דיווח על חנוכת רחוב מוריה במבשרת ציון

דברי דוד גילת בטקס הזיכרון לחללי חטיבת עציוני 21.5.2015

טקס זכרון – חטיבת עציוני , תשע"ה – 2015

"שלהבת עציוני" \ דוד גילת

אנו עומדים כאן היום מול שלהבת עציוני,
הלהבה הגבוהה הזאת שפונה כלפי ירושלים של מעלה
ונטועה לתפארת בירושלים של מטה;
כאילו מבקשת לחבר בין השתיים וליצור את העיר שחוברה לה יחדיו.
השלהבת הזאת המסמלת עבורנו, עמותת ותיקי חטיבת ציוני ,
את הסיפור שלא סופר במשך שנים, ואשר רק בשנים האחרונות רואה אור.

הלהבה הזאת, כמו בשיר על נרות החנוכה, מספרת
סיפורים על דמים וכישלונות
על תרועות של ניצחונות
על קרבות של דרור
על עבר של עם

סיפורים על דור של צעירים עזי רוח
שפעם בליבם חלום,
חלום שהיה נצור בליבותיהם של דורות רבים של יהודים
ואותו ביטאו בכל שנה בסדר פסח –
החלום להיות בני חורין בירושלים.

סיפורים על גבורתם של לוחמים שנלחמו בחירוף נפש,
מלחמה קשה ועקובה מדם
למען הרעיון
למען החלום

סיפור על אנשים שהפכו את החלום למציאות –
היא המציאות בה אנו חיים היום.

אחד הקרבות הקשים והמכריעים בהגנה על ירושלים היה הקרב על קטמון.
בספרו "עם כלביא יקום מתאר חיים הרצוג כ"קרב עקשני", את הקרב בו השתתפו הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת הראל והגדוד ה- 4 של חטיבת עציוני.. על פי תיאורו, "הערבים [ שאף הם הבינו שמדובר במערכה מכריעה בגורל עתידה של ירושלים ], ערכו התקפות נגד נואשות וכולן נהדפו בהגיע תגבורת מעציוני. יעקב סלמן תיאר בספר ההגנה את הלחימה שניהל גדוד מוריה על קטמון ועל פריצת הדרך לשכונת מקור חיים הנצורה, תוך קרבות מבית לבית, עם עשרות רבות של פצועים והרוגים. את הלך רוחם של הלוחמים היטיב לבטא אליהו סלע, המוכר בשם 'רעננה': "אותה שעה ידענו היטב שנסיגה ממקום זה פירושה שירושלים לא תהיה עברית! "

אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל, היה מ"פ בגדוד מוריה, והיה בין הפצועים בקרב על סן סימון.

כמו הקרב על קטמון היו קרבות גבורה על כל צעד ושעל ברחובות, שאנו צועדים בהם היום מבלי דעת. לא ניתן להפריז בחשיבות תרומתם של לוחמי חטיבת עציוני לתקומתה של המדינה ושל ירושלים, ועלינו להוקירם ולספר עלילותיהם.

עמותת ותיקי חטיבת עציוני – גדוד מוריה פעלה, בין היתר, להוצאת ספר, הרימה האנדרטה שלפנינו, והשנה אנו חונכים את ה"מסבירן", שמסביר בתמצית למבקרים החולפים על פני הפסל את אשר הוא מסמל, את סיפורה של חטיבת עציוני המיתולוגית. ה"מסבירן" נושא את שמו של אחי ז"ל, דן גילת, שנפל במלחמת יום הכיפורים.

כל הפעולות האלה נעשו עד היום ביוזמה פרטית ובמימון פרטי על ידי אנשים שמכירים ומוקירים את תרומתה של חטיבת עציוני, ואשר הצורך לספר את סיפורה לדורות הבאים בוער בעצמותיהם. אולם מעבר ליוזמה הפרטית, קיימת חשיבות עליונה להכרה רשמית של המדינה ומוסדותיה בתרומה של לוחמי עציוני בתש"ח.
אני רוצה לנצל במה זאת על מנת לבקש, ולקרוא לנוגעים בדבר לעשות צדק היסטורי לחטיבת עציוני, ולתת להם את המקום הראוי להם בפנתיאון הגבורה של לוחמי הקוממיות. יש לנו אתרי הנצחה, מוזיאונים ומרכזי מבקרים המתארים סיפורי גבורה עילאית בתולדות המדינה, כמו הקרב על גבעת התחמושת והקרב לכיבוש ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים. בדומה לכך יש לספר באתר מרכזי אחד את סיפור המערכה על ירושלים בשנת תש"ח, שהייתה מערכה עקובה מדם וסבל לאורך כמעט שנה שלמה. עיר שנלחמה למען המדינה והעם היהודי כולו וניצחה, במצור, בקרב, תחת מטר הפצצות ופיגועי תופת.

איתנו עדין אחרוני הלוחמים מתש"ח יש לנצל את הרגע האחרון הזה כדי לחזק את הסיפור והמורשת של המלחמה שהשאירה את ירושלים המערבית בידנו ואותה יכולנו לאחד עם חלקי העיר שנשארו בריבונות ירדנית במלחמת ששת הימים.

אני רוצה לסיים את דברי במילותיו של יוסי גמזו, מתוך השיר "בשערייך ירושלים":
ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ערב חג השבועות תשע"ה (2015–05–21).

טקס זיכרון לחללי חטיבת עציוני 26.5.2014

חלק ראשון:

חלק שני:

חלק שלישי:

סרט על חנוכת "שלהבת עציוני"

פרוטוקול ישיבת ועד העמותה 13.2.2013

סיכום ישיבת ועד העמותה שהתקיימה ביום 13 בפברואר 2013 במשרדו של דוד גילת
נוכחים:
רומק פיין, מוסה ירקוני, דני הרכבי, אלי ירקוני, יצחק קוט, יעקב יולוס, גדי יולוס, מיקי כהן, עידו גרינברג, דוד גילת.
הנושאים שעלו לדיון:
1. דור המשך
רומק פיין: דיווח כי קרסנטי הסכים לשמש כיו"ר דור ההמשך של העמותה, והדבר התקבל בברכה על ידי כולם. אמר שיש עוד פרויקטים שיש להריץ, וזאת צריך לעשות דור ההמשך.
מיקי כהן: יש למלא שורות העמותה בחברים חדשים. מציע לשלוח מכתבים לחברים שיביאו את דור ההמשך.
2. עמדת מסבירן
רומק: מעוניינים להקים עמדת מסבירן ליד האנדרטה. עלות העמדה: כ- K20 ₪. יש אישור מהעירייה להציב את העמדה.
דני הרכבי: אפשר להסתפק בבר-קוד שמקשר טלפון חכם לאינטרנט.
3. שינוי שם העמותה
מוסה ירקוני: צריך לשנות את שם העמותה כך שישקף את העובדה שגם חטיבת עציוני כלולה בעמותה, וכן את העובדה שלא כל החברים נמנים על הותיקים.
4. מורשת גדוד מוריה
יעקב יולוס: יש לעשות מאמץ להוציא מכתבים לקראת טקס יום הזיכרון. כמו כן לגייס בתי ספר, ולקדם את נושא הסרט.
יצחק קוט: מכללת ספיר או גוף מעוניין כמו הצבא יכול לסייע בהפקת סרט.
דוד גילת: העמותה הגיעה להישגים מרשימים בהוצאת הספר והקרמת האנדרטה. יש לנסות להיפגש עם אנשי משרד החינוך על מנת לוודא שההיסטוריה של קרבות ירושלים תיכנס כהווייתה לספרי הלימוד של הדורות הבאים. לעניין המורשת, נראה שעדיף לשייך את האירועים ליום ירושלים ולא ליום הזיכרון.
עידו גרינברג: אמר שיכול ליצור קשר למשרד החינוך.
דני הרכבי: החשיבות היא בהעברה לגופים פועלים. ההישג החשוב ביותר הוא הנחלת המורשת לגופים שממשיכים לטפח אותה. הטיפוח של המורשת של הגדוד בצבא היא חשובה. באופן דומה, אפשר לעשות חיבור לבית-ספר ולשבט צופים.
אלי ירקוני: סרט הוא דבר מורכב. אפשר לתת משימה לביה"ס לאומנויות. את נושא הבר-קוד מוכן לקחת לטיפולו.
מוצע לכנס ישיבה שבה יוחלט על תיעדוף לגבי הנושאים, ואופן יישומם. הישיבה תתקיים במשרד גילת-ברקת ושות', רח' הברזל 26א רמת החייל. לישיבה יזומן סמי קרסנטי וכל החברים שנעדרו מהפגישה. זימון באחריות רומק פיין.
רשם: דוד גילת.

פרוטוקול האסיפה הכללית שנערכה בתאריך 30.7.2012

פרוטוקול מהאסיפה הכללית של העמותה שנערכה בבית בן-גוריון בתל-אביב ביום שני, י"א באב תשע"ב, 30 ביולי 2012

מועד תחילת האסיפה נקבע לשעה 16.00. לאחר כיבוד קל, נפתחה האסיפה בשעה 16.30.
השתתפו במפגש כ-20 חברים.
חבר ועד העמותה, עו"ד יעקב יולוס שניהל את האסיפה, פתח בדברי ברכה לכל המשתתפים.
רומק דיווח על פעילות הוועד מאז האסיפה האחרונה:
בקופת העמותה נשאר סכום של פחות מ-10,000 ש"ח. בקרן לירושלים נשאר סכום של
כ-2,000 ₪. היות ואנו מטבע הדברים מתמעטים כל שנה (רק לפני ימים אחדים קיבלתי הודעה על פטירתו של נוח קופרמן ז"ל, חבר נאמן בעמותה), ביקשנו כבר בשנה שעברה סכום של 200 ₪ כדמי חבר. כך גם השנה.
בקשר לאתר הזיכרון של חטיבת "עציוני": הפסל עומד במקומו ולא נפגע כמעט. בחלקו התחתון יש שריטות שנעשו כנראה ע"י ילדים. כפי שדיווחתי, בנינו שביל מאבן שמגיע עד האתר וכן משטח עגול סביב הפסל בקוטר של שלושה מטר. בתהליך העבודה נעשתה טעות מסוימת, כך שהשביל והמשטח אינם בגובה הקרקע כי אם כ-15 ס"מ מעליה ומשום כך התקצר גובהו של הפסל ב-15 ס"מ. גדעון גרץ, הפסל, מתרעם ודורש תיקון. הציע להוריד חלק מהאבנים סביב הפסל כך שייוצר בור בקוטר של מטר וארבעים, ואפשר יהיה לראות את כל הפסל שגובהו 4 מטר. התיקון יעלה כ-12,000 ₪. אשתדל לגייס את הכסף הזה מתורם.
הדבר המשמעותי ביותר שהתרחש בשנה האחרונה הוא ההתעצמות של דור ההמשך. מאז שחטיבת המילואים 408 קיבלה את השם "חטיבת עציוני" ובה גם גדוד "מוריה", נוצרו קשרים נהדרים איתם. הם רואים את עצמם כממשיכי דרכנו כלוחמים. לדוגמא: ביום הנחת הזרים בירושלים, לקראת יום הזיכרון, הצטרפו אלינו 10 קצינים וקצינה אחת. בשבע מכוניות, חלקן עם דגלים, עברנו יחד בכל המקומות בהם הצבנו לוחות זיכרון. היה זה אירוע מרשים. בפגישה האחרונה של וועד העמותה, אושר מינויו של סמי קרסנטי, מג"ד מוריה, כיו"ר דור ההמשך שלנו.
לאחרונה הוזמנו למחנה אימונים "אליקים" הנמצא ליד יוקנעם. מוסה ואנוכי סיפרנו על הקרבות בירושלים בתש"ח. חטיבת "עציוני" החדשה מבררת אפשרות הדפסה שנייה של ספר "מוריה" כדי לחלק ספרים לכל חיילי החטיבה. אם הדבר יצא לפועל, גם אנחנו נצטרף ונדפיס ספרים נוספים.

לאחר הדיווח אישרה האסיפה את הדו"ח הכספי, שאותו הציג חברנו יחיאל שליטין. זכריה אלחנתי, יו"ר וועדת הביקורת, אישר אותו. האסיפה הכללית אישרה את דו"ח הפעילות ואת הדו"ח המילולי. כמו כן אישרה האסיפה את הרכב ועדת הביקורת ואת הרכב חברי וועד העמותה:

חברי הועד:
רומק פיין יו"ר
יצחק אלכסנדרוני
מיקי כהן
יודקה תג'ר
מרים טמיר-רופין
יהודה מרגלית
יעקב יולוס
סמי קרסנטי (מג"ד מוריה)
מוסה ירקוני
יחיאל שליטין

גזבר – יחיאל שליטין

ועדת ביקורת:
זכריה אלחנתי יו"ר
יצחק ארמוני חבר

חברינו יודקה תג'ר סיפר בצורה מרתקת על עברו בירושלים ועל ספרו של משה דיין: לחיות עם התנ"ך.

האסיפה ננעלה בשעה 18.15.

חתומים:
עו"ד יעקב יולוס
חבר וועד העמותה

רומק פיין
יו"ר העמותה

 

תזכורת: מי שעדיין לא העביר 200 ₪ דמי חבר לשנת 2012 , מתבקש לעשות זאת בהקדם.

הזמנה לאסיפה שנתית של העמותה ביום שני, 30 ביולי 2012

האסיפה הכללית השנתית של העמותה תתקיים ביום שני, י"א באב תשע"ב, 30 ביולי 2012, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן-גוריון 17, תל-אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
דו"ח ועדת הביקורת – זכריה אלחנתי, יו"ר ועדת הביקורת
אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת חברנו, ד"ר יהודה תג'ר על הנושא: "משה דיין בירושלים".

18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

מצורפת תמונה שצולמה בקסטל ב- 24 באפריל השנה, יום לפני "יום הזיכרון לחללי צה"ל".
נציגי ועד העמותה, יחד עם קציני חטיבת "עציוני" החדשה מניחים זר ליד לוח הזיכרון לחללי "מוריה".

בהזדמנות זו אני מבקש להעביר לנו 200 ₪ דמי חבר לשנת 2012. קופתנו מתרוקנת.
ההמחאה על שם "עמותת ותיקי גדוד מוריה".

בברכה
רומק פיין
יו"ר העמותה

הנחת זרים ביום הזיכרון תשע"ב

כהרגלנו מזה עשר שנים, גם השנה לקראת יום הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל, הנחנו זרים בשבעה אתרים בירושלים וסביבתה, ליד לוחות הזיכרון שנקבעו במקומות אלו לציון הקרבות העיקריים של הגדוד ולזכר חברינו שנפלו בקרבות אלה.

ואלה המקומות:

1. נטף – קרוב למעלה החמישה, משקיף על חירבת אבו לאחם, שם נפלו שבעה מחברינו.
2. הקסטל – הקרב בו נפלו 39 לוחמים, מהם 16 מתגבורת הפלמ"ח שהגיעה ברגע האחרון. השאר – אנשי מוריה.
3. פסגת זאב – בכיכר "מוריה".
4. רחוב שמואל הנביא במאה שערים– בבית שנקרא בזמנו "טיפת חלב" בו התמקם המטה של אזור צפון ירושלים, ומשם נהדפה ההתקפה של הלגיון שניסה לכבוש את ירושלים העברית. היום הבית מאכלס ישיבה.
5. חוצות היוצר – מול מגדל דוד. ניסיון פריצה לעיר העתיקה. בקרב זה נפלו חמישה חברים, ביניהם מפקד הכוח – מוסה סלומון.
6. רמת רחל – לזכר הקרבות הקשים נגד חטיבה מצרית שבהם נפלו רבים מתושבי רמת רחל ורבים מחברינו.
7. ליד אתר הזיכרון בגן בלומפילד.
כמו כן הונח זר ע"י הנהלת בית הספר כי"ח, ליד הלוח שהצבנו בחצר בית הספר. במקום זה היה בזמנו מחנה אלנבי שנתפס עם עזיבת הצבא הבריטי ע"י מתנדבים עירקים ונכבש ע"י כוחות מוריה. כבכל שנה, כל התלמידים השתתפו באזכרה, וגם אנחנו שיגרנו שני נציגים לטקס.

הפעם היינו חבורה גדולה במיוחד. הצטרפו אלינו ממשיכי דרכנו – קצינים של חטיבת "עציוני" החדשה. נפגשנו בבוקר בנטף. הגיעו 11 קצינים מעציוני החדשה, כולל המח"ט – גיא הלוי ומג"ד (מיל) "מוריה" – סמי קרסנטי. בטקס הנחת הזר השתתפו גם כ- 10 מתושבי נטף, כולל ראש המועצה. מלבדי, הגיעו גם יעקב יולוס וטומי מרקס כנציגי העמותה. מוסה ירקוני המגיע תמיד לא יכול היה להשתתף הפעם.
בנטף סיפר יעקב יולוס על הקרב ב-חירבת אבו לאחם, שבו הוא השתתף.
בקסטל, בו התנהל הקרב העיקרי על הדרך לירושלים, קיבלנו תיאור מלא של השתלשלות הקרב ממנהל האתר יואב גרינברג. יש לציין שקציני גדוד מוריה היו מאורגנים היטב ואפילו הביאו עמם כיבוד, אותו פרסו לפנינו במקום.
המשכנו לירושלים לפסגת זאב שם הנחנו זר בכיכר מוריה. בפינת הרחוב היוצא מהכיכר והנקרא רחוב השישה עשר, נמצא גם לוח זיכרון לשישה עשר לוחמי "מוריה" שנפלו בקרב בניסיון לפגוע בתחבורה הערבית בדרך רמאללה – לטרון.
לא התעכבנו זמן רב ב"טיפת חלב", הנחנו את הזר והמשכנו ל"חוצות היוצר". לאחר הנחת הזר, נסענו לרמת רחל ועלינו לתצפית על גג המלון שם נמצא לוח הזיכרון שלנו. לאחר הנחת הזר, סיפרתי על הקרב הקשה שהיה במקום נגד חטיבה מצרית משוריינת ומצוידת היטב.
ברמת רחל התעכבנו לארוחת צהריים והמשכנו לביקור במקום האחרון – באתר הזיכרון לחטיבת עציוני, גם שם הנחנו זר כמובן.
יש לציין כי האירוע היה מרגש מאד גם לנו הותיקים וגם ללוחמי עציוני החדשה. אחד הקצינים צילם תמונות רבות, ואני מקווה שכולנו נהנה מהן.
התרגשות מיוחדת הייתה לנו מ"מגילת היסוד" על שכתב עבורנו, הותיקים, מג"ד "מוריה" החדשה סמי קרסנטי. תודתנו נתונה לו מקרב לב.
מצורפת: "מגילת היסוד".

רומק פיין
יו"ר העמותה

דבריו של דוד גילת בטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

כבוד נשיאת קרן ירושלים, הגב' רות חשין, כבוד יו"ר עמותת גדוד מוריה, רומק פיין, משפחת בלומפילד, חברים ואורחים נכבדים.

אני עומד כאן היום נרגש ונפעם מעצם המאורע שאנו מציינים, הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר הנופלים בחטיבת עציוני, שלחמו ונפלו בקרבות על ירושלים; לוחמים, אשר, מסיבות היסטוריות, עלילות גבורתם ושלל הקרבות שלהם לא סופרו, או אולי נכון יותר לומר לא קיבלו מספיק דגש בלימודי ההיסטוריה של תולדות המדינה והמערכה על כינון בירתה ההיסטורית.

הסיפור הוא סיפורם של מתנדבי חיל השדה (החי"ש) הירושלמי, אשר גויסו לאלתר מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל ביום כ"ט בנובמבר 1947, ולחמו בנחישות ולא הירפו עד שוך הקרבות.  בעמוד הראשון בסיפרו תשעה קבין שיצא בהוצאת מערכות, מביא הסופר יצחק לוי (לויצה), את עדותו של שמואל גוטליב (אז בן 19), אשר פיקד על כיתת חי"ש שגויסה ב- 30 בנובמבר והוצבה ליד המרכז המסחרי בצפייה למתקפה הערבית, מתוך עדות (שנמצאת שבארכיון צה"ל) שניתנה בסמוך לאחר הקרבות:

"היינו כעשרה איש, מצויידים באקדחים, רימוני יד וסטן אחד או שניים. ההוראות שקיבלנו היו לפתוח באש אם נותקף על-ידי מזויינים. האנשים לא היו כיתה אורגנית ואני לא הייתי מ"כ שלהם"

האנשים הצעירים האלה הבינו שבגופם ובנפשם הם קובעים את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ירושלים. "זוהי מלחמת העצמאות" כתב אז ביומנו, משה סולומון ז"ל – מפקד פלוגה בגדוד החי"ש הראשון של ירושלים, הוא גדוד מוריה, אשר כעבור זמן נפל בקרב ניסיון הפריצה לשער יפו.

האנדרטה הזאת, והטקס הזה שיש לנו הכבוד להיות נוכחים בו, הם סגירת מעגל של אותה קבוצה של צעירים, אשר התחילה את המלחמה כאן, סמוך לטחנת הרוח שליד ימין משה, כפי שמעיד שמואל גוטליב ז"ל בעדותו המצוטטת בספר תשעה קבין:

"הייתי צריך לעמוד בבחינה ב- 2 בדצמבר. אולם לא ניגשתי לבחינה כיוון שנקראתי בשל ההתפרצות במרכז המסחרי. הורידו אותנו באוטובוסים לבית ההסתדרות…. בבית ההסתדרות ארגן אותנו שמואל מטות שוב, לפי המבנה שקיבלנו באוטובוסים. "חומשנו" [במרכאות] במקלות, דליים,  סחבות וכלי נשק מועטים וקיבלנו הוראה להגיע לימין משה. …. ליד מלון המלך דוד עצרונו שוטרים בריטיים שחסמו את הדרך. על פי פקודתו של שמואל מטות בצענו הסתננות יחידים לקרבת טחנת הרוח שליד ימין משה, ומשם התקדמנו למרכז המסחרי…"

אולם סגירת המעגל אינה רק במיקום הגיאוגרפי כמובן. סגירת המעגל היא בראש ובראשונה של חיילי גדוד מוריה וחיילי חטיבת עציוני, שזוכים היום להנצחה כפשוטו – להיות חלק מהנוף הנצחי והקסום של ירושלים. כפי שראוי להם.

הדור ההוא של אותם הצעירים, אשר בזכותם אנחנו יכולים לעמוד כאן היום ולהשקיף על העיר העתיקה,  הולך ונעלם, ואלמלא קמו חברי העמותה והנציחו את פועלה של החטיבה בשלהי חייהם, בתחילה בספר שכתב הסופר מאיר אביזוהר ז"ל, וכעת בפסלו של האומן גדעון גרץ, היו הדברים שוקעים בתהום השיכחה.

הדחף הזה של אנשי עמותת ותיקי גדוד מוריה, ובראשם היו"ר רומק פיין, להגיד לעולם ולדור הבא, אינו רק יעוד אישי –  בבחינת "והגדת לבינך", שהיא מצווה גדולה בפני עצמה, אלא גם מילוי חובה מוסרית כלפי אלה שהיו ונלחמו איתם,  אך לא זכו ליהנות מפרי האדמה שעליה מסרו את נפשם, וכלפי אלה שכבר הלכו לעולמם.

ובהקשר זה,  אני רוצה לספר לכם על סגירת מעגל אישי שלי, הרגע, כאשר אני עומד כאן לפניכם ונושא דברים. הקשר שלי  לעמותה הוא ביטוי לניסיון שלי למצוא את דרכי אל אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל – הוא עד מס' 25 בספרו של לויצה, אשר נפטר בדמי ימיו, כשהיה  יועץ כלכלי לשגרירות ישראל בלונדון. אני, בנו השלישי,  הייתי אז בן כחודשיים ולמעשה לא הכרתיו מעולם, אך סיפור חייו המרתק השזור בעבותות ובנימים דקים בביוגרפיה של מדינת ישראל, מן הראוי שיוזכר ויסופר.

שמואל גוטליב נולד בפולין ב- 13 בנובמבר 1928, ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 5 בשנת 1934. הוא נחשב לתלמיד מבריק בבית הספר היסודי תל נורדוי בתל אביב ובגמנסיה הרצליה, אותה סיים בשנת 1945, בהיותו בן 17. עוד קודם לכן, בשנת 1943 בהיותו בן 15, הצטרף לארגון "ההגנה" ועם סיום הגימנסיה הצטרף להכשרה מגוייסת בקיבוץ מצובה. התקופה הייתה תקופת המאבק והמרי, ושמואל השתתף באופן פעיל בפעולות ה"הגנה", ובעקבות "השבת השחורה" (29.6.46) אף נאסר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו לתקופת מה. לאחר שהתפרקה ההכשרה, החליט להמשיך בלימודים, והוא התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תש"ז (1946-47). אך למד 3 סמסטרים והנה פרצה מלחמת השחרור. כחבר הגנה ותיק נטל חלק פעיל כמפקד מחלקה, ואף השלים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל במחנה אליהו (דורה) בנתניה במאי 1948. הוא היה המפקד הצעיר ביותר ששירת בצה"ל (בן 19 וחצי), השתתף בקרבות רבים, ואף נפצע פעמיים, פעם אחת בקרב סן סימון, כאשר היה מפקד המחלקה שהחישה תחמושת למנזר ונפגע מרסיס (מאותו משוריין עירקי, המפורסם מהספר "יונה ונער" של מאיר שלו), ופעם נוספת כאשר עלה על מוקש לקראת סוף המלחמה, לאחר שהועבר לחטיבת "הנגב". הוא השתחרר בדרגת סרן במאי 1949 ביחד עם כל הסטודנטים ששבו ללימודים. לאחר שהשלים לימודי מוסמך אצל פרופ' פטינקין, החליט להמשיך את לימודיו בארה"ב. באותה עת נישא לאימי, עדה לבית גלברג (שנמצאת כאן היום), ויחדיו נסעו לניו יורק. בגיל 25 הוא השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, ואף החל לעבוד כמרצה שם, כאשר במקביל שימש כיו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים בארה"ב, ונתן הרצאות בפורומים שונים על המדינה החדשה. בארה"ב נולד לעדה ושמואל בנם הבכור דן (אשר לימים נפל במלחמת יום הכיפורים). שמואל ועדה שבו לישראל ב- 1955, ואז עבד שמואל במשרד האוצר בעמדה בכירה. באותה עת נולד בירושלים בנם השני יונתן (הוא חבר בעמותה ונמצא כאן היום).  ב-1959 מונה שמואל ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בבריטניה, וביום 13 בנובמבר 1960, ימים ספורים לאחר שהודע לו על מינויו כציר כלכלי בוושינגטון, בגיל 32 בדיוק, נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי. לוי אשכול וגולדה מאיר ספדו לו בהלוויתו. עצם הסיפור הזה כאן בפורום הזה, היא סגירת מעגל אישי.

לסיום, אני לא יכול שלא להזכיר את פועלו של רומק פיין, שלאחרונה מלאו לו 90 שנה – יבדל"א,  אשר לא חסך כל מאמץ, ובאופטימיות נעלה, לא חדל להאמין ולו לרגע, שאנדרטה זאת תקום. הכוחות הנפשיים והפיזיים שיש לו להמריץ את הזולת לבצע את העבודה על מנת להביא רעיון לידי ביצוע מעוררים השראה. לי אישית אין ספק שאלמלא רומק לא הייתה קמה האנדרטה. רומק לא עבד לבדו ותודות גם למיקי כהן, יעקב יולוס, מוסה ירקוני ויסלח לי מי ששכחתי להזכיר את שמו.

אני סמוך ובטוח שהיום צופים בכם מלמעלה אבא וכל החברים שאתם מזכירים ג'ימי ויוסקה קבקר ועוד. כולם עומדים ומצדיעים לכם באחוות לוחמים.

כבוד הוא לי שיכולתי גם אני להיות שותף למאמץ, ולתרום מנסיוני בתחום המשפט בכל הקשור לכתיבת ההסכמים ולעבודה מול קרן ירושלים ומול האמן, גדעון גרץ, ואני מודה גם להם.
אחתום באיחולי  בריאות טובה וחיים ארוכים לכל חברי העמותה ושנתברך בשלום,

דוד גילת

מצגת תמונות מטקס חנוכת "שלהבת עציוני" 14.6.2011

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הנכם מוזמנים לטקס חנוכת "שלהבת עציוני" – יד ללוחמי חטיבת עציוני במלחמת העצמאות, שיתקיים ביום שלישי, 14 ביוני 2011 בשעה 18:00 בגן בלומפילד ברחוב דוד המלך בירושלים (התכנסות החל מהשעה 17:30).

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

 

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הסדרי הסעה:

לבקשת רבים תושבי מרכז הארץ, אנו מעמידים לרשות המוזמנים הסעה באוטובוס הלוך וחזור. אתם רשאים כמובן לבוא עם בני משפחה וידידים, העיקר שתודיעו בהקדם את מספר הנוסעים כדי שנשריין לכולם מקום באוטובוס.
ההסעה תצא לירושלים ממתחם תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בשעה 16.00 כדי להגיע למקום האירוע לא יאוחר משעה 17.30. האוטובוס יחכה לנוסעים בכניסה לנתיבי איילון (ליד המקום שהיה פעם מסוף אל-על).
אנו ממליצים מאד להשתמש באוטובוס במקום במכונית פרטית, במיוחד בשל בעיות החניה בירושלים, וכן בשל הפקקים בכניסה לעיר. באוטובוס יהיה נוח מאד והוא יגיע עד מקום האירוע. להערכתנו, הוא יצא חזרה לתל אביב לא יאוחר מן השעה 19.30.
התשלום עבור כל נוסע- 50 ₪.
לבאים במכונית פרטית מומלץ לנסוע דרך טלבייה, לרדת ברחוב ז'בוטינסקי ולהמשיך ישר עד החניה במשכנות שאננים.
אם בכוונתכם לעשות שימוש בהסעה, אנא הודיעו בהקדם לרומק פיין: טל: 03-6428574 (נייד: 0506-516526), פקס: 072-2313556, מייל: feinj@012.net.il , או במכתב: רח' אופנהיימר 12, רמת אביב, ת"א 69395.

תהליך ההקמה של אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

הקמת פסל הזיכרון לחטיבת עציוני בירושלים

הזמנה לאסיפה כללית של העמותה ביום שני, 4 באוקטובר 2010

האסיפה הכללית השנתית של העמותה תתקיים ביום שני, כ"ו בתשרי תשע"א,
4 באוקטובר 2010, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן-גוריון 17, תל-אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
             דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
             דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
             דו"ח ועדת הביקורת – זכריה אלחנתי, יו"ר ועדת הביקורת
             אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת אורח: ידידנו יודקה תג'ר ידבר על הנושא: "ירושלים ובן-גוריון".
            
18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

בברכה,
רומק פיין
יו"ר העמותה

עדכון על פעילות ועד העמותה

לחברי העמותה שלום רב,

ברצוני לדווח לכם על פעילות ועד העמותה מאז האסיפה הכללית האחרונה.
1. הצלחנו סוף סוף לגייס את הכסף הדרוש להקמת האתר. לא ברור לנו עדיין כמה תעלה התשתית בגן בלומפילד שעליה יועמד הפסל. להערכתנו, הסכום הנדרש לא יעלה על 100,000 ₪, (נדע זאת בימים הקרובים), כך שהסכום הנדרש לכל הפרויקט יסתכם ב-135,000 או 140,000$. מחברי העמותה גייסנו תרומות של כ-100,000 ₪, ולאחרונה קיבלנו בעזרתו של האמן גדעון גרץ , תרומה מאיילה זקס בסך 25,000$. אי לכך יש בידנו כמעט כל הסכום הדרוש.
2. עם קבלת התרומה האחרונה יצאנו לדרך. הפסל עצמו, העשוי ממתכת, ייוצר בסין ולא באיטליה, כי המחירים שם נמוכים יותר. גדעון גרץ נסע לפני כחודשיים לסין כדי למצוא את המפעל המתאים לייצור הפסל. הוא נוסע לשם שוב בסוף החודש כדי להתחיל בביצוע הייצור בהשגחתו וישהה שם כחודשיים (עם הפסקה באמצע), עד סיום העבודה. להערכתי, האתר יוקם תוך חצי שנה.
3. בעזרתם של שני חברי העמותה, עו"ד יעקב יולוס ועו"ד דוד גילת (בנו של שמואל גוטליב שהיה מ"פ במוריה), ערכנו שני חוזים, האחד עם הקרן לירושלים והשני עם האמן גדעון גרץ. החוזים עדיין לא חתומים כי הסכום הסופי הנדרש עבור התשתית עדיין לא ברור. החתימה תתבצע בזמן הקרוב.
4. בעזרתו של מוסה ירקוני, הקימונו לוח זיכרון לקרבות מוריה ברמת-רחל. הלוח נמצא בחדר התצפית של המלון בקומה העליונה. זה לוח הזיכרון השביעי של הגדוד המוצב בירושלים ובסביבתה.
5. כפי שכבר דווחנו בזמנו, בקשנו מעיריית ירושלים לקרא לרחוב המוביל לכניסה לקבוץ רמת-רחל על שמו של יהושפט הרכבי. קבלנו משר הביטחון, אהוד ברק המלצה חמה לכך. למרות זאת, להפתעתנו, סרבו לנו. נמשיך לטפל בנושא זה.
6. היות וקופת העמותה התרוקנה כמעט, אתם מתבקשים להעביר לנו, בהקדם האפשרי, 200 ₪ דמי חבר לשנת 2010.
7. מצורפת הזמנה לאסיפה הכללית.

בברכה,
רומק פיין
יו"ר העמותה

מבוקשים פרטים על ראובן צינדר – כתבה ב"הארץ"

בהמשך לבקשה למידע אודות ראובן צינדר, אנו מפרסמים כתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" בנושא. 

תמונתה של נחמקה:

עזרה במידע על העברת מכונות הדפוס לשרונה

להלן מכתב שהגיע לעמותה:

שמי ניר מן, היסטוריון, תחום מחקרי – הקריה בתל-אביב.

במסגרת עבודתי המחקרית אני מתחקה כעת אחר העברת מכונת הדפוס מבניין המדפיס הממשלתי המנדטורי בדרך חברון ליקב בשׂרונה (הקריה בתל-אביב).

במהלך מבצע "קלשון דרום" כבש גדוד מוריה את בית המדפיס הממשלתי הבריטי שליד תחנת הרכבת בירושלים.
 
במסגרת מחקרי נמסר לי שמכונות הדפוס פורקו והועברו לחצר מוזאון 'בצלאל' ומשם הועברו בזמן ההפוגה הראשונה בדרך בורמה לשׂרונה. נאמר לי שחיילי גדוד מוריה היו מעורבים  בפרויקט ההעברה של המכונות (ייתכן שיעקב סלמן ז"ל היה קשור לכך).
 
הייתי מבקש לפנות לעזרתך ולעזרת חברי העמותה בנושא העברת מכונות הדפוס מבניין המדפיס הממשלתי בירושלים לשׂרונה:
האם ידוע לכם על העניין?
האם ניתן לראיין מי מוותיקי הגדוד בפרשה זו?
 
אודה לך מאוד אם תוכל לסייע במשימת תיעוד היסטורי זה.
 
בברכת תודה מראש,
ד"ר ניר מן
 
טלפון:   03-5286889

סיוע בחקירת העדרותו של חייל הגדוד בן שאול אהרון

להלן מכתב שהגיע לעמותה מהיחידה לאיתור נעדרים:

1.    היחידה לאיתור נעדרים עוסקת בחקירת נסיבות העדרותו של חייל בגדוד מוריה  בן שאול אהרון מיום 7.4.1948.
2.    בן שאול נעדר במהלך פעולה שנערכה בק"מ ה-4 בכביש ירושלים-ת"א. מטרת הפעולה הייתה לאבטח גרירת משוריין שנתקע במקום יום קודם. במהלך הפעולה הותקף כוח של פלוגה ג', מתוך בתים שנתפסו ע"י הערבים בצמוד לדרך. הלוחמים הגיעו למקום במשאית אזרחית, נהוגה ע"י אלימלך עתיק, וקפצו ממנה מייד בתחילת הארוע. לאחר תום הקרב התברר כי נעדר החייל בן שאול אהרון. כמו כן, המשאית נשדדה, כפי הנראה, ע"י הערבים הנסוגים. עפ"י עדויות לוחמים, הנעדר נותר פצוע במשאית.
3.    ידוע לנו כי בקרב השתתפו בין השאר: מוסא סלומון (מפקד הכח), יצחק שינדלר, אברהם שער, אברהם הרלינג, עבודי עובד ויצחק זילברשטיין.
4.    נודה על עזרתך לבירור הנקודות הבאות בין ותיקי הגדוד:
א.    מי היו הלוחמים הנוספים שהשתתפו בקרב בק"מ ה-4.
ב.    באיזו משאית בדיוק הגיעו למקום. חשובים לנו פרטים כגון סוג המשאית, תיאור חיצוני שלה, צבע וכיוב'.
ג.    כל מידע הנוגע לארוע זה.
5.    ניתן ליצור עימי קשר לפלאפון 050-6233021 או למייל  zivjeep@yahoo.com .

בברכה,
זיו שחר
אית"ן 91

רס"ן (מיל') מוסה ירקוני קיבל תעודת בוגר קורס קצינים באיחור של 61 שנה

בשנת 1948 התקבל רב-סרן (מיל') משה (מוסה) ירקוני, ממקימי העמותה, לקורס הקצינים הראשון בצה"ל, שנקרא באותם ימים "קורס מפקדי מחלקות", במחנה "דורה" בנתניה בפיקודו של חיים לסקוב, אך לא זכה לסיים אותו, כיוון שהופסק עם תחילת מלחמת העצמאות.

בשבוע שעבר, שישים ואחת שנה לאחר שסיים את הקורס , סגר מוסה מעגל וקיבל את תעודת בוגר קורס הקצינים מידי ראש אגף המבצעים, האלוף טל רוסו ודובר צה"ל, תת-אלוף אבי בניהו בבסיס הקריה בתל אביב.

כאות תודה על פעילותו הצבאית המרשימה ורבת השנים, לאחר טקס קבלת תעודת בוגר קורס הקצינים, הוזמן בהפתעה רס"ן (מיל') ירקוני ללשכת הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, אשר העניק לו תשורה. בנוסף, הודה לו הרמטכ"ל על שירות רב שנים בצה"ל ועל תרומתו להגנת המולדת ובניין הארץ וכן על שחינך דורות על ערכי צה"ל וחשיבות התרומה הרבה לביטחון ישראל.

דיווח מלא ותמונות מהטקס ניתן למצוא באתר דובר צה"ל.

ברכותינו למוסה!

הקרב במנזר סן-סימון

אני רוחש כבוד רב לאנשי הפלמ"ח שהיו מאומנים היטב ונועזים. הם כבשו את מנזר סן-סימון ונלחמו כאריות. מבין אנשי הכוח שלחמו שם נפלו רבים והיו פצועים לרוב. היו בו רעננה (מפקד הכוח) , והיה אורי בן ארי (מפקד אחת הפלוגות), והיה דדו ז"ל (לימים רמטכ"ל), והיה רפול ז"ל (לימים רמטכ"ל) שנפצע בקרב והמשיך להלחם, והיו עוד רבים וטובים.

למחרת הפריצה הלילית, בשעות הצהרים, אחרי קרבות רבים בשעות היום, התקפות אויב והתקפות נגד (כך סיפר לי דדו ז"ל), עם כל ההרוגים והפצועים (כ-50 במספר), התחמושת שאזלה כמעט והעזרה שלא הגיעה, התקבלה בפיקוד הכוח החלטה שיש לסגת. אולם אין מי שיפנה את הפצועים שאינם מסוגלים ללכת ולכן, כדי שלא יפלו בידי האויב, יוכן מטען כדי להרוס את המנזר יחד עם הפצועים.

אולם, באותה שעה מגיעה הודעה באלחוט מהמטה בירושלים: "האויב מתמוטט! התחילה נסיגת תושבים מקטמון – החזיקו מעמד!". הודעה שקרית. מאוחר יותר, מפקד החטיבה, יצחק רבין ז"ל, מבטל את האישור של יוספ'לה טבנקין המג"ד ומעביר הוראה חדשה: אין נסיגה! ואנשי הפלמ"ח נשארים.

ואמנם, כבר באותו בוקר נעשו ניסיונות לשלוח עזרה. מתוך שתי מחלקות של הפלמ"ח בפיקודו של "עבד", הצליחו להגיע מספר לוחמים בלבד. מאוחר יותר, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, הגיעה לעזרה פלוגה של "מוריה" בפיקודו של יהויכין קינת  (קנולר) ז"ל. אחד ממפקדי המחלקות הייתי אני. הגענו באור מלא ותחת אש כבדה, עם הרוג אחד ומספר פצועים ונכנסנו למנזר. אז, למיטב הבנתי התמוטט האויב.

עם רדת החשיכה התפנו כל אנשי הפלמ"ח יחד עם הפצועים, פרט לדדו ז"ל שנשאר איתנו עוד יום אחד.

ואני שואל: מדוע בכל תיאורי הקרב, בשיחות ברדיו ובהופעות בטלוויזיה לא מזכירים את לוחמי גדוד "מוריה"? האם לא לחמנו שם והקזנו דם, ולא מגיע שנוזכר כלוחמים האחרים? ואני תוהה, האם לאחר 60 שנה אפשר לתקן אי דיוקים היסטוריים כאלה?

ד"ר רומק פיין – יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה, וכל הלוחמים בקרב זה

פרוטוקול האסיפה הכללית שנערכה בתאריך 19.11.08

26 בנובמבר 2008

עמותת ותיקי גדוד מוריה

פרוטוקול מהאסיפה הכללית של העמותה שנערכה בבית בן-גוריון בתל-אביב ביום רביעי, כ"א חשוון תשס"ט, 19 בנובמבר 2008

מועד תחילת האסיפה נקבע לשעה 16.00. לאחר כיבוד קל, נפתחה האסיפה בשעה 16.30.

חבר ועד העמותה,אנצו ניצני, שניהל את האסיפה, פתח בדברי ברכה לכל המשתתפים.

1. יו"ר ועד העמותה, רומק פיין, דווח על פעילות הוועד מאז האסיפה האחרונה:
המשכנו בקידום המשימה החשובה שלנו, משימה לא קלה והיא – הקמת אתר הזיכרון לחטיבת עציוני, חטיבה שבה גדוד "מוריה" היה הגדוד הלוחם העיקרי. 572 לוחמים נפלו בקרבות, יותר מהנופלים בחטיבת הראל ואולי יותר מכל חטיבה אחרת במלחמת העצמאות. אין לחטיבה אתר זיכרון ואין מי שירים את הכפפה מלבדנו. הכוונה להקים את האתר בגן בלומפילד בירושלים, הנמצא מול גן הפעמון, ליד משכנות שאננים, מתחת לתחנת הרוח של מונטיפיורי.
האתר מבוסס על פסל של האמן גדעון גרץ ותמונתו הועברה אליכם. הוא יוצב על בסיס בגובה של מטר וחצי. סה"כ גובה האתר – חמישה מטר. המיקום של האתר הוא נהדר, אולי היפה בעיר. קיבלנו את האישורים הדרושים מהעירייה ומקרן ירושלים.
כפי שציינתי במכתבי, עלות האתר היא 250,000$. קיבלנו עד עתה הבטחה ל-75,000$ מקרן בלומפילד. אנו מקווים לקבל מימון נוסף מעיריית ירושלים וכן מהוועדה לחלוקת כספי עיזבונות. מוסה ואני נפגשנו גם עם דב תדמור שהיה ב-1949 ב"מוריה" ובקשנו שיגייס לנו סכום נכבד מכמה לוחמי "מוריה" שאינם חברים בעמותה, ומלוחמים מהחטיבה. בנוסף לכך, למען הקלה לתורמים, אנו מטפלים בקבלת אישור מהאוצר כ"מוסד ציבורי לענייני תרומות".
2. יחיאל שליטין – גזבר הכבוד של העמותה. מסר דו"ח כספי: נשארו בקופה כ-16,000 ₪.
ההוצאה העיקרית שלנו הייתה על לוח הזיכרון השישי ברח' שמואל הנביא (טיפת חלב), וכן הוצאות על הדפסות, תצלומים ומשלוחי דואר.
3. זכריה אלחנתי – יו"ר ועדת הביקורת אישר את הדו"ח הכספי.
4. אנצו ניצני יו"ר האסיפה, ביקש את אישורה של האסיפה להרכב ועד העמותה ומוסדותיה וכן את אישור האסיפה להקמת אתר הזיכרון.

חברי הוועד
רומק פיין  – יו"ר
יצחק אלכסנדרוני
יעקב הירש
צבי ורדי
יעקב יולוס
משה ירקוני
מיקי כהן
יהודה מרגלית
אנצו ניצני
שמאי צויגריך
יחיאל שליטין
יהודה תג'ר

גזבר כבוד – יחיאל שליטין

ועדת ביקורת

זכריה אלחנתי -יו"ר
יצחק ארמני

האסיפה אישרה פה אחד את הרכב הועד ומוסדות העמותה וכן נתנה אישור לדו"ח הכספי. כמו כן אישרה האסיפה את הקמת אתר הזיכרון.

האסיפה הכללית מבקשת להודות למירה פיין על עזרתה הרבה בארגון מפגש זה וההתכתבויות של העמותה. כמו כן, מודה לעופר פיין על התנדבותו להקמת האתר הנאה של הגדוד באינטרנט, ומבקשת ממנו להמשיך ולתחזק את האתר.

האסיפה מבקשת להודות ליו"ר העמותה, רומק, על פעילותו בניהול העמותה במסירות ובנאמנות.

פרופ. אברהם קציר, שנענה להזמנתנו, נשא הרצאה מרתקת על הנושא: "שימושים רפואיים וצבאיים של לייזרים – מחקר באוניברסיטה תל-אביב".

לאחר שאלות ותשובות ננעלה האסיפה בשעה 18.00.

רשם – רומק פיין, יו"ר העמותה

חתומים: רומק פיין – יו"ר העמותה, יעקב יולוס – חבר ועד העמותה

השיירה להר הזיתים (מאת זכריה אלחנתי)

"ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב"

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים על פני ירושלים מקדם"

"ונקבע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד"

זכריה פרק י"ד – פסוקים ג' – ד'

שבט תש"ח. מאורעות הדמים מחמירים והולכים , וכל יום תובע קורבנותיו.

כ"א בשבט – שעה עשר בלילה. זה עתה סיימתי משמרתי ונפניתי לישון, להיכון למחר בבוקר, ל"ג'וב" הקבוע בימי שני וחמישי, והוא –  ליווי השיירות להר הזיתים, להטמנת גופות הנפטרים הנאספות בבית החולים "ביקור חולים".

לפתע, התפוצצות אדירה מחרידה את השלווה; המום מעוצמת ההתפוצצות, נים ולא נים, ועד מהרה נודע לי: "מכונית תופת התפוצצה ברחוב הסולל".  בנין ה"פלסטין פוסט" עולה באש. כיתת הצלה מתארגנת חיש מהר ונזעקת לפעולת הצלה.

שעת השינה חלפה ואיני יכול לעצום את עיניי. הבוקר קרב. שמועות מהלכות על מספר הקורבנות ותיאורי הנזקים המסמרי שיער. רוח חזקה מסייעת להתלקחות האש.

קמתי וחיכיתי לצאת שיירת ההלויות כמתוכנן.  השעה חמש ושלושים בבוקר. המשוריין (אוטובוס) כבר מוכן לצאת לדרך. שלוש חברות מצפינות בתוך בגדיהן סטן מפורק ללא קת, הן נכנסות למשוריין ראשונות, ואנו, שלשה בחורים אנשי ההגנה, נכנסים אחריהן. כל אחד מאיתנו מתיישב ליד אחת החברות. מתמקמים סמוך לאשנב המשורין כדי לאפשר תצפית מתאימה ולמנוע הפתעת המלווים מהתקפה של אספסוף ערבי.

מבית החולים "ביקור חולים", בשקט ובדממה, נישאות גוויות הקדושים והנפטרים ומונחות על אוטו משא. אנשי חברה קדישא עושים עבודת קודש, והמושג "גחשא" –  גמילות חסד של אמת – מקבל כאן מושג של קדושה אמיתית. תשע גוויות מוכנות לליווי למנוחת עולמים.

בהשתאות ובהערצה היבטנו על אנשי חברה קדישא שמילאו תפקידם במסירות ובדבקות בימי המצוקה ההם.  למרות שאחד מחבריהם נפל חלל בעת מילוי תפקידו בהר הזיתים, תוך כדי הטמנת הגוויות בהלוויה קודמת, לא נפלה רוחם ולא נרתעו מלהמשיך במלאכתם, חרף הסכנה.

השעה שש. השיירה זזה לכיוון הר הזיתים, דרך הר הצופים. ליד משטרת מאה שערים נילווה אליה משמר מזוין של "השילטון המנדטורי" – הניטרלי כביכול, אשר הוראותיו היו שעם שריקת כדור אחד, מצווים המלווים להחזיר את השיירה העירה; תפקידנו היה, כמובן, להתנגד בכוח לאפשרות כזאת, כאשר בידי כל אחד מאתנו סטן ומחסנית כדורים אחת, ובידי הבחורות מחסנית נוספת כרזרבה.

אנשי חברה קדישא הזקנים מלמלו מזמורי תהילים; הם שאלו לשמנו והתפללו בלחש לשלומנו. לא פעם היו עדים לעוז רוחם של חברינו. במו עיניהם ראו כיצד פוזרה כנופית ערבים גדולה על ידי לוחמינו, בהר הזיתים ובסביבתו.

בעוברנו דרך שיח' ג'ראח, השכונה הערבית הידועה בפורעיה, המשיכו אנשי חברה קדישא בתפילתם החרישית, ואנו – עינינו רתוקות לאשנבים על מנת למנוע התנפלות הקלגסים הערבים.  נוכחותנו במשוריין, בלי ספק, עודדה את רוחם של המתפללים.

השיירה ממשיכה בדרכה; אנו עוברים על פני הר הצופים, ולרגע פגה המתיחות. אנו מתקדמים לקראת "קבלת הפנים" בכפר א-טור, עוד כפר המוכר באיבתו לישות העברית.

המשוריין זוחל בדרך לא דרך; מבעד לאשנבים מתגלים פרחחים השולחים מבטי איבה; כאן אנו מוקפים מכל עבר ע"י האספסוף הערבי; אנו מוכנים לכל הפתעה. דומיה מסביב. השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הר הזיתים. בהגיענו למקום הקבורה, אנו קופצים ראשונים מן המשוריינים וכל זוג תופש עמדה. אנשי הבטחון המנדטורי נראים שלווים לגמרי, אך אנו, חיינו שלנו ושל אנשי חברה קדישא תלויים מנגד, וכאן היוזמה עוברת לידינו.

כאמור, שלושת הזוגות מצטרפים כל אחד לאחת החוליות של "חברה קדישא" – שלוש במספר, ובעת שכל חוליה עושה עבודת קודש וקוברת את הגוויות, אנו צופים מסביב.

מרחוק נראים כמה ערבים, כשראשיהם מכוסים בכפיות. משהתקרבנו לעברם, נתגלו הערבים כשרוביהם על כתפיהם. הקברנים המשיכו במלאכתם, באומץ לב שלא יתואר.

בת זוגי ואני לא גרענו עין מתנועותיה של הכנופיה. ההוראות היו ברורות; כל תנועה חשודה, תגרום זינוק לתוך אחד הקברים והשבת אש, בשעת הצורך.

הרוח מתחזקת והופכת לסערה; עוד מעט ותשא אותנו מי יודע לאן. טכס הקבורה נמשך כשעה, ואילו בשבילנו הפכה שעה זו ליום תמים; בכל רגע עלולה האש להתלקח.

 הטכס תם.  אנו חוזרים איש איש למקומו. דלת המשוריין נסגרת וניתן האות לשוב העירה.

איש חברה קדישא בעל זקן רב מידות, מחלק סוכריה לכל אחד וכך מתפתחת שיחת רעים.  ידידי, הצעיר מבין השלושה, מתלוצץ תוך כדי תצפית.

"הסכנה חלפה" הוא מכריז, עם עוזבנו את שיח' ג'ראח. המועקה התפוגגה.

למותר להוסיף כי כל תפקיד שהוטל עלינו מילאנו במסירות ובדבקות, אך תפקיד מיוחד זה, של ליווי השיירה להר הזיתים, השרה בנו רגש של גאווה על כי חלקנו כבוד אחרון לנפטרים.

רשימה זו מוקדשת למפקד הפלוגה מוסה סלומון ז"ל אשר כבדתי והערצתי.

ביטול ליווי השיירות להר הזיתים

לאחר ההתקפה הזדונית על "שיירת הדסה" בה נרצחו למעלה משבעים אזרחים, ביניהם רופאים, אחיות, אחים ועובדי בית החולים, בוטלו השיירות להר-הזיתים, ונפתח בית קברות זמני בשכונת שיח' באדר ע"י שכונת רוממה בירושלים.

זכריה אלחנתי.

ההתקפה הראשונה על גוש עציון – ינואר 1948 (מאת יהודה קוט)

מקובל היה לחשוב שהתחבורה היהודית לגוש עציון פסקה בסוף דצמבר 1947.

לכאורה לא היה חסר לגוש שום דבר שכן חלק מהתקשורת נעשה באמצעות מכשירי קשר, ובנוסף נחת מטוס פיפר במנחת ארעי לפחות אחת ליום. פלוגת הסטודנטים הגיע לגוש להתאמן, וכפי שנאמר לאנשים למשך שבועיים, אשר בפועל הוכחו לתקופה של שלושה חודשים ויותר. התעסוקה הייתה מחולקת בחלקה אימונים בנשק, ובחלקה הוקדש לשדאות וכו'. כמובן התבצעו סיורים מסביב לישובים חלקם הרחיקו עד למבואות הכפרים הערביים השכנים. למרות בידודו של גוש עציון ממקום ישוב גדול כגון ירושלים, כאשר נוצר הצורך בוצעה נסיעה מהגוש לירושלים, כפי שדני מס מפקד הגוש עשה זאת שבת אחת מוקדם בבוקר, לא נורתה לטנדר אף ירייה. גם כאשר יצאה שיירה של כלי רכב מירושלים לגוש, בפיקודו של בועז, חזרה זו בשלום משום שמפקד השיירה דאג לכך שהיא לא תשהה יותר מעשרים דקות מאז שהגיעה ועד לאחר פריקת המטען והתחלת הנסיעה חזרה. כך גם נקבע כלל לא כתוב שאין להשתהות בגוש יותר מעשרים דקות. זמן זה אינו מאפשר לערבים להתארגן ולחסום את הכביש. יש המספרים שכאשר עברה השיירה בדרכה חזרה דרך בית לחם לירושלים ירו ממנה כדי " להעיר" את התושבים. בינואר 1948 הוחלט כי יש לתקוף את התחבורה הציבורית הערבית אשר נעה בחופשיות בציר בית לחם חברון. יש אומרים שהייתה ידיעה מוקדמת על כך שהערבים מתכוונים לתקוף את הגוש, והייתה כוונה למנוע זאת מהם. לשם כך הרכיבו מתוך פלוגת הסטודנטים כיתה מוגברת שהייתה אמורה לתקוף את האוטובוסים החולפים מירושלים בדרכם לחברון.

מנחם ריצמן ["ריצי"] היה מפקד הכח שמנה 15 איש. יהודה קוט היה המקלען, שניים נוספים שצוידו בתת מקלע סטן תוצרת הארץ נשאו בנוסף שני בקבוקי תבערה ["מולוטוב"]. הכח יצא מקיבוץ כפר עציון לעבר הכביש, והתמקם ליד עיקול הדרך.

אוטובוסים שהיו אמורים להגיע מירושלים היו חייבים להאיט ובכך להיות יותר פגיעים. קרוב לשבע בבוקר בניגוד לצפי, עדיין לא נסע בכביש שום כלי רכב. לפתע הופיעה מכונית פרטית. ריצי' ירה ירית אקדח אחת וזה היה האות לפתוח באש. המקלע פגע ברכב שנעצר, שני אנשי "המולוטוב" השליכו את הבקבוקים פגעו ברכב אבל לא נדלקו. לאחר מכן פתחו בירי מהסטנים שלהם אל כיוון המנוע, לדבריהם הקליעים קפצו חזרה מהרכב. לפתע החל הרכב לנסוע מחדש.המקלען פתח באש מחודשת, אבל הרכב נעלם בעיקול הדרך.

ניתנה הוראה לחזור חזרה. הדרך חזרה אשר נראתה נוחה יותר עברה בין הגבעה הצהובה לבין חירבת זכריה. כאשר הגיעו קרוב לשביל המוליך לחירבה [ומשם לעין צורים] נפתחה על הכח אש מכיוון מזרח, ובו נראו ערבים חמושים. אליהו אלקלעי נפגע בכתף, האחרים הצליחו בחיפוי המקלען לעבור את הקטע הזה בשלום כאשר המטרה הייתה להגיע לקיבוץ רבדים. המקלען בהיותו איש שדה בעל ניסיון הצליח לדלג אחורה מסלע אחד למשנהו, כאשר מטח של שלושה ארבעה קליעים מלווים אותו בכל דילוג לאחור.לאחר שעבר את האוכף שממנו לא נראה כלפי האויב, התקבלה ההוראה לתפוס את חירבת זכריה ולהחזיק בה.

יהושוע מרכס ניהל את האש מגג בנין האבן היחידי שהיה. למקום קראו אז המסגד משום שכנראה שימש מסגד בתקופה שלפני שהערבים עזבו את המקום. לכל אורך הגג הייתה הגבהה של בערך 25 סמ' שיכולה היתה לשמש מעין מחסה. יהושע, למרות קריאה של כמה מהלוחמים להיזהר עמד מלוא קומתו יותר מפעם אחת ולמעשה שימש מטרה. באחת הפעמים נפגע מכדור בלב. יהודה קוט ועוד שניים הורידו אותו מהגג אל פנים המסגד. מלותיו האחרונות כאשר יהודה קוט החזיק בו היו "תמשיכו,תמשיכו,תמשיכו", ולאחר מכן החזיר נשמתו לבורא. במהלך חילופי האש, נפגע הרי קלפטר, לימים צבי אייל, מכדור בזרוע. יהודה קוט חבש אותו ובכדי להרגיע אותו אמר לו "ראה זה נכנס ואפילו לא יצא" – במילים אחרות אל תיבהל. יהודה נתן לו רימון ושלח אותו לקיבוץ רבדים להמשך הטיפול. לאור העובדה שהאנשים נשארו פורמלית בלי מפקד, נתן יהודה לנתנאל לירם את המקלע,שבו היטיב לצלוף [לימים נתנאל השתייך ליחידת הצלפים של ירושלים]. האש פסקה כאשר יחידת הפלמ"ח תקפה את הערבים הסועדים והללו החלו לברוח חזרה למקומות מהם באו. מאותו יום הועברו הסטודנטים שהיו בכפר עציון לחירבת זכריה, ובכך הפכו את המקום למחנה צבא מנותק מנוהלי החיים של הקיבוץ.

יהודה קוט.

הזמנה לאסיפה כללית – יום שלישי, 25 בדצמבר 07

האסיפה השנתית של העמותה תתקיים ביום שלישי, ט"ז בטבת תשס"ח, 25 בדצמבר 2007, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן- גוריון 17, תל אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
דו"ח ועדת הביקורת – יעקב הירש, יו"ר ועדת הביקורת
אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת אורח: אלוף (מיל') עמוס חורב ירצה על הנושא: "דרך עוקפת לטרון".

18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

בהמשך, דיווח על פעילות ועד העמותה מאז הדיווח האחרון בדצמבר 2006.

בברכה,

רומק פיין, יו"ר העמותה

הערה חשובה: לצערי נפלה טעות במכתב שנשלח אליכם בדואר. התאריך של האסיפה השנתית נכון, היום נרשם כיום רביעי, צריך להיות: יום  שלישי, כפי שרשום כאן.  

אגרת מידע – דצמבר 2007

לחברי העמותה שלום רב,

עברה כמעט שנה מאז שהעברנו אליכם איגרת מידע על פעילות ועד העמותה.

א. מצורף דף עם תצלום לוחות הזיכרון הנוספים אותם הצבנו בירושלים בשנה זו. התצלומים מדברים בעד עצמם. (הערה: התצלומים צורפו לאיגרת שנשלחה בדואר).

ב. פתחנו, כפי שהבטחנו, אתר אינטרנט של הגדוד: gdudmoria@blogli.co.il

המידע הראשון שהוכנס לאתר – שמות כל הנופלים של חטיבת "עציוני" במלחמת העצמאות.

כמו כן תוכלו לראות באתר מידע כללי על העמותה ואת כל הפרקים של הספר "מוריה בירושלים בתש"ח". בקרוב יוכנסו אליו גם התצלומים המופיעים בספר ואולי גם תצלומים נוספים מתש"ח. כל חבר שמעוניין להכניס חומר כתוב או תצלום לאתר יוכל לעשות זאת באמצעותי.

ג. אנו פועלים במרץ רב לקדם את הנושא לו אנו מייחסים חשיבות רבה והוא: אתר זיכרון לחטיבת "עציוני". קבלנו הצעות ממספר אמנים, ולאחרונה בחרנו בפסל שיבצע את המשימה. זה יהיה אתר מרשים ואנו מקווים להקימו בגן העצמאות בירושלים. כבר באנו בדברים עם משרד הביטחון, שעקרונית יעמידו לרשותנו תמיכה כספית מסוימת, את השאר נצטרך לגייס מתורמים בעלי אמצעים. להערכתנו יידרש לנושא סכום של יותר ממיליון ₪.

ד. היות והאמצעים הכספיים שלנו הולכים ואוזלים הוחלט לבקש מכל חבר להעביר לעמותה 200 ₪ עבור שנת 2007 ו-2008. את ההמחאה יש לרשום על שם "עמותת ותיקי גדוד מוריה" ולשלחה אלי או ליחיאל שליטין, שכתובתו: צל הגבעה 21, רמת-גן, 52374. תתקבלנה בברכה גם תרומות בנוסף לדמי החבר. באותה הזדמנות, כל מי שמשתמש באינטרנט, מתבקש להעביר לאחד מאיתנו את האי-מייל שלו, כך שנוכל לתקשר איתו ישירות.

אנא, עשו כל מאמץ על מנת להגיע למפגש השנתי שלנו. אנו רוצים לראות אתכם ולשמוע את דעתכם על פעילותינו ועל המשך הדרך.

בברכה,

רומק פיין, יו"ר העמותה

חדש באתר

חדש באתר: הועלה דף אודות העמותה.

שלום לכולם!

אתר זה משמש במה לסיפוריהם של לוחמי גדוד מוריה במלחמת העצמאות, ולהנצחת נופלי הגדוד. האתר מנוהל ע"י עמותת ותיקי גדוד מוריה. לחצו על "עמוד הבית" למעלה כדי לראות עדכונים אחרונים על פעילות העמותה, או על התפריט השמאלי כדי לקרוא על העמותה, רשימות חללי חטיבת עציוני, וסיפורו של גדוד מוריה.