פנחס מרגלית: קורות השחר

 

כמה ימים עברו בשקט ולא סבלנו מהפגזות. יום אחד ( ב-19 או 20 במאי) הודיעו לנו מאחת התצפיות שטור משוריין של הלגיון נע לעברנו וצריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע את התקדמותו. ואמנם בשעות הבוקר של אותו יום ראינו מן המרפסת שלושה משוריינים עם תותח נעים בזהירות לעברנו. מהר מאד תפסנו שזה רציני. החלה התרוצצות בקומה שלנו ואחד הבחורים שקראו לו "הפולני" (בעל שער בלונדי) החזיק בידו פיאט ונמלט לתוך הבית. אם אינני טועה אותו בחור כבר נפצע בידו קודם לכן, מה שאולי מסביר את איבוד עשתונותיו. כאשר ראיתי זאת, ולאור העובדה שחברה אחרים במקום טענו שאינם יודעים להשתמש בפיאט, נטלתי את הכלי בידי, דרכתי את הקפיץ כפי שלמדתי כמה ימים קודם לכן, הכנסתי פגז ויריתי לעבר המשוריין הראשון שהיה במרחק 30-20  מטר ממני. מאחר שנדמה היה לי שפגעתי בו, והוא אמנם נעצר, טענתי שוב ( היו לנו 5-3 פגזים בסה"כ ) ויריתי לעבר המשוריין השני – ושוב לעבר השלישי. באותו זמן פתח גם המשוריין שלנו שהיה במעלה הכביש באש מהתותח. התוצאה הייתה שיתוק שלושת המשוריינים הירדנים. כמובן, אינני בטוח עד היום אם פגעתי בכל השלושה ואם גם התותח שמאחורינו הצליח במשימה, אם כי לפי צורת הפגיעה שנוצרה בשריון, נדמה לי ששפר חלקי.

השמחה הייתה רבה כי אמנם הצלחנו לעצור את התקדמות הטור. לאחר כמה שעות הגיעה משאית עם מנוף שהתקדמה בזריזות לעבר המשוריינים הפגועים על מנת לוודא שאין עוד חיים בהם. לאחר שוידאו כי הם אמנם יצאו מכלל פעולה – קשרו את המשוריין למנוף והובילו אותו אל מאחורי העיקול. כן נעשה גם בשני ובשלישי. אנו כמובן היינו סקרנים מאד לראות איך נראה משוריין פגוע מבפנים. אבל לא היה זה מראה מרנין לראות את הגופות המרוטשות בתוכם. מה שהרשים אותנו במיוחד היה הציוד הרב שהיה בהם. שבעה מקלעי בראונינג ושפע של תחמושת. אם לזכור את הקושי שהיה לנו בימים ההם בהשגת ציוד כזה,  אפשר להבין את התפעלותנו . אישית, היה בכך תגמול על האובדן הרב  של הציוד בכניעת נבי-דניאל.

ואכן, אני זכיתי לשבחים: הרי הייתי החייל הראשון בירושלים (ואולי גם בארץ כולה) שהשתמש בפיאט בעת קרב- ועדיין אני שומר את טבעת הפגז (שנשאר אחרי הירי) למזכרת!

התגובות סגורות.