ט”ו. תם ולא נשלם

ב-25 ביולי קיבל משה דיין את הפיקוד על ירושלים. המטכ"ל ייעד אותו אמנם ללחימה בנגב, בראש גדוד הקומנדו שהוביל ב11- ביולי בקרב הבזק של כיבוש לוד, אולם בן-גוריון רצה את דיין בירושלים. דיין, מצדו, רצה את "מוריה" בחטיבתו והמטכ"ל נענה לו.
הגדוד קיבל אפוא הוראה לחזור לירושלים, מיד לאחר שישלים את סדרת אימוניו בצריפין. מעתה, כך קיווינו, נשתייך לעוצבה לוחמת, ולא למסגרת שהיא ספק חטיבה ספק מסגרת גיאוגרפית, שיחידותיה נתונות למרות מפקדי-על ספונים במשרדיהם, שאין רואים אותם בשדה הקרב. כלוחם ללא חת, וכמנהיג כריזמטי וחריף שכל, הטביע דיין מיד חותם אישי על כל המהלכים החשובים בגזרת ירושלים.
חזרנו העירה ב-14 באוגוסט, בעיצומה של הפסקת האש הידועה בשם "ההפוגה השנייה", הפסקה אש גמישה מאוד, ששני הצדדים ניהלו במהלכה פעילות של קידום עמדות, תוך חילופי אש, שגרמו לא מעט אבידות.
פעולות הגדוד אחרי שובו לחטיבת ירושלים לא הצטמצמו לתחום העיר, אלא התפרסו על פני כל מרחב המחוז, ממערב לשער הגיא ועד למזרח העיר. במערב תפסו הלוחמים בשתי פעולות שונות, ב-14 וב-25 בספטמבר, שורה של משלטים בגבעות שבין צרעה לאשתאול, כדי לאבטח את סלילת "כביש הגבורה", שבמשך עשר השנים הבאות התנהלה בו רוב התחבורה בין ירושלים לתל-אביב.

מפירים ללא הרף

המתחם הרגיש ביותר בירושלים היה אז הר-ציון, שהשליטה עליו נחלקה בין שני הצדדים, שנמצאו שם בכוננות מתמדת. מפקדי האויב בדרגים השונים חיפשו ללא הרף הזדמנויות לשיפור עמדות, ואין תמה שהאויב לא היה רגוע, שכן גם כוחותינו ניסו וחזרו וניסו לפרוץ את השער פעמים אחדות. מאז ימי הרובע האחרונים, כאשר אנשי הפלמ"ח כבשו את הר-ציון ותפסו – ומיד איבדו – את שער-ציון, ועד הניסיון הנוסף לחדור לעיר העתיקה במבצע "קדם", שמונה שבועות אחר כך, בוצעו שלוש התקפות רציניות, במגמה לפרוץ את השער או להבקיע את החומה בקרבתו.
שבוע אחרי מבצע "קדם" התגנבה חוליית לגיונרים לשטח הר-ציון שהוחזק בידיים ישראליות, ופוצצה עמדה שהייתה מאוישת על-ידי אנשי אצ"ל. אחד-עשר מהמגינים נפצעו. בו בלילה קידם הלגיון את עמדותיו על ההר.
גדוד "מוריה" הגיע לירושלים, כאשר ההפרות של הפסקת האש הלכו ורבו. ב-17 באוגוסט הפגיז הלגיון את עמדות כוחותינו בהר-ציון ובאבו-טור. במוצאי היום ההוא תפסה פלוגה של גדוד "בית חורון" את השלוחה המערבית של גבעת ארמון הנציב, שאחרי צאת הבריטים שכן בו מטה משקיפי האו"ם. למחרת ערך הלגיון התקפת נגד וכבש את המשלט בחזרה. 14 לוחמים של החטיבה נהרגו בקרב זה, 24 נפצעו ו-5 נשבו. מפקד הפלוגה, מאיר חפץ, היה בין הנופלים.
ב-3 בספטמבר נפגשו מפקדי שלושת הכוחות הלוחמים במחוז ירושלים, משה דיין, מפקד הלגיון עבדאללה אל-תל ומפקד הכוח המצרי עבד אל-עזיז. השתתף בפגישה גם ראש מטה המשקיפים של האו"ם, גנרל ריילי. הצדדים הסכימו לפנות כוחות משטחים שהוגדרו בהסכם הפסקת האש כמפורזים.
המטכ"ל אישר את ההסכם, והוא נכנס לתוקף למחרת. שלושה שטחים פונו: מתחם ארמון הנציב, המורדות המזרחיים של שכונת אבו-טור ומזרח הר-ציון, אולם עוד באותו לילה היו חילופי אש בדרום העיר וב-12 בספטמבר הפגיז הלגיון את עמדותינו בהר-ציון.
כעבור חמישה ימים, ב-17 בחודש, רצחה חוליה של אנשי לח"י את מתווך האו"ם, הרוזן השוודי ברנדוט. מעשה נמהר זה הביא סוף על מחולליו. צה"ל פירק את הארגון, בכך שעצר 60 מחבריו. כך בטל למעשה ארגון קטן ורב עלילות זה. גם הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) פירק את שורותיו בירושלים, בעקבות אולטימטום של צה"ל, ואנשיו גויסו כולם לצבא המדינה. כך בא אל סיומו הפרק הטרום-ממלכתי של הארגונים הצבאיים.

קרב המוזוליאום

ב-15 באוקטובר פתח צה"ל במבצע "יואב" בדרום הארץ וההפוגה בחזית המצרית הסתיימה. בירושלים הייתה מעין הסכמה שבשתיקה שהלחימה לא תתחדש, אולם הלגיון הרשה לעצמו חופש פעולה מוגבל כדי לכרסם את עמדותינו בהר-ציון. הפיקוד העליון, לעומת זאת, הורה לכוחותינו להימנע מתגובה חריפה, כדי לא להוסיף חזית שנייה על זו שנפתחה בנגב, אולם היה גבול לאיפוק. גבול זה נפרץ כאשר למחרת הפתיחה במבצע "יואב" תפס כוח של הלגיון, בפקודתו של עבדאללה אל-תל, את המוזוליאום – מבנה של אחוזת קבר נסיכותית, ששכן בתוך בית-קברות נוצרי על הר-ציון. זו הייתה הפרה בוטה של ההפוגה, כי המקום הוכר על ידי שני הצדדים כשטח נייטרלי.
בכיבוש המאוזוליאום הפעיל הלגיון משורייני קרב נושאי תותח אנטי-טנקי בן שתי ליטראות (טו-פאונדר), והפגיז את שתי העמדות שמוקמו מחוץ למוזוליאום – "נועם" ו"אברהם" – גם בגז מדמיע. בכך הוא אילץ את מגיניהן לנטוש. הנסוגים היו חיילי חטיבת המחוז. הם לחמו בעקשנות, אולם הלגיון הצליח להרוס את עמדותיהם.
בלילה עלו להר, בחסות החשיכה, שלוש מחלקות של פלוגה ד' של "מוריה", בפיקודו של אברהם הלפרין. הן נעו על פני השטח, ולא בתעלה שבה נעו בדרך כלל הכוחות שהיו מוצבים על הר-ציון. שתיים משלוש המחלקות תקפו את העמדות שננטשו וכבשו אותן מחדש. הן הסתייעו בהרעשה של סוללת מרגמות כבדות, תותח הוביצר, מרגמות שלושה אינץ' ומכונות ירייה (מק"בים), יותר נשק מסייע משהופעל אי-פעם בעבר בקרבות על ירושלים.
מחלקה שלישית, בפיקודו של אפרים בן-אליהו, הסתערה על המוזוליאום. הקטע הקשה היה בין שער החצר של המוזוליאום, דרכו פרצו הלוחמים, למבנה עצמו. רצועת אדמה זו הייתה חשודה כממוקשת, שלאורכה היה פרוש תיל. יצחק כלב, סמל המחלקה, הביא עמו שני מזרנים, הניח אותם על התיל, וחיילי המחלקה הסתערו כשהם דורכים על המזרנים. הם רגמו את הבניין ברימונים ושיתקו את הקומה העליונה. הסמג"ד יונס, שפיקד על הפעולה כולה, הורה לשלשל רימונים לקומה התחתונה של הבניין, שחלונותיה היו במפלס הקרקע.
מיד אחרי כן נכנסו לפעולה חבלני הגדוד. הם הניחו מטענים והבניין קרס, אולם עדיין נותרו בו חיילי אויב שגילו התנגדות. ששון לוי, קצין החבלה הגדודי, התרומם מיד לאחר הפיצוץ ונפגע למוות. הוא היה ההרוג היחיד של הגדוד בקרב זה, שהעביר את השליטה על ההר כולו לידיים יהודיות. עשרות לגיונרים נהרגו. כובשי המבנה מנו כשלושים גוויות, חוץ מאלה אלה שנקברו חיים תחת ההריסות. עוד שעות ארוכות ניתן היה לשמוע את האנחות והזעקות שעלו מבטן ההריסות.

"יקב": הכול בגלל מקלע אחד

ב-19 באוקטובר 1948 השתתף הגדוד כולו, בפעם הראשונה בתולדותיו, במבצע חטיבתי. היוזם היה המח"ט משה דיין, שמאז בואו לירושלים ביקש מהפיקוד העליון לאפשר לו לבצע פעולה בהיקף גדול יותר מאשר קידום עמדות בשטח הפקר. דוד בן-גוריון לא מיהר להיעתר לו, שכן המערכה על פתיחת הדרך לנגב הייתה אז בעיצומה, והשיקול המדיני שלו היה לא לשלב מערכה בירושלים עם פריצת הדרך לנגב. גם במטה הכללי לא התקבלה יוזמתו של דיין בהסכמה כללית. טענו נגדה שצה"ל לא זקוק לפתיחת מערכה חדשה מול הלגיון.
רק שלושה שבועות לפני כן החליטה הממשלה – על חודו של קול – לא לנצל הפרה של ההפוגה מצד הלגיון כדי לכבוש את לטרון, אף שמבצע כזה היה חיוני לפריצת הדרך לירושלים. הנגב היה בשלב ההוא בעדיפות ראשונה. דיין טען כנגד החוששים מחזית שנייה כי מבצע בחזית הדרומית של ירושלים, שהוחזקה בידי הצבא המצרי, רק ירתק את הכוחות המצריים בעיר ויקל את המבצע בנגב.
המוצב המרכזי של הגזרה המצרית בירושלים היה ראס-בית-ג'אלא, ואותו הציע דיין לתקוף. השתלטות עליו הייתה מפצלת את הכוחות המצריים בגזרה הירושלמית, מאיימת על שולי העיר בית-לחם, ומכניסה את כביש ירושלים-חברון לטווח האש הישראלית. גם בן-גוריון השתכנע בהיגיון המבצעי, וכאשר מועצת הביטחון התכנסה ב-19 באוקטובר, ועמדה להכריז על חידוש ההפוגה, אישר את התוכנית. בד בבד אושרה ל"הראל" התקפה על המערך המצרי מדרום להר-טוב.
אישור התוכנית היה מלווה בתנאי: שיהיה זה מחטף של לילה אחד בלבד, שבו תופעל החטיבה הירושלמית כולה. גדוד 68 (חי"ם לשעבר) היה אמור להתקדם ממיס-קרי (הר-אורה) ולכבוש את רכס ה"פטמות" (כיום עמינדב) ו"הדבשת" (כיום יד-קנדי) ואת הכפר וואלאג'ה. על גדוד 62 ("בית-חורון") הוטל לכבוש את עין-יאלו (עין-יעל) ואת המשלט שבו נמצא כיום פארק גילה, ואילו המשימה העיקרית – כיבוש מרומי בית-ג'אלא – הוטלה על גדוד "מוריה". הכוחות נערכו באזור מיס-קרי והקושי התגלע מיד משום שהדרך משם חצתה את המערך המצרי בעין יאלו. היה צורך לכבוש אותו תחילה, דבר שהיה מבטל בהכרח את גורם ההפתעה. על כן נמצא נתיב חלופי: דרך עין-אלחניה, ששכנה על קו תפר בין שני כוחות של המערך המצרי.
גדוד "מוריה" היה אמור לרדת מהכביש שהוביל למיס-קרי, ולנוע בשביל המתפתל קילומטרים אחדים לאורך השלוחות היורדות לעמק רפאים. במרחק של קילומטר אחד ממזרח לוואלאג'ה, היה על הגדוד לחצות את פסי הרכבת ואת הערוץ המקביל להם, ואחר כך לעקוף שלוחה ולעלות לכיוון בית-ג'אלה. במרחק של כשני קילומטרים מהיעד היה על הכוח להתפצל לשלושה: פלוגתו של הלפרין, שהייתה המובילה, הייתה אמורה לכבוש את השלוחה המערבית (אס-סרג'); פלוגתו של יצחק רוזנר (פיצי) הייתה אמורה לכבוש את מנזר "כרמיזן", בעברו המזרחי של הרכס, ואילו על פלוגותיהם של ירקוני ושלייפר (שלף) הוטל לכבוש את היעד העיקרי – ראס-בית-ג'אלה.
דיין ציטט אז דברים שאמר לו אורד וינגייט, שכאשר המצרים יעמדו לפתע נוכח מתקפה מכיוון בלתי צפוי, הם יברחו כ"ציפורים לקול דפיקה על פח". התקדמות מהירה ושקטה של הגדוד לפי התוכנית הייתה עשויה להפתיע את המצרים ולסיים את כל העניין עד הבוקר. כך היה נמנע סיבוך מדיני, גם במקרה של כניסת ההפוגה לתוקף.
לקראת המבצע התקיים "סיור משקפות" מהשלוחות הצופות על נחל רפאים. סיור בשטח עצמו לא בא בחשבון, משום שהיעדים נמצאו בעומק השטח המצרי. במבט דרך המשקפות נראה השטח שקט, למעט תנועה מסוימת שהורגשה בקבוצת הבתים הקרויה ח'ירבת אלחניה, סמוך לנקודת שיועדה לחציית מסילת הברזל.
בסיור המכין השתתף המ"מ בן-אליהו, ששלט בערבית ולכן נבחרה מחלקתו להוביל את הטור, למקרה שייתקלו בתושבים מקומיים. אלא שבן-אליהו לא השתתף בפעולה עצמה. הוא הוחלף על-ידי הסמל יצחק כלב, לאחר שנפגע בתאונה ושבר את אצבעותיו, ואילו כלב לא השתתף בסיור המכין ולא הכיר את השטח, לפיכך הוצמד אליו סייר שינתב את הדרך.
יוסף נבו נכח במטה כמשקיף. לא היה לו תפקיד במבצע, שכן יומיים לפני כן הוא חזר למפקדת החטיבה כדי להתמנות אחרי הפעולה לתפקיד קצין מבצעים חטיבתי. הוא סיפר: "כמשקיף ביקשתי לראות את פקודות המבצע הגדודיות. זו של זרו (מג"ד 'בית-חורון') הייתה ערוכה כיאות, ואילו זו של 'מוריה' נרשמה בעיפרון על מחצית של עמוד, ולא צוינה בה אפילו חלוקת הכוחות ותפקידיהם, אלא רק דברים כלליים, כגון: הולכים לכבוש את בית-ג'אלה."
המבצע החל אחר הצהריים. מטהו של דיין התמקם בקרבת בית-וגן, במקום שאיפשר תצפית על מרבית הזירה וכן קשר אלחוטי תקין. בשלב הראשון כבשו פלוגה של גדוד 68 וכוח משוריין של גדוד 64, שלוש גבעות שחלשו על הדרך שהובילה לבית-ג'אלה. דיין עצמו יצא עם הכוח שהמשיך משם לעבר וואלאג'ה ושב למטה רק עם חשיכה. גדוד "בית-חורון" יצא בשעות הערב וכבש את עין-יאלו ומשלט סמוך.
הכוח העיקרי, זה של גדוד "מוריה", יצא לדרך בשעה 20.30. 800 הלוחמים הוסעו ברכב עד למקום ההיערכות, מזרחה למיס-קרי. משם החלו לרדת בשביל המוליך לעין אל-חניה. שדרת המסע הארוכה הגיעה לקרבת המסילה אחרי כשעה. מחלקת החוד של כלב התקדמה ללא תקלות, עד אשר בסביבות השעה 22:00, בהגיעה לקרבת הנקודה שבה היה אמור הגדוד לחצות את פסי הרכבת, נפתחה עליה אש מן המדרון ממול. כלב העיד אחר כך, שהבחין מולו במקלע יחיד.

המ"מ נעלם

כלב, שהיה חייל ותיק ושירת בצבא הבריטי בעת מלחמת העולם השנייה, פעל במהירות ובהחלטיות: הוא השכיב את אנשי המחלקה בצדי השביל, הורה להם שלא להשיב אש – כדי לא לגלות את מיקומם ליורים – והוא עצמו החליט להתקדם קמעה לבדו כדי לאתר את מקור הירי. הוא התקדם בריצה שפופה לאורך הטרסה, כשדעתו נתונה למדרון שממול, ולא שם לב לכך שברגע מסוים הסתיימה הטרסה, והוא צנח כשני מטרים ונחבט באבנים. בכל זאת הוא הוסיף להתקדם זמן-מה כשהוא תועה בין הסלעים, עד שנוכח לדעת כי איבד את חוש הכיוון והתרחק ממחלקתו. הוא התיישב תחתיו כדי להתאושש.
לאנשיו של כלב לא היה ברור מדוע נעלם. "מצאת לך זמן לחרבן," הטיח כנגדו אחד החיילים. ההיעדרות, התברר, לא הייתה תקרית של מה בכך, אלה גררה אחריה מערכת של שיבושים. מחלקה מהפלוגה המסייעת, שצעדה אחרי מחלקת החוד של כלב, נעצרה והמתינה, ודאי מתוך הנחה שהמחלקה שלפניה תתגבר על האש, אולם הקשר בין המחלקות ניתק, מבלי שלמטה הגדוד היה מושג על המתרחש בנקודת ההיתקלות.
אנשי המטה צעדו גם הם בשדרת המסע הארוכה והצרה, במרחק של כ200- מטרים מכיתת החוד. וכאשר המ"פ הלפרין דיווח למרט על ההיתקלות, עלו הצעות מהצעות שונות. נתנאל לירם, מפקד כיתת הצלפים, הציע את שירותיו כדי לחסל את חוליית המקלע שעצרה את המסע, אולם מרט סירב: "פלוגה שלמה צריכה להיות מסוגלת להתגבר על מקלע יחיד. הלפרין צריך לפתור את הבעיה הזאת לבדו." הלפרין, לעומת זאת, סמך ככל הנראה על מפקד מחלקת החוד. תוך כדי כך נפתחה על הפלוגה אש גם ממערב (כנראה מוואלאג'ה הסמוכה) וגרמה לנפגעים ולהרוג אחד בקרב המחלקה המסייעת. בכל אלה נגרם איחור ניכר בלוח הזמנים.
כאמור, הצלחת התוכנית הייתה תלויה בביצועה בעוד לילה, כי התגלות כוח הגדוד באור יום בעודו במורד שלוחת בית-ג'אלא, מול אויב מחופר ומצויד הייתה מוסיפה סיבוך מדיני על כישלון צבאי. במטה החטיבה השתלטה הערכה שהמבצע אבוד, ועד מהרה ביקש מרט מדיין אישור לנסיגה. הוא קיבל אותו כמחצית השעה לאחר חצות. גדוד 62 קיבל אף הוא פקודה לפנות את המשלט שכבש.
המטרה לא הושגה והכישלון הותיר צלקת בתודעת אנשי הגדוד. במיוחד ציער אותם העניין, משום שאחרי חודשים רבים שבהם פוצל הגדוד לתפקידי משמר, כשלו בפעולה הראשונה שבה פעל כל הגדוד כאיש אחד, ככוח המרכזי במבצע החטיבתי הראשון בירושלים.
כישלונו של מבצע "יקב" היה נעוץ בתכנונו. במרכזו היה מסע של כשישה קלומטרים, שבו התנהלו 800 איש בשורה עורפית בשטח הררי קשה להליכה, בשבילים צרים. כוח בסדר גודל כזה הופך בתנאים הללו לגוף מסורבל ופגיע. העיכוב בתנועתה של יחידת החוד, שהייתה צפויה להיתקל ראשונה באויב, עצר את תנועת השדרה כולה, בלי שיחידות הגדוד האחרות יכלו לסייע. כך גרמה בלימתה של יחידת החוד לכל הכוח החטיבתי רב העוצמה להפסיד את יתרון ההפתעה. נוכח אילוצי הזמן שבהם היה נתון המבצע כולו, די היה בעיכוב מזערי זה כדי להכשיל את כל המבצע. מקלע אחד של האויב סיכל את התקדמותה של חטיבה שלמה.
איש לא בא בטענות כלפי מרט על החלטתו לסגת, אולם מג"ד "בית-חורון", מאיר זורע (זרו), שגדודו מילא את חלקו כמתוכנן, התקומם נגד ביטול המבצע. הוא תבע מדיין לאפשר לו להמשיך. דיין דחה את הצעתו כי חזקה הייתה עליו הוראה הפיקוד העליון, שלא להמשיך את הפעולה אחרי עלות הבוקר.
ליוסף נבו, שעמד כאמור להיכנס ביום ההוא לתפקיד קצין המבצעים של חטיבת עציוני, הייתה ביקורת על המח"ט דיין. לא על החלטתו להפסיק את הפעולה, אלא על תפקודו בעת קרב, ובמיוחד על היעדר הכנה מספקת ערב היציאה לשטח. הכול ציינו כי דיין חזר וגילה אומץ לב כאשר נע בשטח וואלאג'ה שהיה נתון לאש, אולם דווקא בשל כך הוא נכשל במילוי תפקידו כמפקד החטיבה. דווקא ברגע המכריע הוא חדל לתפקד כמח"ט, וכאשר חזר למטה היה כבר מאוחר מכדי שהתערבות תוכל לשנות את מהלך הקרב לאור התקלה שקרתה.
"היה על דיין לוודא כי ההוראה לצאת לפעולה תינתן רק לאחר שפרטיה הוכנו ברמת מפקדי הגדודים והדרגים הנמוכים מהם, דרג דרג," סבר נבו, והוסיף שגם "הפיקוח על תנועת הכוחות בצירים העיקריים היה לקוי."
האכזבה הייתה קשה. דיין רשם לזכותו הצלחה מזהירה בכיבוש לוד, שם גילה מנהיגות נועזת, שהדביקה את כל מי שפעל סביבו. הניצחון היה מרשים והושג ללא קורבנות. והנה, בפקדו על החטיבה הירושלמית, לא נתממשו התקוות שתלינו בו.
דיין עצמו מיאן להשלים עם הכישלון. הוא נסע לבן-גוריון ופרס בפניו תוכנית חדשה לכיבוש בית-ג'אלא. הוא טען: "אם לא נכבוש יבואו לשם לגיונרים, [ואילו] אם נכבוש, יברחו תושבי שראפאת ובית-צפפה ומצבנו בדרום ירושלים יוטב." בן-גוריון לא קיבל את ההצעה והסביר: "אם יעלה בידנו לתפוס המקום, נצטרך תחת לחץ או"ם לפנותו, ולא כדאי לאבד חיי איש אחד על זה."
במקביל למבצע "יקב" פתחו לוחמי חטיבת הפלמ"ח "הראל" ב"מבצע ההר", שנמשך שלושה ימים. במהלך הימים האלה הם הרחיבו את השליטה היהודית משני עבריה של "דרך בורמה", וכבשו שטח גם ממערב ומדרום לשער הגיא. אלה היו מבצעים גדולים יחסית, שנהרגו בהם 12 לוחמים ונפצעו 21.
אפשר לראות בהם את סוף המלחמה שקבעה את מפת ירושלים בתום מלחמת העצמאות.

תום הלחימה בירושלים

בכל התהפוכות שעברו על הלוחמים בירושלים, עובדת יסוד אחת נותרה בעינה: האויב לא הצליח להבקיע את קווי ההגנה. לא בצפון, לא בדרום ולא במרכז העיר, והקו המפריד בין ירושלים המזרחית, הערבית, לירושלים העברית, נותר ללא שינוי כמעט. גם המובלעות, ובראשן הר הצופים, לא השתנו.
בחלקים אחרים של הארץ השתוללו עדיין קרבות עזים, מהם כאלה שקבעו את גורל צפון הנגב. הפיקוד העליון הטיל הגבלות על יוזמות חדשות במלחמה על ירושלים והטיל וטו אפילו על פעולות שנועדו ליישר קווים. העימות הוגבל לצליפות ולירי מרגמות. ובכל זאת נעשו עוד ניסיונות לשיפור האחיזה בקווים שחצו את ירושלים לשניים. לא ניתן אמנם אור ירוק ליוזמות שביקשו לשנות קווים מיסודם, אולם היו נקודות שבהם חיסול של עמדה ערבית היה יכול לשפר את מצב הביטחון של שכונה שלמה. כזה היה "בית התריסים הצהובים" בנחל קדרון, שבפאתי הכפר סילואן, שממנו איימו צלפים ערבים על הבתים שנכבשו בשכונות אבו-טור ועל עמדותינו בהר-ציון.
ב-14 בנובמבר הוטלה על פלוגה מגדוד 168 של חטיבת המחוז, על מחלקה מגדוד 68 שהיה גדוד חי"ש חדש, ועל חוליית חבלנים מגדוד "מוריה" משימה: לחסל את הבית. אולם מבצע "תריס", כך נקראה משימה זו, נכשל אחרי שהלגיון הצליח להדוף את ההתקפה על-ידי מטח אש עזה. שבעה לוחמים נפצעו.
אנשינו חיפשו ללא הרף דרכים נסתרות כדי לקיים קשר עם כוחות שהיו נתונים במצור, או שדרכי התקשורת שלהם היו מכוסות באש אויב, כפי שהיה בימין-משה ובעמדותינו על הר-ציון. בדיקה יסודית של מערכת הביוב העלתה, שניתן לעבור בקטעים הרחבים של התעלות, חלקן יבשות וחלקן פעילות עדיין.
ב-22 בנובמבר, שמונה ימים אחרי מבצע "תריס" נעשה ניסיון מרתק לבחון אפשרות של גישה להר-צופים דרך תעלת ביוב שהובילה משבונת בית-ישראל אל ואדי ג'וז. המ"פ רומק פיין ושניים מסיירי הגדוד נכנסו לתעלה, שרוחבה היה 80 ס"מ וגובהה 135 ס"מ, וכעבור חצי שעה יצאו דרך הפתח התחתון והגיעו לוואדי ג'וז. משם עקפו את שיח'-ג'ראח, ודרך תעלה פתוחה הגיעו להר-הצופים. הם שהו על ההר יום שלם וחזרו עם חשיכה לפתח התעלה ומשם שבו לבית-ישראל.
תעלה נוספת, בעלת ערך מבצעי, הובילה לאורך מורד רחוב הנביאים, מנקודה סמוכה לעמדה קדומנית של הלגיון הערבי ומשם מזרחה, בקו מקביל פחות או יותר לחומה הצפונית, לאורך 170 מטרים, עד לקרבת שער-הפרחים. סיירים שנכנסו לתעלה, שבחלקים מסוימים ממנה היה ניתן להתקדם רק בזחילה, גילו בה פתחים גבוהים למדי, עד כדי שני מטרים וחצי. הוחלט להניח בתעלה מטען נכבד של חומר נפץ, במשקל של חמש טונות, שהיה בו כדי למוטט את המבנים שמעל לתעלה. לשם מה? לא הוגדרה מטרה מידית. נראה כי פיצוץ המטען היה אמור לסייע במבצע עתידי, שעוד לא הוחלט עליו. הרעיון היה להפעיל את הנפצים ברגע שכוחותינו ינועו לעבר העיר העתיקה, כדי שהפיצוץ של תעלת הביוב יערום מעליה ערימות של הריסות, שיספקו לכוחותינו שטחי זינוק ומסתור בעת ההתקפה העתידית.
תשעה חודשים חלפו מבלי שהזדמנה אפשרות כזאת. המלחמה הסתיימה בינתיים, ורק ב-28 באוגוסט 1949, כמעט שנה לאחר תום המלחמה בירושלים, נערך פיצוץ מבוקר של המטען, חמש טונות משקלו. עמוד העשן התרומם לגובה של 300 מטר, והכול עבר בשלום.

הסכמי שביתת הנשק עם מצרים ועם ירדן נחתמו ברודוס רק בפברואר-מרס 1949, אולם בירושלים הושגה הסכמה מלאה בין הצדדים כבר בסוף חודש נובמבר 1948, ב-29 בו, במלאת שנה בדיוק למלחמה. משה דיין ועבדאללה אל-תל חתמו על הסכם של שביתת נשק, שהוגדרה "כנה", כלומר שביתת נשק אמיתית, בלי יריות.
בית-צפאפה נותרה חצויה למשך 19 שנה ואילו הכפרים בתיר וואלאג'ה הוכרו כשטח הפקר. השטחים שנכבשו על-ידי חטיבת "הראל" במבצע "ההר" נכללו בשטח ישראל. נקבעו כללים שחייבו את שני הצדדים לגבי השיירות להר-הצופים.
ההסכם הושג תודות לגישתו הישירה של דיין ולסגנון של גילוי לב ויחסי האמון שנרקמו בינו לבין בן שיחו אל-תל.
ההסכם לא נגע בעיר העתיקה, בשל העובדות שנקבעו בשטח, אולם הרובע היהודי נותר בלב, בבחינת זה שגם אם אין מזכירים, לעולם אין שוכחים אותו.

כאשר התברר כי שביתת הנשק יציבה ומתמשכת, הוצבו פלוגות הגדוד לאורך הקו, ובמחצית השנייה של שנת 1949 הן הועברו למסגרת שהוגדרה כ"פלוגות משמר הגבולות – מוריה". כאשר השתחררו מצה"ל בעלי המשפחות, המבוגרים יחסית והסטודנטים, הועברו אנשי "מוריה" המעטים שלא ענו על אחת מן הקטגוריות הללו לחטיבת "גבעתי", וכך הסתיימו דברי ימי גדוד "מוריה".
משה – מוסה – ירקוני, שהשתתף במערכות הגדוד כמפקד מהחודש הראשון למלחמה בירושלים, כאשר נשלח בשיירה לעיר העתיקה ועד לקרבות ברמת-רחל, בהם מילא תפקיד מרכזי, מסכם: "במהלך הקרבות שכל הגדוד מאות מטובי בניו ובנותיו. קורבנם הונח כמסד להכרזה על ירושלים כבירת ישראל. דמויותיהם היקרות יישארו לנגד עינינו תמיד". לזכרם מוקדש ספר זה.