ה. משלט המשלטים

הכפר הערבי אל-קסטל שכן על פסגת הדרך העולה משער הגיא לירושלים, ברום של 799 מטר מעל פני הים. מיקומו הטופוגרפי עורר תשומת לב עוד בתקופות קדומות. השם קסטל הוא שיבוש של המילה הרומית קסטלום – מצודה, ומלמד שהרומים בנו שם מצודת דרכים. גם הצלבנים הוסיפו נדבך משלהם.
במלחמה על התחבורה לירושלים רב היה חלקו של המקום. השולט בקסטל חלש למעשה על הכביש שהתפתל מצפון לו. אולם לא תושבי הקסטל גררו את כפרם לאירועים העקובים מדם שיסופרו בפרק זה, אלא ההנהגה הערבית העליונה. כנגדה התייצב הפיקוד העליון של ה"הגנה" שהעמיד בראש סדר הקדימויות את סיכול המצור על ירושלים.

החלטה הרת גורל

עד לראשית אפריל עסקו שלושה גורמים נפרדים באבטחת השליטה על הדרך לירושלים: הפיקוד העליון של ה"הגנה", חטיבת מחוז ירושלים והמטה הארצי של הפלמ"ח. כל אחד מהם יזם מהלך קצת שונה. אולם עד מהרה השתלבו היוזמות והמהלכים למבצע גדול אחד, "נחשון" שמו. עיתוי המבצע הוכתב על-ידי הצלחותיו של האויב, שתוארו קודם. באחד באפריל זומנו לביתו של בן-גוריון מפקדי המלחמה הבכירים. ישראל גלילי, הבכיר שבהם, תיאר את הפגישה. בן-גוריון פתח ואמר: "אם תיפול ירושלים – אנו עלולים לפול בארץ כולה." הוא הציע להוציא מכל החזיתות האחרות 1,500 לוחמים ולהקים כוח מיוחד כדי לפרוץ את הדרך. "זו עתה נקודת המוקד, ולכן מותר לסכן מספר כה גדול של אנשים במבצע אחד," אמר בן-גוריון והזהיר: "הרעב יעשה שמות ותהיינה תופעות מבישות."
מביתו של בן-גוריון הלכו המסובים למשרדי הפיקוד העליון של ה"הגנה". המשרדים שכנו לא הרחק מביתו של בן-גוריון, בבית שהיה קרוי "הבית האדום". סיפר ישראל גלילי: "הלך עמנו גם בן-גוריון… משנפלה החלטה שוב אסור היה לאבד שעה. עתה היה עלינו לבנות במהירות את כל המערכת הגדולה של חטיבה שאיננה, של החטיבה המבצעת: לכונן את המטה, להקצות את הכוחות, לערוך את היחידות, לרכז נשק, להשיג כלי תחבורה, להשיג הלבשה ומזון. וקודם כל להכין את תוכנית המבצע, ובעקבות התכנון לערוך פקודת מבצע ולהעביר כוחות לבסיסי היציאה." הכוחות נעו לבסיסים בתוך 48 שעות, כך החל מבצע "נחשון", ועמו כיבוש הקסטל.
ללא קשר לפגישה ההיא שלח מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, ביום ההוא, האחד באפריל 1948, מברק בהול לממלא מקום הרמטכ"ל, יגאל ידין, בזו הלשון: "הקסטל מתפנה מתושביו ויש חשש רציני שייתפס על-ידי כוחות מאורגנים של האויב. כוונתנו לכבוש הלילה את הקסטל על-ידי הבולגרים [הפלמ"ח] ולהחזיק בו בכוחות חי"ש…"
הקרבות על הקסטל החלו עוד קודם, ב-21 במרס, בקרבת "מחנה המחצבה". המחנה הוקם על-ידי "סולל בונה", כדי לשכן בו את עובדי המחצבה שהייתה לו שם. יחידת חי"ש מגדוד "מכמש" הוצבה בו להגנתו.
לפני הצהריים תקפו ערבים את המחצבה. תחילה צלפו על חיילים שנמצאו בשטח פתוח, ובהמשך תפסו שתי גבעות סמוכות למחנה. חייל אחד נורה למוות. משוריינים עם אנשי חי"ש, שנשלחו מארזה להביא לקבורה את גופת החלל, לא הצליחו במשימתם.
בו-בזמן הותקפו בצליפות גם בית-ההבראה ארזה ומוצא-עלית הסמוכה אליה. האש נמשכה עד רדת הלילה וניסיונות החילוץ, שבהם לקחו חלק שני משוריינים נוספים, נמשכו גם הם עד רדת החשיכה. שני חיילים נוספים נהרגו ביום ההוא ושבעה נפצעו.
דו"ח על הקרב שהוגש למחוז, קבע בפשטות: "האנשים אינם מאומנים." האויב, לעומת זאת, מצטייר בדו"ח כמאורגן ומחומש כהלכה, ונתון לפיקוד מיומן.
באחד באפריל נערכה שם התקפה נוספת. היעדים היו הפעם שני מוצבים שהוקמו כדי להגן על המחצבה. מספר התוקפים נאמד במאתיים, לעומתם ניצבו כ-45 אנשי חי"ש. האויב התקרב אל הדרומי שבשני המוצבים ונערך להתקפה עליו. מפקד המוצב, נחום שושני, הורה על נסיגה והוא עצמו נותר בעורף הנסוגים כדי לחפות עליהם במקלעו. הנסיגה, שהתבצעה תחת אש עזה, הפכה לבריחה, הנסוגים השאירו את מפקדם מאחור כשהוא מחפה עליהם. עקבותיו לא נודעו מאז.
בעת הקרב הבחינו אנשי המחצבה ומגיני המוצבים שהותקפו, כי כפר הקסטל מתפנה מתושביו.
זו הייתה אפוא רוח הדברים שהביאו את שאלתיאל לבקש תגבורת לכיבוש הקסטל. הוא הציע להשאיר בכפר את התושבים שאינם לוחמים, אולם להיערך לפיצוץ הבתים, במקרה שכוחותינו לא יוכלו לעמוד בהתקפת נגד וייאלצו לפנות את המשלט. הוא סיים את מברקו בבקשה לתשובה מידית, "כי יש לבצע הלילה."
ידין התפלא על הבקשה להקצות לכיבוש כוח נוסף על זה שהיה בירושלים. אם אכן מתרוקן הכפר מתושביו, מדוע דרושה לשאלתיאל תגבורת לשם מימוש יוזמתו? "אם אין בכוחך לבצע," הוסיף ידין, "הפעולה תידחה ותיכלל במסגרת פעולותינו בקו ירושלים." ללמדך שפעולות כאלה עמדו להיערך.
ימים מעטים לפני כן, בשבוע האחרון של חודש מרס, החליט המטה הארצי של הפלמ"ח להגדיל במידה ניכרת את כוח המשימה של ליווי השיירות לירושלים וליישובים הסובבים אותה והקים בסיס פעולה מיוחד בקריית-ענבים. משום כך גם היה אפשר להיענות באורח מידי כמעט למברקו הבהול של שאלתיאל.
מבצע הכיבוש, שהיה אמור להיות מִשְני למהלך הגדול שנקרא "נחשון", נהפך להיות המוקד, בגלל החשיבות העליונה שהאויב ייחס לקרב על הקסטל.
מבצע "נחשון" לא נחת על האויב בהפתעה, שכן עצם הצורך במבצע התהווה בעקבות ההיערכות הערבית לחסימת הדרך שבין שער הגיא וירושלים. זו הייתה היערכות רבתי, ולא צירוף מקרי של התקפות מקומיות ומארבים יחידים. גם פינוי כפר הקסטל מהנשים והילדים, שעליו הודיע שאלתיאל ב-1 באפריל במברקו הבהול למטכ"ל, נעשה במסגרת היערכות זו.
ההתיישבות היהודית קנתה לה עוד קודם לכן אחיזה בקרבה צמודה לקסטל, בבית-ההבראה ארזה מֹמזרח ובמחצבת צובא מדרום-מערב לו. נקודות אלו הפרידו בין הכפרים קסטל וצובא לבין כפרים אחרים של הרי ירושלים ורמאללה, ומרגע שהמלחמה הגיעה לאזור, הפיקוד הערבי העליון ראה בהן איום על התחבורה הערבית לבירה.
דיווחי המודיעין של המחוז סיפרו על תנועת כוחות אויב יוצאת דופן ממערב לירושלים, ועל הגברת פעילותו של האויב באזור. למרות כל אלה גורמי המחוז והמטכ"ל גם יחד לא העריכו כראוי את עוצמתו של האויב, שנערך אז להידוק המצור על ירושלים, ועוד פחות מהם העריכו זאת הלוחמים בשטח.

כיבוש הקסטל

למחרת כבשה יחידת פלמ"ח, בפיקודו של אליהו סלע, המכונה "רעננה", את הקסטל. התכנון, ההיערכות והביצוע צוינו לשבח כ"תרגיל סכמטי שבוצע בדייקנות." הכוח פוצל לשש חוליות ומפקדיהן תודרכו ליד שולחן חול, כאילו היה זה שיעור לדוגמה, שיננו את ההוראות וחזרו עליהן בפני "רעננה".
הכוח שעליו הוטלה משימת הכיבוש יצא מקריית-ענבים ונערך בנחלת-יצחק, יישוב יהודי קטן בקרבת הקסטל. באותה שעה יצא מירושלים כוח חי"ש, כחמישים חיילים מפלוגה א' של גדוד "מוריה", בפיקודו של יעקב סלמן, שעליו הוטל להחזיק את הכפר אחרי כיבושו. הם הגיעו ב-21:30 בערב לבניין המחצבה שבין הקסטל לצובא.
בעודו בדרך יצר סלמן קשר אלחוטי עם "רעננה," וזה מסר לו את תוכנית ההתקפה כדלקמן: "יש לי תשעה פגזים [של מרגמה "3] ואחרי ההרעשה אני לוקח את הכפר, ואתה, סלמן, ראה שלא תהיינה בעיות מצד צובא או מכיוון עין-כארם." מספר סלמן: "רשת הקשר הייתה מצוינת. גם יוסף טבנקין [המג"ד של הפלמ"ח] היה על הרשת. 'רעננה' מסר לי כי הוא משאיר לתושבי הכפר ציר נסיגה ואמר לי: 'ראה שיסתלקו מהר'."
בהתאם לתוכנית, חדר הכוח סמוך לחצות הלילה לראש הגבעה והתבסס בבית המוח'תאר, בניין של שלוש קומות שניצב בפסגת הכפר.
יחידת חבלנים שצורפה לכוח לא הופעלה, כי ההוראות קבעו במפורש לא לפוצץ בתים, אלא אם תהיה התנגדות. הגיונה של ההוראה היה: לא לפתוח דף של חשבונות נקם בנקודה רגישה זו על אם הדרך לירושלים. לא צוין גם לכמה זמן יוחזק הכפר, ומתברר שהכוונה הייתה לקיים את השליטה על הקסטל עד שתעבור שיירת האספקה הגדולה, שידובר בה בהמשך, ואחר כך לפנות את הכפר.
התוקפים לא נתקלו באש חזקה. במקום היו רק עשרה שומרים ומספר קטן של כפריים זקנים. השומרים, שגילו התנגדות, נורו כולם למוות. הזקנים הסתלקו בשלום.

שליחות ותודעת יתרון

הרעשה ותפיסת הכפר נמשכו פחות משעתיים, וכשהאש שככה שידר "רעננה"; "יענקלה, אתה יכול להצטרף." סלמן הציב חסימה על הדרך צובא-קסטל-ארזה, נכנס לכפר שזה עתה נכבש וביקש את "רעננה" להישאר אתו שעה-שעתיים, עד שהכוח שקיבל את הקסטל להחזקתו יתארגן להגנת המקום. "אין לי זמן," נענה. "בינתיים התחיל היום להאיר ויחידת הפלמ"ח התקפלה במהירות פנטסטית," סיפר סלמן. "רעננה" השאיר כיתה אחת מאנשיו ואמר לסלמן, כי הוא עושה זאת "למקרה שיהיו בעיות." "אני זוכר היטב שאמירה זו, שפירושה היה כי לא סומכים עלינו, הרגיזה אותי מאוד," סיכם סלמן.
כיתת הפלמ"ח שצורפה לאנשי "מוריה" הוצבה במשלט הדרום-מערבי ("בועז"), והוחלפה מדי 24 שעות, דבר שעורר קנאה בקרב אנשי החי"ש, אשר לא הוחלפו למחרת ולא כעבור שבוע ויותר. גם בכלכלה וגם בתחמושת היה יתרון ברור לפלמ"ח.
חילופי הדברים בין אליהו סלע ("רעננה") ויעקב סלמן משקפים את תפיסת התפקיד השונה, שהייתה לאנשי פלמ"ח לעומת זו של אנשי חי"ש, תפיסות שונות, שהותירו פתח לאי-הבנות קשות. אצל כמה ממפקדי הפלמ"ח התפתחה תודעת "אתה בחרתנו". תודעת יתרון, שנשענה על מסורת ממושכת יחסית של פעולות צבאיות, על ניסיון מצטבר ועל אימון מתמשך, שלא לדבר על מקורות כוח האדם המיוחד: נוער לומד וילדי ההתיישבות העובדת.
לתחושת היתרון התווספה תודעה של שליחות ואחריות עמוקה. אנשי הפלמ"ח ראו את עצמם ככוח מחץ, כשמם. מי שתפקידם לתקוף, להסתער ולכבוש. ואילו ההחזקה בשטח שנכבש הייתה בעיניהם תפקיד קל יותר, שלא נדרשה לו היכולת שלהם, והם סברו לפיכך כי תפקיד זה יש להטיל על יחידות נבחרות פחות ומאומנות פחות, שישחררו אותם כדי להמשיך בתפקידי המחץ. אילו נשארו בעמדות שכבשו, היו מוצאים עצמם עד מהרה מרותקים לשטח מוגבל, מאבדים את התנופה, ומפסידים את היתרון שבניצול ההצלחה ואת הפוטנציאל שהיה טמון בכוח המחץ היהודי היחיד, שעבר אימון ממושך וטיפח יכולת, ליכוד ורוח קרב.
אולם בקרב הקסטל עמדו בפני כוח המחץ שכבש את המקום עשרה שומרים בלבד, ואילו "חיל המצב", שהיה צריך להחזיק מקום שכבר נכבש, הועמד עד מהרה בפני אחד הקרבות הקשים שידע עד אז היישוב היהודי. הערבים הטילו למערכה את מיטב כוחם, פלשתינים ומתנדבים מעיראק, מאות לוחמים שחימושם היה עדיף במידה ניכרת.
הכוח שהגיע לקסטל ולמחצבה הסמוכה מנה שישים אנשי פלוגה א' של גדוד "מוריה". איש לא יוכל לגזול מהם את תפארת עמידתם, איש לא יוכל לפצותם על אבידותיהם, ואיש גם לא יוכל לשכך את זעמם על מה שנתפס בעיניהם כהפקרתם, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות לתגבורת לא התמלאו. לא נמצאה שפה משותפת, לא התקיים אמון הדדי, ונתק זה היה הרה אסון.
זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ארץ-ישראל בזמן החדש שכפר ערבי נעשה מטרה לא רק לפעולת קומנדו, לא לפעולת פגע-וברח, אלא לכיבוש ממש, להשתלטות יהודית. החזקת הקסטל לאורך זמן לא הייתה אמנם תוצאה של תכנון מבעוד מועד, אלא תולדה של התפתחות לא צפויה.
זאת ועוד. לאנשים שהגיעו לסביבת הקסטל ב-2 באפריל, כדי להיכנס לכפר אחרי כיבושו על מנת להחזיק בו, לא היה מושג שהכיבוש עשוי להשתלב במהלך כולל, שהקיף לא רק את מתחם קסטל-מוצא, אלא שטח גדול פי כמה: מאזור חולדה, דרך שער הגיא עד למבואות ירושלים.

יומן הקסטל

התקפת הנגד הערבית לא איחרה לבוא.
בשבת, ה-3 באפריל, הגיעו תוקפים מכיוון נחל מוצא, מרחק שניים-שלושה קילומטרים, טיפסו לגובה 250 מטר מעל אפיק הוואדי והפתיעו את המגינים, שאיישו את משלט "נחשון", הדרומי במשלטים. אלה נסוגו בבהלה והשאירו בשטח שלושה הרוגים. גם המרגמה שהייתה להם ננטשה. חמישה מהנסוגים נפצעו.
מרדכי (מוטקה) גזית, מפקד פלוגה א' שאליה השתייכו מחזיקי הקסטל, נמצא אז עם עיקר הפלוגה במחנה שנלר. הוא מספר: "פתאום בבוקר אומרים לי שהמצב בקסטל לא טוב. לא ידעתי מה קורה שם, אבל הייתי בטוח שיענקלה [סלמן] אינו עושה סתם פאניקה. קיבלתי אישור לצאת עם תגבורת, לקחתי כוח של מחלקה מוגברת ויצאתי."
כשהגיע מוטקה גזית לקסטל לקחת את הפיקוד, היה המקום תחת אש, והוא טיפס מבית לבית כשאנשיו מדלגים אחריו בקפיצות. במשלט המזרחי, מדרום למזלג הדרכים ארזה-צובה, על גבעה הקרויה ועאר אל מועאדי, הוא השאיר כוח לחיזוק ההגנה ההיקפית.

 

התקפה רבתי

כל הכיוונים הגיעו ידיעות על היערכות האויב להמשך התקיפה ולהרחבתה. תצפיות מהקסטל גילו תכונה ערבית ודיווחו על מקלעים שהוצבו על הגבעות הניבטות אל המשלט. תצפיות ממערב ירושלים גילו תנועה של כוחות ערביים בוואדי עין-כארם, דבר שהעיד על היערכות להתקפה מדרום, ואילו מצד מערב, מכיוון צובא, נפתחה בשעות הערב אש מרוכזת ורצופה.
נוכח ההתקפות המתארגנות משלושה כיוונים הוחלט על קיצור הקו. מערך ההגנה, שגזית אירגן מחדש, היה מורכב משלושה משלטים: הקסטל עצמו, שעליו הותקנו עשר עמדות, ושני המשלטים שלידו, "המשלט המזרחי" שמדרום למזלג הדרכים ארזה-צובא והמשלט הדרום-מערבי, הקרוי "בועז". הסכנה רבצה מדרום, מכיוון עין-כארם, ומדרום-מערב, מהכפרים צובא וסטף. היום כולו עמד בסימן של צליפות בלתי פוסקות, אך האויב לא נערך עדיין להסתערות.
מתוך שישים ואחד אנשי "מוריה" שהיו מפוזרים על פני עשר עמדות בקסטל עצמו, היה יכול גזית להפריש רק כיתה אחת לעתודה, אולם גם לה לא ניתן להחליף כוח, כי היא הועסקה בהעברת חומרים לביצור העמדות. פה ושם נהנו האנשים מתנומה קלה על הארץ. המזון אזל.
במטה הכללי בשלה כבר בשלב ההוא ההכרה, שהכרחי להשליט סמכות אחת באזור, ושסמכות זו חייבת להיות מטה מבצע "נחשון", אולם הוראה מפורשת כזאת ניתנה לכוחות שבאזור קסטל-מוצא רק למחרת. באותו יום (שבת) שלח ידין מברק לשאלתיאל שניתן לנסחו בלשון עממית כהוראה לרדת מהקו. המברק של ידין היה תקיף: "עליך להפסיק מיד כל פעולות יזומות בקו ירושלים. כל ההוראות לכוחות הבולגרים [הפלמ"ח] הנמצאים בקו תבואנה ממטה נחשון". ידין לא הניח מקום לערעורים וסיים את מברקו בהדגשה: "הקפד על הוראה זו."
למחרת, ב-5 באפריל, קצר האויב הצלחות בשני צדיו של מתחם ארזה-קסטל. בשני המקומות ננטשו עמדות מבלי שניתן לכך אישור. באזור ארזה קרה הדבר בפאתיה הצפון-מזרחיים של מוצא עלית, במקום הקרוי "משק ילדים". שני חיילים של גדוד "מכמש", שהיו מוצבים שם בעמדה קדמית, נטשו את משמרתם ונסו דרומה אל נחל מוצא. משם טיפסו במעלה ההר לכיוון מזרח, הגיעו לשכונת יפה-נוף וסיפרו כי מוצא עלית נכבשה על-ידי הערבים. המסר המבוהל הזה פורסם על-ידי סוכנות הידיעות "פלקור" כעובדה קיימת.
אולם העובדות בשטח היו שונות. מנחם ריצמן, מפקד כוח "מכמש" בארזה, יצא עם שתי כיתות להתקפת נגד והדף את האויב. הוא דיווח על הרגשה קשה של "קץ קרוב" בקרב אנשיו, ועל צליפות מדויקות להפליא שבאו מהצד הערבי. אבידות המגינים היו הרוג אחד ופצועים אחדים. בשעת ערב פונו הנשים והילדים ממוצא עלית.
בקצה האחר של המתחם התרחש אירוע דומה, אף כי התנאים היו שונים: אחד החיילים ברח מעמדתו במשלט "בועז" שמצפון למחצבה. נדמה היה לו שהאויב כבש לא רק את המשלט, אלא כביכול גם את הקסטל. הוא הגיע לקריית-ענבים ודיווח שם כי הגנת המתחם התמוטטה. שאר אנשי המשלט — כיתת פלמ"ח — נסוגו גם הם, אמנם בצורה מסודרת, אבל החלטת מפקדם לסגת מהמשלט לא קיבלה אישור. הם נסוגו אל הקסטל והצטרפו למגיניו. גם המשלט המזרחי, שחלש על מזלג הדרכים ארזה-צובא, ננטש בנסיבות דומות.
נטישת המשלטים באה אחרי יומיים שבהם היו האנשים חשופים לאש בלי שהספיקו להתבצר, בלי מחסה מהגשם שירד בשבוע ההוא, וללא פינה שאפשר לחמם בה את עצמותיהם. הם התמוטטו. בכך חוסלה חגורת הביטחון של המשלטים הסובבים את גבעת הקסטל והמתחם הצטמק.
מפקד הקסטל, מרדכי גזית, ציין כי הנסוגים מהמשלטים שהגיעו אל הקסטל, לא חיזקו את הכוח שהגן עליו. הם היו תשושים והמורל שלהם היה ירוד.
כל אותה עת צלף האויב על העמדות בקסטל עצמו. בכל זאת הצליחו המגינים לעסוק במשך הלילה בביצורים. בינתיים הגיעה אליהם מרגמה "3, שנשלחה מירושלים, אולם לא הוכשר עדיין מקום להצבתה. בסך הכול עמדו לרשות המגינים, נוסף על מרגמה זו, 20 רובים ו-31 תת-מקלעים, 4 מקלעי ברן ושתי מרגמות "2.

השיירה באה

בינתיים קצר מבצע "נחשון" באגפיו האחרים הצלחה דרמטית. ב-6 באפריל, השכם בבוקר, הגיעה לקריית-ענבים, וממנה לירושלים, שיירת "נחשון". המונח שיירה אינו מבטא את מלוא משמעות האירוע. היו בה שישים משאיות טעונות אספקה, שהביאו עמן הקלה עצומה לעיר, שזה שבועיים לא חודש מלאי המזון שלה. אולם שיירת "נחשון" הייתה הרבה יותר מכך, הרבה יותר מאשר מסע של משוריינים ואמצעי תובלה.
זה היה כוח כובש, שיצא יום קודם מחולדה, בתנועת מלקחיים, לאורך כביש מסמיה-לטרון ותפס בדרכו מאחזים בשטחים שהיו לפני כן בידי ערבים, בכלל זה הכפרים חולדה הערבית ודיר מוחזן. הכוח הפורץ פוצץ גשרים על הדרכים שהובילו מהנתיב העיקרי ליעדים צדדיים, והבטיח בכך את הדרך מדרום השפלה אל שער הגיא, בסביבה שעד אז הייתה בשליטה ערבית.
השיירה עשתה חניה קצרה בקריית-ענבים והגיעה לירושלים ב-6 באפריל לפני הצהריים. בשבוע ההוא הגיעה לירושלים בדרך האוויר גם אספקה צבאית מהמשלוח שהגיע מצ'כוסלובקיה. מי שנכח בפתיחת הארגזים ובהוצאת החלקים הטבולים בגריז, וראה כיצד מוציאים אותם חלק אחרי חלק ומרכיבים מהם, בהדרכת הנשקים, את כלי הנשק — לא ישכח את המחזה כל ימיו. בהמשך, מאוחר מדי, נהנו מן המשלוח גם מגיני הקסטל.
ה-6 באפריל היה, כזכור, היום הרביעי לקרב על הקסטל, השני ללחימה בלתי-פוסקת, יום ולילה, התחמושת אזלה כמעט, ובעמדות הירי הונהגה משמעת חיסכון בתחמושת. העייפות והמחסור החלישו מאוד את כוח האש של המגינים. מזון לא הגיע מאז החל הקרב, למעט משלוח אחד של לחם.
ביום ההוא, ה-6 באפריל, הגיעו למשלט שתי כיתות תגבורת מ"פלוגת נועם" ואנשיהן החליפו 14 לוחמים חולים ומותשים שפונו לירושלים.

שיירה לארזה

באותו יום נשלחה מירושלים שיירה של כלי רכב משוריינים. היא הובילה תחמושת לארזה והוטל עליה להוציא משם וממוצא-עלית את הילדים והנשים התשושים לירושלים. המשימה הוטלה על הפלוגה המסייעת של "מוריה". מוסה סלומון, מפקד המסייעת, רשם ביומנו — כהרגלו — את האירועים, וכמו ברשימותיו האחרות תיבל את הדברים בהארות ובשרטוטי פרופיל של משתתפי העלילה, במיוחד של הנופלים בה.
"בליל רביעי [6-7 באפריל] קיבלתי פקודה להוציא מיד שיירה לארזה עם פגזים ותחמושת. …מישהו סירב לצאת. פקדתי לאסור אותו מיד.
"לפני היציאה היה לי סכסוך קל עם שלמה בן-שמעון, ששב באותו בוקר מקורס מדריכי חבלה וצריך היה לקבל למחרת תפקיד של מפקד-כיתה. הוא ביקש להשתחרר מהליווי לא מתוך השתמטות אלא מתוך רוח של עצמאות ומרי שהייתה לו. פקדתי עליו לעזוב את המחנה. אחר כך מסרו לי שהוא הצטער מאוד ובתיווך מרדכי [וגר] ביקש ממני להרשות לו לצאת לליווי, על-חשבון יום חופש שלו. רק אחרי שהתנצל בנוכחות היוצאים, נתתי לו לצאת כמקלען. יותר לא ראיתיו."
בן-שמעון נהרג בקילומטר הרביעי, בעיקול שמול הכפר בית-איכסא. השיירה האטה שם את נסיעתה, ונפתחה עליה אש. משאית משוריינת עם שני חיילים וחיילת אחת, התהפכה והתדרדרה 100 מטר במורד התלול. כל חוליית הליווי (בן-שמעון, איש "מוריה" נוסף, צדוק מזרחי, והפלמ"חאית בלהה צבירסקי) נהרגו.
מוסה סלומון הספיד ביומנו את שני חייליו: "שלמה היה בחור מופלא… לפני המלחמה פעל נגד האצ"ל, נאסר על-ידם, ופעמים אחדות התנקשו בחייו… אצלנו היה חבלן ללא פחד… לא היה בפלוגה חיל מסור ממנו. … הצטערתי על שנפרדנו בטינה קלה… ששלמה ייהרג בתאונה, זאת לא העליתי בדעתי. לשלמה יאתה נפילת גיבורים. וזאת מנע ממנו הגורל העיור.
"צדוק היה טיפוס אחר לגמרי. …שקט מאוד, עגמומי לעתים תכופות. נושא בשקט כאבו, מאז נדדה משפחתו מימין-משה וגיסו נהרג. הוא עסק בענייני מכניקה. בשעתו טרח והכין טבעות-רגל בשביל יוני-דואר שטיפלנו בהן זמן-מה. אחר כך סיפר לי כי המציא כדור בליסטי ומכשיר לזריקת רימונים ממשוריין. זמן רב חזר וביקש ממני חופשה כדי להשלים את הפטנט. דחיתי בקשתו ושלחתיו ל[קורס] נשקים ובסופו של דבר נתתי לו 4 ימי חופש. בבוקר בו נהרג הייתה חופשתו צריכה להתחיל."

ליל עבד אל-קאדר

ביום ההוא, ה-7 באפריל, נמשכה האש שהמטיר האויב על כל מתחם הקסטל, ללא הפוגה. בשעות הצהריים פונה מחנה המחצבה, כוחות אויב חדרו לתוכו ופוצצו את המבנה שניצב במרכזו.
סמוך לכך הורה המטה הכללי לתת ללוחמים סיוע אווירי, ובשמי הקסטל הופיע מטוס קל – "חתול עם ציפורנים" קראו לו אז בשפת צופן – ורוקן פצצות על האויב. אולם ההפצצה לא הייתה יעילה, והיא הופסקה מחשש שכוחותינו ייפגעו גם הם.
מספר יעקב סלמן: "בשמונה בערב נפתחה לעברנו אש מרוכזת תלולת מסלול ושטוחת מסלול. מספר הנפגעים אצלנו החל להבהיל. התוקפים התקדמו אל הכפר גלים גלים. חשנו כי פה יוכרע גורל המערכה. ניתנה פקודה למעט בשימוש בתחמושת ולהשתמש בה רק בקרב פנים אל פנים."
כך החל הלילה שבין ה-7 ל-8 באפריל, החקוק בתולדות מלחמת העצמאות בשם "ליל עבד אל-קאדר". זה היה ליל-ערפל-קרב, לא ערפל פיזי של אדים שהתעבו, אלא מצב שבו חדלים מדי פעם מפקדים וחיילים להבחין מי לנו ומי לצרינו.
אש האויב הגיעה לשיאה סמוך לחצות. התוקפים השמיעו קריאות מאיימות לעבר המגינים, ואלה לא חסכו בקריאות שכנגד, אבל משום-מה הערבים לא הסתערו. האש נפסקה אחרי השעה 02:00. ובמשך שעתיים שרר שקט.
גזית סיפר כי זמן קצר לאחר מכן הוא וסלמן הוזעקו על-ידי החיילים המוצבים בבית המוח'תאר, שהערבים הגיעו עד אליו. בבוא המפקדים, הם מצאו כי ליד הבית הונח פח שקיבולו 20 ליטר, מלא בחומר נפץ. אף פתיל הצתה חובר אליו, והיו סימנים שהודלק אבל כבה משום מה לפני שהאש אחזה בחומר הנפץ.
מדוע לא פוצץ המטען וההסתערות שלאחר הרעשה לא באה? זו אחת מחידות הלילה ההוא.
שיא הלילה ההוא התרחש לפנות בוקר. סיפר יעקב סלמן: "בשעה ארבע בבוקר ראינו שלושה אנשים צועדים לכיוון המפקדה. סבורים היינו שאלה הם גששי התגבורת המגיעה סוף סוף. קראנו אליהם: "יאללה, יא ג'מעה." הם המשיכו להתקרב. ראינו חיילים לבושים חאקי, חובשים כובעי פלדה ונושאים תת-מקלעים. במרחק עשרה מטרים מאיתנו קרא אלינו אחד מהם: "הלו בויס." רק אז הבחנו שהם אינם משלנו. גם הם נתבלבלו ונעצרו לרגע.
"מאיר [כרמיול], הרב-סמל, שכב ליד בור מים בכניסה למפקדה. לנו לא היו כדורים בתת-מקלע ולכן קראתי לעברו: 'מאיר, אל הערבים!' הוא ירה ירייה אחת מרובה שהיה ברשותו, ואחד מהשלושה נפל. השניים האחרים קפצו מטה וברחו. ניגשנו לערבי ההרוג ומצאנו בכיסיו מכתבים, תוכניות, מכתב לנציב העליון, תוכניות התקפה על הר-הצופים. בתעודותיו היה רשום עבד אל-קאדר אל-חוסייני." [גזית התערב בעדותו של סלמן והעיר: "השם שאני קראתי בתעודה היה עבד אל-קאדר סוליים."] "ברגע הראשון לא קישרנו את השם שהופיע בתעודה עם המפקד העליון של הערבים, ורק לאחר שקיבלנו תשדורת מירושלים עם שאלה, הייתכן שבין ההרוגים נמצא עבד אל-קאדר אל-חוסייני, הבנו את המתרחש. עוד הודיעו לנו מירושלים שישלחו משוריין להוציא את גופתו, אולם האש החזקה על הכפר לא איפשרה גישה לשום משוריין.
מפקד הקסטל, מוטקה גזית, הבין קודם לכן כי ההרוג הוא מפקד בכיר ביותר, ומצא לנכון לדווח על כך: "הרגנו 'דג שמן'. שמו עבד אל-קאדר סוליים. חוזר: סוליים". הוא הסביר אחר כך, כי כל עוד לא היה בטוח כי אכן מדובר באל-חוסייני, המפקד הערבי העליון של מחוז ירושלים, הוא דיווח בהתאם לשם שהיה רשום בתעודה.
בין קורבנות היום ההוא היה גם מאיר כרמיול, הרב-סמל אשר למרות העייפות המצטברת של ארבעת ימי לחימה, ללא שינה וכמעט ללא אכילה ושתייה, ידע ללחוץ על ההדק כהרף עין, ירה ירייה אחת ולא החטיא. קליעתו חרצה את גורל המערכה כולה. מכריו זכרו אותו כמי שלפני המלחמה היה מדריך מוצלח לספורט שימושי, ועל חבריו בגדוד הוא היה מקובל כלוחם למופת.

הופעתו של עוזי נרקיס

בשבע בבוקר הגיע לקסטל הסמג"ד של חטיבת "הראל", עוזי נרקיס, והביא עמו מזון ותחמושת, שלמראיה חייתה רוחם של גזית וסלמן. הנה כך הגיעה בשורת הנשק החדש עד הקסטל, אמנם באיחור.
עוזי נרקיס התעניין בגופתו של הערבי, שהייתה מוטלת במרחק של מטרים ספורים מהמפקדה. הוא תואר "כאדם נמוך, לבוש בחליפה חומה, שחזותו אירופית לחלוטין." היה דין ודברים קצר על השאלה מה ייעשה לחפצים שנמצאו על גופת החלל. גזית ביקש להעבירם לש"י הערבי לשם זיהוי. נרקיס השתמש בסמכותו ולקחם עמו, אולם הם לא עזרו לו לזהות את האיש. היה בכליו גם ספר קוראן, עוזי נטל אותו לעצמו כמזכרת.
במאמר מוסגר: נרקיס סיפר שכעבור 29 שנה הוא ביקש מעיתונאי אמריקני שיצא לקהיר כדי "לכסות" את ביקור מנחם בגין שם, להחזיר לאלמנת עבד אל-קאדר, שהתגוררה בבירת מצרים, את ספר הקוראן של בעלה. כאשר שמעה האלמנה, כי העיתונאי הביא לה מסר מנרקיס, היא טרקה את שפופרת הטלפון (סוף מאמר מוסגר).
גזית ביקש תגבורת, ונרקיס הבטיח, אולם לא עלה בידו לקיים את הבטחתו.
בדיווח המפורט של גזית על אירועי הקסטל, שהוגש לדרגים הממונים סמוך להתרחשות, סופר כי זמן-מה אחרי לכתו של עוזי החלו צליפות, שהתגברו עד מהרה, והגיעו לעוצמה שמנעה את חלוקת המזון והתחמושת לעמדות. שני אנשים נפצעו: "התקשרנו עם מפקדת 'הראל' בקריית-ענבים והודענו להם שהננו מסופקים מאוד אם נוכל לעמוד בהתקפה נוספת," סיפר סלמן. "ביקשנו תגבורת, אספקה ופינוי הפצועים." ב-10:30 הוא שידר שוב הודעה, כי המשלט נתון לאש מקלעים כבדה, כה כבדה עד שלא ניתן לנוע מעמדה לעמדה.

ברגע שאחרי האחרון

מיד אחר כך דיווח גזית על התקדמות כוחות אויב אל הקסטל משני כיוונים, ממשלט בועז הדרומי ומהמשלט המזרחי. "כיסוי האש שניתן למסתערים על הקסטל משני הכיוונים היה עצום," סיפר אחר כך. "מיד ניתן אות אזעקה וכל האנשים הוכנסו לעמדות." כמה מהם לא קמו והיה צריך לזרז אותם. הם "התנהגו באדישות. חלקם נרדמו מיד, חלקם שכבו מאחורי כלי הנשק מבלי לפתוח באש. המקלען עמנואל נייגר נהרג כבר בראשית ההתקפה והמקלע שותק.
"התקשרתי עם ירושלים ועם קריית ענבים," המשיך גזית, "והודעתי שאם לא תבוא מיד תגבורת, איאלץ לסגת. אז החלה פרשה של הודעות סותרות שבאו ממטה גדוד הפלמ"ח. תחילה הודיעו כי לפי דעתם יש על הקסטל די כוח ונוכל להחזיק מעמד. לאחר שהבהרתי את מצבנו, הבטיחו שהתגבורת תצא מיד. אחר כך הודיעו שהיא כבר יצאה ותהיה אצלי בתוך רבע שעה. אחר כך הודיעו שהמשוריין התקלקל. אחר כך הודיעו שהתגבורת לא תצא מקריית-ענבים, כי אם ממלווי השיירה החוזרת מירושלים.
"ב-13:45 הופיע במפתיע האיש שכה חיכו לו, מפקד כוח הפלמ"ח שנשלח כתגבורת, נחום אריאלי. הוא הגיע בריצה, כשחלק גופו העליון מורכן בגלל האש העזה. אחד מאנשיו בא אתו. נחום נכנס לבדו לבניין המפקדה ואמר לי: 'הערבים כבר פה, מה אתה מציע לעשות?' השבתי: 'יש לבצע התקפת נגד ולכבוש [מחדש] את המשלטים המזרחי ובועז'. נחום ענה: 'אין לי מספיק כוח להתקפה'. אני: 'אם כך, יש לסגת'."
גודלו של הכוח שעמד לרשות אריאלי היה מחלקה אחת בסך הכול. לצאת עם כוח כזה להתקפת נגד, מול כוח אויב גדול פי עשרה ויותר, זאת לא היה אפשר להעלות על הדעת. נחום ציית אפוא ואמר: "תוביל." גזית העיר את סגנו סלמן, שנרדם על-ידו, ואמר לו: "תן פקודת נסיגה."
סלמן סיפר אחר כך על הרגשתו אז: "עזיבת עמדה מותקפת היה דבר שעד אז לא העלינו בדעתנו." גזית הגיב: "פעלתי בדעה צלולה, לא מתוך בהלה. היה ברור לי שאסור לאבד זמן, ואם נשתהה, לא נחזיק מעמד. הובלתי את נחום ואת זה שליווה אותו לבניין המפקדה, שממנו היה אפשר לראות את משורייני האויב. הכרנו לפי הצבע הכחול-לבן, שזהו חלק מהשלל משיירת נבי-דניאל.
"נחום אמר: 'חכו לי', התכופף ויצא בריצה כדי להביא את אנשיו, אותם השאיר על השביל העולה מדרך ירושלים אל הקסטל. המסלול אליו יצא היה מכוסה באש. שוב לא ראינו אותו."
אנשיו של נחום אריאלי שנשארו בדרך, הצטרפו ליעקב סלמן ולמגינים שאסף מהעמדות, ואילו מרדכי גזית קרא לאלה שהיו אתו בבניין ב"קפיצות אחרי!" הוא יצא בדילוגים כלפי מטה, היישר לכיוון ארזה. קבוצת לוחמים מעמדה סמוכה הצטרפה אליהם, אולם היא נחסמה על-ידי משוריין של האויב, שהגיע לגבול המשלט וקטל את רובם. גזית עצמו נפגע בראשו פגיעה לא קטלנית, המשיך לרוץ והגיע לארזה עם שלושה לוחמים.

בלבול מערכות בנסיגה ובתגבורת

כיצד נפרדו דרכי הנסיגה של גזית מאלה של סגנו סלמן? השאלה לא הועלתה משום מה, אף לא באחד מהפרסומים על האירוע הטראומטי של נפילת המשלט. בסיור שערכנו 50 שנה אחרי כן, מרדכי גזית, יעקב סלמן וכותב ספר זה, עם עוד לוחמים-לשעבר של "מוריה", התברר שבפקודת הנסיגה לא הוזכר במפורש היעד שאליו היה עלינו לסגת. מרדכי גזית קרא "בקפיצות אחרי," גם יעקב סלמן הוביל את אנשיו אחריו, וכך גם נחום אריאלי. איש לא נעצר אף לשבריר שנייה, כיצד ניתן היה? כל העמדות היו מטווחות, וגם המתחם הצפון-מזרחי של הכפר והטרסות היורדות ממנו לכיוון כביש ירושלים וארזה; כל אלה נמצאו ב"מכתש אש," כפי שהתבטא גזית. דרכו שלו הייתה הקצרה ביותר, אולם כפי שראינו – קטלנית. אין ספק שסלמן בחר לאנשים שאסף מהעמדות ומתגבורת אריאלי את הדרך האחת שנותרה, וגם היא הייתה כרוכה בקורבנות.

א. הנסיגה לקריית-ענבים
אחרי שקיבל את הפקודה לסגת, רץ סלמן אל עשר העמדות, אחת אחת, במסלול מתפתל העובר בין גדרות ובתי הכפר , והורה ללוחמים לקפוץ דרך חלונות הבתים ומעל לגדרות ולרוץ אחריו. הוא סיפר:
"זה לקח לי עשר דקות. את החבר'ה של נחום, שמונה אנשים, מצאתי מחכים כשלושים מטר מתחת לבית המוח'תאר. הבאתי אותם לתוך הבית והם הביאו עמם את שלושת המקלעים ואת ארגזי התחמושת.
"נתתי להם פקודה לקפוץ דרך החלון ולהגיע לקריית-ענבים, כל אחד בכוחות עצמו. את מי שלא הזדרז דחפתי בכיוון הכביש." הוא תיאר את החוויות הקשות של הנסיגה, שבוצעה תחת אש כבדה, כשהאנשים רצים רכונים ומחפים אלה על אלה. אחד מהם חטף צרור כאשר הזדקף כדי להשליך רימון, והוא נפל כשהרימון בידו ונצרתו שלופה. הוא לא היה היחיד שנהרג בדרך."
סלמן המשיך: "אחד הדברים הנוראים היו תחנוני הפצועים, שלא ישאירו אותם. לפי חשבוני נשארו על הקסטל, כאשר נכבש על-ידי הערבים, לפחות חמישה-עשר פצועים". הוא לא היה יכול לשכוח כיצד אחד מהם תפס את רגלו כשעבר על-ידו, אבל הוא נאלץ להשאירו בשטח. כאמור, הכול נעשה מתוך תחושה שהשתהות של רגע מיותר פירושה נפילה בידי אויב עדיף פי כמה בכוחו. היה ברור שבמצב ההוא לא הייתה שום אפשרות לשאת פצועים במהלך הנסיגה.
סלמן וההולכים אחריו, קרוב לארבעים מספרם, עשו חניית ביניים קצרה בנחלת-יצחק והגיעו לפנות ערב לקריית-ענבים. שם נקרא סלמן אל המג"ד יוסף ("יוספלה") טבנקין, וזה שאלו: "למה נסוגות?" סלמן השיב: "חתיכת נבלה, מדוע לא שלחת תגבורת? לא האמנת לנו? למה עשית זאת? היה לי חשק להוריד לו סטירה. התקדמתי לעברו," העיד סלמן.

ב. מה קרה לתגבורת אריאלי
"יוספלה" טבנקין הגן בספרו "המפנה במלחמת העצמאות" על מהלך החלטותיו ביממה הגורלית של "ליל-עבד אל-קאדר" והנסיגה שבאה אחריו. הוא כתב כי הדיווח שקיבל מהקסטל בשעת חצות היה מרגיע, שכן מוטקה גזית שידר לו אז כי האש שככה, אולם הוא פסח על העובדה שלמחרת בבוקר, ב-10:30, שידר לו מוטקה כי אש מקלעים כיסתה את הקסטל, עד כדי כך שאי-אפשר לנוע מעמדה לעמדה.
אפשר אפוא להבין ללבם של מפקד הקסטל, מרדכי (מוטקה) גזית, וסגנו יעקב (יענקלה) סלמן, שבמצב שנוצר, אפס אמונם במג"ד הפלמ"ח, טבנקין, והם חשבו שהוא מתעתע. אולם העיכובים שנגרמו בבוקר ההוא לצאתה של התגבורת, שלושה משוריינים שהיו בכוח המאבטח של שיירת "נחשון" בשער הגיא, לא היו בשליטתו.
מדוע התעכבו משורייני התגבורת, שעל יציאתם והגעתם הצפויה "תוך רבע שעה" הודיע לפני-הצהריים מטה כוחות הפלמ"ח שבקריית-ענבים?
בהיותם עדיין בשער הגיא, היו המשוריינים נתונים לאש חזקה שנקבה את צמיגיהם. במצב גלגלים זה הגיעו לקריית-ענבים.
אנשי התגבורת המיועדת שהמתינו במעלה-החמישה, קיבלו פקודה להגיע אל המשוריינים בריצה ולצאת לקסטל ללא דיחוי, זאת אומרת מיד כשירכיבו את הגלגלים המתוקנים. ללמדך שאיש מהמפקדים לא השתהה, אלא פעל מתוך תודעה של דחיפות עליונה.
סיפר יגאל המלשטיין, אחד מאנשי התגבורת: "השתייכתי לכיתה שעלתה על המשוריין האחרון מהשלושה. הרכבת גלגליו המתוקנים התמשכה קצת יותר משל האחרים, וכאשר המשוריין היה מוכן ליציאה, עלו עליו האנשים במהירות. הנהג נסע במהירות הכי גבוהה שאפשר. ישבתי ליד המ"כ שלנו, משה פריפר. הוא ישב צמוד לספסל ושתק כשכל הכיתה שרה את ההימנון שלנו: 'כשנמות יקברו אותנו בין הרי באב אל-וואד'."
יגאל שאל "מה אתה כל כך רציני?" התשובה הייתה: "לפני שירדנו הייתי ליד דלת המטה במעלה-החמישה, ושמעתי איך שאומרים שאף אחד מאיתנו לא יחזור חי."
כשהגיע המשוריין למרגלות הקסטל, היה המקום נתון תחת אש חזקה מאוד. האנשים ירדו בריצה מהמשוריין והחלו לרוץ בשביל העולה אל הקסטל. על השביל שכב פצוע יוסף אדלר, אחד מאנשי משוריין שהגיע לפניהם. חובש מהמשוריין שהגיע זה עתה ניגש אל הפצוע, יחד עם המ"כ פריפר. שאר האנשים תפסו מחסה מאחורי סלעים שליד השביל.
המשיך יגאל: "האש מולנו הלכה וחזקה, כשהכדורים פוגעים בסלעים וגם בקיר שהיה בצד השביל. פניתי למ"כ ואמרתי לו: תפוס מחסה, האש חזקה! החייל שהיה לידו אמר לי: עם מי אתה מדבר? כבר כמה דקות שהוא איננו… לא הבחנתי שמשה פריפר נהרג מכדור במצחו. פתאום שמענו מעלינו צעקות: 'לסגת, מסתערים עלינו'! הפצוע שמע את הצעקות וזעק: 'אל תעזבו אותי, אני רוצה לחיות'!"
כאשר הגיעו הנסוגים מהקסטל אל אנשי המשוריין שתפסו מחסה ליד השביל, הם אמרו: "המפקד שלכם נתן פקודה שתצטרפו אלינו." העיד יגאל: "לא האמנתי שהמפקד שלנו נתן פקודת נסיגה, מפני שבפלמ"ח נלחמים עד הכדור האחרון. לא ידענו מה לעשות: לסגת, או לחכות לפקודה של מפקד הפלוגה שלנו, נחום אריאלי." לפתע הופיע אריאלי וקרא לחייליו: "לסגת אל הבוסתן מהר. כל שנייה קובעת." ואילו הם, כאשר ראו כי מפקדם נכנס לשדה האש, צעקו לעברו: "התכופף!", אך הוא נפגע בידו, והם לא ראו אותו עוד. גופתו נמצאה רק כעבור שבועיים, בשטח שבין הקסטל לנחלת-יצחק.
רגעים מעטים לפני היעלמו, כאשר הגיע אריאלי מהמשלט אל הכביש הראשי, הוא פגש שם את דוד (דדו) אלעזר, שנשלח על-ידי יוסף טבנקין לאסוף את הנסוגים. סיפר דדו: "התקדמתי עם המשוריינים עד להסתעפות הכביש החדש העולה אל הקסטל. שם נתקלתי באש מן הגבעות שמצפון-מערב לקסטל, שנתפסו כבר בידי האויב. ניסיתי לכבוש את הגבעה החולשת על הכביש. ההתקפה איפשרה לי לאסוף ללא הפרעה מספר רב של פצועים ונסוגים שהתפזרו והתחבאו בשטח ולאורך הכביש. אולם לא הצלחתי לכבוש את הגבעה עצמה, ונגרמו לי מספר אבידות. המשוריינים עשו דרכם פעמיים לקריית-ענבים, הלוך וחזור, כשהם עמוסים אנשים. בפעם השלישית מצאתי רק גוויות הרוגים. ייתכן שהערבים ניצלו את זמן היעדרנו מהמקום, פשטו על השטח ורצחו את הנותרים."

ג. זעקה מהלב
מפקד ארזה, המ"פ מנחם ריצמן, שאליו הגיע מרדכי גזית פצוע וממוטט, כתב לאחיו כעבור שלושה ימים, במילים בוטות: "…מי נותן את הדין על כך? מי יישפט בגלל ארבעים הבחורים שאבדו? מי?!" הוא התייחס בזעקת אישום זו בעיקר לנתק בין הפלמ"ח והחי"ש בנוגע להחשת התגבורת ולעובדה שמפקדת המחוז לא הבינה את חומרת המצב נוכח "ההתקפה האדירה של הערבים," כדברי ריצמן.
הוא התריס על הרוח הרעה שהשתררה ביחידות "משום שלא מבטיחים את חיי הלוחם, אין נוצרים אותם, לא באש ולא במחשבה." הוא התייחס בעיקר לעתיד: "המערכה רק מתחילה. אם הבריטים לא יתערבו [נגדנו], ואנו נחשוב הרבה – נצליח… עם אנשי משרד השולחים אנשים למוות – לא ננצח … העניינים צריכים לזוז סוף סוף! אין להפקיר את ירושלים."
הלקח שהפיק ריצמן מהמעקב שלו על קרב הקסטל ועל הנסיגה היה: לא להסתמך שוב על הבטחות מילוליות לשלוח תגבורת. "האויב, אם יש שכל בקדקודו, ראה את מבוכתנו; ראה שלא שלחו תגבורת, לאחר שהוא עייף אותנו זה כמה ימים. שיכור ניצחון ינסה לתקוף את ארזה ומוצא, ועם עוצמת האש שלו — יוכל לנו. האם כדאי? עוד מאה איש, על נשקם, ילכו לאיבוד. אולם, אסור לעזוב את היישוב החיוני כל כך; אבל העיר שאננה. הם אינם יודעים את המצב, אם מתוך הזנחה, אם מתוך רשלנות. אני אחראי לחיי האנשים. אסור לשחק בכבוד. ביקשתי אישור לנסיגה. הוריתי להשמיד את התעודות, ולחבל במשוריין, שנשאר בלי גלגל."
את בקשתו לתגבורת באותו לילה של ה-8 באפריל, ליווה ריצ'י בהודעה אולטימטיבית: אם התגבורת הנדרשת לא תגיע עד השעה שבע ושלושים בערב, הוא ואנשיו יפנו את ארזה. במקביל להודעה זו, ששוגרה לטבנקין, מסר ריצמן את תוכנה למפקדת מחוז ירושלים, וזו פקדה עליו לבטל את הוראת הנסיגה שלו, שלא קיבלה אישור מוסמך.
הוא לא מיהר לציית, כל עוד לא קיבל אישור מפורש כי אכן נשלח כוח כדי להחליף את אנשיו. רק כאשר קיבל הודעה כזאת, הורה את אנשיו לחזור לעמדות ולא לעוזבן לפני שיחליפו אותם. התגבורת אכן הגיעה לארזה בשעה עשר, 9 באפריל, בפיקודו של עמוס חורב. 39 לוחמים נפלו בקרב על הקסטל ביום הנסיגה, ה-8 באפריל, אנשי ח"יש ופלמ"ח גם יחד. 35 נפצעו. פירושו של דבר – שני שלישים מהמשתתפים במערכה. לא היה עד אז כמספר האבידות הזה, לא במספרים מוחלטים, גם לא יחסיים, באף אחד מהקרבות על ירושלים ויישוביה.

התמונה שהצטיירה מהדיווחים שהגיעו למי שהיה אז ראש "הש"י הערבי", יצחק נבון, הייתה זו: לקראת ההסתערות על הקסטל התארגן מעין גיוס כללי בירושלים הערבית ובכפרים שממערב לעיר, שבעת הקרבות, והם התרוקנו כמעט מנושאי נשק. התכונה להיזעקות הכללית הורגשה היטב. הדבר אינו מפליא, שכן מנהיגותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני היוותה גורם מאחד בציבור הערבי, שלפני כן היה מפולג ומסוכסך.
אין פלא שהידיעה על מותו הכתה גלים מידיים וגרמה זעזוע מורלי קשה להיערכות המלחמתית הערבית. דובר על הלכי רוח של ייאוש בציבור הערבי כולו. אחרי שכובשי הקסטל הערבים השלימו את סריקת המשלט והגבעות הסמוכות, הם נערכו למסדר הצדעה למפקד שנפל, ויצאו כולם להלוויה, שנערכה ליד שער-הפרחים בירושלים.

סוף פרשה: כיבוש מחדש

שיירת "נחשון" הייתה אמורה לשוב מירושלים ב-8 באפריל, היום שבו נפל הקסטל בידי האויב. אולם נפילתו גרמה לעיכוב ביציאת השיירה חזרה אל אזור השפלה. זאת ועוד: אחרי הצהריים הגיעו ידיעות על חסימת הדרך בסביבות שער הגיא: האויב ביצע חפירה לרוחב הכביש. במצב זה החליט מטה "נחשון" לתת עדיפות ראשונה לכיבוש-מחדש של הקסטל. קצין המבצעים של המטה, איתי, הודיע על כך למחוז ירושלים ולמטה הכללי בתל-אביב, והדגיש את נחישות ההחלטה : "הלילה נבקר את הקסטל. הקסטל יהיה בידינו. אני חוזר: הקסטל יהיה בידינו."
מדהים באיזו נחרצות ובאיזו מהירות מומשה הודעה תקיפה זו: בשעה 6:45 בבוקר שידר מפקד הכוח מפסגת הקסטל הודעה של שתי מילים: "הקסטל נכבש." לא היו אבידות, שכן הכפר היה ריק מאדם.
הכיבוש תוכנן בקפדנות ובוצע בזריזות. פלוגה מיוחדת הורכבה תוך שעות ספורות ממחלקות פלמ"ח, שהגיעו ימים מעטים לפני כן מבית-הערבה. שלושה משוריינים מצוידים במקלעים צורפו לכוח המשימה, הכוח יצא מהבסיס לפנות בוקר, יום שישי ה-9 באפריל. מפקד מבצע הכיבוש-מחדש, היה מי שפקד על הכיבוש הראשון, אליהו סלע ("רעננה").
העייפות, בת הלוויה המתמדת, שלא הרפתה מהמשתתפים בקרבות על הקסטל, הייתה עמם גם הפעם: הפלוגה נמצאה כבר משעות הבוקר המוקדמות של אותו יום במשלט הדרך (בסביבות שער-הגיא), כדי להבטיח את שיירת "נחשון", שהייתה אמורה לעבור שם בשובה מירושלים. אולם אחרי ההחלטה לכבוש את הקסטל מחדש ללא דיחוי, הוחזרו האנשים מהמשלטים והגיעו בשעת חצות לקריית-ענבים. רובם נרדמו מיד.
אחרי פחות משלוש שעות מנוחה העירו אותם, והם התייצבו למפקד לילי ויצאו למסע רגלי אל הקסטל. וכך מתואר מצעדם: "בשעה 03:00 יצאה הפלוגה העייפה בדרכה למבצע הכיבוש מחדש. …רוב אנשי הפלוגה צעדו כשהם מנמנמים תוך הילוכם. לאחר שהגיעו אל מזלג הכבישים שממזרח לנחלת-יצחק תפסה מחלקה אחת את הגבעה 699." הם חיכו שם לשובה של שיירת "נחשון" מירושלים, שתוכנן להתרחש בו-זמנית עם כיבושו מחדש של הקסטל.
שתי מחלקות נוספות תפסו את הגבעה 707. המשוריינים הגיעו בינתיים לבניין אבו-ג'ורג'. יחידת אויב בכוח של מחלקה שהייתה מוצבת במשלט עבד אל-עזיז פתחה עליהם באש. המשוריינים התוקפים לא נעצרו שם, אלא כמתוכנן, למרגלות הקסטל, ובו-בזמן הרעישו המרגמות מנחלת-יצחק את הקסטל עצמו. הם ירו ארבעים פצצות. שום ירייה לא נורתה בחזרה. הכפר היה ריק!
להפקרה שהפקירו הערבים את הישגם הגדול, שעלה להם במחיר כבד – לפי ידיעות הש"י היו לערבים 90 נפגעים בקרב על הקסטל – יש הסברים שונים: סכסוכים בין המפקדים הערביים של האזור, שאיבדו את מפקדם הסמכותי ביממה הקודמת, פערים שנותרו בשרשרת הפיקוד הערבי על יחידות המשנה, עקב אבידות בקרב הקשה, או עייפות כללית, מהולה בשאננות שאחרי ניצחון.