דבריו של דוד גילת בטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

כבוד נשיאת קרן ירושלים, הגב' רות חשין, כבוד יו"ר עמותת גדוד מוריה, רומק פיין, משפחת בלומפילד, חברים ואורחים נכבדים.

אני עומד כאן היום נרגש ונפעם מעצם המאורע שאנו מציינים, הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר הנופלים בחטיבת עציוני, שלחמו ונפלו בקרבות על ירושלים; לוחמים, אשר, מסיבות היסטוריות, עלילות גבורתם ושלל הקרבות שלהם לא סופרו, או אולי נכון יותר לומר לא קיבלו מספיק דגש בלימודי ההיסטוריה של תולדות המדינה והמערכה על כינון בירתה ההיסטורית.

הסיפור הוא סיפורם של מתנדבי חיל השדה (החי"ש) הירושלמי, אשר גויסו לאלתר מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל ביום כ"ט בנובמבר 1947, ולחמו בנחישות ולא הירפו עד שוך הקרבות.  בעמוד הראשון בסיפרו תשעה קבין שיצא בהוצאת מערכות, מביא הסופר יצחק לוי (לויצה), את עדותו של שמואל גוטליב (אז בן 19), אשר פיקד על כיתת חי"ש שגויסה ב- 30 בנובמבר והוצבה ליד המרכז המסחרי בצפייה למתקפה הערבית, מתוך עדות (שנמצאת שבארכיון צה"ל) שניתנה בסמוך לאחר הקרבות:

"היינו כעשרה איש, מצויידים באקדחים, רימוני יד וסטן אחד או שניים. ההוראות שקיבלנו היו לפתוח באש אם נותקף על-ידי מזויינים. האנשים לא היו כיתה אורגנית ואני לא הייתי מ"כ שלהם"

האנשים הצעירים האלה הבינו שבגופם ובנפשם הם קובעים את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ירושלים. "זוהי מלחמת העצמאות" כתב אז ביומנו, משה סולומון ז"ל – מפקד פלוגה בגדוד החי"ש הראשון של ירושלים, הוא גדוד מוריה, אשר כעבור זמן נפל בקרב ניסיון הפריצה לשער יפו.

האנדרטה הזאת, והטקס הזה שיש לנו הכבוד להיות נוכחים בו, הם סגירת מעגל של אותה קבוצה של צעירים, אשר התחילה את המלחמה כאן, סמוך לטחנת הרוח שליד ימין משה, כפי שמעיד שמואל גוטליב ז"ל בעדותו המצוטטת בספר תשעה קבין:

"הייתי צריך לעמוד בבחינה ב- 2 בדצמבר. אולם לא ניגשתי לבחינה כיוון שנקראתי בשל ההתפרצות במרכז המסחרי. הורידו אותנו באוטובוסים לבית ההסתדרות…. בבית ההסתדרות ארגן אותנו שמואל מטות שוב, לפי המבנה שקיבלנו באוטובוסים. "חומשנו" [במרכאות] במקלות, דליים,  סחבות וכלי נשק מועטים וקיבלנו הוראה להגיע לימין משה. …. ליד מלון המלך דוד עצרונו שוטרים בריטיים שחסמו את הדרך. על פי פקודתו של שמואל מטות בצענו הסתננות יחידים לקרבת טחנת הרוח שליד ימין משה, ומשם התקדמנו למרכז המסחרי…"

אולם סגירת המעגל אינה רק במיקום הגיאוגרפי כמובן. סגירת המעגל היא בראש ובראשונה של חיילי גדוד מוריה וחיילי חטיבת עציוני, שזוכים היום להנצחה כפשוטו – להיות חלק מהנוף הנצחי והקסום של ירושלים. כפי שראוי להם.

הדור ההוא של אותם הצעירים, אשר בזכותם אנחנו יכולים לעמוד כאן היום ולהשקיף על העיר העתיקה,  הולך ונעלם, ואלמלא קמו חברי העמותה והנציחו את פועלה של החטיבה בשלהי חייהם, בתחילה בספר שכתב הסופר מאיר אביזוהר ז"ל, וכעת בפסלו של האומן גדעון גרץ, היו הדברים שוקעים בתהום השיכחה.

הדחף הזה של אנשי עמותת ותיקי גדוד מוריה, ובראשם היו"ר רומק פיין, להגיד לעולם ולדור הבא, אינו רק יעוד אישי –  בבחינת "והגדת לבינך", שהיא מצווה גדולה בפני עצמה, אלא גם מילוי חובה מוסרית כלפי אלה שהיו ונלחמו איתם,  אך לא זכו ליהנות מפרי האדמה שעליה מסרו את נפשם, וכלפי אלה שכבר הלכו לעולמם.

ובהקשר זה,  אני רוצה לספר לכם על סגירת מעגל אישי שלי, הרגע, כאשר אני עומד כאן לפניכם ונושא דברים. הקשר שלי  לעמותה הוא ביטוי לניסיון שלי למצוא את דרכי אל אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל – הוא עד מס' 25 בספרו של לויצה, אשר נפטר בדמי ימיו, כשהיה  יועץ כלכלי לשגרירות ישראל בלונדון. אני, בנו השלישי,  הייתי אז בן כחודשיים ולמעשה לא הכרתיו מעולם, אך סיפור חייו המרתק השזור בעבותות ובנימים דקים בביוגרפיה של מדינת ישראל, מן הראוי שיוזכר ויסופר.

שמואל גוטליב נולד בפולין ב- 13 בנובמבר 1928, ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 5 בשנת 1934. הוא נחשב לתלמיד מבריק בבית הספר היסודי תל נורדוי בתל אביב ובגמנסיה הרצליה, אותה סיים בשנת 1945, בהיותו בן 17. עוד קודם לכן, בשנת 1943 בהיותו בן 15, הצטרף לארגון "ההגנה" ועם סיום הגימנסיה הצטרף להכשרה מגוייסת בקיבוץ מצובה. התקופה הייתה תקופת המאבק והמרי, ושמואל השתתף באופן פעיל בפעולות ה"הגנה", ובעקבות "השבת השחורה" (29.6.46) אף נאסר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו לתקופת מה. לאחר שהתפרקה ההכשרה, החליט להמשיך בלימודים, והוא התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תש"ז (1946-47). אך למד 3 סמסטרים והנה פרצה מלחמת השחרור. כחבר הגנה ותיק נטל חלק פעיל כמפקד מחלקה, ואף השלים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל במחנה אליהו (דורה) בנתניה במאי 1948. הוא היה המפקד הצעיר ביותר ששירת בצה"ל (בן 19 וחצי), השתתף בקרבות רבים, ואף נפצע פעמיים, פעם אחת בקרב סן סימון, כאשר היה מפקד המחלקה שהחישה תחמושת למנזר ונפגע מרסיס (מאותו משוריין עירקי, המפורסם מהספר "יונה ונער" של מאיר שלו), ופעם נוספת כאשר עלה על מוקש לקראת סוף המלחמה, לאחר שהועבר לחטיבת "הנגב". הוא השתחרר בדרגת סרן במאי 1949 ביחד עם כל הסטודנטים ששבו ללימודים. לאחר שהשלים לימודי מוסמך אצל פרופ' פטינקין, החליט להמשיך את לימודיו בארה"ב. באותה עת נישא לאימי, עדה לבית גלברג (שנמצאת כאן היום), ויחדיו נסעו לניו יורק. בגיל 25 הוא השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, ואף החל לעבוד כמרצה שם, כאשר במקביל שימש כיו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים בארה"ב, ונתן הרצאות בפורומים שונים על המדינה החדשה. בארה"ב נולד לעדה ושמואל בנם הבכור דן (אשר לימים נפל במלחמת יום הכיפורים). שמואל ועדה שבו לישראל ב- 1955, ואז עבד שמואל במשרד האוצר בעמדה בכירה. באותה עת נולד בירושלים בנם השני יונתן (הוא חבר בעמותה ונמצא כאן היום).  ב-1959 מונה שמואל ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בבריטניה, וביום 13 בנובמבר 1960, ימים ספורים לאחר שהודע לו על מינויו כציר כלכלי בוושינגטון, בגיל 32 בדיוק, נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי. לוי אשכול וגולדה מאיר ספדו לו בהלוויתו. עצם הסיפור הזה כאן בפורום הזה, היא סגירת מעגל אישי.

לסיום, אני לא יכול שלא להזכיר את פועלו של רומק פיין, שלאחרונה מלאו לו 90 שנה – יבדל"א,  אשר לא חסך כל מאמץ, ובאופטימיות נעלה, לא חדל להאמין ולו לרגע, שאנדרטה זאת תקום. הכוחות הנפשיים והפיזיים שיש לו להמריץ את הזולת לבצע את העבודה על מנת להביא רעיון לידי ביצוע מעוררים השראה. לי אישית אין ספק שאלמלא רומק לא הייתה קמה האנדרטה. רומק לא עבד לבדו ותודות גם למיקי כהן, יעקב יולוס, מוסה ירקוני ויסלח לי מי ששכחתי להזכיר את שמו.

אני סמוך ובטוח שהיום צופים בכם מלמעלה אבא וכל החברים שאתם מזכירים ג'ימי ויוסקה קבקר ועוד. כולם עומדים ומצדיעים לכם באחוות לוחמים.

כבוד הוא לי שיכולתי גם אני להיות שותף למאמץ, ולתרום מנסיוני בתחום המשפט בכל הקשור לכתיבת ההסכמים ולעבודה מול קרן ירושלים ומול האמן, גדעון גרץ, ואני מודה גם להם.
אחתום באיחולי  בריאות טובה וחיים ארוכים לכל חברי העמותה ושנתברך בשלום,

דוד גילת