? להד"ם. הדברים הבאים יראו עד כמה סיכום זה הוא בגדר דברי הבל.
"מדוע לא סיפרתם לנו על נפילת נווה-יעקב?" התריס רענן, מפקד האצ"ל בירושלים בפני שאלתיאל, כאשר דנו השניים במה שקרה בשיח'-ג'ראח.
העובדה שהלגיון כבש את שיח'-ג'ראח בקלות יחסית ובמהירות כזאת אינה מחמיאה כמובן לארגון הצבאי הלאומי, אולם היא אינה בסיס לכתב אישום נגד אנשיו שהיו מוצבים בשיח'-ג'ראח. הם לא הוכשרו לקרב מסוג זה שנקלעו אליו, לא החיילים מהשורה ולא המפקדים, הם לא אומנו לבלימת טור שריון וחי"ר המלווה אותו. איני יודע איך ניסו לבלום את הלגיון במחנה בית-הספר לשוטרים, אולם ברור לי כי בשיח'-ג'ראח לא נעשה ניסיון בלימה, שכן אילו נעשה, המקום הנכון להבחין בכך היה הקומה העליונה ב"בית הקשתות", שכל תנועה שהתרחשה בו ביום ההוא לא נעלמה מעיני, שכן הייתי אחד מהניצבים.
במחוז טענו נגד אנשי האצ"ל שלא מילאו את ההנחיה למקש את דרכי הגישה למחנה בית-הספר מהצפון. אנשי האצ"ל טענו לעומתם שהמיקוש בוצע, אבל הפעלתו ברגע הנכון השתבשה: "אותה שעה הוזעק מן העיר אמנון, החבלן שפקד על הנחת המוקשים בכביש. הוא עלול [עשוי] היה להציל את המצב, כי המשוריינים התפרסו על שדה-המוקשים. גם החבלן אבני נמצא במקום. אמנון ביקש לזחול יחד עם אבני לעמדה הקיצונית על מנת להפעיל את מנגנון הפעולה, אך במקומם נשלח חייל… שלא ידע כיצד להפעיל את המנגנון." בדיווחו למטה הארצי של האצ"ל הודה המפקד המחוזי של האצ"ל, מרדכי רענן: "לדעתי צריכים היו חיילינו לעמוד יפה יותר בפני האויב, אך להצדקתם ייאמר שלרובם הייתה זו טבילת אש ראשונה".
קשה לכותב הדברים להימנע מלחזור על עמדתו, כי המשך קיומו הנפרד של האצ"ל אחרי פרוץ מלחמת העצמאות לא הביא תועלת של ממש לתקומת ישראל, אלא הכביד עליה. עם זאת ברור, שאין לבוא בעניין זה בטענות לחיילי האצ"ל ולדרגי הפיקוד הנמוכים או הבינוניים שלו. נאמנותם לארגון טבעית ומובנת. יתרה מזאת, למרות הפער האידיאולוגי, היו היחסים המקומיים בין אנשי ה"הגנה" וה"אצ"ל" בירושלים מבוססים על שיתוף פעולה, רצון טוב ואמון הדדי.
קשה, לעומת זאת, להצדיק את מטה המחוז, שמסר את החזית הקריטית ביותר, ואת קו ההגנה הראשון שלה, לחיילים שלא התנסו כלל בקרב לא-מחתרתי, ולא התאמנו בלחימה בשטח בנוי ולא בשדה. האם אפשר היה לצפות מהם שיהדפו מתקפת שריון הנתמך על-ידי חי"ר? נסיגתם הייתה בלתי נמנעת.

3. קרב הבלימה

דומה ששום כוח עליון לא היה יכול להכתיב למלחמת ירושלים תסריט דרמטי יותר מזה שהתרחש בצפון ירושלים ביומיים הבאים. במבט לאחור, המפלה בבית-הספר לשוטרים שתוארה לעיל, מתגמדת בהשוואה לניצחון שיתואר להלן.
בשעה מוקדמת של יום ה-19 במאי החלה הפגזה על השכונות היהודיות בצפון העיר. היא נמשכה גם אחרי שהטור המשוריין של הלגיון פרץ לתוך מחנה בית-הספר לשוטרים, והניס את מגיניו.
כאשר התבררה עוצמת ההפגזה, התקשר מפקד "קלשון צפון", זלמן מרט, אל יוסף נבו, שבשלב ההוא מפקד כוח השריון והתותחנים של המחוז. (מפקד שריון ותותחנים אכן היה, אבל לא עמד לרשותו כוח שריון, גם לא תותחים, מחוץ ל"יוסלה" אחד, משוריין דו-ליטראון (two pounder). עם קצת דמיון ואופטימיזם היה אפשר לראות גם במרגמות ה"דווידקה" הספורות שהיו אז בירושלים מעין תותחים, אולם הן היו קצרות טווח וחסרות יכולת דיוק).
מרט סיפר לנבו על בריחת תושבים משכונות בית-ישראל, בתי-אונגרין ומאה-שערים וביקש ממנו לערוך בשכונות אלה סיור מופגן עם ה"יוסלה", כדי להראות לתושבים שגם למגיניהם יש שריון עם קנה תותח.
נבו יצא ללא דיחוי לשכונת בית-ישראל, ושם – נוסף על עידוד אנשי השכונות – צפה לעבר האזור שבו נע השריון הירדני, ועקב במשקפת אחרי השלב האחרון של ההתקפה על מחנה בית-הספר לשוטרים. "עליתי על בית גבוה ברחוב שמואל הנביא", סיפר, "ושם נגלה לעיני המראה העצוב: אנשי אצ"ל נראו בורחים מבית-הספר לשוטרים ושני אנשים עם מקלע, אשר חיפו עליהם, גם הם נמלטים על נפשם".
נבו ומרט שבו ונפגשו במפקדה האזורית ששכנה בטיפת חלב של בית-ישראל. נבו דיווח על התמונה שראה במשקפת ומרט מינה אותו בו במקום למפקד החזית הצפונית, משכונת פאג"י ועד מוצררה. משימתו הייתה, חד וחלק, "לעצור את הלגיון."
נבו הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שלמטה המחוז יהיה ברור שכל הכוחות המוצבים בקו החזית הצפונית יוכפפו למרותו, ללא תיווך של מפקדי מסגרות משנה (חי"ש, חי"ם, גדנ"ע וכו'). מרט השיב: "זה ברור ומקובל."
במטה האזור עצמו הייתה אז, כדברי יוסף נבו, "מהומת אלוהים." התקבצו שם אנשי כוח המשימה של כיבוש מוזיאון רוקפלר, שנכשלה בלילה שחלף. האנשים היו נסערים, נרגזים ורוטנים. "גירשתי משם כל מי שנוכחותו לא נדרשה," סיפר יוסף. הוא מינה כשלישו את עדי ילין, מפקד מחלקה שהשתתפה בהיערכות למבצע שלא התממש לכיבוש מוזיאון רוקפלר.
נבו עצמו יצא מיד לסיור. השעה הייתה סמוך לצהרי היום, ב-19 במאי. הוא העריך שהלגיון לא יפתח בשעה כזאת בפעולה נוספת, אלא יתמקד בהכנות להמשך המתקפה. לרשותו עמדו אפוא כל שעות היום שנותרו, והלילה. הוא סייר בשטח ונוכח שהעמדות הותקנו על יסוד מושגי המאורעות 1936-1939. הן לא היו חפורות, לא מבוצרות נגד הרעשה ולא צלחו לעמידה נגד מתקפת שריון.
תוך כדי כך התקשר מרט ושאל את יוסף נבו אם הוא זקוק לתגבורת. התשובה הייתה: לא דרושים כאן עוד אנשים, אלא תוספת נשק עם כוח אש מוגבר. הוא ביקש מקלע בֶּזַה, והבקשה נענתה. המקלע הכבד שהוצב קודם בשיח-ג'ראח נשלח עם צוותו לרחוב שמואל הנביא, והוצב שם בבית גבוה, ששדה אש רחב יחסית היה פרוש לפניו.
בשיחתו עם מרט צפה נבו תחזית לגבי אופי התקפת השריון הירדנית הצפויה: האויב יתקרב עד למחצית הדרך בערך ויפתח בהרעשה כבדה. בעת ההרעשה הוא ייעצר וימתין שהריכוך ייתן תוצאות, ומפקד הטור יורה לפרוץ לתוך העיר. נבו העריך גם שדרכו של האויב תעבור במעלה רחוב סנט ג'ורג' אל הצומת הגובל בשכונת בית-ישראל. הייתה לו אמנם דרך חלופית: להגיע דרך מגרש פתוח שנמצא בפאתי שכונת גאולה, היישר לרחוב שמואל הנביא, אלא שבדרך זו היה עליו לנוע בין בתים יהודיים משני הצדדים, ואילו רחוב סנט ג'ורג' נמצא בסביבה ערבית, לפחות מצד אחד. ואם האויב ייווכח שההתנגדות אינה רצינית, הוא ימשיך מבלי להיעצר ויגיע לכיכר ציון בתוך שעה. לא היה קו הגנה שני בעורף המגננה של רחוב שמואל הנביא ובית-החולים האיטלקי.
בהתאם להערכה זו הוא הכין שתי חסימות: האחת פיזית, על-ידי הפלת קיר על הכביש. לשם כך הציב חוליית חבלה במקום מתאים, כדי להפעיל את הפיצוץ ברגע שהאויב יתקרב ו"לרסק את טור השריון של האויב," כך נוסחה ההוראה שניתנה לאנשי החוליה; החסימה השנייה שהוכנה הייתה הצבת ה"יוסלה", שיהיה ערוך להפגיז מטווח קצר ביותר את השריון המתקרב.
בהערכותיו על מהלכיו הצפויים של הלגיון, הערכות שהתגשמו, שילב יוסף נבו נתונים שאותם למד בבית-הספר לדיפלומטים, שהקימה המחלקה המדינית של הסוכנות. והיווה גרעין חשוב לראשיתו של שירות החוץ הישראלי. על יסוד מה שלמד שם על המשטר הירדני, שיער נבו כי המלך עבדאללה הורה למפקד הכוח הפולש לארץ-ישראל לשמור ככל שניתן על חיל הרגלים של הלגיון, חיל המורכב מבדואים משרתי קבע, שרובם היו זמן רב בצבא, שבע שנים בממוצע. עליהם נשען שלטונו של המלך והם היו יקרים לו יותר ממשוריינים.
השערה זו התחזקה בדעת נבו כאשר עקב, דרך משקפת, על המתרחש בבית-הספר לשוטרים ובשיח'-ג'ראח בבוקר שלמחרת כיבושה על-ידי הלגיון. הוא ספר 14 משוריינים שהתארגנו לתנועה, אשר חיל הרגלים של הלגיון, שהיה ממוקם בשיח'-ג'ראח התחתית, לא נלווה אליהם.

חסימה במעלה רחוב סנט ג'ורג'

המשוריינים נעו לאטם ועצרו פעמים אחדות. רק בשתיים אחר הצהריים של ה-20 במאי הם הגיעו לקרבת הצומת. שם, ליד עיקול בדרך, חיכו להם החוסמים.
תחילה פוצצו קיר בניין במעלה רחוב סנט ג'ורג', כדי שהריסותיו יחסמו את הדרך, אלא שהדבר לא צלח. הפיצוץ אמנם הופעל כאשר הטור המשוריין היה כבר ברחוב, אולם כמות ההריסות לא חושבה כראוי והמעבר לא נסתם.
הטור המשיך לעלות, אולם בסוף העלייה חיכה לו ה"יוסלה", נחבא מאחורי פינה. סיפר התותחן באואר: "במשך שעתיים לא קרה דבר. היה חום אימים והמקלען יצא לרגע כדי לשתות מים בבניין הסמוך. נהג המשוריין נרדם, כשהוא יושב ופניו אלי. אני הסתכלתי דרך אשנב הירי, כשידי על ההדק.
"לפתע הגיח מולי משוריין אויב. יריתי בו שני פגזים והוא נעצר, פתח ההצלה של הצריח שלו נפתח ונהגו ניסה להימלט. תוך כדי כך חזר המקלען והספיק להוריק אש על הלגיונר. משוריין שני שהתקרב ניסה לחזור לאחור, כי זה שנפגע חסם לו את המעבר. הוא עלה על הכוונת שלי וכאשר הוא השלים סיבוב של 180 מעלות, יריתי גם בו והוא נעצר כשפניו אל המורד. המשוריין השלישי התקדם בזהירות. שלחתי בו שניים או שלושה פגזים. גם הוא נעצר."
לא הרחק משם חיכה בהסתר צוות קטן עם רובה פיאט אנטי-טנקי, בפיקודו של מישקה רותם, "קצין הנשק האנטי-טנקי", כך הוגדר המינוי שקיבל ממפקד המחוז.

סיפורו של מישקה ממחיש עד כמה היטיב התותחן באואר לנצור את אשו עד לרגע הקובע: משורייני הלגיון חלפו על פניו והוא התפלא מדוע ה"יוסלה" אינו פותח עליהם באש. ידו של מישקה נחבלה לפני כן והייתה חבושה בגבס, בגלל "תאונת עבודה" בעת ניסוי ירי בדוידקה, והוא לא היה יכול לירות בעצמו. הוא נתן אפוא פקודה לצוות שלו לירות על המשוריין השני מרובה הפיאט, הפיאט ירה בו-זמנית עם ירי פגז ה"יוסלה" של באואר, ועד היום אין יודע מי שיתק את המשוריין השני, מישקה או באואר.
היה במערך החסימה עוד כלי אנטי-טנקי, ממודל ישן מימי מלחמת העולם הראשונה. כדי לדרוך אותו נדרשו שני חיילים. אחד מהם, דורך הקפיץ, היה מצמיד את הקת לקרקע בשתי רגליו ומחזיק את הקנה בידיו וחברו היה מטיל את כובד גופו על כתפי הדורך, מנתר והרובה נדרך. הרובאי האנטי-טנקי של כלי זה היה יענקל'ה יפת, אשר טען שמלאו לו כבר 17 שנים, למרות שחבריו ידעו שהוא רק בן 15.

מתנדבי חו"ל

אחרי שטור הלגיון איבד שלושה משוריינים, ניסו השאר לעקוף את החסימה על-ידי פנייה ימינה אל השטח הריק שמתחת לרחוב שמואל הנביא, שחלק ממנו הוכשר כמגרש כדורגל. גם כאן הפתיעו אותם מקלענים, אנשי גדוד "מוריה", שאצבעם מוכנה ללחוץ על ההדק. היו אלה שלושה מתנדבי-חוץ-לארץ (מח"ל). אחד מהם, עזרא ספייסהנדלר, שירת כמקלען בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לימים הוסמך לרב רפורמי וכיום הוא מכהן כראש מכון תיאולוגי-יהודי בארצות-הברית. סיפר יוסף נבו: "שלושת הבחורים עשו עבודה מצוינת. הם חיכו לחלוץ הטור המשוריין, וכאשר הוא הגיע לטווח של 150 מטרים, פתחו עליו באש והוא נפגע ונעצר. זה שבא אחריו גרר אותו אחורה. המשוריינים האחרים נסוגו גם הם".
סיפר מאיר אביזוהר: "כאשר סיימתי את תורי ליד מקלע הבזה, שהוצב ברחוב שמואל הנביא כשהוא מטווח לעבר דרך רמאללה, סרתי למטה 'קלשון צפון' שמוקם ב'טיפת חלב'. הגעתי ברגע שבו הגיעה "תזמורת האש" לשיאה. באותו זמן הגיע שדר דחוף מאנשי המח"ל: דרושה תחמושת. התנדבתי להביא לעמדה שלהם את המטען. זכורה לי תשומת לבו של יוסף נבו לכל פרט. הוא הבחין שיצאתי בקומה זקופה מדי אל הרחוב, הניח את ידיו על שתי כתפי וקיפל את קומתי בכוח. רצתי בכפיפה וגלשתי במורד התלול אל עמדת המקלע.
"המפגש עם צוות הבזה שבעמדה שייך לאירועים שאין שוכחים, אף שלא נאמרו בו אלא שתי מילים. קפצתי לתוך השוחה, שהייתה מוקפת גדר נמוכה של שקי חול, ואמרתי: 'הבאתי תחמושת'. אף אחד מהשלושה לא הפנה את מבטו אלי כדי לאשר כי שמע אותי. השלושה היו עסוקים כל כולם בירי, ועדיין נותרה להם תחמושת. כאשר נוכחתי שאחד מהם ראה אותי בכל זאת, הנחתי לידם את סרטי התחמושת שהבאתי דילגתי בחזרה אל הכביש וחזרתי ל'טיפת חלב'."
גם ה"דוידקה" פעלה שוב בבוקר ההוא, בעת ניסיון נוסף של הלגיון לתקוף בעזרת משוריינים. הפגז הראשון נפל בצד הכביש, במרחק 40 מטר מרכב האויב, שנעצר לזמן קצר והמשיך לנוע. כאשר נורה פגז שני, הטור לא נעצר כלל.

4. הרפתקה של איסוף שלל מיוחד

בעקבות ההצלחה הציע מישקה ליוסף נבו להשתלט על שלושת המשוריינים הפגועים ולקחת אותם שלל. ביצוע הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר, שכן קטע זה של רחוב סנט ג'ורג' היה נתון תחת אש יעילה של האויב. מישקה ויוסף חיכו עד הלילה ויצאו אל המשוריין הראשון. היה ליל ירח, והיעדר מסך חשיכה חייב תנועות מהירות. יוסף ניגש בזריזות למשוריין הראשון, נכנס פנימה ו"הוציא אותו ממהלך". השניים דחפו אותו מאחור וקירבו אותו לנקודה שאליה היה ניתן להביא מכונית גרר.
האויב לא היה ער למתרחש ולא פתח באש. השניים לא המתינו, ניגשו למשוריין השני וחזרו על הפעולה. המשוריין השלישי היה רחוק מדי ונמוך מדי במורד הכביש.
מישקה סיפר כי תחילה ניסה לבצע בעצמו את ההכנה לגרירת שני המשוריינים, אולם ידו החבושה בגבס לא איפשרה לו לחלץ את ידית ההילוכים. לשמחתו, הוא מצא כי כבלי הגרירה תקינים. הוא שב למטה והציע ליוסף להסתכן במבצע גרירה. הפיתוי היה גדול מכדי שהשניים יוותרו עליו. יוסף הבטיח למבצע זה חיפוי מבניין המועצה המוסלמית, ואילו הוא, מישקה, זימן את מכונית הגרר. המשך סיפורו של מישקה תועד על-ידי ענף היסטוריה של צה"ל: "יוסף הצליח לטפס לתוך המשוריין דרך האשנב ולאחר חיפוש הוציא ממנו ארגז תחמושת. אולם בינתיים גילו אותנו הערבים שישבו בבניין קונבנט ופתחו עלינו באש. כיתת החיפוי שלנו השיבה באש נגדית.
"המצב לא היה נעים ביותר: נמצאנו תחת אש שבאה משני הצדדים. יוסף השתיק בצעקה את אש הכיתה שלנו, קפץ דרך האשנב ונסוג בריצה בכיוון לבניין המועצה, ואני אחריו. כתוצאה מהמאמץ נפתח מחדש הגבס על ידי הפצועה. בכל זאת החלטנו לעשות כל מאמץ כדי לגרור את המשוריינים שנפגעו".
שוב גויס ה"יוסל'ה", הפעם כרכב גרר נוסף. הוא יצא בדהרה לעבר המשוריינים הפגועים וגרר אותם, בעזרת הכבלים, אחד אחד. יוסף נבו סיכם את האירוע בחיוך: "כך הוכפל כוח השריון בירושלים".
ביממה הבאה ניסה הלגיון להרחיב את שליטתו בקו הצפוני על-ידי כיבוש שכונת פאגי, ממערב לבית-הספר לשוטרים, ובנייני בית-החולים הדסה, ממזרח לשיח'-ג'ראח. שתי ההתקפות נהדפו, תוך גרימת אבידות ניכרות לאויב. כדי לקדם את התקפה שלישית, הורכבה כיתת חבלה של אנשי אצ"ל ו"מוריה", שמשימתה הייתה פיצוץ בית שחסם את שדה האש כלפי בית-הספר לשוטרים. טעות בניווט גרמה לאחד מאנשי הכיתה לעלות על מוקש. בפיצוץ נהרגו שלושה אנשי אצ"ל וחבלן איש "מוריה" ושישה נפצעו.
תקלה כואבת זו לא שינתה את העובדה הקובעת, שהלגיון נבלם וירושלים ניצלה מפריצת אויב ללב העיר.

5. הקרב השני על נוטרדם

הקרב שבו נתפס בניין נוטרדם, התנהל במסגרת מבצע "קלשון". בקרב השני, לעומת זאת, היוזמה הייתה של האויב. לטענת מפקד הלגיון, גלאב, כיבושו מחדש של בניין נוטרדם היה היעד הראשון של טור השריון ושל חיל הרגלים של הלגיון, שנערכו ב-19 במאי מצפון לירושלים.
כאשר חדר הלגיון לצפון העיר ונע דרומה, הקדימו אותו כובשי נוטרדם וביצעו ב-20 במאי בבוקר פיצוץ רב עוצמה שחסם את כביש יוליאן. לפיצוץ זה ריכז המחוז כמות הגונה של חומר נפץ, שנלקח מהחבלים השונים. הפיצוץ יצר עם זאת בעיה קשה גם בשביל כובשי נוטרדם: הם נחשפו לאש שנורתה עליהם מהחומה, אשר סיפקה עמדות ירי אידיאליות ללגיון. זו הייתה אש-תופת, נזכרים יצחק אלכסנדרוני ויהודה שמיר.
טור קצר של הלגיון יצא משער שכם והתקדם אל נקודת הפיצוץ. אולם כשהגיע משוריין החלוץ שלו עד הבניין ממש הוטל עליו בקבוק מולוטוב והבעירו. צוות המשוריין נטש את הרכב ונמלט אל המשוריינים האחרים, שחזרו כלעומת שבאו. עשר גוויות של לגיונרים נותרו על הכביש.
כוח המחץ העיקרי בפלישה הירדנית היה הגדוד השלישי של הלגיון, זה הגדוד אשר כבש את בית-הספר לשוטרים ונבלם בשער מנדלבאום ב-20 במאי. בו ביום, בשעה 06:30, יותר משבע שעות לפני ההסתערות במעלה רחוב סנט-ג'ורג', הגיעו שישה משורייני לגיון נוספים לשער שכם. הם הסתייעו בתותחים ובירי נוסף מהחומה, מעמדות של הגדוד השישי של הלגיון.
אחרי הפגזת-ריכוך לעבר כוחותינו בנוטרדם החלה הסתערות משולבת של ששת המשוריינים ושל פלוגת חי"ר, כולם אנשי הגדוד ה-3 של הלגיון.
בנוטרדם היו מוצבים אז אנשי "מוריה" ושתי מחלקות של גדנ"עים-לשעבר, חיילי "פלוגת יהונתן". חיילי מחלקת הגדנ"עים-לשעבר היו ילידי 1931, שעדיין לא הגיעו אז לגיל הגיוס.
מפקד הגדנ"ע בירושלים, יהושע אריאלי – לימים מבכירי הפרופסורים במחלקה להיסטוריה של האוניברסיטה העברית – פנה למטה המחוז ודיווח על הרצון הרווח בקרב הגדנ"עים לקחת חלק בלחימה. הוא הציע להקים מסגרת התנדבותית מיוחדת לבני השנתון שעל סף גיל-גיוס.
מפקדי המחלקות של פלוגת "יהונתן" היו עודד חי ואלי ליכטנשטיין. יוסף נבו מספר שכאשר הגיע לסיור בנוטרדם, פגש אותו מפקד האזור, התלונן שקיבל ילדים במקום חיילים. וביקש תגבורת. יוסף השיב לו: "כאשר מפקד אינו מאמין ביכולתם של חייליו, יש להחליף או את האנשים, או את המפקד, ואני מחליט להחליף אותך". הוא מינה בו במקום מפקד מחלקה מפלוגת "יהונתן" למפקד הקטע, ומיד החלה רוח אחרת, בוטחת יותר, לנשב בבניין.
כאשר יצא מן המנזר, לקח נבו לסיור-תדרוך את הגדנ"עים והורה להם למקש את דרכי הגישה לעמדותיהם. הגדנ"עים חיסלו כליל משוריין אחד והוציאו מכלל פעולה משוריין שני. את הראשון חיסל גדנ"עי לשעבר, שהמתין למשוריין המתקרב בחצר הבניין והשליך עליו משם בקבוק מולוטוב.
המשוריין שנפגע המשיך לבעור גם בשעות הערב. הדבר זכור היטב למשתתפים בסיור מפקדים, בקומה העליונה של בניין נוטרדם, שראו דרך החלון המשקיף אל רחוב סוליימן והשער החדש את המשוריין הפגוע מפיץ להבות ועשן, כלפיד ענק. לפתע נשמעה ירייה, ואחד ממשתתפי הסיור עשה תנועה חדה בידו האחת ותפס בכפו את זרועו השנייה, כמי שמבקש למחוץ יתוש. התברר לו שהדקירה שהקפיצה אותו הייתה מקליע, שחדר לזרוע ויצא מצדה האחר, בהותירו משני הצדדים שתי נקודות, שהזכירו סימני דקירה של אחות מנוסה. הוא לא נזקק לעזרה ראשונה אפילו והמשיך בתפקידו.
האויב לא ויתר על יעדו – נוטרדם – ופתח בפעולת ריכוך שכללה הרעשה כבדה במשך יומיים, לקראת הסתערות מחודשת. פרצות גדולות יחסית נבעו בקירות הבניין. עמדות נהרסו והמגינים נאלצו להחליף מדי פעם את החדרים והמשטחים שמהם החזירו אש.
ביומיים הבאים התווספו לירי הפגזים מטחי מקלעים, וביום הרביעי להתקפה, ב-23 במאי, גברה ההתקפה. הנה כך תואר הקרב בעטו של אחד המשתתפים בו: "במשך שעות ירו על הבניין משער-שכם בתותחי שישה ליטראות. בתוך הבניין התבקעו קירות, גושי בטון ורהיטים; קליעים חודרי-שריון התעופפו בזמזום פראי בחללי החדרים, בתוך האבק והעשן. בתוך המהומה הזאת התרוצצו המגינים המעטים שהיו פזורים בבניין הענק, בתנועה מתמדת אל עמדות הירי".
הלוחמים המשיכו להמטיר אש בחזרה ולא אפשרו ללגיונרים לחדור לבניין. הם ירו גם פגזי גז מדמיע, וירי זה גרם למשוריין – שהתקרב ממש עד לעמדה – שייסוג. ירי נגד-טנקי פגע במשוריין אחר והאויב נאלץ לגרור אותו חזרה.
לפנות ערב ניסה כוח חי"ר של הלגיון לחדור לבניין בשיטה של התגנבות יחידים. אחדים מתוכו הצליחו להתקדם עד קירות הבניין כמעט, אבל הושלכו עליהם רימונים ועל המשוריין שליווה אותם הושלכו שני בקבוקי מולוטוב וההתקפה נהדפה.
ביום החמישי והאחרון להתקפה, ב-24 במאי, הצליח האויב לחדור לחצר הבניין דרך שדה פתוח, ממערב לרחוב סוליימן. התפתח קרב רימונים, ומפקד הכוח המגן, נתנאל לורך, התקשר למטה "קלשון צפון" ולמטה המחוז בקריאה נואשת לתגבורת. אולם לרשות המטה לא עמד שום כוח עתודה.
מג"ד "מוריה", זלמן מרט, החליט לבוא בעצמו לבניין. זה היה היום האחרון ללחימה על נוטרדם, יום מתוח ורב תהפוכות. במשך רובו של היום החזיק האויב בחצר המנזר ולעתים חדרו לוחמים ערבים לתוך הבניין הענק, אפילו לחדרים.
ב-10:30 בבוקר הופעלה ה"דווידקה". היה זה סיכון גדול להשתמש בה כאשר כוחות האויב והמגינים היו כה קרובים זה לזה ולעתים נמצאו האחד בעורפו של יריבו. למרבה המזל נחתו כל שלוש פצצות ה"דווידקה" שנורו לתוך החצר התפוסה בידי הלגיון וגרמו לבהלה בשורותיו. גם לוחמים ערבים לא-סדירים ולא מנוסים המטירו בטעות אש לתוך החצר שבה נמצאו הלגיונרים.
אבידות הערבים בהתקפה ההיא על נוטרדם הסתכמו בכמאה נפגעים, כמחצית הכוח התוקף. כל קציני הלגיון ומפקדיו, למעט אחד, נפגעו. במצב זה הורה מפקד הלגיון הערבי, גלאב, על נסיגה כללית. זה היה בחמש אחרי הצהריים.
בימים הבאים נראה היה שהלגיון נואש מכיבוש המנזר והסתפק בהפגזת כוחותינו שנותרו שולטים בבניין-מפתח זה. רק ב-7 ביוני הושגה הפסקת אש בקטע, והלגיון הוציא – בחסות הצלב-האדום – את גוויות חלליו שנותרו בחצר הבניין.
כאשר הגיעה מצוקת המגינים לשיאה, פנה שאלתיאל אל מפקד "הראל", יצחק רבין, בבקשה להחיש תגבורת לנוטרדם. לפי אחת העדויות, הגיע רבין למנזר, התרשם לחיוב מרוחם של המגינים, הפליג בשבחם ואמר: "אנשי הפלמ"ח לא היו יכולים לעמוד ככה".

בעיני האויב: תעייתם של הלגיונרים

האם הופעתו של השריון הערבי במעלה רחוב סנט ג'ורג' בלי חיל רגלים צמוד הייתה מכוונת ומתוכננת במחשבה תחילה? מפקד הלגיון הערבי גלאב דוחה גירסה זו. לדבריו, איבדו אנשי חיל הרגלים שלו את דרכם באזור שער-שכם. הנה כך תיאר את מסע הגדוד השלישי, החל בשעות הקטנות של בוקר ה-20 במאי:
"בשעה 2:30 עבר הגדוד את קו ההתחלה. החי"ר עבר דרך שיח'-ג'ראח והגיע לשטח הפתוח. משימתו הסופית הייתה כיבושו מחדש של בניין נוטרדם. לצערנו, לא היה לחיילי הגדוד ניסיון בלוחמה בשטח בנוי והם תעו ונכנסו לרחוב אחר. תותחי הנ"ט נעלמו [מעיניהם]. לבסוף, קרוב לשעת צהריים, נתקבלה הודעה שפלוגה ד' הגיעה לשער שכם. אולם פלוגות ב' ו-ג' עדיין לא אותרו, ומפקד הגדוד החליט לפקד על הפעולה אישית. מפקדת הגדוד, בליווי יחידת משוריינים, יצאה קדימה, והטור נכנס לרחוב ארוך, שצדו הימני היה תפוס על-ידי היהודים (רחוב סנט ג'ורג'). לבסוף … הגיעו כולם לקרבת שער שכם. שני משוריינים הגיחו מכיכר השער והמטירו אש על בניין נוטרדם, בתותחים ובמקלעים."
עבדאללה אל-תל, שפיקד על כוחות הלגיון בירושלים, הטיל את אשמת התעייה על מפקדי יחידות חיל הרגלים, בדואים שכאנשי מדבר לא התמצאו בדרכי הכרך ובסמטאותיו. המחדל שלהם, קבע אל-תל, היה שלא דאגו לשיתוף פעולה עם המוג'אהידין ("לוחמי הקודש") תושבי מזרח-ירושלים.
יחידות החי"ר הוסעו עד עטרות, תיאר אל-תל, שם נערכו, יצאו במסע רגלי לילי עד שיח'-ג'ראח והגיעו תשושים, השכם בבוקר יום ה-20 במאי. הם המשיכו לכיוון מוצררה, אולם נתקלו בכוח יהודי, וכיוון שלא הצליחו להתגבר על החסימה, נמלטו לתוך העיר העתיקה. כך כתב גלאב.
קשה להאמין שכך היה. בדיווחי "קלשון צפון" אין שום דיווח על עמדות מאוישות על הקו שתיאר עבדאללה אל-תל. ב-18 במאי נכנסה שיירת הגדוד ה-6 של הלגיון למזרח ירושלים ולעיר העתיקה בכלל זה. למחרת בבוקר פרצו משורייני הגדוד החמישי מצפון וכבשו את בית הספר לשוטרים ושיח'-ג'ראח העלית. כך החל הקרב המכריע.
ספק גדול אם בכל מלחמת העצמאות היה קרב אחר כה גורלי, שבו לאויב יתרון ברור בכל הממדים הקובעים יחסי כוחות – מספר הלוחמים המיומנים, עוצמת האש וניידות כוחותיו – כמו קרב הבלימה נגד פריצת האויב לצפון ירושלים ב-20 במאי. היסטוריון ערבי, סוליימן מוסה, הגדיר את הימים הראשונים של המעורבות הקרבית של הלגיון נגד ישראל כ"ימים אבודים". הגדוד הפורץ – הגדוד השלישי – מנה אלף לוחמים, 31 משוריינים, ש-19 מהם היו משורייני קרב, לפלוגה המסייעת שלו היו 6 תותחים של שש ליטראות, 8 מרגמות "3 ו-4 מקלעים כבדים (מסוג ויקרס). פלוגות החי"ר היו ממונעות, ועמד לרשותן רכב משוריין. גדוד זה הובס והבסתו הצילה את ירושלים העברית מפריצה ללב העיר, לכיכר ציון, הנמצאת במרחק של קילומטר ורבע בסך הכל מרחוב שמואל הנביא.
עם כוחותינו, שעמדו במרכז הניצחון הגדול ההוא על הלגיון הערבי בכניסה לירושלים, נמנו: צוות ה"יוסל'ה", חוליית החבלה במעלה רחוב סנט ג'ורג', שלושת המתנדבים מחו"ל שניצבו ליד מקלע הבזה מתחת לרחוב שמואל הנביא; חוליית חבלה משותפת של אצ"ל ואנשי "מוריה", שניצבה בפאתי שמעון הצדיק; צוות הפיאט; והשניים שהפעילו את הרובה האנטי-טנקי. ומעל כולם יוסף נבו. בסך הכול כעשרים לוחמים שעשו היסטוריה.