טקס זכרון – חטיבת עציוני , תשע"ה – 2015
"שלהבת עציוני" \ דוד גילת
אנו עומדים כאן היום מול שלהבת עציוני,
הלהבה הגבוהה הזאת שפונה כלפי ירושלים של מעלה
ונטועה לתפארת בירושלים של מטה;
כאילו מבקשת לחבר בין השתיים וליצור את העיר שחוברה לה יחדיו.
השלהבת הזאת המסמלת עבורנו, עמותת ותיקי חטיבת ציוני ,
את הסיפור שלא סופר במשך שנים, ואשר רק בשנים האחרונות רואה אור.
הלהבה הזאת, כמו בשיר על נרות החנוכה, מספרת
סיפורים על דמים וכישלונות
על תרועות של ניצחונות
על קרבות של דרור
על עבר של עם
סיפורים על דור של צעירים עזי רוח
שפעם בליבם חלום,
חלום שהיה נצור בליבותיהם של דורות רבים של יהודים
ואותו ביטאו בכל שנה בסדר פסח –
החלום להיות בני חורין בירושלים.
סיפורים על גבורתם של לוחמים שנלחמו בחירוף נפש,
מלחמה קשה ועקובה מדם
למען הרעיון
למען החלום
סיפור על אנשים שהפכו את החלום למציאות –
היא המציאות בה אנו חיים היום.
אחד הקרבות הקשים והמכריעים בהגנה על ירושלים היה הקרב על קטמון.
בספרו "עם כלביא יקום מתאר חיים הרצוג כ"קרב עקשני", את הקרב בו השתתפו הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת הראל והגדוד ה- 4 של חטיבת עציוני.. על פי תיאורו, "הערבים [ שאף הם הבינו שמדובר במערכה מכריעה בגורל עתידה של ירושלים ], ערכו התקפות נגד נואשות וכולן נהדפו בהגיע תגבורת מעציוני. יעקב סלמן תיאר בספר ההגנה את הלחימה שניהל גדוד מוריה על קטמון ועל פריצת הדרך לשכונת מקור חיים הנצורה, תוך קרבות מבית לבית, עם עשרות רבות של פצועים והרוגים. את הלך רוחם של הלוחמים היטיב לבטא אליהו סלע, המוכר בשם 'רעננה': "אותה שעה ידענו היטב שנסיגה ממקום זה פירושה שירושלים לא תהיה עברית! "
אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל, היה מ"פ בגדוד מוריה, והיה בין הפצועים בקרב על סן סימון.
כמו הקרב על קטמון היו קרבות גבורה על כל צעד ושעל ברחובות, שאנו צועדים בהם היום מבלי דעת. לא ניתן להפריז בחשיבות תרומתם של לוחמי חטיבת עציוני לתקומתה של המדינה ושל ירושלים, ועלינו להוקירם ולספר עלילותיהם.
עמותת ותיקי חטיבת עציוני – גדוד מוריה פעלה, בין היתר, להוצאת ספר, הרימה האנדרטה שלפנינו, והשנה אנו חונכים את ה"מסבירן", שמסביר בתמצית למבקרים החולפים על פני הפסל את אשר הוא מסמל, את סיפורה של חטיבת עציוני המיתולוגית. ה"מסבירן" נושא את שמו של אחי ז"ל, דן גילת, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
כל הפעולות האלה נעשו עד היום ביוזמה פרטית ובמימון פרטי על ידי אנשים שמכירים ומוקירים את תרומתה של חטיבת עציוני, ואשר הצורך לספר את סיפורה לדורות הבאים בוער בעצמותיהם. אולם מעבר ליוזמה הפרטית, קיימת חשיבות עליונה להכרה רשמית של המדינה ומוסדותיה בתרומה של לוחמי עציוני בתש"ח.
אני רוצה לנצל במה זאת על מנת לבקש, ולקרוא לנוגעים בדבר לעשות צדק היסטורי לחטיבת עציוני, ולתת להם את המקום הראוי להם בפנתיאון הגבורה של לוחמי הקוממיות. יש לנו אתרי הנצחה, מוזיאונים ומרכזי מבקרים המתארים סיפורי גבורה עילאית בתולדות המדינה, כמו הקרב על גבעת התחמושת והקרב לכיבוש ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים. בדומה לכך יש לספר באתר מרכזי אחד את סיפור המערכה על ירושלים בשנת תש"ח, שהייתה מערכה עקובה מדם וסבל לאורך כמעט שנה שלמה. עיר שנלחמה למען המדינה והעם היהודי כולו וניצחה, במצור, בקרב, תחת מטר הפצצות ופיגועי תופת.
איתנו עדין אחרוני הלוחמים מתש"ח יש לנצל את הרגע האחרון הזה כדי לחזק את הסיפור והמורשת של המלחמה שהשאירה את ירושלים המערבית בידנו ואותה יכולנו לאחד עם חלקי העיר שנשארו בריבונות ירדנית במלחמת ששת הימים.
אני רוצה לסיים את דברי במילותיו של יוסי גמזו, מתוך השיר "בשערייך ירושלים":
ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי
משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!
ערב חג השבועות תשע"ה (2015–05–21).
גדוד מוריה במלחמת העצמאות 