ט. מערכה אבודה

1. הבריטים מפנים את הזירה

הבריטים הקדימו בשעות אחדות את פינוי העיר העתיקה. הם יצאו מן העיר ביום ה' 13 במאי בערב, ואת מפתחות שער-ציון מסרו למוח'תאר הרובע היהודי, מרדכי ויינגרטן. יציאתם יצרה מצב חדש לגמרי בין החומות. מעורבותו של הצבא הבריטי לא הורגשה בשום קטע אחר של הלחימה בירושלים כפי שהורגשה שם, לטוב ולרע.
לקראת סיום המנדט הכין המטה הכללי של ה"הגנה" תוכניות מגירה אחדות. אחת מהן שימשה מסגרת לתפיסת עמדות שהבריטים עמדו לפנות בירושלים. היא הוצאה מהמגירה ב-10 במאי, כאשר מטה המחוז העביר למפקדי הגדודים והחבלים פקודת מבצע ששמה "קלשון". לצורך העניין חולקה העיר לשני מרחבים, "קלשון דרום" ו"קלשון צפון", שרחוב יפו היה הגבול ביניהם.
הרובע היה תחום בפני עצמו ובעבורו הוכנה תוכנית מקבילה ל"קלשון", שמטרתה הייתה להרחיב את שטח השליטה היהודית ולהבטיח את הקשר עם מרכז העיר. תוכנית זו, "שפיפון" שמה, לא כללה השתלטות על החלקים הערביים של העיר העתיקה. התפרסות כזאת לא נחשבה בת-ביצוע מבחינה צבאית, גם לא רצויה מבחינה מדינית.
ערב צאתם של הבריטים היו ברובע כ-80 אנשי חי"ש שהשתייכו לגדוד "מוריה", ויותר מ-25 אנשי אצ"ל ולח"י וכ-50 אנשי שירותים, שכללו רופא ואחיות. הנשק היה מועט והתחמושת זעומה. לעומתם ניצב בירושלים המזרחית ובמבואותיה כוח אויב שהיה מורכב מ-600 חיילים ערבים מתנדבים, אשר קיבלו אימון צבאי במדינות ערביות. הם היו מאורגנים ביחידות של "חיל ההצלה" ושל ה"מוג'הידין" (לוחמי הקודש המוסלמים) ועם יציאת הבריטים יכלו יחידות אלו להיכנס לעיר העתיקה באין מפריע. יחד עם התושבים המקומיים, יתרונם היה מכריע גם לפני כניסת הלגיון הירדני, ואילו משעת כניסתם של חיילי הלגיון לעיר העתיקה – ב-18 במאי בשמונה בערב – גדל יתרונו של האויב בין החומות לאין שיעור. במצב זה היה הסיכוי של מגיני הרובע לעמוד נגד מתקפה ערבית – ללא קבלת תגבורת רצינית מבחוץ – אפסי.
כה מעט ידעו הלוחמים בתוככי ירושלים החדשה על המתרחש אצל חבריהם, לנשק מעבר לחומת העיר העתיקה, על עמידתם מול אויב עדיף במספרו ובעל יתרון לוגיסטי מכריע. חומות הפרידו בינינו לבינם, וספק אם לוחמי הרובע עצמם העלו בדעתם את אשר עמד לקרות להם בימים הבאים.

יום אחד של חג

רבים מוותיקי מלחמת העצמאות חוזרים ודאי ושואלים את עצמם מדי יום עצמאות: היכן הייתי אז, בשעת הכרזת העצמאות? מה זכור לי מהיום ההוא? כיצד הגבתי על האירוע ההיסטורי? אולם הלוחמים שהיו ב-ה' באייר תש"ח ברובע היהודי, כחיילים של הצבא העומד לקום, זוכרים בלי ספק את מסדר ההצדעה לכינון המדינה, שבו השתתפו כמחצית הלוחמים של העיר העתיקה. המחצית האחרת נשארה בעמדות. חיילי גדוד "מוריה" הפגינו את זהותם בחבישת הכומתה עם ציצית הצמר. מפקד המסדר קרא פקודת יום, שהכריזה על נכונות לעמידה עד הסוף. הוא הדגיש את ההכרח לחסוך בתחמושת.
בשעות הלילה שבו יצאו הבריטים מהרובע, ולמחרתו – יום העצמאות – יצאו מהארץ כולה, וחיילי הרובע הרחיבו את תחום שליטתם סביב סביב. הכול עבר בהצלחה מלאה, אולם באופק נראתה חשרת עננים מאיימת: כניסת הלגיונרים.
ביום השבת, ה-15 במאי, שרר עדיין שקט יחסי בעיר העתיקה. עדיין לא התברר מה יעלה בגורלה של שביתת הנשק בירושלים, שמועצת הביטחון של האו"ם הכריזה עליה והצד היהודי קיבל אותה. מפקד הרובע, משה רוסנק, הורה מכל מקום לאנשיו לא להיות הראשונים לפתוח באש. גם הערבים לא מיהרו לתקוף, אלא ניצלו את רוב היום לביצור עמדות ולהחשת תגבורת. אחר הצהריים הגיעו מג'נין חמישים לוחמים ערבים, והאויב נערך להתקפה.
למחרת, יום א' ה-16 במאי, בעשר בבוקר, החלה הפגזה. היא כללה מטחי פצצות תבערה, שגרמו לדליקות, אשר שימשו אות פתיחה למהלך קידום העמדות. השתתפו בו כמאתיים לוחמים ערבים. בצהריים תפסו אנשי האויב את מגדל הכנסייה היוונית ברובע הארמני וכוננו עליו עמדת מקלע. לפני כן החזיקו אנשינו במגדל, אולם פינו אותו בהתאם להוראת מטה המחוז. התוקפים ביצעו גיחות לתוך הרובע, הצליחו להשתלט על בתים יהודיים, בזזו והציתו אותם.
בהלה אחזה בתושבים. משלחת של רבנים באה אל מפקד הרובע ודרשה להפסיק את הלחימה ולהיכנע. העיד אחד התושבים, יוסף מזרחי: "תושבי העיר העתיקה התנהגו בפחדנות בלתי רגילה". הוא הוציא מכלל זה את הילדים, שהביאו אוכל וציוד לעמדות. גם נשים צעירות, חברות ה"הגנה", שמילאו תפקידי שירות ולחימה כאחד, הצטיינו באומץ לבן. אסתר צילינגולד, שעוד ידובר בה, נפצעה בקרב עם הבריטים. חוה קירשנבוים שהופקדה על ריכוז פליטים מקטעים שהפכו לשדה אש, לא היססה ושלפה אקדח כדי להשליט סדר. כך מנעה מפליטים להתפרץ אל מחוץ לנקודות הריכוז ולנוס מנוסת בהלה לעבר בניינים שחובה הייתה להשאירם מחוץ לתחום כל דיכפין, כמו בית-החולים "משגב לדך". הפליטים המטירו קללות על שלטון ה"הגנה" המוכן, כביכול, להקריב את תושבי הרובע, למען מלחמה לא להם.
מטה הרובע שלח מברק אחרי מברק – עשרים וארבעה במספר – למטה המחוז, ובהם דיווחים על הכורח לנטוש עמדות בגלל תחמושת שאזלה, על התרוקנות מלאי הפגזים והרימונים ובקשות לעזרה.
ביום ב', ה-17 במאי, הגביר האויב את לחצו ופתח בהתקפה כללית בשני ראשים. האחד התקדם ממערב כלפי רחוב היהודים, והאחר ממזרח, כלפי ישיבת "פורת יוסף".
האויב השתמש גם בלוחמה פסיכולוגית. רמקולים השמיעו אולטימטום: על היהודים להניח את נשקם עד לשעה 10:00 בבוקר. בהגיע שעה זו פתח האויב בהתקפה בקטע המזרחי, שבו נמצאת ישיבת "פורת יוסף", וכעבור זמן-מה נערכה ההתקפה העיקרית במערב, בקטע של "בית אבידן" ו"עמדת הצלב" שבכנסייה היוונית. חבלנים ערבים הניחו שם מטענים של חומר נפץ.
אז הרחיב האויב את מעגל ההתקפות לקטע הצפוני והצליח לפוצץ את שער הברזל, שהותקן בכניסה לרחוב היהודים, כדי למנוע חדירה לרובע מצפון. אחרי הפיצוץ באה הסתערות, אבל היא נבלמה על-ידי כיתת ירי בפיקודו של אברהם כהן. הסתערות נוספת נבלמה על-ידי בקבוקי מולוטוב, שהבעירו אש אשר חסמה מחדש את הכניסה מצפון לרחוב היהודים.
היו מגינים שהצליחו להרחיק מטעני נפץ מעמדות ולפוצצם במרחק-מה. במקומות אחרים נסוגו המגינים, אבל שבו ותפסו אותם מחדש. כך היה בישיבת "פורת יוסף". ניסן זלדס יצא עם שמונה מלוחמי "מוריה" להתקפת-נגד והצליח לפרוץ לשטח שנכבש יום קודם, בדרום רחוב חב"ד. התברר שאנשי האויב נטשו עמדות בקטע זה, כדי לבוז את בתי התושבים.
בינתיים הוקם בית-מלאכה מאולתר לייצור מוקשים ורימוני-יד, שנוהל על-ידי איש אצ"ל. עובדיו היו מורים ותלמידים תושבי הרובע.
בשעות אחר הצהריים ערך האויב הסתערות נוספת, השלישית ביום ההוא, והגיע עד רחוב היהודים. שם חדרו התוקפים לגן ילדים, שהיה ריק כמובן, והציתו אותו. התחולל קרב רימונים ומטחי אש מטווחים קצרים, ממבנה למבנה.
אחד הלוחמים, משה ברגמן, טיפס על גג בית-הכנסת קרלין, מצא שם שני לוחמים ערבים והטיל עליהם שני רימונים. חבריו הגיעו למקום עם מקלע, אולם האויב פוצץ את אחד מקירות בית-הכנסת וברגמן וחבריו נאלצו לסגת, כדי להיחלץ מהמבנה המתמוטט.
שניים מחיילי הרובע נלכדו בישיבת "פורת יוסף" לאחר שהאויב השתלט על חצר המוסד ומבואותיו, וחבריהם נסוגו. הנסוגים דיווחו על הלכודים, ומפקדם, ישראל לרמן, ששכב בבית-החולים לאחר פציעה, קם ממיטתו ואירגן מבצע חילוץ.
האויב התקדם ונסוג לסירוגין, וחבלנים משני הצדדים פוצצו מבנים. הקרבות נמשכו כל אותו ערב. ברדת החשיכה יצא לרמן בראש חולית סיור, לסרוק את גבולות הרובע סביב סביב לאור הדליקות. התברר שהאויב נסוג מרוב העמדות שהצליח לתפוס במשך היום. אחרי רדת הלילה הסתערו המגינים וכבשו מחדש את ישיבת "פורת יוסף" ואת בית תורג'מן. בגזרה הצפונית נבלמה הסתערות נוספת של האויב בעזרת בקבוקי מולוטוב. כיתה בפיקודו של סגן מפקד הרובע, מרדכי פנקס, הסתערה על "בית באדר" וכבשה גם אותו מחדש. בסוף הלילה תפסו מגיני הרובע את "בית לובינסקי" בצפון רחוב היהודים, סמוך לשער הברזל שפוצץ.
לפי מידע שאסף שירות הידיעות של המחוז היו לערבים ביום סוער הקרבות ההוא חמישה-עשר הרוגים. ביום הקודם נהרגו 12 אנשי אויב ו-29 מהם נפצעו. המגינים איבדו ביומיים אלה 5 לוחמים ו-6 אזרחים. 30 איש נפצעו.
למחרת, יום ג' ה-18 במאי, נהרגו עוד שני מגינים וארבעה נוספים נפצעו. אלה שנותרו ללא פגיעה היו מותשים עד מוות. על ניצחונות איש לא חלם כבר, רק פחד הכיליון, האימה שמא נפילה בידי אויב פירושה שחיטה, היא שדירבנה להמשיך ולהילחם למרות התשישות. חמישה ימים נמשכה ההתקפה הכללית וכל אותו זמן התקיים קשר בין העמדות באמצעות רצים, אולם היו שעות שבהן איבד המטה כל תקשורת עם הלוחמים.
לויצה, שהיה אז סגן מפקד "קלשון" צפון, סיכם את המצב ברובע ביום ההוא: "מי שקבעו למעשה את כוח עמידתו של הרובע היו לוחמים ומפקדים שצמחו מדי יום בעמדות, ושבו וגילו בעצמם כוחות נפש, תושייה והעזה. הם שנשארו בעמדות המזדעזעות מהתפוצצות מטעני נפץ והשיבו אש, כאשר האוויר רועש ורועד סביבם; הם שחילצו והצילו את חבריהם שנקברו במפולת הקירות; הם שסחבו פצועים תחת אש, אל מחסה קרוב; הם שהגיחו מדי פעם, מתוך העשן והאבק, כדי להמטיר אש ולעצור גל התקפה ערבי; הם שהשליכו רימוני-יד, והם שהזהירו את חבריהם מפני הרימונים והמטענים המושלכים לעברם… מיטב תכונותיו של לוחם מלחמת הקוממיות נתגלו בהם בשעות האיומות ההן: עמידה עיקשת עד אין קץ, הקרבה עילאית, השלמה עם המוות תוך מאבק עז על החיים". לא כולם היו כאלה, ציין לויצה, אולם הנועזים הדביקו בעוז רוחם את חבריהם.
הוא הוסיף שבמטה ידעו היטב כי יש גבול ללוחמת נואשים, וכי הגנת הרובע היהודי הגיעה לנקודה קריטית, שבה רק עזרה מבחוץ תוכל לעצור את ההתמוטטות.

2. מהלך פתטי

אייר תש"ח, ימי הפינוי הבריטי והכרזת העצמאות, יום רדף לילה ולילה רדף יום. אירועים שהיו אמורים לקרות לאור יום השתהו עד לחשיכה, ולהפך. עיכובים ושיבושים, התרגשויות ומתחים גרמו לבלבול זמנים. מתי החל המבצע שיתואר בהמשך? האם היה זה ב-14 במאי "או שמא היה זה ה-15, או אולי כבר ה-16? איש מהנמצאים לידי לא ידע את התאריך בדיוק. כנראה היה זה ב-16 בחודש," כתב אחד המשתתפים במבצע, שתת-פרק זה מגדירו כמהלך פתטי.
עמרם בן-צבי, שמונה אז לאחראי תחבורה בגדוד, סיפר כי ביום ההוא, ה-16 במאי, זומנו קציני גדוד "מוריה" לפגישה עם שאלתיאל. "שאלתיאל הוציא דגל ובקול נרגש נשא נאום נמלץ, שהנה אחרי אלפיים שנה יתנוסס הדגל העברי על חומת ירושלים – עיר דוד. הוסבר לנו שעלינו להשתלט על 'בית טאנוס' מול שער יפו. חיכינו לידיעות על אפשרות גישה. עמנו צריכה הייתה לצאת מחלקה של אצ"ל – כביטוי להשתלבותם במלחמה."
הצעד הראשון שבוצע ביום ההוא היה השתלטות על המרכז המסחרי, שבגבולו המערבי שכן "בית טאנוס", שם היה אמור הכוח להיערך לקראת הפריצת לשער יפו.
אפרים לוי, מ"פ במטה "קלשון" צפון, נקרא למחרת אל מפקדת המחוז ושאלתיאל הודיע לו, כי עליו לפקד על כיבוש שער יפו, וכי המחוז יקצה לו למטרה זו "כמה מחלקות שירצה."
למבצע הפריצה הוקצו ארבע מחלקות: האחת מהפלוגה המסייעת של "מוריה", מחלקה אחת של האצ"ל ושתי מחלקות של קורס מפקדי כיתות חי"ש. גורם ההפתעה אבד כאשר אחד מהנהגים טעה בדרכו בעת הכניסה לשטח ההיערכות, וחשף את רכבו לעין האויב הניצב על החומה. בקורטוב של אירוניה מרה אפשר לומר, כי מציאותו של אויב בעל כוח אש לא מבוטל, החולש על הכניסה דרך שער-יפו לעיר העתיקה לא הובאה כמעט בחשבון בשלב הראשון של תכנון המבצע.
אחרי הפגישה של שאלתיאל עם קציני "מוריה", יצא הכוח ממחנה שנלר לכיוון רחבת שער-יפו, אולם אחד האוטובוסים איבד את דרכו ברחובות המרכז המסחרי, ועד שהגיע לבסיס ההיערכות ליד "בית טאנוס" כמעט שעבר הלילה. הפריצה נדחתה ליום המחרת.
התוכנית הייתה לכבוש את מגדל-דוד דרך פשפש בחומה החיצונית של המצודה. תוכנית זו נולדה בעקבות מידע של הגיאוגרף דוד קלנר (עמירן), ששירת אז במחלקת התכנון של המחוז והיטיב להכיר את מסתרי העיר העתיקה. הוא מסר על פשפש ששער ברזל קטן היה בפתחו, ועל מדרגות לולייניות שהובילו אל פסגת המצודה. אולם, כפי שהתברר בעליל, תוכנית הפריצה לא הייתה בת-ביצוע, בין השאר משום שלא ניתן לדחוס כוח גדול כל כך לפשפש הצר ולכבש המדרגות הצר גם הוא.
על השתלשלות המאורעות מכאן ואילך, כתב בשבועון צה"ל, "במחנה", אחד המשתתפים במבצע, אורי אפשטיין: "התקבלה הוראה להישאר במרכז המסחרי ולא לחזור לבסיס, למרות שכבר היה ברור שהלילה אבוד. הלוחמים התפלאו, איש מהם לא האמין שהקרב ייערך לאור יום."
הדגל לא הונף על המגדל
הם לא ידעו אז שהפעולה לא בוטלה, אלא עמדה להתבצע בלילה הבא. הדחייה באה בעקבות מידע שהגיע למטה המחוז, על עוצמת האש של האויב שהיה מוצב על החומה. לכן פנה שאלתיאל למפקד חטיבת הפלמ"ח "הראל", יצחק רבין, וביקש שהפלמ"ח יתקוף את הר-ציון ויאלץ כך את האויב לפצל את כוחותיו השומרים על שערי העיר העתיקה. כמו כן החליט מפקד המחוז לתגבר את הכוח התוקף במשוריינים.
בעיתון הערב התפרסמה ידיעה שלפיה כוחות ה"הגנה" יצאו למרכז המסחרי כדי לתקוף את שער-יפו. החיילים שהמתינו בבית הנטוש שמול החומה טענו בלגלוג שהערבים – הנמצאים 300 מטר משם – קוראים גם הם "ידיעות אחרונות" ולומדים ממנו את משמעות תנועת המשוריינים של היהודים שהם רואים לנגד עיניהם.
עם רדת הלילה שבין ה-17 ל-18 במאי, יומיים וחצי לאחר הפגישה של שאלתיאל עם מפקדי "מוריה", החלה בבניין התעוררות: "נשמעו פקודות, מפקדי הכיתות ריכזו סביבם את אנשיהם, סקרו אותם, חילקו הוראות. ירדנו לקומת הקרקע והסתדרנו ליציאה… כולם שמחו להניע את אבריהם, לעשות משהו, לצאת מהחורבה הזאת. מוסה המ"פ (משה סלומון) בא לקראתי, זורח כולו ומלא ביטחון כרגיל (אז קראנו לזאת 'שוויץ' – מוסה היה ידוע כ'שוויצר') ואמר: 'זה שיא הכיף! מחר נטייל בחוצות העיר העתיקה! ואתה יודע מה זאת אומרת?' 'אתה מבסוט?' שאלתי שאלה רטורית. כל אחד היה יכול לראות כי מוסה מבסוט".
בשעה 23:00 נורו מה"דוידקה" שלושה פגזים לעבר המצודה. ה"ריכוך" הזה, ליגלג אפשטיין, היה סימן אזעקה לאויב שהיהודים עומדים לפתוח בהתקפה.
באותה שעה יצא המשוריין נושא הכוח הפורץ, מלא עד אפס מקום, עם המ"פ מוסה סלומון. עמו יצאו עוד שני משוריינים מצוידים בתותחים. המשוריינים עברו את "בית טאנוס", ופנו אל שער-יפו. חיילי האויב שעל החומה ומעברה היו ערוכים לקרב, עם האצבע על ההדק, והמטירו אש מיד עם צאת המשוריינים. הראשון נפגע והחל מיטלטל אנה ואנה, כאילו נהג בו שיכור. אחרי טלטולים אחדים הוא ביצע תפנית חדה, החל חוזר אחורה ונעצר.
מוסה סלומון, שפיקד על שלוש המחלקות, ישב במשוריין השני, אולם מכשיר הקשר שנועד לאפשר לו לתאם את מהלכי הכוח הפורץ לא פעל. מוסה פלט קללה עסיסית והורה לנהג לעקוף את המשוריין הפגוע. "הנהג של מוסה ניסה להסתובב ונעצר במקום," סיפר אורי. "קריאות מבוהלות נפלטו מפי האנשים: 'מה קרה?' מה שקרה היה, שהנהג קיבל כדור, ועוד מישהו שהיה בסוף האוטובוס קיבל גם הוא כדור. קריאות עצבניות קראו לנהג הרזרבי לתפוס את מקומו של הפצוע.
"זה ניגש להגה, הניע את המנוע, עשה שתי תנועות אמיצות בהילוכים, המכונית התחילה לנוע, רטט עבר אותה כולה – והיא… נעצרה לחלוטין בלא להשמיע הגה נוסף. קריאות נמרצות ניסו לשדל את הנהג. 'אתה מוכרח לזוז! אתה מוכרח! אתה מבין?' השידולים היו מכוונים, כנראה, אל המנוע יותר מאשר אל הנהג. הנהג רק ענה: 'מה אתם חושבים – שאני רוצה להישאר כאן?' המכונית לא זזה".
כל אותו זמן לא פסקו הכדורים לדפוק על לוח השריון. השריון היה בלתי חדיר – דבר לא שכיח בירושלים דאז, אך רסיסים אחדים – וגם כדורים – חדרו בכל זאת, דרך חריצי האשנבים. המקלען ניסה את המקלע וזה פלט שיעול של חצי-צרור, ואז הכריז המקלען: "המקלע אינו פועל."
פתאום אמר מוסה: "חטפתי כדור," והשתתק. "הייתה זו לי הפעם הראשונה שראיתי מפקד נפגע בפעולה שבה השתתפתי," כתב אורי, "ונוכחתי לדעת מה פירושו של דבר. עד כה היו האנשים מרוסנים וממושמעים. אמנם שררה דריכות במכונית, הייתה מתיחות – אך שלט גם סדר. שרר אפילו שקט יחסי. מוסה שלט באנשים. כל אחד ידע את מקומו… מוסה חשב ודיבר בשביל כולם… אך ברגע שהודיע כי נפצע ונשתתק, הותרו כל הרצועות. כל המתיחות, שהייתה מרוסנת עד כה, מצאה לה פורקן לפתע. האנשים התחילו לצעוק, לפרפר, להשתולל, לטפס הלוך וחזור, וכל זה בחושך הסמיך, בתוך המכונית הצרה והדחוסה אנשים עד אפס מקום, כשמטר של כדורים מכל הקליברים שהיו ידועים אז, ניתך על המכונית."
במוחו של אורי ניקרו שלוש מילים: "רק לא פאניקה." הוא קרא בקול רם "שקט!" וחזר על קריאה זו, אולם המהומה בתוך האוטובוסים לא פסקה. "ישבתי על מושב האוטובוס שלי, לא פצוע, שלם בגופי וברוחי, וידעתי כי נותרו לי עוד כמה דקות לחיות," כתב. "החשבון היה הגיוני וברור: הנה אנחנו מצטופפים כלואים, מנותקים וכבולים בקופסה משוריינת צרה, אוטובוס בודד הניצב מול החומה. מטרה בולטת לאש המכוונת אלינו… האפשרות של עזרה מן החוץ הייתה משהו שלא עלה אפילו על הדעת. האפשרות שאנו נוכל עוד לפעול משהו, לא עלתה על הדעת אף היא".
אז התברר כי בכל זאת יש פיקוד. סגן המפקד, המ"כ אברהמל'ה, פנה אל החיילים כאילו הם נמצאים באסיפת חברים בקיבוץ, והציג בפניהם דילמה: האם יש טעם להוסיף ולשבת באוטובוס מקולקל, או מותר לעזבו? הצגה כזאת של דברים כללה בתוכה תשובה.
השאלה הייתה לאן לצאת. לפתע נשמע קולו של מוסה הפצוע. הוא ביקש מים ולאחר ששתה החל לדבר. "מוסה רוצה לדבר!" עבר הלחש. בתוך שבריר שנייה השתררה דומייה במכונית, הגה לא נשמע. מוסה אמר שש מילים: "קפצו בכיוון של אף המכונית, הצליחו!" הרגשה איתנה של ביטחון מילאה את חלל המכונית. הראשון קפץ החוצה, כשהוא יורה בסטן מהמכונית לעבר החומה, באשליה של מתן חיפוי, ואחריו קפצו יושבי המכונית החוצה, בזה אחר זה.
חוליה אחת נשאה עמה את המפקד הפצוע, והוא פונה ונלקח בו ביום לבית-החולים "הדסה", שם מת כעבור ימים אחדים.

הפגזים אפילו לא גירדו את החומה

המשוריין שנסע לפני האוטובוס לא נעצר כאשר זה נפגע. הוא היה מצויד בתותח שנועד לשתק תחילה את עמדות האויב החוסמות כניסה לעיר העתיקה דרך שער-יפו, ואז להבקיע פרצה בחומה.
פיקד עליו חייל עולה מרוסיה ששירת שם בעת מלחמת העולם השנייה. הוא העיד אחרי כן, שבכל הקרבות נגד הגרמנים שבהם התנסה, ובכללן קרבות בחזית סטלינגרד, לא היה נתון לאש מרוכזת כמו זו שניתכה עליו מחומת העיר העתיקה באותו לילה, אור ל-18 במאי 1948.
אחריו נסע יוסף נבו (המכונה "זוהר") במשוריין דימלר (המכונה "יוסלה") עם תותח של שני ליטראות. נבו הוא שקבע את סדר הנסיעה, כי ידע שתותח קל כמו שלו לא יצלח לפריצה עצמה ורק יגרד את החומה. תורו לפגוע באויב יבוא רק אחר כך.
כשהגיע המשוריין הראשון אל החומה, הוא קיבל פגיעה ישירה ונעצר. נבו הדביק אותו, נגח בו קלות מאחור וכיוון אותו לנסוע חזרה. כך הסתיים סופית ניסיון הפריצה לשער-יפו, מבצע שהכישלון היה מובנה בתוכו. מחירו היה שישה הרוגים ו- 24 פצועים.
התוכנית האבסורדית של הנפת דגל ישראל על מגדל-דוד התוותה אמנם נקודת שיא תיאטרלית למבצע כולו, אך הייתה בלתי אפשרית מבחינה צבאית, בעיקר משום שהתוואי אל נקודה הפריצה היה בשליטה מוחלטת של אש האויב, שלהשתקתה נדרשה הרעשה אדירה, הרבה מעבר ליכולתן של יחידות הסיוע של המחוז.
זאת ועוד. לאוזניהם של שני מפקדי הכוחות, מפקד החי"ר אפרים לוי ומפקד התותחנים יוסף נבו, לא גונב שמץ מידע על ההתקפה האחרת, שעמדה להתחיל זמן קצר אחרי כן על הר-ציון. לא היה תיאום זמנים ולא אורגנה שום תקשורת בין שני הכוחות שפעלו זה בקרבת זה, והיו אמורים לסייע זה לזה על-ידי פיצול כוח האש של האויב.

3. מחדל השער וימי הרובע האחרונים

כיבוש שער-יפו, שנועד לפרוץ דרך אל הרובע בדרך הקצרה ביותר, נכשל לגמרי. דווקא כיבוש הר-ציון, שנועד להסיח את דעת האויב ולפצל את כוחו, כדי שלא יוכל לחסום את הדרך בפני תגבורת יהודית לרובע – הוא שהפיח פתח תקווה.
יצחק רבין סיפר שבשעות הצהריים של ה-17 במאי התקשר עמו קצין המבצעים שלו, איתיאל עמיחי, ואמר לו: "יצחק, אתה מוכרח לבוא הנה, התוכנית של שאלתיאל היא קטסטרופה." בהגיעו למטה, מצא רבין כי גם המג"ד טבנקין מחכה לו. בפי שניהם הייתה מילה אחת: "נורא!"
רבין הסכים עמם שסיכוייה של תוכנית הפריצה למגדל-דוד, כדי לפרוץ ממנו אל העיר העתיקה במקום הצפוי ביותר, הקשה ביותר והנשלט ביותר על-ידי האויב, שואפים לאפס.
לימים הודה רבין כי גם הוא איבד את שלוות רוחו כאשר שמע את הדברים, ובכל זאת קיבל את הדין. המג"ד טבנקין לא היה מוכן לשתף פעולה ונטל לעצמו חופשה. רבין זימן את הסמג"ד נרקיס ואת מפקדי הפלוגות אורי בן-ארי ודוד ("דדו") אלעזר, והורה להם להיערך לפעולת ההסחה. הם התקשו להאמין שמפקד "הראל" הסכים לתוכנית, ושאלו אותו אם הוא באמת חושב שנכון לקחת חלק במבצע הפריצה. רבין השיב: "כן, ברצינות. קיבלנו על עצמנו לבצע הסחה וכך נעשה".
לחטיבת "הראל" לא היה קל לבצע את הפעולה, שכן לא נותרה ברשותה עתודה בהיקף שנדרש. חמש המחלקות שרוכזו לצורך זה בימין-משה כללו לוחמים מותשים מפעילות רצופה יום ולילה במשך זמן ניכר. דוד אלעזר (דדו), מפקד כוח משימה של שתי מחלקות, סיפר שאנשיה של אחת המחלקות כלל לא הופיעו למסדר היציאה, והוא נאלץ ללכת אליהם ולהזהיר אותם שכישלון המבצע יהיה על מצפונם. אחרי פנייה זו הם התייצבו כנדרש.
יממה שלמה נדרשה לכיבוש ההר. במיוחד התמשך כיבוש כנסיית "דורמיציון", שהלחימה עליה התנהלה מקומה לקומה. בגמר הטיהור החליטו שני המפקדים, דוד ואורי בנר (בן-ארי), לפרוץ לתוך הרובע דרך שער-ציון, שלא היה מבוצר ולא מוגן על-ידי כוח אויב.
24 לוחמים, רובם מפקדים, לוקטו מהמחלקות שכבשו את הר-ציון, ובראשם הועמד אליהו סלע, "רעננה", שפגשנו בפרשת כיבוש הקסטל, מפקד שהצטיין בהכנה קפדנית ובביצוע ללא חת. עוזי נרקיס, שקיבל מרבין את הפיקוד על כיבוש הר-ציון, קיווה שהרכב מובחר כזה שיעמיד לרשות המבצע לוחמים שיהיו מסוגלים להתגבר על העייפות. בכל זאת, כך סיפר "דדו", לא היה אפשר כמעט להוציא את האנשים לקרב. רק בעיטות המפקדים העירו אותם והעמידו אותם על רגליהם. האנשים צעדו רדומים, ואפילו פיצוץ השער לא עורר אותם.
מטען של 40 קילוגרם, שהופעל על ידי הכוח הפורץ בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר, פוצץ את שער-ציון הנעול והבקיע את הדרך פנימה. הרובע נמצא במרחק 200 מטר מהשער, מעבר לקצה הרובע הארמני. כך קרה שכיבוש הר-ציון – שתוכנן כפעולת הסחה – פרץ את המצור על הרובע ושימש פתיחה לאחת הפרשות המרתקות והכואבות ביותר במלחמת העצמאות.
ראוי להקדים לסיפור הפרשה ההיא שלוש הערות: א. במשך 30 השעות, למן השעה 20:00 במוצאי ה-17 במאי עד לשעה 02:00 אחרי חצות בלילה שבין 18 ו-19 במאי, השתנו משימות המבצע, הן מתוקף הוראות חדשות שהתקבלו ממפקדת מחוז ירושלים, והן מחמת התפתחות הלחימה. והדבר גרם לבלבול מערכות בשתי היחידות שהשתתפו בלחימה על הרובע היהודי: הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שתקף את הר-ציון, וגדוד "מוריה" שאנשיו הגנו על הרובע. ב. שלא כבקרבות על הדרך לירושלים, שלקראתם הוקמה חטיבה מיוחדת, היה ברור שבמחוז ירושלים חטיבת "הראל" פועלת תחת סמכותו של מפקד המחוז, שאלתיאל. אמנם הוא לא השכיל לרכוש את אמונם של מפקדי חטיבת הפלמ"ח, אבל דבקותו של יצחק רבין בעקרון המשמעת הצבאית גישרה אז על פער האמון. ג. הגישה הישירה, ולכן גם הקצרה, ממרכז העיר אל הרובע היהודי היא דרך שער-יפו, אולם מי שעבר דרכו אל הרובע היהודי היה חייב לעבור כ-500 מטר בשטח ערבי. לכן היה יתרון ליהודים במעבר דרך שער-ציון, שהוא סמוך יותר לבנייני הרובע והעובר דרכו עבר באזור ארמני ויווני-אורתודוקסי, שהיה פחות עוין ומאיים. זאת ועוד: להר-ציון ולשער-ציון ניתן להגיע מימין-משה בדרך קצרה יחסית, אשר הייתה חשופה לאש פחות מרחבת שער יפו.

כוחה של תגבורת

מרדכי גזית, מפקד פלוגה א' של "מוריה", יצא מימין-משה בעקבות אנשי הפלמ"ח כובשי הר-ציון לבצע שתי משימות שונות: האחת הוטלה עליו אישית, לתאם את הגנת הרובע עם מבצע "קלשון"; השנייה – שהייתה מידית וקצרת טווח – להביא להר-ציון כוח מעורב של כשמונים חיילים ירושלמים. משימה שנייה זו בוצעה מיד אחרי ששער-ציון נתפס. עבר רק זמן קצר מאז פוצץ השער ועד שגזית קיבל הוראה להכניס את האנשים והציוד פנימה.
הוא סיפר: "פעלתי במהירות. נותרה רק חצי שעה עד לעלות השחר, לכן הכנסתי את האנשים בלי לרכזם תחילה ובלי לערוך להם מפקד". במשך כחצי שעה ויותר התנהלה תנועה הלוך ושוב. אנשי התגבורות נכנסו בחוליות, בקבוצות ואפילו ביחידות והובילו עשרות ארגזים, שאת חלקם הביאו בעצמם מימין-משה, וחלקם שהובאו על-ידי יחידה מיוחדת שהגיעה בינתיים מהעיר החדשה.
האנשים שעלו עם גזית לא השתייכו ליחידה אורגנית. רובם היו לא-צעירים ולא-מאומנים ללחימה. הם יצאו מימין-משה כסבלים ולא כלוחמים: כל אחד מהם נשא עמו כ20- ק"ג של תחמושת וציוד רפואי. אין פלא שהם התקשו להדביק את חוליית הפלמ"ח, אשר הראתה להם את הדרך אבל מיהרה להצטרף אל כובשי ההר והשאירה אותם מאחור.
דדו פגש את גזית בראש ההר, בחיוך ובשקט, והודיע לו: "הצב מיד את אנשיך בעמדות שמסביב להר-ציון." גזית התפלא. שלוש פעמים הוחלפה הפקודה שקיבל: תחילה נאמר לו שעליו לאייש את העמדות על הר-ציון. אחר כך, בבואו עם אנשיו לימין-משה, אמר לו נרקיס שהמשימה שונתה, ועליו להיכנס עם היחידה לרובע ולהישאר שם, לא ברור לכמה זמן. גזית התקשר עם מטה מבצע "קלשון" ומשם אישרו לו שאכן הפקודה שונתה. שינוי זה היה בעייתי משום שלאנשי היחידה של גזית – אנשים מבוגרים ובעלי משפחות – הובטח שהם יוצאים למשימה של יום-יומיים בלבד. עתה היה ברור שהם לא יחזרו לבתיהם כמובטח.
והנה התגלעה עוד אי-הבנה. מפקדי הפלמ"ח טעו לחשוב כי אנשי גזית יחליפו אותם בשער-ציון, אבל אלה כבר היו ברובע ופוזרו מיד בין העמדות. כך קרה שהפלמ"ח עזב, אנשי "מוריה" הצטרפו למגיני הרובע, והר-ציון – ובעיקר שער-ציון – נותר ללא כל שמירה והגנה.
שני צעירים ירושלמים, שעשו לתומם את דרכם אל הרובע כדי להביא מזון לקרובי משפחה, עברו את השער באין מפריע בשעה עשר בבוקר, אולם בשעת הצהריים, כאשר ביקשו לחזור הביתה אל העיר החדשה, מצאו לאימתם חיילים עבר-ירדנים ניצבים בשער. השניים נמלטו לתוך הרובע כל עוד נפשם בקרבם והצטרפו לקרוביהם הנצורים.
חיילי הלגיון חסמו את השער בגלי אבנים והטמינו בהם מוקשים.
קצין המבצעים של המחוז, ציון ("הג'ינג"י") אלדד, העיד אחר כך: "אילו נדרשתי, מתקבל על הדעת כי הייתי מצליח למצוא את הכוח הדרוש להחזקת השער". דברים בשם אומרם, ואין בהם כדי לעקור ספק מלב, שגם אילו נשלח כוח כלשהו אל השער, לא היה בכוחו למנוע מהלגיון לתפוס אותו. הרי אין "אילו" בהיסטוריה.
התגבורת שהגיעה ב-18 במאי בשעה שבע ורבע בערב לצד הערבי, עלתה – מהרבה בחינות ובמידה ניכרת – על זו היהודית: היא מנתה 250 חיילים של הלגיון העבר-ירדני, המעולה בצבאות ערב, שהתמקמו בתוך העיר העתיקה ברובע הארמני, הגובל עם הרובע היהודי. נוסף עליהם הציב הלגיון עתודה של 260 חיילים בשכונת א-טור הצופה אל הר-ציון.
גם מלכתחילה לא היה הכוח היהודי של הרובע שקול לזה של האויב. מול מעט יותר ממאה לוחמים, אנשי ה"הגנה" ואצ"ל שהיו בצד היהודי לפני כניסת התגבורת, לחמו בעיר העתיקה ובשכונות הערביות של מזרח ירושלים כ600- חיילים של צבא ההצלה ויחידות המוג'הידין (לוחמי קודש) ועוד כ-400 לוחמים לא-סדירים. ברור שמבצע "קלשון" ריתק חלק לא מבוטל מהלוחמים הערבים בקרבות שמעבר לחומה. אבל למרות זאת נותר לאויב יתרון מכריע. למרות נחיתות ברורה זו במספר הלוחמים ובכוח האש, הוסיפו מגיני הרובע להילחם במשך עשרה ימים.
למחרת כניסתו, בשעות הבוקר, החל הלגיון להפגיז את הרובע. בשתיים אחר הצהריים, לפי המרשם הקלאסי של הרעשה תחילה ואחר כך הסתערות, הסתערו חייליו ביריות מקלעים היישר אל המגינים. כך נכבשו שתי עמדות ראשונות והאויב התמקם ברחוב היהודים.
גם המגינים פעלו בשיטתיות: תחילה בלמו את ההסתערות בעזרת ירי והטחת רימונים, אחר כך פוצצו קירות וגדרות כדי למנוע מהאויב להתקרב תחת מחסה, ולבסוף הסתערו הסתערות נגד. מרדכי גזית, שעם הגיעו קיבל את הפיקוד על הרובע, הספיק לפקד על התקפת הנגד רק שעות ספורות, נפצע קשה, ומשה רוסנק חזר וקיבל לידיו את הפיקוד.
בימים הבאים המשיך האויב בשיטתו: הרעשה, פיצוץ מבנים שבהם מוקמו עמדות מגן, והסתערות. כך נכבש בית-הכנסת "ניסן בק" ברחוב הקראים, כ100- מטר אל תוך הרובע. וזאת יש לחזור ולזכור, שכל רוחבו של האזור ההוא לא עלה על 300 מטרים, ומאז שנכנס הלגיון למערכה הוא הצטמק מיום ליום.

גבורת נערים וזקנים

בקרב על בית-הכנסת "ניסן בק" לקחו חלק זקן ונער. יוסף ספרונוביץ, מתנדב בגיל העמידה, תושב הרובע שזכה לכינוי "הלוחם הזקן", הצליח לעצור את מנוסתם של מגיני בתי מחסה שעמדתם שמרה על הקטע שבין "פורת יוסף" ו"ניסן בק". דמות אחרת שקנתה לה שם בהגנת הרובע היה אברהם אורנשטיין, בנו של הרב אביגדור יצחק, ממנהיגי היישוב. החוליה שפיקד עליה הייתה אחת משתיים שפרצו לבית-הכנסת "ניסן בק" וכבשוהו מחדש. חוליה נוספת הסתערה בפיקודו של משה רוסנק, מפקד הרובע, וכבשה מחדש חלק ניכר מגוש הבניינים בקטע ההוא. יום זה, ה20- במאי, היום השני לכניסת הלגיון לירושלים, עלה למגיני הרובע בחמישה הרוגים נוספים, בעשרה פצועים וגם בהצטמקות השטח המוחזק. בשדרים השונים שהועברו ממטה הרובע הובעה אכזבה מרמת הלחימה של התגבורת שנכנסה דרך שער-ציון, ואשר כאמור קובצה בחיפזון ולא היה אפשר לתלות בה תקוות גדולות. מפקד הרובע ביקש תגבורת שונה, "מחלקת פלמ"ח אחת לפחות."
עשרים דקות לפני חצות קיבל מפקד הרובע הודעה, כי עליו להיכון לקראת פריצה של תגבורת, אולם כעבור ארבע וחצי שעות הגיעה דרך ימין-משה הודעה מאכזבת שהפריצה נכשלה, וכוח הפלמ"ח שהיה אמור לבצעה חזר לבסיסו. הרעיון היה להחדיר לרובע כוח שיטפס על החומה בעזרת סולמות. הכוח הורכב משרידי שתי הפלוגות שנלחמו על הר-ציון. מקלעי האויב, אשר מוקמו על החומה ירו לעבר הסולמות, כיסו אותם באש והכשילו את הניסיון הנועז.
מפקד הכוח, אורי בן-ארי, הזמין – וקיבל – להביורים, כדי לשתק את המקלעים. הוא סיפר כיצד הופעלו הלהביורים משני צדי שער-ציון: "החומה בערה כולה. ניסינו לפרוץ במקום שבו היה השער, אך הכוח הפורץ נתקל במחסום חזק – גדר "עכביש" ושלוש קונצרטינות – שכוסה באש יעילה של מקלעים בינוניים ותותח של משוריין, שהוצב אגפית לחומה." גם התקפה זו נכשלה.
בינתיים, נמשך ברובע הרס עמדות המגינים וקו החזית הצפוני התערער. סמוך לצוהרי ה-25 במאי הבריקה מפקדת הרובע קריאת ייאוש כי התחמושת אזלה והמגינים לא יוכלו להדוף התקפה נוספת.
ביממה הבאה החדיר הלגיון משוריינים לסמטאות שבין שער-יפו לשער-ציון. הלגיונרים הניחו שקי חול בין המדרגות והמשיכו בהרס העמדות, אחת אחת. בשעה 22:00 בליל ה-26 במאי השמיע הלגיון, באמצעות רמקול, דרישה אולטימטיבית לכניעה. הקריאה נשמעה היטב בכל שטח הרובע.
בחצות ה-26 במאי שידר מפקד הרובע אל מפקד המחוז הודעה כי אם לא יחול שינוי קיצוני במצב, אנשיו יפסיקו להילחם וייכנעו. "כן יהיה," חזר והדגיש.
כעבור 25 דקות שידר מפקד הרובע קריאה נוספת, הפעם מטעם התושבים, אשר תבעו להיכנס למשא ומתן עם האויב על פינוים מהמקום: "אחרת נמות מות קדושים והמקום ייכבש. חיי אדם יקרים מפוליטיקה," טענו. מפקד המחוז ענה, כי הצלב האדום פנה אל האויב בדבר פינוי התושבים הלא-לוחמים, וזה התנה את הסכמתו בנסיגת היהודים מהר-ציון. שאלתיאל הבהיר כי הדבר איננו בא בחשבון. הוא ביקש ממפקד הרובע לקיים שלטון מוחלט על האוכלוסיה, ומשטר חמור ביותר של שמירה על הכוחות ועל התחמושת. "רק עמדה זו תציל את הנפשות. דרך אחרת – השמדה".
בעשר ועשרים בבוקר הייתה לאויב הצלחה נוספת, בקטע הפונה אל הר-הבית: בקרב שהתנהל מחצר לחצר הגיעה חוליה של הלגיון עד לישיבת "פורת יוסף", וחבלניה פוצצו את העמדה.
בזיכרונם של המשתתפים בקרב זה נחקקה דמותו של משה מזרחי, נער בן 14, שחירף את נפשו והצליח לחלץ פצוע תחת אש אויב. נערי הרובע מילאו תפקיד חשוב לא רק במילוי משימות קרב, אלא גם, ואולי בעיקר, בכך שעודדו את המבוגרים, שברבים מהם אחז הייאוש מול עדיפות כוח האש של האויב ונוכח התהדקותה מחדש של טבעת המצור.
שעות הלחימה האחרונות ברובע
בצוהרי היום פתחו הערבים בהתקפה עזה על רחוב בית-אל שבמרכז הרובע. רוסנק עבר בעצמו מאיש לאיש וחילק הוראות, בין השאר – לירות רק מרובים צ'כים, שכן כדורי הרובים האנגלים היו דרושים למקלעים.
השטח שנותר ביום ההוא אחר הצהריים בידיים יהודיות הצטמק כדי מאה על מאתיים מטר, כלומר כשישית השטח המקורי של הרובע. האויב קרב והלך אל גוש הבתים האחרון שבו התרכזו התושבים. כך תואר המצב על ידי מי שחווה אותו: זה היה תופת אמיתי: שריפת ענק ברחוב היהודים; בניינים קורסים בפיצוצים רבי עוצמה בגוש בית-אל הכבוש בידי הערבים; מטר רימונים המושלכים מן המבנה הגבוה של החורבה; אש מקלעים הולמת כמאות פטישים; זעקות נפגעים מבין המגינים; לוחמים ולוחמות, בגדיהם מגואלים בדם, גוררים את הפצועים אל בית-החולים ומעל לכול – זעקות השבר של תושבים, שסכנת שחיטה ואובדן מרחפת עליהם ואין מציל.
הטוראי יצחק מזרחי, גיבור הרובע, התעשת והסתער בראש חוליה של שישה לוחמים על עמדת בית-אל שבלב הרובע, אבל כל אנשי החוליה נפגעו. זה היה הקרב היזום האחרון במלחמת הרובע. וכך תואר המצב אחרי נסיגתה של החוליה:
"רפיון כללי אחז במגינים. רבים עזבו את העמדות והצטופפו ליד חדרי המטה, כשהם עוקבים בדריכות אחרי חילופי המברקים וההתייעצויות. על המהומה הזאת השתלט הלוחם יוסף כאנם, שהגיע למטה ובאיומי נשק החזיר את האנשים לעמדות והמריצם להתארגן ולהתבצר. בשעה קשה זו התבלטו הבחורות, שנשאו בנטל הלחימה לצד הבחורים ועתה עודדו אותם ופעלו לריסון התושבים הזועקים. 'בית טאנג'י', מול מועדון המגן, בוצר. מקלעים הוצבו ליד בית-הכנסת יוחנן בן זכאי, שם רוכזו התושבים. אחד המקלעים הוצב ממש באולם שבו ישבו האזרחים ואך הוסיף לבהלתם ולחרדתם. הגברים פתחו באמירת פרקי תהילים והנשים בזעקות. עם ערב חזר הרמקול הערבי והשמיע את הקריאה להיכנע. הלילה עטף את הרובע האחוז יייאוש ודכדוך".
זיק של תקווה חזר וניצת כאשר נשמעו יריות והתפוצצויות מכיוון הר-ציון, לאחר שבמפקדת הרובע התקבל מברק המבשר כי תגבורת בדרך. אולם זו לא הגיעה: אנשי הפלמ"ח מצאו כי הגישה אל השער בלתי אפשרית, ושוב ניסו לעקוף אותו בעזרת סולמות, שאותם ביקשו להשעין על החומה ולטפס עליה. אולם גם כאן הם נתקלו באש יעילה וברימונים שהושלכו מעל החומה אל ראשיהם של מציבי הסולמות.
אחרי הצהריים חזר מרכז הכובד לפינה הצפון-מזרחית של הרובע, זו הפונה אל הר-הבית. התפתחו שם קרבות סביב שני בתי-כנסת, "ניסן בק" והקראים. "ניסן בק" היה הגבוה שבבנייני הגזרה. הוא הופגז קשות וחלקים ממנו התמוטטו. את העמדה בבית-הכנסת השני תקף האויב ברימונים ומגיניה נסוגו לעמדות חדשות. כאשר סקרו את שורותיהם התברר להם, לחרדתם, כי השאירו בעמדת הקראים שתי בנות. בקרב פנים-אל-פנים, שבו נפצעו מפקד החוליה והקשרית שלו, מלכה, חולצו שתי הבנות האבודות. לוחמת אחרת, יהודית ג'וערן, חיפתה שם על חילוץ פצוע.
בעמדת "ניסן בק" היה המצב קשה לא פחות. במהלך הקרב נחשפה העמדה לאש גם מאגפה. האנשים פינו אותה, תוך שהם יורדים בסולם לסמטה שבעורף הבניין. שניים מהם ניסו לחזור ל"ניסן בק" ולכובשו מחדש בקרב רימונים, אולם ללא הצלחה. על בניין בית-הכנסת הונף דגל ערבי.
האקורד המבעית שסיים את היום ההוא, ה-27 במאי, נשמע בשש בערב, כאשר חבלני האויב פוצצו כליל את "חורבת רבי יהודה החסיד", שבהריסתה החל כבר ביום הקודם. זה היה מעשה ברברי, הרס לשמו, שכן העמדה שהייתה ממוקמת שם נזנחה בשעה מוקדמת אחר הצהריים, כאשר המגינים נשברו ונסוגו. האויב כבש את החורבה בשעה 15:00 והניף עליה את דגלו.
אחרי פיצוץ החורבה והתקפת הנגד האבודה מראש של יצחק מזרחי וחמשת אנשיו, הודיע מפקד הרובע למחוז כי נותרו לו 23 לוחמים בלבד. למחרת, יום הכניעה, נהרגו עוד שניים מהם ושבעה נוספים נפצעו. בשעות ההן לא היה ניתן למנות את הלוחמים. פצועים חדשים נוספו לחדרי החולים ופצועים אחרים קמו ממיטותיהם וחזרו לעמדות. לחמו גם כעשרים אנשי "משמר העם" בגיל העמידה, נשים וגדנ"עים.

4. הכניעה

ברדת הערב על היום הקשה ההוא ביקש מפקד הרובע: "אל תשלו אותנו יותר". וכעבור שעה וחצי שידרו: "שום הצנחה לא תעזור. אין מי שישתמש יותר בנשק. הכרחי לפרוץ מיד עד חצות."
מפקד המחוז התעלם מנעימת היייאוש ושידר בחזרה: "יצניחו הלילה." בשתיים אחרי חצות הוא הודיע לעיר העתיקה, כי יצא כוח לפרוץ אליהם. בבוקר באה קריאה נואשת מהרובע: "אין כוח יותר לסבול. פרצו והצילו את התושבים ואת הפצועים". מברק ששידר מפקד המחוז עשר דקות אחרי כן התקבל ודאי כדברי סרק: "החזיקו מעמד עוד היום. נעשה את הכול כדי לפרוץ עם רדת החשיכה. היה ניסיון גישוש בליל הקודם, נבוא בכוח רציני כדי לחלצכם. התארגנו ואל תרפינה ידיכם."
בבוקר היום ההוא, ה-28 במאי, כאשר התחדשה אש האויב, עדיין היו בידי המגינים עמדות מפתח אחדות. הם החזיקו ב"בית תורג'מן" בקצהו המזרחי של רחוב מידן הקטן, קצת דרומה משם התבצרו הלוחמים בבית-החולים "משגב לדך", קו ההגנה מצפון לריכוז האוכלוסייה הצטמק לאורך של מאה מטרים בלבד. בדרום הרובע נותרו עמדות ספורות ברחוב קרלין. האויב הסתער עליהן, אולם לא הצליח לכובשן.
מחיר הדמים של שני ימי הקרבות האחרונים היה שבעה לוחמים ותשעה אזרחים הרוגים, 29 נפצעו. ביומיים אלה נפגעו כמחצית האנשים שנותרו בעמדות.
משלחת רבנים הופיעה בפני רוסנק ודרשה ממנו להניף דגל לבן. לאחר דין ודברים הוסכם כי המשלחת תנהל משא ומתן עם האויב לא על כניעה אלא על הפוגה. הוא הסביר לאחר מכן, כי הסכים למשלחת זו מתוך רצון להרוויח זמן, שמא יקרה בינתיים נס והתגבורת שהובטחה בלילה שעבר תגיע בכל זאת.
הוסכם כי שני רבנים יצאו אל האויב עם דגל-לבן לבקש הפוגה.
השניים יצאו לדרך כשהם מניפים דגל לבן, המגינים שניצבו בעמדות שעל הדרך לשער-ציון, הופתעו וכעסו, והחליטו לעצור את משלחת הכניעה. רק לאחר שהמטה הודיע לחיילים, כי מדובר במשא ומתן לפינוי נפגעים ובמהלך שנועד להרוויח זמן, הם הסכימו להניח לרבנים להמשיך.
מהרובע הארמני יצא חייל ירדני לקראת שני השליחים והוליכם למפקדה שלו, ועבדאללה אל-תל הוזעק לשם מיד. בזיכרונותיו הוא מתאר את התמונה שמצא במפקדה: "אחד הרבנים ניגב כל הזמן דם ששתת מפצע ברקתו. לאחר שהוגשה לו עזרה ראשונה, הסביר חברו של הרב, כי הם נשלחו מטעם היהודים הלוחמים והלא-לוחמים כדי להציע כניעה." אל-תל לא הסתפק בדברים אלה וביקש ממנו לשוב אל שולחיו ולהביא עמו את מוח'תאר הרובע וגם נציג מטעם הצבא היהודי, וכך היה. הרב שדיבר עם המפקד חזר אל הרובע ואילו חברו, שהמפקד הערבי מכנהו "הרב הפולני", נשאר במפקדה הערבית ושקע בתפילה.
המשיך אל-תל וכתב, כי הרב השליח חזר עם מפקד הרובע משה רוסנק ועם המוח'תאר מרדכי ויינגרטן. רוסנק ביקש לזמן לפגישה גם נציג של הצלב האדום, אולם הוא לא נמצא בביתו. על-פי עדותו הוא חתר להשגת תנאים דומים לאלה של שיירת נבי-דניאל: שחרור הלוחמים בתנאי שימסרו את נשקם לערבים. אל-תל דחה את ההצעה על הסף, ובשעה שתיים אחר הצהריים הסתיים המשא ומתן בחתימה על הסכם כניעת הרובע. המסמך נכתב באנגלית ובערבית. חתמו עליו שני המפקדים, עבדאללה אל-תל בשם המנצחים, ומשה רוסנק בשם הנכנעים. הוא מסר את העותק שלו למוח'תאר הרובע ויינגרטן, כדי שיעבירו למוסדות הלאומיים, אולם המסמך לא הגיע לתעודתו. ויינגרטן טען אחר כך שאיבד אותו.
מסופר שאחרי חתימת מסמך הכניעה, דרש המפקד הערבי, שהופקד על ריכוז השבויים ברובע הכבוש, שכל הגברים יתייצבו לפניו, ואלה מהם שהשתתפו בלחימה ייצאו קדימה. הכול נשארו על עומדם, ורק אחד מהם, זקן בן 78 שנשען על מקלו, צעד קדימה.
אחרי הפגנה ספונטנית זו יצאו הלוחמים האמיתיים והתייצבו בשורות. לפי מניינו של רוסנק היו שם 35 חיילים, תריסר יותר מן המספר שנקב במברקו למחוז יום קודם. התברר כי בנסיבות של שני ימי הלחימה האחרונים לא היה אפשר לקבוע באופן מוסמך את מספר הפצועים קשה שאינם יכולים לעמוד בטלטולי הדרך אל מחנה השבי.
בפועל המנצחים הם שקבעו את התנאים, גם כאשר הוסכם אחרת.
רוסנק דיווח כי הוסכם שהנשים הלא-לוחמות תשוחררנה, ואילו אל-תל לא הזכיר הבחנה כזאת ולא הכיר בה. המנצחים הכתיבו גם שהאחיות שעבדו בבית-החולים "משגב לדך" יילקחו לשבי. שלוש האחיות ושתי צעירות לוחמות צורפו לגברים שנלקחו בשבי.
ד"ר אגון רייס, אחד משלושה רופאים של "הדסה" שהיו ברובע, עבדו בימי הלחימה יום ולילה וביצעו ניתוחים ללא די תרופות ואמצעי הרדמה, התנדב והצטרף לשבויים. שלוש האחיות שנלקחו בשבי היו לו לעזר.
לכאורה נלקחו רק הפצועים קל, למעשה לא הייתה הבחנה ממשית של סוג הפציעה וחומרתה. חוה קירשנבוים (לפידות), אחת האחיות, השאירה לנו עדות שנרשמה במסגרת "שיח לוחמות", אחרי שובה מהשבי. סיפורה מלמד כמה חמור היה מצב כמה מן הפצועים שנלקחו בשבי: פצוע שכדור חדר לעורקו מת מטלטולי הדרך; בין השבויים היו גם קטוע יד ולוחם שאיבד את עינו.
השבויים הוסעו למפרק שבצפון עבר-הירדן, שם פגשו את שבויי כפר-עציון. חוה קירשנבוים סיפרה, כי הבנות זכו ליחס הוגן והחריג האחד שזכרה היה סטירת לחי מצלצלת שסטר שומר על לחייה של שבויה ש"נכנסה ללחץ" כאשר התפתחה תגרה שבה נהרג אחד השבויים.
אחת האחיות שנלקחה למחנה שבויים הייתה מאשה ויינגרטן, בתו של מוח'תאר הרובע שנחשד, כזכור, בשיתוף פעולה עם הבריטים. שדר מיום הכניעה, ה-29 במאי, ממטה הרובע אל מטה המחוז דיווח כי "דעת אנשינו על התנהגותם [של בני משפחת ויינגרטן] והתנהגות בתו בזמן האחרון – חיובית ביותר". גם מוטקה גזית העיד עליה לימים, כי "התנהגותה הייתה למופת."

לא רבים היו בדברי ימי מלחמת העצמאות סיפורים מרעידי לב מאלה של ימי הרובע האחרונים, לוחמים הוסיפו לחרף נפשם ללא חת, גם אחרי שרוב חבריהם נהרגו. סיפור הרובע יישאר לעולם לוקה בחסר. האם ניתן לשחזר עלילות שמבצעיהם נפלו כולם?
בכל זאת נזכיר אחדים מהם, כולם גיבורי תהילה:
יוסף ספרונוביץ, תלמיד חכם, לא צעיר, לא חייל מגויס אלא תושב מתנדב, שעצר בגופו מנוסה של תושבים מבוהלים בבתי-מחסה ונזף גם בלוחמים שעמדו לעזוב את משמרתם. הוא נפל חלל ב-22 במאי בבית-הכנסת "ניסן בק"; הנער מוישלה מזרחי, בן 14 היה כאשר נהרג תוך כדי חיפוי על חוליה שניסתה לכבוש מחדש את בית-הכנסת.
אסתר (אסתי) ציילינגולד שהייתה לאגדה. בת למשפחה יהודית-אנגלית שומרת מסורת, שהצטרפה ל"הגנה", והפצירה במפקדה כי ייתן לה רשות להיכנס לרובע ולהצטרף ללוחמים. ב-16 במאי נפצעה, אולם התנגדה לפינויה לבית-החולים וברחה ממיטת חוליה כדי לשוב ולהצטרף לקרב, עם גב שנכפף עקב פציעתה, מחזיקה מקלע ויורה צרורות. היא מתה מפצעיה ביום הכניעה.
אחרון וראשון לתהילה הוא תושב הרובע יצחק מזרחי, הטוראי אוחז מקלע הברן, שהיה למנהיג ולמופת בקרב. ככל שהעצימה הלחימה אחרי שהלגיון הערבי לקח לידיו את ניהול המתקפה להכנעת הרובע, התבלט מזרחי בגבורה ובתושייה. ביום כניסת הלגיונרים לרובע הוא הוביל חוליה, בעודו מטיח צרורות מהמותן וחבריו מטילים מעל ראשו ומצדדיו רימונים לעבר האויב. ביום הקרבות האחרון ערך מזרחי הסתערות על עמדת בית-אל. אנשי האויב נמלטו ממנה, אולם ששת אנשי החוליה שערכה את הפגנת הנגד נפגעו כולם. שניים מהם מתו בו ביום, ויצחק עצמו מת למחרת, ביום הכניעה.