"הילד שהציל את ירושלים" – כתבה על הקרב על מנזר נוטרדאם

כתבה ב"ישראל היום" – 6.5.2016

דיווח ב"זמן מבשרת" על פתיחת אתר הקסטל המחודש

סרט על חנוכת "שלהבת עציוני"

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

שושנה רויטר ז"ל 1925-2012

 

נולדה בפולין למשפחה ציונית.
בשנת 1935 המשפחה עלתה ארצה ומימשה חלומה לגור בירושלים.
שושנה למדה בביה"ס היסודי למל ואחר כך ב"בית חינוך תיכון", וכמו רבים מבני כתתה, הצטרפה להגנה.
כבר מגיל צעיר ראתה את יעודה בעזרה לזולת, והמסלול הטבעי עבורה היה ללמוד בביה"ס לאחיות הדסה הר הצופים.
במלחמת השחרור שרתה בגדוד מוריה, והיתה המזכירה היעילה והנמרצת של הגדוד.
שושנה קיבלה מלגה מטעם הג'וינט ללמוד עבודה סוציאלית בוורסאי, צרפת.
רכשה בתקופה קצרה שליטה בשפה הצרפתית, וסיימה בהצלחה רבה את לימודיה.
בשנות עבודתה הרבות כעובדת סוציאלית בעליית הנוער טיפלה בהבאתם ארצה של בני נוער רבים ובשיבוצם בקיבוצים ומוסדות מתאימים.
המסירות והאכפתיות שלה היו לשם דבר. שושנה לוותה, ביקרה והתעניינה בנערים ובשילובם בחברה, ושמרה על קשר חם עם משפחותיהם שנים רבות, מעל ומעבר לנדרש במסגרת תפקידה.
במשך שנים אחדות שושנה עמדה בראש שלוחת הסוכנות היהודית בפריז, יצרה קשרים עם ראשי הקהילה היהודית וקשר מיוחד ואישי עם הברונית רוטשילד.
לשושנה היו תחומי עניין רחבים. הרבתה לקרוא, לשמוע הרצאות, להנות מאמנות, לשחק בריד'ג, להרחיב דעת ולבקר במדינות רבות.
היא תרמה בקביעות למוסדות וארגונים רבים.
שושנה היתה פעילה ומעורה מאד בנעשה בחברה הקרובה ובחברה הישראלית בכלל, עד ימים אחדים לפני מותה.

יהי זכרה ברוך.

 

האלוף דוד מרכוס (מאת יצחק [איצ'ה] גדיש)

זה סיפור שהיה.
מתוארים בו שני ביקוריו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) בירושלים; הראשון, עם בואו לארץ בינואר 1948 והשני יום לפני מותו, ביוני 1948. מתוארת בו חלק מהאווירה שהייתה בירושלים בעת המצור בשנת 1948

בבוקרו של יום, באחד מימי ינואר של שנת 1948, בקשני ישראל עמיר (מי שהיה באותה עת: מפקד ה"הגנה" במחוז ירושלים), לפגוש בשני אנשים: אהר'לה יריב מהמטה-הכללי של 'ההגנה' ( המטכ'ל) ומיקי סטון מארה"ב. הם נועדו לבוא למחרת היום בשיירה מהשפלה לירושלים, לבקר ביחידות החי"ש (חיל-השדה של ה"הגנה"), מגדוד 'מוריה', המגויס בירושלים וגם לסייר בעיר כדי להכיר את בעיות ההגנה, שהיו סבוכות ביותר בעיר ירושלים ובסביבתה; כל זאת עד כמה שהדבר ניתן, משום שהיו כבר מספר שכונות וישובים ליד ירושלים שלהגיע אליהם היה בחזקת סכנה של ממש. מפקד המחוז בקשני שלא לדבר עם איש על עצם הביקור הזה – שהוא סודי.
לא נהוג היה באותם ימים לשאול שאלות. אך כאן הייתה משימה שהיא לכאורה פשוטה במהותה, אולם די מורכבת מבחינת ביצועה. לכן, העזתי ושאלתי את ישראל עמיר: "מהי מטרת הביקור? זאת כדי שאדע לאן לקחת אותם ועוד יותר מזה – לאן לא לקחת אותם". ירושלים, באותה תקופה הייתה מחולקת, מבותרת ומבוצרת באזורי בטחון שהבריטים יצרו, הקימו ושלטו בהם לביטחונם. מאידך, השכונות היהודיות בחלקן גם הן היו די מבוזרות שלעיתים היה צריך לעבור דרך שכונות ערביות כדי להגיע אליהן, או להימנע מכך באמצעות עקיפה, למי שהיה ברשותו רשיון מעבר מתאים דרך אזורי הביטחון שבהם שלטו הבריטים. ישראל עמיר, לא השיב לשאלתי, ובטוב לבו המפורסם חייך ואמר לי בטון שקט: "סמוך על אהרלה – דבר אתו".
באותם ימים הייתי כמעט 'חדש' בירושלים למרות היותי בן-העיר, באשר נצטוויתי לחזור ירושלימה מחיפה בה שהיתי בהיותי סטודנט הטכניון שסיים שתי שנות לימוד ושהתגייס לפלוגת הסטודנטים בחטיבת "כרמלי" לפי פקודת "ההגנה". לפי בקשת "עציוני" (מפקד מחוז וחטיבת ירושלים ב"הגנה") נשלחתי ירושלים לסייע בפענוח רשימת חברי ה"הגנה" שעסקתי בהצפנתה בהיותי בירושלים בחופשה בחדשי הקיץ של שנת 1946 וגם 1947. תוך כדי עיסוקי בפענוח הרשימות הללו, פנה אלי מפקד המחוז ישראל עמיר ביודעו את שליטתי בשפה האנגלית ובקשני להתפנות ולפגוש במיקי סטון מארה"ב.

את אהרן יריב, הוא: "אהר'לה", הכרתי כשנה או שנתיים קודם לכן בשובו מן השרות בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי במלחה"ע ה-2. הוא היה חבר בצוות שהקים ד"ר וולטר איתן שנקרא "קורס הדיפלומטים". הקורס התקיים בבית הכרם, השתתפו בו קבוצה מאד מכובדת של בוגרים שהיוו לאחר סיום הקורס הזה את השלד המקצועי הבכיר של ממשרד החוץ לעתיד לבוא. בינתיים המדינה טרם פרצה ואנחנו כולנו עדיין נמצאים במחתרת. כל אחד מהחניכים הללו, שסיימו בינתיים את קורס ההכנה, מצא לו את מקומו עד אשר 'יעבור זעם והם יקראו לדגל' ויהיה בהם צורך. לימים, נשאר אהרן יריב בצה"ל, היה לראש אמ"ן בדרגת אלוף, שימש תקופה קצרה בתור שר התחבורה ומלא תפקידים ממלכתיים בכירים שונים עד שיצא לגמלאות ונפטר.
הקשר הקונספירטיבי שנוצר ביני לבין אהר'לה יריב נמשך לאורכן של השנים, למרות ההבדל ההיררכי בינינו, זאת עד שאהר'לה הלך מאתנו. הוא היה אדם בלתי רגיל, חבר אמיתי, בלתי מתנשא, משכיל ומבין. לא אחת בקשתי את עצתו והוא תמיד מצא את הפנאי לכך – לא מבלי שהוא חקר אותי היטב – לפני שנתן עצה. מעל הכול – הוא היה אדם ישר, הגון וחבר אמיתי. מאד כאב לי כשהלך לבלי שוב. כל פגישה עמו הייתה חוויה אינטלקטואלית באשר שרר בננו נוהג של סקירת אירועים וניתוחם. לא תמיד שמעתי בעצתו ובדרך כלל הצטערתי על כך לאחר מכן, בזמן אמיתי.
היה זה אפוא באחד מימי חודש ינואר 1948, דומני ביום החמישי בשבוע כאשר הגיעו השניים לירושלים: 'אהר'לה יריב' מהמטכ"ל ו'מיקי סטון' האורח מארצות הברית, כאמור, הם הגיעו בשיירה שבאה מהשפלה בסביבות השעה 11 בבוקר. זו הייתה השיירה שהגיעה באותה עת כמעט כל יום לירושלים. אבטחת השיירה הזאת הייתה בידי הגדוד ה-6 של הפלמ'ח שהיה מוצב על השיירה ממש וגם פרוס במקומות שונים לאורך ציר הדרך עם בסיסי פעולה ב'מוצא', 'קרית ענבים', 'מעלה החמישה' ו'נחלת יצחק' שבין 'קרית ענבים' לכפר הערבי 'קסטל' ששלט על מעלה הדרך ל'מוצא'. הערבים היו פרוסים בכפר 'סאריס' (זו 'שורש' של היום) וגם בכפר 'דיר-איוב' מעל 'באב-אל-ואד', שאיננו כיום. בואכה ירושלימה ישבו להם הערבים בכפר ה'קסטל', מעל מוצא ותקפו משם מדי פעם הן את 'מוצא' וגם כמובן את השיירה שהייתה מטפסת לאיטה במעלה הר ה'קסטל' בדרכה ירושלימה. בין שני אזורים אלה היו לעיתים התנקשויות דמים. אי לכך, הייתה חשיבות רבה לקיומה היומיומי של השיירה של מכוניות המשא, אוטובוסים (חלקם משורינים) ומכוניות אחרות, שהייתה יוצאת כל בוקר מהשפלה לירושלים, וגם בכוון ההפוך. לעיתים עם תקיפה ערבית בדרך ולעיתים בלעדיה. משהגיעה השיירה לירושלים הייתה עוברת לה בדרך כלל ללא תקיפה ברוממה דרך מחנה יהודה עד לתחנת "אגד" ברחוב יפו במרכז ירושלים.
עמדתי אפוא על המדרכה, בכניסה לתחנת "אגד" ברחוב יפו בירושלים והמתנתי לבואה של השיירה מהשפלה. את מכוניתו של מפקד המחוז שניתנה לי לצורך פגישתי עם האורחים העמדתי על המדרכה ליד הכניסה לתחנת האוטובוסים. כשיצאתי ממנה חלף על פני מיודעי אברהם הויזמן, משערי חסד בירושלים בתלבושתו החרדית. הוא עצר לידי לחץ אותה בחזקה ולחש לי "אני כבר מגויס, בחי"ש, בגדוד 'מוריה'!". לא הופתעתי. הרי אני הייתי ה'שגץ' שחדר ל'ישיבה' שלו שבשכונת 'שערי חסד' והוציאו ל'תרבות רעה' בכך שגייסו ל'הגנה'. ברם, בכל זאת הייתה זו הפתעה עבורי שהוא התגייס במלואו לחי"ש. לא יכולתי לדעת באותו מועד שכעבור כמה ימים לאחר מכן הוא כבר לא יהיה אתנו לאחר הקרב שהיה על ה'קסטל'.
בינתיים הגיעה השיירה מהשפלה לירושלים לתחנת 'אגד' ברחוב יפו ומאחד האוטובוסים המשוריינים יצאו אהר'לה יריב ועוד אדם אחד שהציג את עצמו: "מיקי סטון!" ובלחש: "קולונל, צבא ארה"ב!" כך נפגשנו.
הושבתי את שני האורחים רמי המעלה שהגיעו במכונית ולקחתי אותם לפנסיון קטן ברחביה, שם הוזמנו עבורם מגורים לתקופת שהותם הקצרה בירושלים. לאחר שנתתי להם את הזמן הדרוש להסתדר הצעתי להם לקחת אותם לסיור בעיר.
אהרל'ה הציג אותי לפני האורח בתור "עוזרו של מפקד המחוז" (באנגלית זה נשמע יותר מכובד). בכך הוא אמר לאורח שאפשר לדבר ולשאול אותי שאלות באופן חופשי במהלך הביקור. מיקי סטון היה יותר תכליתי והעיר שהוא היה רוצה שתוצאת הסיור תשכיל אותו להבנה יותר טובה של הבעיות הצבאיות הקשורות בהגנת העיר. באופן זה הוסר הלוט לחלוטין עבורי לגבי מהות הביקור החשאי הזה. היה לי ברור אפוא – מה עלי לעשות.
ראשית חכמה לקחתי אותם לסיור לשם הכרות כללית בחלקה היהודי של העיר ירושלים, שכלל גם הסברים על "אשר לנו וגם לצרנו". בהמשך נסענו למחנה 'שנלר' בצפון העיר גובל בשכונות: 'מקור ברוך', 'גאולה' ו'כרם אברהם'. סיירנו איפוא בשכונות אלה ומשם נכנסנו למחנה 'שנלר' שכבר פונה מהצבא הבריטי ששהה בו בתקופת מלחמת העולם ה-2. אולם המקום טרם נמסר לנו למרות היותו ריק. הוא עמד להיות הבסיס המרכזי של ה'הגנה' בירושלים. משם לקחתי אותם לפנסיון 'צוקר' בבית הכרם שהיה בסיס לפלוגת חי"ש-מגויס של גדוד 'מוריה'.
משם נסענו לשכונת 'רוממה' לתצפית על האזור צפונה ומערבה לירושלים. לשם כך טיפסנו ועלינו על מגדל המים ב'רוממה', נקודת תצפית מעולה שנותנת מבט נקי על כל צפון ומערב ירושלים. מן הראוי לזכור ששכונת 'רוממה' וגם שכונת 'ליפתא' לידה, היו עדיין בחלקן הארי מאוכלסות בערבים שאמנם לא היו ממש פעילים נגדנו אבל גם לא נמנו על אוהדי התנועה הציונית.
נסענו משם לצפות על דרום ירושלים. זאת עשינו בטיפוס על מגדל המים ב'בית-וגן' וקבלנו מבט מלא על 'עין-כארם' ועל הכפר הערבי 'מלחה' בדרום-מערב ירושלים וגם צפינו לכוון חלק מאזור 'בית ג'אללה' ליד 'בית לחם'.
נסענו בחזרה מתוך כוונה להגיע דרך מרכז העיר לשכונת 'תלפיות', כשאנחנו מנצלים את הרישיון החוקי שהיה בידי להיכנס לאזורי הביטחון הבריטיים שירושלים הייתה מלאה בהם. כל זאת כדי שתהיה לנו תצפית טובה גם על מזרח ירושלים.
מאידך, הם קיבלו את עצתי שלא לעלות ל'רמת רחל' מחשש צליפות עלינו מהכפר הערבי 'צור-באחר'. כפר ערבי עוין שהיה מוכר לי היטב מתקופת היותי האחראי לתחנת הנוטרים בארנונה בשנת הגיוס שלי 1944/45. בעת הביקור שלנו בסביבת 'ארנונה' הומלץ לנו שלא לעלות בכביש המוביל מ'תלפיות-ארנונה' ל'רמת-רחל' אלא במכונית משוריינת מהחשש לצליפות מכוון 'צור-באחר', ממזרח לכביש המוביל ל'רמת-רחל'.
ביום השני לביקור הזה, ביקרנו לבקשת האורח בפעם נוספת, בתצפית על צפון מערב ירושלים ממקומות תצפית בחלק המערבי שלה בשכונת 'גבעת שאול' מערבה לירושלים. בכך קיבל האורח מושג די ברור על הבעיות העיקריות שלנו הקשורות בהגנת ירושלים. בהמשך היום השני בביקור הזה, משעות הצהרים ואילך הם הסתגרו עם מפקד המחוז ישראל עמיר והצוות שהוא אסף לפגישה עם האורח ואני הייתי משוחרר. אלא, שכאן נכונה לי הפתעה: האורח בנוכחות אהרלה בקשני לבוא אליהם בערב לפנסיון שלהם – לשיחה חופשית.
הגעתי אליהם לקראת השעה תשע לא לפני שדווחתי על כך לישראל במישרין לביתו. הוא עודד אותי לספר לאורח כל אשר ישאל אותי. "חשוב מאד שהאורח יקבל רושם אמיתי מאיתנו החיים כאן ואתה יודע את המלאכה הזאת. מה עוד שאתה מדבר אנגלית חופשי לחלוטין" ראיתי בכך משום הבעת אמון של הממ"ז ישראל עמיר, בי וביכולתי.
היה זה אחד הערבים המעניינים והקשים שהיו לי אי פעם.
ישבנו עד קרוב לשלוש בבוקר. השיחה החלה בשאלות עלי וקצת על משפחתי, עברה לנושאים הקשורים בלימודים, (אני כבר סיימתי שתי שנות לימוד מתוך ארבע השנים הדרושות לסיים את הלימודים בטכניון בחיפה ולקבל את התואר: 'אינג'ינר', בוגר הטכניון בחיפה, כאשר בינתיים התגייסתי כדי להקים מדינה). המשכנו בשיחה על חיי החברה של הנוער בארץ, החברות ב"הגנה", ארגוני הפורשים (לח"י ואצ"ל) ועוד. ממילא גלשה השיחה גם לפוליטיקה. מיקי סטון (דוד מרכוס) סיפר על עצמו שהוא בוגר 'ווסטפוינט' (האקדמיה הצבאית בארה"ב), אולם הוא נידב על עצמו מידע במשורה ובזהירות כדי לא לקלקל את הכיסוי שהיה לו בשמו המדומה 'מיקי סטון'. לא ניסיתי למשוך אותו בלשונו משום שכבר ידעתי שהוא קצין בדרגת קולונל בצבא ארה"ב ושיערתי שאין הוא רוצה לפרט על כך. מאידך, ארה'לה, שכידוע לא היה כבד פה, גם הוא לקח חלק פעיל בשיחה בכישרון ניווט בלתי רגיל. חשוב היה לשנינו שהאורח יקבל מושג – אפילו שטחי – על החיים האמיתיים בארץ וזאת מכלי ראשון הווה אומר: אנחנו.
בו בזמן לא היה לנו עניין שהוא יספר לנו על עצמו ו/או על ארה"ב. לשנינו הייתה הרגשה שהוא עלול להביך את עצמו במקרה כזה. לפיכך, נקודת המוצא שלנו הייתה שככל אשר הוא ידע עלינו יותר, בתור אמריקאי החי לו בארצות הברית, בצבא האמריקאי – ייטב לנו. עשינו אפוא כל מאמץ בכוון זה, בשיחתנו הארוכה עמו לתוך הלילה.

נפרדנו בשעת לילה מאד מאוחרת. הייתי מלא רשמים מן האיש מרמת הידע שלו ויכולת החדירה שלו לנושאים שהיו בודאי חדשים עבורו. הוא היה איש שיחה ממדרגה ראשונה עם חוש הומור בלתי רגיל ועם יכולת קליטה מעולה.
בשעת בוקר מוקדמת, כמה שעות שינה בלבד לאחר שנפרדנו, חזרתי ולקחתי את האורחים לתחנת 'אגד' בירושלים בדרכם בשיירה היוצאת לתל-אביב. נפרדתי מהאורחים מבלי לחשוב בכלל אם ומתי נפגש עוד פעם. הם יצאו בשיירה היוצאת לשפלה. לאמתו של דבר הם הגיעו בשיירה לקיבוץ נען או לחולדה, ומשם בתנועה חופשית לתל-אביב. ואילו אני, שסיימתי את המשימה שהוטלה עלי, חזרתי למטה המחוז. שם הייתי עסוק זמנית בפענוח הרשימות המוצפנות של ארגון חברי "ההגנה" בירושלים לקראת הלגליזציה והפיכתו לצבא של ממש. באופן זה באתי למשרד מטה המחוז יותר מאוחר, מאשר כרגיל בבוקרו של יום. כאן חיכה לי משה אורבך, קצין המנהלה של המחוז, שקבלני בשמחה עם סימן שאלה טבוע על פניו, בבחינת: "איך היה?" מסתבר שבירושלים הדבר הסודי ביותר זה בדרך כלל נחלת הרבים. בכל אופן כמעט כולם במטה המחוז ידעו שיש "מיקי סטון" מאמריקה שהוא האורח החשוב שבא לעזור לנו להקים צבא ושאני יצאתי לפגוש בו וללוות אותו.
* * * * * *
מיקי סטון שהה בארץ זמן מה נוסף, חזר לארה"ב והגיע ארצה בפעם נוספת לקראת 'הפוגה א' בחודש יוני 1948. הפעם כבר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ארבעה חודשים מאז היה בארץ בפעם הראשונה. כמה ימים לפני כניסת 'הפוגה א' לתקפה ביום השישי 11 ביוני 1948 בשעה 10 בבוקר – הוא מונה על ידי בן-גוריון לפקד על כל הכוחות הצבאיים שלנו במובלעת ירושלים. דרגתו הייתה "אלוף". היה זה המינוי הראשון של 'אלוף' בפיקוד צה"ל. המצב בחזית ירושלים לא היה מלבב כלל וללא ספק מינוי של קצין מקצועי ברמתו של 'מיקי סטון' היה צריך לתת תנופה לכוחות הלוחמים לשנות את המצב בשטח.
בליל יום השישי, לפני תחילת הפוגה א' – ביקר מיקי סטון אצלנו במטה המחוז בירושלים. פגשתיו במקרה במסדרון במטה המחוז, הוא הכיר אותי מיד והבליט את שמחתו לפגוש בי, כך לפתע מבלי שהיה מוכן לכך. לפיכך, הוא נטל יוזמה והציג אותי בפני 'מפקד המחוז', דוד שאלתיאל שעמד לידו. ההומור האמריקאי עשה את שלו ומיקי סטון, המפקד העליון בחזית ירושלים – הציג אותי לדוד שאלתיאל בלבביות יתרה בתור: "הישראלי הראשון שהוא הכיר באופן אינטימי בארץ בביקורו הראשון בארץ, לפני מספר חדשים…".
לאמתו של דבר, זה לא היה מדויק, כי את אהר'לה יריב הוא הכיר עוד לפני. אבל כך זה היה וזאת הוא אמר בהציגו אותי לפני מפקד המחוז. דוד שאלתיאל, שלא ניחן בחוש הומור, או בפתיחות ובלבביות מסוג זה. דוד שאלתיאל נדנד בראשו מתוך נימוס אירופאי מקובל – ולא אמר לאורח שהוא מכיר אותי כאחד מפיקודיו במחוז – ובכך נפרדנו.
מיקי סטון – דהיינו: האלוף דוד מרכוס – מפקד כוחות צה"ל בגזרת ירושלים, יצא ממטה המחוז בירושלים לאחר פגישתנו הבלתי צפויה הזאת בליל יום השישי ה-11 ביוני 1948 למפקדתו בבניין משטרת אבו גוש. לשם הוא הגיע ובלילה מאוחר יותר, כאשר הוא יצא אל מחוץ לבניין, הוא נורה ונהרג בידי זקיף ששמר במקום, אשר ירה בו בשגגה.

הגורל גרם לכך שהייתי אחד הראשונים שהכירו אותו ואשר פגשו בו וליוו אותו בבואו לירושלים ואחד האחרונים שפגשו בו גם כן בירושלים, לפני לכתו מאתנו – לבלי שוב.

יהי זכרו ברוך.
לא שכחתי אותך, המפקד!

דוד דניאל (מיקי) מרכוס
נןלד. 22 בפברואר 1902 ארה"ב,- נהרג 11 ביוני 1948 אבו-גוש, ישראל.
נודע גם בשם מיקי סטון; היה האלוף הראשון של צה"ל;
במקור קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור בסוף חודש ינואר 1948 כאחד מאנשי מח"ל על מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל ולסייע לו להתארגן כצבא של ממש ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה, הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה"ל.
מסופר בידי: יצחק (איצ'ה) גדיש

5 באפריל 2012

לזכרו של האלוף יהושע גלוברמן

לחברי העמותה שלום,
לפני כ-4 חודשים, ב-13.10.2011 נפטר חברנו יעקב בורשטיין. יהי זכרו ברוך.
אישתו אילנה העבירה לנו כתבה על אביה, האלוף יהושע גלוברמן המובאים כאן.
רומק פיין

חברים, ידידים ומשפחה

הדברים שלפניכם מובאים מתוך תוכניתו של מושיק טימור – תוכנית "שישי אישי – מועדון חברים" המשודרת ברדיו בימי שישי החל מחצות. דברים אלו שודרו ב-11.2010 בהם אני, אילנה, מדברת על אבי.

יהושע נולד ברוסיה ב-1905 בעיירת קלנקוביץ למשפחה מרובת ילדים – 9.
אביו, שלמה, היה סוחר בעצים, מעמד כלכלי טוב. מחד סבא שלמה היה איש דתי מסורתי, בעל רקע וידע רחב ביהדות ובעל דעות מוצקות בנושאים שונים. מצד שני, היה מקורב מאוד לאנשי ההשכלה של אותם הימים.
בילדותו קיבל יהושע חנוך עברי בעברית ולימודי קודש אצל מלמדים, ולימודי חול קיבל מפי מורים פרטיים. אביו שלמה. הוא שהקים את ביה"ס בעיירה.
בעודו נער, הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר" והיה פעיל מאוד ב"החלוץ". פעילותו העלתה עליו את חמת השלטון והוא גורש מעיירת הולדתו לגלות בלנינגרד. פועלו לא נראה לשלטון של אותם הימים, לאחר המהפכה הבולשביקית. רדיפת השלטונות נמשכה גם בלנינגרד, ועל כך נאסר ונידון לגירוש לסיביר.
אביו שלמה חשש לחייו, פן לא ישרוד את הגלות הקשה, החליט כי עליו לנסות ולבקש עבורו גירוש מרוסיה. הוא פנה לאשת גורקי, פשקובה, שהייתה מקבוצת אנשי ההשכלה ומידידותיו, בכדי שתעזור ליהושע להיות מגורש מרוסיה ולא להגיע לסיביר. אכן, הדבר עלה בידיו ופשקובה הצליחה לסדר את גרושו מחוץ לגבולות רוסיה, אולם, עליו הוטלה האחריות להעלותו על אוניה באודסה (אביו אינו מצליח להפרד מבנו).
יהושע מגיע לא"י ב-1925 ומצטרף לקבוצת גדוד העבודה בעין-חרוד. משם נשלח לירושלים אל פלוגת "החוצבים" לכבוש עבודה במחצבה. כאן מתבלט יהושע כדמות מרכזית. עבודת החציבה הייתה קשה פיזית והתנאים בפלוגה קשים מנטאלית. כבר בירושלים מתחיל את פעילותו ב"הגנה".
כאשר הפלוגה מתפרקת, יהושע וחברתו בריינה עוברים עם קבוצת חברים לקיבוץ יגור. יהושע מוצא את מקומו בענף הפלחה ומגביר את פעילותו הבטחונית, קודם ביגור עצמה ולאחר מכן עובר לפעילות בישובי הסביבה כמפקד גוש זבולון. יהושע מפתח תוכנית וגישות טקטיות שלא היו מורגלים להן, כמו יציאה אל מחוץ לגדר הישוב, על מנת לשבת את תוכנית האויב. גישה זו נחשבה חדשנית בשנות המרד הערבי, 1936-1939, ולאחריו פלוגות הלילה של וינגייט, שהיו בני טיפוחיו. כך ראה יהושע את יישום רעיונותיו.
עם פירוק הפו"ש (פלוגות השדה), היה בין השלושה שהקימו את הפלמ"ח. יהושע היה מעורב ונמצא בכל צומת פעילות והתרחשויות של אותם הימים. טביעת רעיונותיו ואישיותו טבועה בכל אחת מהצמתים.
יהושע היה מטבעו איש חינוך. הוא ראה בחינוך הנוער חשיבות מרבית להכשרת הצעירים לקראת הימים שיבואו בהכרעה על אי"י, "אם רוצים להצליח יש להתחיל מבעוד זמן", וכך הקים את החג"ם – חינוך גופני מורחב, את הגדנ"ע, מסגרת הקיימת עד היום, הכין תוכניות חינוכיות עבור בני הנוער התיכוניים. שימש כראש לשכת ההדרכה במטה הכללי.
עפ"י דברים שנאמרו על יהושע (דב תמרי, גלילי, בוגנר, דורי), אפשר למקם אותו: "אחד מהוגי הדעת והאינטלקטואלים ב"הגנה". הוא היה האיש אולי האוניברסאלי ביותר, אם לא הגדול שבהם" (מבלי לפגוע באישים אחרים של התקופה).
יהושע, איש המעשה, מאז פיקד על חניתה, כראש לשכת ההדרכה במטה הכללי וכמפקד ת"א, בלט יהושע בחשיבה מעמיקה, ייחודית ויסודית.
תוכניות שהכין משמשות כבסיס לתורת הלחימה של צה"ל גם היום. היה מפקד גליל תיכון (עתלית, זכרון, שפיה, עמק חפר עד תל-אביב). אחד התפקידים החשובים עבורו – העלייה לחניתה כמפקדה הראשון.

חניתה
מונחת לפני תמונה של יהושע מימי חניתה, עומד בחצב המפקדים המוקפת אבנים, למותניו חגור אקדחו והוא מעיין במסמכים אשר בידיו, לקראת המפקד העומד להיערך. יהושע מכין עצמו לקראת פקודיו בכובד המשימה המוטלת עליו.
משה כרמל כותב על אותה תקופה בחניתה כך: "כל מי שחי בחניתה בתקופה ההיא, כאשר אמו עומדים בפני משימות של השמדה, כל מי שחי אז במקום נידח זה, המלא הוד גבורה, אין להעלות על הלב את זכרה של חניתה תחתית בלי שיהיה הדבר משולב בזכרונו של יהושע". כמפקד המקום, הוא היה שם, מפקד, מדריך, מרצה, אב אח, איש המלכד סביבו אנשים, עם נכונות למסירות נפש".
יהושע היה איש צנוע, עצור, יסודי מאוד. אהב מסיקה, בעל שמיעה מצוינת, אהב אמנות. אוטודידקט, קרא אנגלית, צרפתית, גרמנית, מרצה מרתק ומבוקש כמעט בכל רמות הקורסים בג'וערה, שם היה מרצה.
על יהושע הוטלו מטלות נוספות כמו בש"י – שירות הידיעות של ה"הגנה".
נסיעה מוזרה באותם ימים – השליחות לטהרן. בעיצומה של מלחמת העולם ה-2, ב-1943, התארגנה ע"י ליגה לידידות בריה"מ ו"מגן דוד אדום" משלחת תרופות וחומרי ציוד רפואי לצבא האדום. מחצר "מגן דוד אדום" בתל-אביב, יצאה שיירת אמבולנסים (10 במספר) והגיעה לטהרן.
יהושע ניגש לדוכן עיתונים ולקח עיתון ברוסית שעל חצי מעמודו הראשי התנוססה תמונת אישה עם ששת מבניה, כאשר היא מקבלת את אות הגבורה – "האם הגיבורה של בריה"מ". הוא מזהה את אחותו הבכירה, שעמה שנים ארוכות לא היה קשר. התרגשותו הייתה עצומה. כמו כן הוא מוצא בדוכן את הספר המקורי "אנשי פאנפילוב", שהפך עם השנים לספר חובה של הפלמ"ח.
בנוסף, היה יהושע מעורב בתוכנית הנקראת "מצדה על הכרמל".

הנצחה
בית הספר היסודי "בית יהושע" הממוקם בנשר.
בסיס הטירונים בניצנים נקרא "מחנה יהושע".
במרומי הכרמל, בסביוני דניה, רחוב אלוף יהושע גלוברמן.

אני בחרתי את הרחוב, עם הנוף המדהים, כאשר כל עמק זבולון ועמק עכו פרוס לפנינו כעל כף היד. הבחירה לא הייתה מקרית אלא מכוונת. יהושע היה מפקד גוש זבולון, והנה הוא לפנינו.
באופק ניצבים שרשרת הרי הגליל המערבי על ישוביה וגם חניתה נראית ברור ביום בהיר.
יהושע עמד לקבל ולהקים את חטיבת "גבעתי" ובדרכו מירושלים לתל-אביב נרצח.
יום נפילתו: ב-8.12.47, כ"ה בכסלו תש"ח. הובא לקבורה בקיבוצו – יגור, בלוויה רבת משתתפים.

יהי זכרו עמנו באהבה
אילנה בורשטיין-גלוברמן

דבריו של דוד גילת בטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

כבוד נשיאת קרן ירושלים, הגב' רות חשין, כבוד יו"ר עמותת גדוד מוריה, רומק פיין, משפחת בלומפילד, חברים ואורחים נכבדים.

אני עומד כאן היום נרגש ונפעם מעצם המאורע שאנו מציינים, הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר הנופלים בחטיבת עציוני, שלחמו ונפלו בקרבות על ירושלים; לוחמים, אשר, מסיבות היסטוריות, עלילות גבורתם ושלל הקרבות שלהם לא סופרו, או אולי נכון יותר לומר לא קיבלו מספיק דגש בלימודי ההיסטוריה של תולדות המדינה והמערכה על כינון בירתה ההיסטורית.

הסיפור הוא סיפורם של מתנדבי חיל השדה (החי"ש) הירושלמי, אשר גויסו לאלתר מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל ביום כ"ט בנובמבר 1947, ולחמו בנחישות ולא הירפו עד שוך הקרבות.  בעמוד הראשון בסיפרו תשעה קבין שיצא בהוצאת מערכות, מביא הסופר יצחק לוי (לויצה), את עדותו של שמואל גוטליב (אז בן 19), אשר פיקד על כיתת חי"ש שגויסה ב- 30 בנובמבר והוצבה ליד המרכז המסחרי בצפייה למתקפה הערבית, מתוך עדות (שנמצאת שבארכיון צה"ל) שניתנה בסמוך לאחר הקרבות:

"היינו כעשרה איש, מצויידים באקדחים, רימוני יד וסטן אחד או שניים. ההוראות שקיבלנו היו לפתוח באש אם נותקף על-ידי מזויינים. האנשים לא היו כיתה אורגנית ואני לא הייתי מ"כ שלהם"

האנשים הצעירים האלה הבינו שבגופם ובנפשם הם קובעים את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ירושלים. "זוהי מלחמת העצמאות" כתב אז ביומנו, משה סולומון ז"ל – מפקד פלוגה בגדוד החי"ש הראשון של ירושלים, הוא גדוד מוריה, אשר כעבור זמן נפל בקרב ניסיון הפריצה לשער יפו.

האנדרטה הזאת, והטקס הזה שיש לנו הכבוד להיות נוכחים בו, הם סגירת מעגל של אותה קבוצה של צעירים, אשר התחילה את המלחמה כאן, סמוך לטחנת הרוח שליד ימין משה, כפי שמעיד שמואל גוטליב ז"ל בעדותו המצוטטת בספר תשעה קבין:

"הייתי צריך לעמוד בבחינה ב- 2 בדצמבר. אולם לא ניגשתי לבחינה כיוון שנקראתי בשל ההתפרצות במרכז המסחרי. הורידו אותנו באוטובוסים לבית ההסתדרות…. בבית ההסתדרות ארגן אותנו שמואל מטות שוב, לפי המבנה שקיבלנו באוטובוסים. "חומשנו" [במרכאות] במקלות, דליים,  סחבות וכלי נשק מועטים וקיבלנו הוראה להגיע לימין משה. …. ליד מלון המלך דוד עצרונו שוטרים בריטיים שחסמו את הדרך. על פי פקודתו של שמואל מטות בצענו הסתננות יחידים לקרבת טחנת הרוח שליד ימין משה, ומשם התקדמנו למרכז המסחרי…"

אולם סגירת המעגל אינה רק במיקום הגיאוגרפי כמובן. סגירת המעגל היא בראש ובראשונה של חיילי גדוד מוריה וחיילי חטיבת עציוני, שזוכים היום להנצחה כפשוטו – להיות חלק מהנוף הנצחי והקסום של ירושלים. כפי שראוי להם.

הדור ההוא של אותם הצעירים, אשר בזכותם אנחנו יכולים לעמוד כאן היום ולהשקיף על העיר העתיקה,  הולך ונעלם, ואלמלא קמו חברי העמותה והנציחו את פועלה של החטיבה בשלהי חייהם, בתחילה בספר שכתב הסופר מאיר אביזוהר ז"ל, וכעת בפסלו של האומן גדעון גרץ, היו הדברים שוקעים בתהום השיכחה.

הדחף הזה של אנשי עמותת ותיקי גדוד מוריה, ובראשם היו"ר רומק פיין, להגיד לעולם ולדור הבא, אינו רק יעוד אישי –  בבחינת "והגדת לבינך", שהיא מצווה גדולה בפני עצמה, אלא גם מילוי חובה מוסרית כלפי אלה שהיו ונלחמו איתם,  אך לא זכו ליהנות מפרי האדמה שעליה מסרו את נפשם, וכלפי אלה שכבר הלכו לעולמם.

ובהקשר זה,  אני רוצה לספר לכם על סגירת מעגל אישי שלי, הרגע, כאשר אני עומד כאן לפניכם ונושא דברים. הקשר שלי  לעמותה הוא ביטוי לניסיון שלי למצוא את דרכי אל אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל – הוא עד מס' 25 בספרו של לויצה, אשר נפטר בדמי ימיו, כשהיה  יועץ כלכלי לשגרירות ישראל בלונדון. אני, בנו השלישי,  הייתי אז בן כחודשיים ולמעשה לא הכרתיו מעולם, אך סיפור חייו המרתק השזור בעבותות ובנימים דקים בביוגרפיה של מדינת ישראל, מן הראוי שיוזכר ויסופר.

שמואל גוטליב נולד בפולין ב- 13 בנובמבר 1928, ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 5 בשנת 1934. הוא נחשב לתלמיד מבריק בבית הספר היסודי תל נורדוי בתל אביב ובגמנסיה הרצליה, אותה סיים בשנת 1945, בהיותו בן 17. עוד קודם לכן, בשנת 1943 בהיותו בן 15, הצטרף לארגון "ההגנה" ועם סיום הגימנסיה הצטרף להכשרה מגוייסת בקיבוץ מצובה. התקופה הייתה תקופת המאבק והמרי, ושמואל השתתף באופן פעיל בפעולות ה"הגנה", ובעקבות "השבת השחורה" (29.6.46) אף נאסר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו לתקופת מה. לאחר שהתפרקה ההכשרה, החליט להמשיך בלימודים, והוא התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תש"ז (1946-47). אך למד 3 סמסטרים והנה פרצה מלחמת השחרור. כחבר הגנה ותיק נטל חלק פעיל כמפקד מחלקה, ואף השלים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל במחנה אליהו (דורה) בנתניה במאי 1948. הוא היה המפקד הצעיר ביותר ששירת בצה"ל (בן 19 וחצי), השתתף בקרבות רבים, ואף נפצע פעמיים, פעם אחת בקרב סן סימון, כאשר היה מפקד המחלקה שהחישה תחמושת למנזר ונפגע מרסיס (מאותו משוריין עירקי, המפורסם מהספר "יונה ונער" של מאיר שלו), ופעם נוספת כאשר עלה על מוקש לקראת סוף המלחמה, לאחר שהועבר לחטיבת "הנגב". הוא השתחרר בדרגת סרן במאי 1949 ביחד עם כל הסטודנטים ששבו ללימודים. לאחר שהשלים לימודי מוסמך אצל פרופ' פטינקין, החליט להמשיך את לימודיו בארה"ב. באותה עת נישא לאימי, עדה לבית גלברג (שנמצאת כאן היום), ויחדיו נסעו לניו יורק. בגיל 25 הוא השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, ואף החל לעבוד כמרצה שם, כאשר במקביל שימש כיו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים בארה"ב, ונתן הרצאות בפורומים שונים על המדינה החדשה. בארה"ב נולד לעדה ושמואל בנם הבכור דן (אשר לימים נפל במלחמת יום הכיפורים). שמואל ועדה שבו לישראל ב- 1955, ואז עבד שמואל במשרד האוצר בעמדה בכירה. באותה עת נולד בירושלים בנם השני יונתן (הוא חבר בעמותה ונמצא כאן היום).  ב-1959 מונה שמואל ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בבריטניה, וביום 13 בנובמבר 1960, ימים ספורים לאחר שהודע לו על מינויו כציר כלכלי בוושינגטון, בגיל 32 בדיוק, נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי. לוי אשכול וגולדה מאיר ספדו לו בהלוויתו. עצם הסיפור הזה כאן בפורום הזה, היא סגירת מעגל אישי.

לסיום, אני לא יכול שלא להזכיר את פועלו של רומק פיין, שלאחרונה מלאו לו 90 שנה – יבדל"א,  אשר לא חסך כל מאמץ, ובאופטימיות נעלה, לא חדל להאמין ולו לרגע, שאנדרטה זאת תקום. הכוחות הנפשיים והפיזיים שיש לו להמריץ את הזולת לבצע את העבודה על מנת להביא רעיון לידי ביצוע מעוררים השראה. לי אישית אין ספק שאלמלא רומק לא הייתה קמה האנדרטה. רומק לא עבד לבדו ותודות גם למיקי כהן, יעקב יולוס, מוסה ירקוני ויסלח לי מי ששכחתי להזכיר את שמו.

אני סמוך ובטוח שהיום צופים בכם מלמעלה אבא וכל החברים שאתם מזכירים ג'ימי ויוסקה קבקר ועוד. כולם עומדים ומצדיעים לכם באחוות לוחמים.

כבוד הוא לי שיכולתי גם אני להיות שותף למאמץ, ולתרום מנסיוני בתחום המשפט בכל הקשור לכתיבת ההסכמים ולעבודה מול קרן ירושלים ומול האמן, גדעון גרץ, ואני מודה גם להם.
אחתום באיחולי  בריאות טובה וחיים ארוכים לכל חברי העמותה ושנתברך בשלום,

דוד גילת

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הנכם מוזמנים לטקס חנוכת "שלהבת עציוני" – יד ללוחמי חטיבת עציוני במלחמת העצמאות, שיתקיים ביום שלישי, 14 ביוני 2011 בשעה 18:00 בגן בלומפילד ברחוב דוד המלך בירושלים (התכנסות החל מהשעה 17:30).

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

 

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הסדרי הסעה:

לבקשת רבים תושבי מרכז הארץ, אנו מעמידים לרשות המוזמנים הסעה באוטובוס הלוך וחזור. אתם רשאים כמובן לבוא עם בני משפחה וידידים, העיקר שתודיעו בהקדם את מספר הנוסעים כדי שנשריין לכולם מקום באוטובוס.
ההסעה תצא לירושלים ממתחם תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בשעה 16.00 כדי להגיע למקום האירוע לא יאוחר משעה 17.30. האוטובוס יחכה לנוסעים בכניסה לנתיבי איילון (ליד המקום שהיה פעם מסוף אל-על).
אנו ממליצים מאד להשתמש באוטובוס במקום במכונית פרטית, במיוחד בשל בעיות החניה בירושלים, וכן בשל הפקקים בכניסה לעיר. באוטובוס יהיה נוח מאד והוא יגיע עד מקום האירוע. להערכתנו, הוא יצא חזרה לתל אביב לא יאוחר מן השעה 19.30.
התשלום עבור כל נוסע- 50 ₪.
לבאים במכונית פרטית מומלץ לנסוע דרך טלבייה, לרדת ברחוב ז'בוטינסקי ולהמשיך ישר עד החניה במשכנות שאננים.
אם בכוונתכם לעשות שימוש בהסעה, אנא הודיעו בהקדם לרומק פיין: טל: 03-6428574 (נייד: 0506-516526), פקס: 072-2313556, מייל: feinj@012.net.il , או במכתב: רח' אופנהיימר 12, רמת אביב, ת"א 69395.

נאום יו"ר ועד העמותה בטקס חנוכת אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

קהל נכבד, משפחות הנופלים, חברים וידידים – ברוכים הבאים: חלמנו חלום והנה הוא מתגשם.
אנו, ותיקי גדוד "מוריה", מצאנו לנכון להקים אתר זיכרון לגדוד מוריה ולחטיבת "עציוני" שרבים, רבים מלוחמיה נפלו במלחמת העצמאות.
חטיבת "עציוני" כללה שלושה גדודים: "מוריה", "מכמש" ו"בית-חורון", שלחמו בירושלים במלחמת העצמאות.
עם תום הלחימה ושביתת הנשק התפרקו הגדודים, מבלי שהונצח פועלם.
ב-1994 הקימונו את עמותת ותיקי גדוד "מוריה" על מנת לכנס בספר את פעולות הגדוד. מאיר אביזוהר ז"ל, מלוחמי הגדוד, התנדב לכתוב את הספר, שיצא לאור
כחמש שנים מאוחר יותר.
בגמר כתיבת הספר, וכהשלמה לו, התנדבה חברת העמותה, דיצה ארד ז"ל, אחותו של מוסה סלומון שנפל בניסיון פריצה לעיר העתיקה, לערוך רשימה של הנופלים
בחטיבה כולה. הופתענו ממספרם הגדול – 572 לוחמים. צרפנו את הרשימה לספר כחלק בלתי נפרד ממנו.
בהמשך, ראינו לנכון להקים אתר זיכרון לגדוד "מוריה" ולחטיבה כולה.
הוחלט שאתר זה יתבסס על פסל מרשים אשר ימשוך קהל רב של מבקרים ובמיוחד בני נוער שיקבלו הסבר על הלחימה הקשה בירושלים המבודדת ועל חלקו
של גדוד "מוריה" ושל חטיבת "עציוני" בלוחמה הזו.
עבדנו על הפרויקט כשלוש שנים. אני בטוח שתסכימו עימי שהפסל מרשים ביותר. 
אני מבקש להודות לכל מי שעזר לנו בהקמת האתר:
לאמן גדעון גרץ – שלחם גם הוא בירושלים במסגרת הפלמ"ח, שעצב את הפסל, דחף ללא לאות קדימה ומצא פתרונות לכל בעיה. בלעדיו לא היינו מגיעים למעמד
זה.
תודתנו נתונה במיוחד למיקי כהן, שללא עצותיו הנבונות והתערבותו הפעילה בכל המגעים עם עיריית ירושלים ועם הקרן לירושלים, לא היינו מצליחים להקים את
האתר.
כמו כן ל"קרן ירושלים" שעזרה וקיבלה על עצמה את ביצוע הקמת האתר.
וכמובן – אנו מודים לחברי העמותה שלא חסכו מזמנם ומרצם להגשמת ההנצחה.
טכס זה נערך היום במסגרת מצומצמת ואנו נקיים בזמן הקרוב טכס ממלכתי בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים וצה"ל. אנו מקווים שגוף ממשלתי ייקח על
עצמו ארגון טכס זה, שינציח את גדוד "מוריה" ואת חטיבת "עציוני", שכה רבים מלוחמיה נפלו על הגנת ירושלים – בירת ישראל.
אנו מודים לכל אלה שהגיעו היום לקחת חלק בחנוכת האתר.

רומק פיין – יו"ר ועד העמותה

אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

לחברי העמותה ולחברים בחטיבת "עציוני" שלום רב,

סוף סוף תם ונשלם. לאחר שהצלחנו לגייס את כל הסכום הדרוש, חתמנו, בעזרתם הנדיבה  של עו"ד יעקב יולוס ועו"ד דוד גילת (שניהם חברי העמותה), על חוזה עם הפסל גדעון גרץ וכן על חוזה בנפרד עם "הקרן לירושלים".

הפסל נבנה בסין בפיקוחו של גדעון גרץ ששהה במקום כחודשיים וחצי. לפני כחודשיים הגיע הפסל באנייה לנמל אשדוד ומשם לירושלים. לפני כשבועיים הוצב הפסל בגן בלומפילד , במרכז אתר הזיכרון של חטיבת "עציוני". הוא עשוי מתכת, חציו ברונזה וחציו נירוסטה ומתנשא לגובה של 4 מטר.

גדעון גרץ היה פעיל לא רק ביצירתו של הפסל אלא גם בהצבתו במקום המיועד. הוא פיקח על העבודה במשך מספר ימים עד גמר הביצוע. לאחר זאת ביקש שנקיים טקס חנוכת האתר לפני חזרתו לפירנצה, וכך עשינו.

הטקס התקיים ב-30 במרץ במסגרת מצומצמת, בנוכחות חלק מחברי וועד העמותה, מוזמנים מהקרן לירושלים, מהעירייה ומטעם האמן. סה"כ כ-40 איש. מיקי כהן, חבר וועד העמותה, ניהל את הטקס בצורה מרשימה. במהלכו נשאו דברים: הפסל גדעון גרץ, דן נימרן (מנכ"ל הקרן לירושלים) ואנוכי. דברי מצורפים מעבר לדף. עלי לציין שכולם התפעלו מהפסל. אני מצרף את תצלום האתר בגן בלומפילד.

בימים אלה פנו אלינו מלשכת ראש עיריית ירושלים בבקשה לקיים טקס גדול לכבוד חטיבת "עציוני". הקימונו וועדה של חמישה חברים מהעמותה, ובראשם יהודה מרגלית, שיתאמו עם העירייה את מועד הטקס ואת אופן עריכתו. בכוונתנו לשתף בו את משרד הביטחון, צה"ל (חטיבת "עציוני" החדשה), בתי ספר, תושבי ירושלים, ותיקי "ההגנה", ותיקי "עציוני", וכמובן – את חברי העמותה.

פרטים נוספים יועברו אליכם בזמן הקרוב.

בברכה

רומק פיין

יו"ר ועד העמותה

ורדה שמיר: ליווי להר-טוב

להלן סיפורה של ורדה שמיר על הליויי להר-טוב ב-26 בדצמבר 1947, בו נפלו חברינו שמואל תשבי, דב שיינבלום ואלדד קישוני. יהי זכרם ברוך.

ליווי להר-טוב

ורדה שמיר באנדרטה לזכר שמואל תשבי, דב שיינבלום ואלדד קישוני

האנדרטה לזכר אלדד קישוני, דב שיינבלום ושמואל תשבי

טקס קבורתם של הנעדרים מקרבות הקסטל

מצורף הדיווח של חברנו רס"ן (מיל') מוטקה אופיר מהטקס:

אזכרה ללוחמים בקרבות הקסטל – 30.11.2010

לידיעת חברי העמותה

ביום שלישי, 30 בנובמבר 2010, יתקיים טכס אזכרה לשלושה לוחמים שנפלו בקרבות הקסטל ומקום קבורתם לא היה ידוע.

היחידה לחיפוש נעדרים הצליחה לאתר את מקום קבורתם – הם קבורים בקבר אחים בהר הרצל.

הטכס יהיה רב משתתפים ויתחיל בשעה 13.00 בהר הרצל.

את העמותה שלנו ייצג מרדכי אופיר שהיה אחד הלוחמים בקרבות הקסטל.

אתם מוזמנים להשתתף בטכס.

בברכה,

רומק פיין

יו"ר העמותה

אתר הזיכרון לחטיבת "עציוני"

פסל זה יוצב  באתר הזיכרון לחטיבת "עציוני". הוא יוקם בעוד מספר חודשים בגן בלומפילד בירושלים, ויתנשא לגובה של ארבע מטר. האמן, גדעון גרץ, קורא ליצירתו – "שלהבת".

הפסל באתר הזיכרון לחטיבת עציוני

ד”ר דוד (דייב) קמחי ז”ל

 

 14.2.1928 – 8.3.2010

נולד בלונדון כבן תשיעי ואחרון לשרה ומונס קמחי שהגיעו לאנגליה מסנט גאלן, שוויץ. בילדותו חזרו הוריו לחיות מספר שנים בציריך שם למד בבית ספר שוויצרי, עד שובם לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה. עם תחילת ההפצצות על לונדון פונה בית ספרו לכפר באזור קורנוול שם חי ולמד עד 1943. כבן למשפחה ציונית הצטרף בשובו ללונדון לתנועת "הבונים" וב-1944 יצא להכשרה בחוות דייויד אידר. ב-1946 הוחלט בהכשרה לשלוח את דייב ללמוד חקלאות כדי להשתלב כאגרונום בקיבוץ אותו עמד הגרעין להקים (כפר הנשיא). דייב התקבל לאוניברסיטה העברית, קיבל מהשלטונות הבריטיים אשרת סטודנט לששה חודשים, עלה ארצה ב-30 בנובמבר 1946, החל בלימודי חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים והצטרף לארגון ה"הגנה". במאי 1947פגה אשרתו והוא נשאר בארץ כעולה בלתי ליגאלי. ב-29 בנובמבר 1947, שנה לאחר עלייתו ארצה, גויס כחבר ה"הגנה"  לגדוד הסטודנטים "מוריה" אשר לחם בירושלים. דייב נפצע ב-17 במאי 1948 בקרב על דיר אבו-טור ולאחר שחרורו מבית החולים חזר ליחידתו והשתתף בקרבות הקשים בהם השתתף גדוד מוריה.

בתום המלחמה, לאחר שנחשף במהלכה לקונפליקט הישראלי-ערבי, החליט לנטוש את לימודי החקלאות והחל ללמוד מזרח תיכון וסוציולוגיה. סיים ב-1953 תואר ראשון ושני בהצטיינות, ב-1970 קיבל תואר ד"ר ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית על מחקרו בנושא התנועה האפרו-אסיאנית. במסגרת מחקר זה למד 1969 במרכז ללימודי אסיה ואפריקה בסורבון בפריז (C.H.E.A.M.) .

בשנת 1953, עם סיום התואר השני, התגייס למוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, שם שירת 27 שנים. במסגרת זו מילא תפקידים שונים באגפי המוסד השונים, שוגר לשליחויות באפריקה, אסיה ואירופה ועמד בראשות אגפים בכירים.

בשנים 1980-1987 שירת כמנכ"ל משרד החוץ. עם פרישתו מונה כשגריר מיוחד של המדינה ובמסגרת זו נשלח למשימות מיוחדות בעיקר בארצות ערב, השתתף בוועידת מדריד ב-1991 ובעקבותיה היה חבר במשלחת הישראלית לשיחות המולטילטראליות והשתתף בוועידת מדריד השנייה בינואר 2007.

בשנים שאחרי שירותו הציבורי עסק בתחומים שונים: הקים את "המועצה הישראלית ליחסי חוץ" ושימש כנשיאה. יזם והוציא לאור את רבעון המועצה
Israel Journal of Foreign Affairs.. ב-13 השנים האחרונות שימש כסגן נשיא בכיר בחברת Millicom International Cellular, חברת תקשורת סלולארית בינלאומית מובילה שהינה חלק מקבוצת Kinnevik השוודית. שימש כיו"ר דירקטוריון מעריב בשנים 2005-2008, היה חבר בחבר הנאמנים ובוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, חבר בוועד הנאמנים של מכון טרומן בירושלים וחבר במועצת המנהלים של מרכז פרס לשלום. היה ממייסדי הברית הבינלאומית לשלום ערבי-ישראלי ופעיל מרכזי בארגוני שלום שונים.

לאורך השנים כתב מספר ספרים על המזרח התיכון ועל העולם השלישי, מאמרים שונים בכתבי עת אקדמאיים ובעיתונות הישראלית והזרה. בשנים האחרונות לחייו כתב טור קבוע ב"ג'רוזלם פוסט".

כדברי נשיא המדינה שמעון פרס במכתב תנחומים ששלח לרעייתו רותי:
"לעיתים קשה להאמין שסיפור חייו המגוון ומלא העשייה הוא סיפורו של אדם אחד".

עמותת ותיקי גדוד מוריה נפרדת בצער רב מדוד (דייב) קמחי ז"ל, שהיה אחד הלוחמים ב"מוריה" במלחמת העצמאות ואחד ממייסדי העמותה, ומביעה השתתפות בצער המשפחה. אנו מפרסמים באתר את זיכרונותיו (באנגלית) מהלחימה בירושלים.

דיצה ארד ז"ל

דברים שנאמרו ע"י רומק פיין לזכרה של דיצה ארד (סלומון) בעת הלוויתה:

בשמי ובשם חברי בעמותת ותיקי גדוד מוריה, ברצוני לומר כמה מילים לזכרה של דיצה.

אחיה של דיצה, משה (מוסה) סלומון, היה מפקד פלוגה בגדוד "מוריה". מוסה יצא בראש כוח לוחמים מהגדוד, בניסיון פריצה לעיר העתיקה. הוא נפגע קשה בקרב זה ולאחר ימים ספורים מת מפצעיו.

האבל על אחיה לא הרפה מדיצה לעולם. משנודע לה על הקמת העמותה של ותיקי גדוד "מוריה", ביקשה מיד להצטרף כחברה.

כשהוצאנו לאור את הספר "מוריה בירושלים בתש"ח", לא חשבנו לצרף לספר רשימה של החללים. למען האמת, חששנו לעשות זאת שמא נחסיר שמות ונשבש את הרשימה הכואבת.

יום אחד התקשרה אלי דיצה והציעה לערוך רשימה של הנופלים. לאחר התייעצות עם חברים בוועד העמותה, ניתן לדיצה אור ירוק. לאחר זמן מה, הסתבר לדיצה שאי אפשר לערוך רשימה של קורבנות גדוד מוריה בלבד, כי אנשים עברו מגדוד לגדוד, ועל כן החליטה לערוך רשימה של הנופלים מכל גדודי החטיבה.

דיצה, אישה מופלאה זו, בעלת מרץ וכוח עבודה אדיר, עבדה כארבעה חודשים על הרשימה. הכול בטלפון ובמחשב מהבית. לבסוף, הסבה את הרשימה לחוברת עם נספחים והסברים. החוברת חולקה בין כל חברי העמותה ונשלחה למוסדות רבים כגון: משרד הביטחון, צה"ל, ארגון חברי ההגנה ועוד. התברר שהרשימה מושלמת ומדויקת יותר מכל רשימה קיימת.

כאשר הסתבר לנו, חברי העמותה, שמספר הנופלים בחטיבה היה כה גדול – 572, החלטנו להקים אתר זיכרון לחטיבת "עציוני". אם האתר אכן יוקם, יהיה זה בזכותה של דיצה.

יהא זכרה ברוך.   

אפרים לוי ז"ל

 

בשלהי תשס"ט נפרד מאיתנו חברנו אפרים לוי.

אפרים היה בין המפקדים הראשונים שקבעו את רמת הלחימה של מתנדבי חיל השדה בירושלים. מקומו שמור בין ראשוני ובחירי מפקדי השדה שהציבו רף גבוה של דרישות, וידעו להיות מופת לפקודיהם.

אפרים סיים קורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" בתקופת מלחמת העולם השנייה בשנת 1943, בפיקודו של משה כרמל. בהיותו נוטר במשטרת הישובים העבריים J.S.P, התקדם לדרגת סמל והיה מפקד בסיס ביישובי אזור ירושלים ואיש סגל הפיקוד של "ההגנה".

בתקופת השלטון הבריטי, מלא אפרים מקום נכבד בסגל הפיקוד הבריטי שנתן בו את אמונו, וכן בקרב מתנדבי החי"ש. הוא הווה עבורם מודל להערכה ולחיקוי.

לפני עזיבתם של הבריטים, היה אפרים אחד מקבוצה מצומצמת של מפקדי פלוגות בחי"ש, אשר היוו את שלד הפיקוד העיקרי ערב הכרזת המדינה. קשה לתאר כיצד היו מתפתחים האירועים בירושלים ללא מסירותם המופלאה.

במסגרת פעילותו בגדוד "מוריה" בירושלים, עם פרוץ מעשי האיבה, פיקד אפרים על פעולות התגמול הראשונות  וביניהן פעולת תגמול על בית סוריק בליל ה- 27/12/47, וכמו כן שימש כסגנו של צבי סיני בפיקוד על פעולת תגמול בואדי ג'וז בליל ה- 25/2/48.

במהלך שנת 1948 התמנה אפרים לסגן מפקד גדוד בחטיבת מחוז ירושלים, ועם שחרורו מצ.ה.ל שימש בתפקידי ניהול שונים.

אפרים היה יו"ר ארגון חברי "ההגנה" בירושלים, וכן חבר ב-"עמותת ותיקי גדוד מוריה".

לאפרים שמור מקום של כבוד בלוח הלוחמים שהביאו להקמתה של המדינה.

רומק פיין, יו"ר העמותה.

שלום דרור ז"ל

מובאת בזאת כתבה על שלום דרור ז"ל, מאת אורי דרומי, שראתה אור בעיתון הארץ.

 

לחצו כאן לקישור ישיר לכתבה באתר "הארץ"

אנו מבכים את מות חברנו ללחימה, שלום דרור ז"ל, מפקד גדוד "מכמש", אליו השתייכו רבים מאיתנו בתחילת הלחימה בתש"ח,  גדוד אשר לחם בירושלים וסביבתה.

רומק פיין, יו"ר העמותה.

נח גולד ז"ל

נח גולד נולד בחיפה  ב-25/9/1929. הוא למד בביה"ס זיכרון יוסף בחיפה והיה בהכשרה בעין חרוד. הוא השתתף בקורס מפקדי כיתות בשפיה ומשם נשלח עם מספר מכ"ים נוספים כתגבורת לירושלים. לאחר שהיית ביניים בכפר יונה, עלתה התגבורת עם השיירה לירושלים כשההורים אינם יודעים היכן נמצא בנם.
נח שירת בגדוד "מוריה" בחטיבת "עציוני" והשתתף בקרבות רבים וביניהם : סן-סימון, קטמון, בקעה, רמת-רחל ודיר אבו טור.
הוא השתתף בסדר פסח שנערך ב"שנלר" עם בן-גוריון ב-22/4/48.
נח אהב את הארץ ולחם למענה.
אחרי מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ושרת בחייל האויר כחשמלאי מטוסים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים בחוליה טכנית בג'נין ובקבטיה. במלחמת יום כיפור היה בתובלה ובמסגרת זו חצה את התעלה. לאחר מכן עלה לרמת הגולן ושירת בצבא כחמישה חודשים.
היה קשור מאד לעמותת ותיקי גדוד מוריה והגיע עם רעייתו סוניה לכל המפגשים.
נח נפטר ב- 13/3/09 בחיפה כשהוא משאיר אחריו אישה, שתי בנות ושלושה נכדים.
חברי העמותה אבלים על חבר יקר ומסור, לוחם אמיץ ומפקד לדוגמא.
יהי זכרו ברוך.

צבי סיני ז"ל

 

צבי נולד ב- 12.09.1923 בברטיסלבה שהייתה אז חלק מצ'כוסלובקיה.
הוא גדל בבית ציוני. אביו, ד"ר גרשון סיני ואימו אידה לבית פוקס היו מורים ומנהלים של גימנסיה "תרבות". אביו היה פעיל ציוני שנים רבות וכן מנהל המשרד הארץ ישראלי.
ב-1938 הגיע צבי לכפר הנוער "מאיר שפיה" ושהה בו תקופה קצרה.
היות והיה צעיר מאד, לא הצליח להשתלב בקבוצות הבוגרים ועבר לכפר גליקסון.
כשעלו הוריו לארץ ב- 1940, עבר צבי לתל-אביב. הוא למד בבית ספר מונטיפיורי ועבד בעבודות שונות כדי לקיים את עצמו.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החליט להתגייס, אך מאחר והיה בן יחיד ובשל גילו הצעיר, לא ניסה להתגייס לצבא הבריטי, אלא למשטרת הישובים העבריים (נוטרים). הוא שירת במסגרת הנוטרות בדרגת קורפורל, אך את עיקר פעולתו הביטחונית עשה במסגרת ההגנה: הדרכה, שמירה, ארגון ואבטחת עלייתם של יישובי חומה ומגדל על הקרקע.
צבי נתמנה לקצין סיירים בש"י (שירות הידיעות) של נפת גלבוע ועמק יזרעאל והתגורר באוהל בקיבוץ בית השיטה ובכפר יחזקאל. במושב בלפוריה שבעמק הכיר את רות לבית סלצקי והם נישאו ב-1946 בבלפוריה. מאחר ולא היה יכול עוד להסתיר את פעילותו בהגנה, נאלץ לפשוט מדים והפך לאיש המנגנון. רכוב על אופנוע עבר בין הישובים, הדריך וארגן קבוצות נוער בידע והכרת נשק.
ב-1947 הגיעו רות וצבי לירושלים והוא החל ללמוד כימיה באוניברסיטה על הר הצופים. הם התגוררו בעטרות שם עבדה רות כגננת ומורה וצבי המשיך, רכוב על אופנוע,  בהעברת נשק לעטרות ונווה-יעקב ובפיזור הפגנות של ערבים במסגרת ההגנה. כשפרצה מלחמת העצמאות, הוא שירת בגדוד "מוריה" כמפקד פלוגה וכסגנו של מפקד הגדוד, זלמן מרט.
בדצמבר 1947 לחם בכביש רמאללה- לטרון, בינואר 1948 חיפש אחר סימני חיים של מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון, בפברואר 1948 השתתף בפעולת ואדי ג'וז ואבטחת הר הצופים ובאפריל 1948 בעת שחש לעזרתה של השיירה ל"הדסה" הר הצופים, נפצע באורח קשה. למרות פציעתו חזר לשירות ובמהלך החלמתו פיקד על מבצע "קדם"- ניסיון אחרון לכיבוש העיר העתיקה.
ב- 1.10.1949 גוייס צבי לצה"ל בדרגת סרן ושירת בצבא במסגרות פיקוד שונות. הוא סיים את שירותו כעורך ראשי של "מערכות" בדרגת סגן אלוף באפריל 1976. במסגרת שירותו, ואף לאחר שפרש, המשיך ללמוד. הוא סיים את פו"ם ואת בית הספר למדעי המדינה, עשה תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן בכלכלה ותואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים בכלכלה חקלאית.
צבי ערך חוברות הדרכה רבות בצה"ל, את ספר חטיבת "כרמלי" ואת ספר חטיבת "אלכסנדרוני" וסייע רבות למשפחות הנופלים להוציא ספרים וחוברות זיכרון להנצחת יקיריהם.

כותב מוסה ירקוני:
"פועלו של צבי בתקופת מלחמת העצמאות מאז ימיה הראשונים היה עבורנו מראה דרך הן מבחינת מסירותו והן בכושר הפיקוד שלו.
אנו זוכרים את לחימתו הראשונה כבר בדצמבר 1947 בכביש רמאללה – לטרון, השנייה – בינואר 1948 בחיפוש אחרי סימני חיים של מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון, עבור לפברואר 1948 בפעולת ואדי ג'וז והבטחת הר הצופים ופציעתו הקשה בחושו לעזרת השיירה להר הצופים באפריל 1948. כושר הפיקוד המעולה שלו התבלט מיד במבצעי "ההגנה"  טרם הכרזת המדינה והקמת צה"ל, וכל זאת בהיותו סגן מפקד גדוד "מוריה", הגדוד שלחם על הגנת ירושלים וכיבוש שכונותיה.
גדודנו חדל להתקיים בחלוף מלחמת העצמאות, אולם מסירותו של צבי לנושא הביטחון הלאומי היווה עבורנו מופת ודגם נאצל לחיקוי".

מוסיף רומק פיין:
הכרתי את צבי והערכתי אותו מאד. הוא אף עזר לנו רבות בהכנת החומר לספר מוריה.
בשם עמותת ותיקי גדוד מוריה, אני מבקש להביע את הוקרתנו לצבי ופועלו, ולהביע את תנחומינו למשפחתו .

מאיר אביזוהר ז"ל

השיירה להר הזיתים (מאת זכריה אלחנתי)

"ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב"

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים על פני ירושלים מקדם"

"ונקבע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד"

זכריה פרק י"ד – פסוקים ג' – ד'

שבט תש"ח. מאורעות הדמים מחמירים והולכים , וכל יום תובע קורבנותיו.

כ"א בשבט – שעה עשר בלילה. זה עתה סיימתי משמרתי ונפניתי לישון, להיכון למחר בבוקר, ל"ג'וב" הקבוע בימי שני וחמישי, והוא –  ליווי השיירות להר הזיתים, להטמנת גופות הנפטרים הנאספות בבית החולים "ביקור חולים".

לפתע, התפוצצות אדירה מחרידה את השלווה; המום מעוצמת ההתפוצצות, נים ולא נים, ועד מהרה נודע לי: "מכונית תופת התפוצצה ברחוב הסולל".  בנין ה"פלסטין פוסט" עולה באש. כיתת הצלה מתארגנת חיש מהר ונזעקת לפעולת הצלה.

שעת השינה חלפה ואיני יכול לעצום את עיניי. הבוקר קרב. שמועות מהלכות על מספר הקורבנות ותיאורי הנזקים המסמרי שיער. רוח חזקה מסייעת להתלקחות האש.

קמתי וחיכיתי לצאת שיירת ההלויות כמתוכנן.  השעה חמש ושלושים בבוקר. המשוריין (אוטובוס) כבר מוכן לצאת לדרך. שלוש חברות מצפינות בתוך בגדיהן סטן מפורק ללא קת, הן נכנסות למשוריין ראשונות, ואנו, שלשה בחורים אנשי ההגנה, נכנסים אחריהן. כל אחד מאיתנו מתיישב ליד אחת החברות. מתמקמים סמוך לאשנב המשורין כדי לאפשר תצפית מתאימה ולמנוע הפתעת המלווים מהתקפה של אספסוף ערבי.

מבית החולים "ביקור חולים", בשקט ובדממה, נישאות גוויות הקדושים והנפטרים ומונחות על אוטו משא. אנשי חברה קדישא עושים עבודת קודש, והמושג "גחשא" –  גמילות חסד של אמת – מקבל כאן מושג של קדושה אמיתית. תשע גוויות מוכנות לליווי למנוחת עולמים.

בהשתאות ובהערצה היבטנו על אנשי חברה קדישא שמילאו תפקידם במסירות ובדבקות בימי המצוקה ההם.  למרות שאחד מחבריהם נפל חלל בעת מילוי תפקידו בהר הזיתים, תוך כדי הטמנת הגוויות בהלוויה קודמת, לא נפלה רוחם ולא נרתעו מלהמשיך במלאכתם, חרף הסכנה.

השעה שש. השיירה זזה לכיוון הר הזיתים, דרך הר הצופים. ליד משטרת מאה שערים נילווה אליה משמר מזוין של "השילטון המנדטורי" – הניטרלי כביכול, אשר הוראותיו היו שעם שריקת כדור אחד, מצווים המלווים להחזיר את השיירה העירה; תפקידנו היה, כמובן, להתנגד בכוח לאפשרות כזאת, כאשר בידי כל אחד מאתנו סטן ומחסנית כדורים אחת, ובידי הבחורות מחסנית נוספת כרזרבה.

אנשי חברה קדישא הזקנים מלמלו מזמורי תהילים; הם שאלו לשמנו והתפללו בלחש לשלומנו. לא פעם היו עדים לעוז רוחם של חברינו. במו עיניהם ראו כיצד פוזרה כנופית ערבים גדולה על ידי לוחמינו, בהר הזיתים ובסביבתו.

בעוברנו דרך שיח' ג'ראח, השכונה הערבית הידועה בפורעיה, המשיכו אנשי חברה קדישא בתפילתם החרישית, ואנו – עינינו רתוקות לאשנבים על מנת למנוע התנפלות הקלגסים הערבים.  נוכחותנו במשוריין, בלי ספק, עודדה את רוחם של המתפללים.

השיירה ממשיכה בדרכה; אנו עוברים על פני הר הצופים, ולרגע פגה המתיחות. אנו מתקדמים לקראת "קבלת הפנים" בכפר א-טור, עוד כפר המוכר באיבתו לישות העברית.

המשוריין זוחל בדרך לא דרך; מבעד לאשנבים מתגלים פרחחים השולחים מבטי איבה; כאן אנו מוקפים מכל עבר ע"י האספסוף הערבי; אנו מוכנים לכל הפתעה. דומיה מסביב. השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הר הזיתים. בהגיענו למקום הקבורה, אנו קופצים ראשונים מן המשוריינים וכל זוג תופש עמדה. אנשי הבטחון המנדטורי נראים שלווים לגמרי, אך אנו, חיינו שלנו ושל אנשי חברה קדישא תלויים מנגד, וכאן היוזמה עוברת לידינו.

כאמור, שלושת הזוגות מצטרפים כל אחד לאחת החוליות של "חברה קדישא" – שלוש במספר, ובעת שכל חוליה עושה עבודת קודש וקוברת את הגוויות, אנו צופים מסביב.

מרחוק נראים כמה ערבים, כשראשיהם מכוסים בכפיות. משהתקרבנו לעברם, נתגלו הערבים כשרוביהם על כתפיהם. הקברנים המשיכו במלאכתם, באומץ לב שלא יתואר.

בת זוגי ואני לא גרענו עין מתנועותיה של הכנופיה. ההוראות היו ברורות; כל תנועה חשודה, תגרום זינוק לתוך אחד הקברים והשבת אש, בשעת הצורך.

הרוח מתחזקת והופכת לסערה; עוד מעט ותשא אותנו מי יודע לאן. טכס הקבורה נמשך כשעה, ואילו בשבילנו הפכה שעה זו ליום תמים; בכל רגע עלולה האש להתלקח.

 הטכס תם.  אנו חוזרים איש איש למקומו. דלת המשוריין נסגרת וניתן האות לשוב העירה.

איש חברה קדישא בעל זקן רב מידות, מחלק סוכריה לכל אחד וכך מתפתחת שיחת רעים.  ידידי, הצעיר מבין השלושה, מתלוצץ תוך כדי תצפית.

"הסכנה חלפה" הוא מכריז, עם עוזבנו את שיח' ג'ראח. המועקה התפוגגה.

למותר להוסיף כי כל תפקיד שהוטל עלינו מילאנו במסירות ובדבקות, אך תפקיד מיוחד זה, של ליווי השיירה להר הזיתים, השרה בנו רגש של גאווה על כי חלקנו כבוד אחרון לנפטרים.

רשימה זו מוקדשת למפקד הפלוגה מוסה סלומון ז"ל אשר כבדתי והערצתי.

ביטול ליווי השיירות להר הזיתים

לאחר ההתקפה הזדונית על "שיירת הדסה" בה נרצחו למעלה משבעים אזרחים, ביניהם רופאים, אחיות, אחים ועובדי בית החולים, בוטלו השיירות להר-הזיתים, ונפתח בית קברות זמני בשכונת שיח' באדר ע"י שכונת רוממה בירושלים.

זכריה אלחנתי.

ההתקפה הראשונה על גוש עציון – ינואר 1948 (מאת יהודה קוט)

מקובל היה לחשוב שהתחבורה היהודית לגוש עציון פסקה בסוף דצמבר 1947.

לכאורה לא היה חסר לגוש שום דבר שכן חלק מהתקשורת נעשה באמצעות מכשירי קשר, ובנוסף נחת מטוס פיפר במנחת ארעי לפחות אחת ליום. פלוגת הסטודנטים הגיע לגוש להתאמן, וכפי שנאמר לאנשים למשך שבועיים, אשר בפועל הוכחו לתקופה של שלושה חודשים ויותר. התעסוקה הייתה מחולקת בחלקה אימונים בנשק, ובחלקה הוקדש לשדאות וכו'. כמובן התבצעו סיורים מסביב לישובים חלקם הרחיקו עד למבואות הכפרים הערביים השכנים. למרות בידודו של גוש עציון ממקום ישוב גדול כגון ירושלים, כאשר נוצר הצורך בוצעה נסיעה מהגוש לירושלים, כפי שדני מס מפקד הגוש עשה זאת שבת אחת מוקדם בבוקר, לא נורתה לטנדר אף ירייה. גם כאשר יצאה שיירה של כלי רכב מירושלים לגוש, בפיקודו של בועז, חזרה זו בשלום משום שמפקד השיירה דאג לכך שהיא לא תשהה יותר מעשרים דקות מאז שהגיעה ועד לאחר פריקת המטען והתחלת הנסיעה חזרה. כך גם נקבע כלל לא כתוב שאין להשתהות בגוש יותר מעשרים דקות. זמן זה אינו מאפשר לערבים להתארגן ולחסום את הכביש. יש המספרים שכאשר עברה השיירה בדרכה חזרה דרך בית לחם לירושלים ירו ממנה כדי " להעיר" את התושבים. בינואר 1948 הוחלט כי יש לתקוף את התחבורה הציבורית הערבית אשר נעה בחופשיות בציר בית לחם חברון. יש אומרים שהייתה ידיעה מוקדמת על כך שהערבים מתכוונים לתקוף את הגוש, והייתה כוונה למנוע זאת מהם. לשם כך הרכיבו מתוך פלוגת הסטודנטים כיתה מוגברת שהייתה אמורה לתקוף את האוטובוסים החולפים מירושלים בדרכם לחברון.

מנחם ריצמן ["ריצי"] היה מפקד הכח שמנה 15 איש. יהודה קוט היה המקלען, שניים נוספים שצוידו בתת מקלע סטן תוצרת הארץ נשאו בנוסף שני בקבוקי תבערה ["מולוטוב"]. הכח יצא מקיבוץ כפר עציון לעבר הכביש, והתמקם ליד עיקול הדרך.

אוטובוסים שהיו אמורים להגיע מירושלים היו חייבים להאיט ובכך להיות יותר פגיעים. קרוב לשבע בבוקר בניגוד לצפי, עדיין לא נסע בכביש שום כלי רכב. לפתע הופיעה מכונית פרטית. ריצי' ירה ירית אקדח אחת וזה היה האות לפתוח באש. המקלע פגע ברכב שנעצר, שני אנשי "המולוטוב" השליכו את הבקבוקים פגעו ברכב אבל לא נדלקו. לאחר מכן פתחו בירי מהסטנים שלהם אל כיוון המנוע, לדבריהם הקליעים קפצו חזרה מהרכב. לפתע החל הרכב לנסוע מחדש.המקלען פתח באש מחודשת, אבל הרכב נעלם בעיקול הדרך.

ניתנה הוראה לחזור חזרה. הדרך חזרה אשר נראתה נוחה יותר עברה בין הגבעה הצהובה לבין חירבת זכריה. כאשר הגיעו קרוב לשביל המוליך לחירבה [ומשם לעין צורים] נפתחה על הכח אש מכיוון מזרח, ובו נראו ערבים חמושים. אליהו אלקלעי נפגע בכתף, האחרים הצליחו בחיפוי המקלען לעבור את הקטע הזה בשלום כאשר המטרה הייתה להגיע לקיבוץ רבדים. המקלען בהיותו איש שדה בעל ניסיון הצליח לדלג אחורה מסלע אחד למשנהו, כאשר מטח של שלושה ארבעה קליעים מלווים אותו בכל דילוג לאחור.לאחר שעבר את האוכף שממנו לא נראה כלפי האויב, התקבלה ההוראה לתפוס את חירבת זכריה ולהחזיק בה.

יהושוע מרכס ניהל את האש מגג בנין האבן היחידי שהיה. למקום קראו אז המסגד משום שכנראה שימש מסגד בתקופה שלפני שהערבים עזבו את המקום. לכל אורך הגג הייתה הגבהה של בערך 25 סמ' שיכולה היתה לשמש מעין מחסה. יהושע, למרות קריאה של כמה מהלוחמים להיזהר עמד מלוא קומתו יותר מפעם אחת ולמעשה שימש מטרה. באחת הפעמים נפגע מכדור בלב. יהודה קוט ועוד שניים הורידו אותו מהגג אל פנים המסגד. מלותיו האחרונות כאשר יהודה קוט החזיק בו היו "תמשיכו,תמשיכו,תמשיכו", ולאחר מכן החזיר נשמתו לבורא. במהלך חילופי האש, נפגע הרי קלפטר, לימים צבי אייל, מכדור בזרוע. יהודה קוט חבש אותו ובכדי להרגיע אותו אמר לו "ראה זה נכנס ואפילו לא יצא" – במילים אחרות אל תיבהל. יהודה נתן לו רימון ושלח אותו לקיבוץ רבדים להמשך הטיפול. לאור העובדה שהאנשים נשארו פורמלית בלי מפקד, נתן יהודה לנתנאל לירם את המקלע,שבו היטיב לצלוף [לימים נתנאל השתייך ליחידת הצלפים של ירושלים]. האש פסקה כאשר יחידת הפלמ"ח תקפה את הערבים הסועדים והללו החלו לברוח חזרה למקומות מהם באו. מאותו יום הועברו הסטודנטים שהיו בכפר עציון לחירבת זכריה, ובכך הפכו את המקום למחנה צבא מנותק מנוהלי החיים של הקיבוץ.

יהודה קוט.

ד"ר ראובן וולובסקי ז"ל

לידיעת חברי העמותה,
לפני שבועות מעטים הלך מאיתנו חבר ולוחם בגדוד, ד"ר ראובן וולובסקי, מדען במכון ויצמן.
הכרתי את ראובן והערכתי אותו מאד. ראובן חלה לפני כ-20 שנה ועתה נגאל מיסוריו.
בשם חברי העמותה ברצוני להביע את השתתפותנו בצערה של חיה, רעיתו של ראובן, ובצער כל המשפחה.

מצורפים דברים לזכרו שכתב חברנו אביבי יבין.

יהי זכרו ברוך,

רומק פיין, יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה.

ידידי ומפקדי ראובן וולובסקי

הלך מאתנו, מחיהלה ומהמשפחה, אדם יקר ומדען אציל נפש, לאחר שנים של מאבק קשה במחלה אכזרית. אנצל הזדמנות זאת לספר לכול על אומץ לבו ומנהיגותו בימים הקשים של המצור על ירושלים, כי אז הכרתיו לראשונה.

בתחילת חודש מאי של 1948 נשלחתי למשלט הקסטל, ששלט על הדרך לירושלים הנצורה. המינוי שלי היה של סגן מפקד המחלקה, כשהמפקד היה ראובן וולובסקי, שזמן מועט לפניכן עבר קורס קצינים. לא אשכח את הפגישה הראשונה ואת הסבריו של ראובן שאמר, "הקסטל עבר מיד אל יד בשבועות האחרונים. לפני מספר ימים הוא נכבש על ידי יחידת פלמ"ח, ובקרב נהרג גם המפקד הערבי עבד אל קאדר אל חוסייני. עלינו להחזיק בקסטל בכל מחיר, כי הוא שולט על דרך האספקה לירושלים. יש לנו בעיות רציניות במשלט. המחלקה מורכבת חציה מגברים שגויסו על ידי המשטרה הצבאית שהבטיחה להם שיחזרו בערב לביתם. כעשרה מהם נמלטו העירה בימים האחרונים, ואני חושש שכולם יברחו בקרוב. החצי השני הם אנשי גח"ל, פליטי השואה, שהובאו לכאן ישר מאונית מעפילים. אנחנו מוקפים בערבים מכל עבר, ופרט לך ולי אין איש במחלקה היודע להשתמש ברובים ובסטנים שיש לנו. יתר על כן, האוכל דל וכל אחד מקבל שלוש פעמים ביום פרוסת לחם, תה עם מעט סוכר וכדור ויטמינים."

בהתייעצות שקיימנו קבענו שתי מטרות מיידיות: אימון "החיילים" בשימוש ברובה וברימוני יד והפסקת הבריחה מהמשלט. כבר באימון הראשון נוכחתי כמה ראובן צדק. בעיית עצירת הבריחה הייתה קשה יותר, ונראתה כמעט בלתי פתירה. החלטנו על צעד קיצוני שיכלול ענישה, חינוך, והקניית ההרגשה לחיילים שהמשלט אינו המקום הכי לא בטוח. התקשרנו למשטרה הצבאית בירושלים וביקשנו שיתפסו את אחד העריקים ויביאוהו למשלט. מייד כשהובא הוא הוכנס למערת הפיקוד כבול באזיקים, כשכולו רועד מפחד. מאחר שלא היה אז קוד משפטי צבאי (המדינה עדיין לא הוקמה) קבענו את העונש שיענה למטרות שהצבנו, וישים – כך קיווינו – קץ לבריחה. העציר קיבל שני רימוני רסק, פרוסת לחם ומימיה; אזיקיו הוסרו, והוא נשלח לבלות את הלילה לבדו בבאר שבוואדי שבין המשלט לגבעה שעליה שלטו הערבים. כשהוא רועד מפחד יצא מהמערה בה נערך המשפט וצווח שהוא נשלח לוואדי להיהרג. מיד הקיפונו כל אנשי המחלקה, כשרוביהם מכוונים אלינו. כיאות למפקד, ראובן לא נבהל. בקור רוח הוא שלף את אקדחו, כיוון אותו לעריק, וירד אתו לבאר. החיילים רטנו, אך הורידו את רוביהם. בחצות החליט ראובן שהמסר הועבר, ירד שוב לבאר וחזר עם העריק. מאז לא ערק יותר אף חייל. ישבנו במערת הפיקוד כשספלי תה ללא סוכר בידינו. "פנפילוב, המפקד המהולל של הצבא האדום, היה מצווה לירות בעריק", אמרתי למפקדי האמיץ. ותשובתו האופיינית כל כך הייתה, "מי רוצה בכלל להיות כמו הצבא האדום".

אביבי יבין

פרופ' יהודה ייבין ז"ל

לפני כשבועיים, ב-7 בנובמבר 2007, הלך מאיתנו חברנו היקר יהודה ייבין.
איש אשכולות היה יהודה, ידען גדול בתחומים רבים ופרופסור לפיסיקה באוניברסיטה העברית.
הכרתי את יהודה בגוש עציון לשם הגענו במסגרת פלוגת הסטודנטים לפני קרוב ל-60 שנה, בדצמבר 1947. הפלוגה נשארה בגוש יותר משלושה חודשים ונקשרו בינינו קשרי ידידות עמוקים.
בגוש הכיר יהודה את רינה קושניר, סטודנטית לביולוגיה, וקשר עימה את חייו.
יהודה נימנה בין מייסדי העמותה ומתווי דרכה, ותרם רבות לקידומה.
נזכור אותו באהבה לעד.

רומק פיין, יו"ר העמותה