"הילד שהציל את ירושלים" – כתבה על הקרב על מנזר נוטרדאם

כתבה ב"ישראל היום" – 6.5.2016

דיווח על חנוכת רחוב מוריה במבשרת ציון

דיווח ב"זמן מבשרת" על פתיחת אתר הקסטל המחודש

דברי דוד גילת בטקס הזיכרון לחללי חטיבת עציוני 21.5.2015

טקס זכרון – חטיבת עציוני , תשע"ה – 2015

"שלהבת עציוני" \ דוד גילת

אנו עומדים כאן היום מול שלהבת עציוני,
הלהבה הגבוהה הזאת שפונה כלפי ירושלים של מעלה
ונטועה לתפארת בירושלים של מטה;
כאילו מבקשת לחבר בין השתיים וליצור את העיר שחוברה לה יחדיו.
השלהבת הזאת המסמלת עבורנו, עמותת ותיקי חטיבת ציוני ,
את הסיפור שלא סופר במשך שנים, ואשר רק בשנים האחרונות רואה אור.

הלהבה הזאת, כמו בשיר על נרות החנוכה, מספרת
סיפורים על דמים וכישלונות
על תרועות של ניצחונות
על קרבות של דרור
על עבר של עם

סיפורים על דור של צעירים עזי רוח
שפעם בליבם חלום,
חלום שהיה נצור בליבותיהם של דורות רבים של יהודים
ואותו ביטאו בכל שנה בסדר פסח –
החלום להיות בני חורין בירושלים.

סיפורים על גבורתם של לוחמים שנלחמו בחירוף נפש,
מלחמה קשה ועקובה מדם
למען הרעיון
למען החלום

סיפור על אנשים שהפכו את החלום למציאות –
היא המציאות בה אנו חיים היום.

אחד הקרבות הקשים והמכריעים בהגנה על ירושלים היה הקרב על קטמון.
בספרו "עם כלביא יקום מתאר חיים הרצוג כ"קרב עקשני", את הקרב בו השתתפו הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת הראל והגדוד ה- 4 של חטיבת עציוני.. על פי תיאורו, "הערבים [ שאף הם הבינו שמדובר במערכה מכריעה בגורל עתידה של ירושלים ], ערכו התקפות נגד נואשות וכולן נהדפו בהגיע תגבורת מעציוני. יעקב סלמן תיאר בספר ההגנה את הלחימה שניהל גדוד מוריה על קטמון ועל פריצת הדרך לשכונת מקור חיים הנצורה, תוך קרבות מבית לבית, עם עשרות רבות של פצועים והרוגים. את הלך רוחם של הלוחמים היטיב לבטא אליהו סלע, המוכר בשם 'רעננה': "אותה שעה ידענו היטב שנסיגה ממקום זה פירושה שירושלים לא תהיה עברית! "

אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל, היה מ"פ בגדוד מוריה, והיה בין הפצועים בקרב על סן סימון.

כמו הקרב על קטמון היו קרבות גבורה על כל צעד ושעל ברחובות, שאנו צועדים בהם היום מבלי דעת. לא ניתן להפריז בחשיבות תרומתם של לוחמי חטיבת עציוני לתקומתה של המדינה ושל ירושלים, ועלינו להוקירם ולספר עלילותיהם.

עמותת ותיקי חטיבת עציוני – גדוד מוריה פעלה, בין היתר, להוצאת ספר, הרימה האנדרטה שלפנינו, והשנה אנו חונכים את ה"מסבירן", שמסביר בתמצית למבקרים החולפים על פני הפסל את אשר הוא מסמל, את סיפורה של חטיבת עציוני המיתולוגית. ה"מסבירן" נושא את שמו של אחי ז"ל, דן גילת, שנפל במלחמת יום הכיפורים.

כל הפעולות האלה נעשו עד היום ביוזמה פרטית ובמימון פרטי על ידי אנשים שמכירים ומוקירים את תרומתה של חטיבת עציוני, ואשר הצורך לספר את סיפורה לדורות הבאים בוער בעצמותיהם. אולם מעבר ליוזמה הפרטית, קיימת חשיבות עליונה להכרה רשמית של המדינה ומוסדותיה בתרומה של לוחמי עציוני בתש"ח.
אני רוצה לנצל במה זאת על מנת לבקש, ולקרוא לנוגעים בדבר לעשות צדק היסטורי לחטיבת עציוני, ולתת להם את המקום הראוי להם בפנתיאון הגבורה של לוחמי הקוממיות. יש לנו אתרי הנצחה, מוזיאונים ומרכזי מבקרים המתארים סיפורי גבורה עילאית בתולדות המדינה, כמו הקרב על גבעת התחמושת והקרב לכיבוש ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים. בדומה לכך יש לספר באתר מרכזי אחד את סיפור המערכה על ירושלים בשנת תש"ח, שהייתה מערכה עקובה מדם וסבל לאורך כמעט שנה שלמה. עיר שנלחמה למען המדינה והעם היהודי כולו וניצחה, במצור, בקרב, תחת מטר הפצצות ופיגועי תופת.

איתנו עדין אחרוני הלוחמים מתש"ח יש לנצל את הרגע האחרון הזה כדי לחזק את הסיפור והמורשת של המלחמה שהשאירה את ירושלים המערבית בידנו ואותה יכולנו לאחד עם חלקי העיר שנשארו בריבונות ירדנית במלחמת ששת הימים.

אני רוצה לסיים את דברי במילותיו של יוסי גמזו, מתוך השיר "בשערייך ירושלים":
ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ערב חג השבועות תשע"ה (2015–05–21).

טקס זיכרון לחללי חטיבת עציוני 26.5.2014

חלק ראשון:

חלק שני:

חלק שלישי:

סרט על חנוכת "שלהבת עציוני"

פרוטוקול ישיבת ועד העמותה 13.2.2013

סיכום ישיבת ועד העמותה שהתקיימה ביום 13 בפברואר 2013 במשרדו של דוד גילת
נוכחים:
רומק פיין, מוסה ירקוני, דני הרכבי, אלי ירקוני, יצחק קוט, יעקב יולוס, גדי יולוס, מיקי כהן, עידו גרינברג, דוד גילת.
הנושאים שעלו לדיון:
1. דור המשך
רומק פיין: דיווח כי קרסנטי הסכים לשמש כיו"ר דור ההמשך של העמותה, והדבר התקבל בברכה על ידי כולם. אמר שיש עוד פרויקטים שיש להריץ, וזאת צריך לעשות דור ההמשך.
מיקי כהן: יש למלא שורות העמותה בחברים חדשים. מציע לשלוח מכתבים לחברים שיביאו את דור ההמשך.
2. עמדת מסבירן
רומק: מעוניינים להקים עמדת מסבירן ליד האנדרטה. עלות העמדה: כ- K20 ₪. יש אישור מהעירייה להציב את העמדה.
דני הרכבי: אפשר להסתפק בבר-קוד שמקשר טלפון חכם לאינטרנט.
3. שינוי שם העמותה
מוסה ירקוני: צריך לשנות את שם העמותה כך שישקף את העובדה שגם חטיבת עציוני כלולה בעמותה, וכן את העובדה שלא כל החברים נמנים על הותיקים.
4. מורשת גדוד מוריה
יעקב יולוס: יש לעשות מאמץ להוציא מכתבים לקראת טקס יום הזיכרון. כמו כן לגייס בתי ספר, ולקדם את נושא הסרט.
יצחק קוט: מכללת ספיר או גוף מעוניין כמו הצבא יכול לסייע בהפקת סרט.
דוד גילת: העמותה הגיעה להישגים מרשימים בהוצאת הספר והקרמת האנדרטה. יש לנסות להיפגש עם אנשי משרד החינוך על מנת לוודא שההיסטוריה של קרבות ירושלים תיכנס כהווייתה לספרי הלימוד של הדורות הבאים. לעניין המורשת, נראה שעדיף לשייך את האירועים ליום ירושלים ולא ליום הזיכרון.
עידו גרינברג: אמר שיכול ליצור קשר למשרד החינוך.
דני הרכבי: החשיבות היא בהעברה לגופים פועלים. ההישג החשוב ביותר הוא הנחלת המורשת לגופים שממשיכים לטפח אותה. הטיפוח של המורשת של הגדוד בצבא היא חשובה. באופן דומה, אפשר לעשות חיבור לבית-ספר ולשבט צופים.
אלי ירקוני: סרט הוא דבר מורכב. אפשר לתת משימה לביה"ס לאומנויות. את נושא הבר-קוד מוכן לקחת לטיפולו.
מוצע לכנס ישיבה שבה יוחלט על תיעדוף לגבי הנושאים, ואופן יישומם. הישיבה תתקיים במשרד גילת-ברקת ושות', רח' הברזל 26א רמת החייל. לישיבה יזומן סמי קרסנטי וכל החברים שנעדרו מהפגישה. זימון באחריות רומק פיין.
רשם: דוד גילת.

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

שושנה רויטר ז"ל 1925-2012

 

נולדה בפולין למשפחה ציונית.
בשנת 1935 המשפחה עלתה ארצה ומימשה חלומה לגור בירושלים.
שושנה למדה בביה"ס היסודי למל ואחר כך ב"בית חינוך תיכון", וכמו רבים מבני כתתה, הצטרפה להגנה.
כבר מגיל צעיר ראתה את יעודה בעזרה לזולת, והמסלול הטבעי עבורה היה ללמוד בביה"ס לאחיות הדסה הר הצופים.
במלחמת השחרור שרתה בגדוד מוריה, והיתה המזכירה היעילה והנמרצת של הגדוד.
שושנה קיבלה מלגה מטעם הג'וינט ללמוד עבודה סוציאלית בוורסאי, צרפת.
רכשה בתקופה קצרה שליטה בשפה הצרפתית, וסיימה בהצלחה רבה את לימודיה.
בשנות עבודתה הרבות כעובדת סוציאלית בעליית הנוער טיפלה בהבאתם ארצה של בני נוער רבים ובשיבוצם בקיבוצים ומוסדות מתאימים.
המסירות והאכפתיות שלה היו לשם דבר. שושנה לוותה, ביקרה והתעניינה בנערים ובשילובם בחברה, ושמרה על קשר חם עם משפחותיהם שנים רבות, מעל ומעבר לנדרש במסגרת תפקידה.
במשך שנים אחדות שושנה עמדה בראש שלוחת הסוכנות היהודית בפריז, יצרה קשרים עם ראשי הקהילה היהודית וקשר מיוחד ואישי עם הברונית רוטשילד.
לשושנה היו תחומי עניין רחבים. הרבתה לקרוא, לשמוע הרצאות, להנות מאמנות, לשחק בריד'ג, להרחיב דעת ולבקר במדינות רבות.
היא תרמה בקביעות למוסדות וארגונים רבים.
שושנה היתה פעילה ומעורה מאד בנעשה בחברה הקרובה ובחברה הישראלית בכלל, עד ימים אחדים לפני מותה.

יהי זכרה ברוך.

 

פרוטוקול האסיפה הכללית שנערכה בתאריך 30.7.2012

פרוטוקול מהאסיפה הכללית של העמותה שנערכה בבית בן-גוריון בתל-אביב ביום שני, י"א באב תשע"ב, 30 ביולי 2012

מועד תחילת האסיפה נקבע לשעה 16.00. לאחר כיבוד קל, נפתחה האסיפה בשעה 16.30.
השתתפו במפגש כ-20 חברים.
חבר ועד העמותה, עו"ד יעקב יולוס שניהל את האסיפה, פתח בדברי ברכה לכל המשתתפים.
רומק דיווח על פעילות הוועד מאז האסיפה האחרונה:
בקופת העמותה נשאר סכום של פחות מ-10,000 ש"ח. בקרן לירושלים נשאר סכום של
כ-2,000 ₪. היות ואנו מטבע הדברים מתמעטים כל שנה (רק לפני ימים אחדים קיבלתי הודעה על פטירתו של נוח קופרמן ז"ל, חבר נאמן בעמותה), ביקשנו כבר בשנה שעברה סכום של 200 ₪ כדמי חבר. כך גם השנה.
בקשר לאתר הזיכרון של חטיבת "עציוני": הפסל עומד במקומו ולא נפגע כמעט. בחלקו התחתון יש שריטות שנעשו כנראה ע"י ילדים. כפי שדיווחתי, בנינו שביל מאבן שמגיע עד האתר וכן משטח עגול סביב הפסל בקוטר של שלושה מטר. בתהליך העבודה נעשתה טעות מסוימת, כך שהשביל והמשטח אינם בגובה הקרקע כי אם כ-15 ס"מ מעליה ומשום כך התקצר גובהו של הפסל ב-15 ס"מ. גדעון גרץ, הפסל, מתרעם ודורש תיקון. הציע להוריד חלק מהאבנים סביב הפסל כך שייוצר בור בקוטר של מטר וארבעים, ואפשר יהיה לראות את כל הפסל שגובהו 4 מטר. התיקון יעלה כ-12,000 ₪. אשתדל לגייס את הכסף הזה מתורם.
הדבר המשמעותי ביותר שהתרחש בשנה האחרונה הוא ההתעצמות של דור ההמשך. מאז שחטיבת המילואים 408 קיבלה את השם "חטיבת עציוני" ובה גם גדוד "מוריה", נוצרו קשרים נהדרים איתם. הם רואים את עצמם כממשיכי דרכנו כלוחמים. לדוגמא: ביום הנחת הזרים בירושלים, לקראת יום הזיכרון, הצטרפו אלינו 10 קצינים וקצינה אחת. בשבע מכוניות, חלקן עם דגלים, עברנו יחד בכל המקומות בהם הצבנו לוחות זיכרון. היה זה אירוע מרשים. בפגישה האחרונה של וועד העמותה, אושר מינויו של סמי קרסנטי, מג"ד מוריה, כיו"ר דור ההמשך שלנו.
לאחרונה הוזמנו למחנה אימונים "אליקים" הנמצא ליד יוקנעם. מוסה ואנוכי סיפרנו על הקרבות בירושלים בתש"ח. חטיבת "עציוני" החדשה מבררת אפשרות הדפסה שנייה של ספר "מוריה" כדי לחלק ספרים לכל חיילי החטיבה. אם הדבר יצא לפועל, גם אנחנו נצטרף ונדפיס ספרים נוספים.

לאחר הדיווח אישרה האסיפה את הדו"ח הכספי, שאותו הציג חברנו יחיאל שליטין. זכריה אלחנתי, יו"ר וועדת הביקורת, אישר אותו. האסיפה הכללית אישרה את דו"ח הפעילות ואת הדו"ח המילולי. כמו כן אישרה האסיפה את הרכב ועדת הביקורת ואת הרכב חברי וועד העמותה:

חברי הועד:
רומק פיין יו"ר
יצחק אלכסנדרוני
מיקי כהן
יודקה תג'ר
מרים טמיר-רופין
יהודה מרגלית
יעקב יולוס
סמי קרסנטי (מג"ד מוריה)
מוסה ירקוני
יחיאל שליטין

גזבר – יחיאל שליטין

ועדת ביקורת:
זכריה אלחנתי יו"ר
יצחק ארמוני חבר

חברינו יודקה תג'ר סיפר בצורה מרתקת על עברו בירושלים ועל ספרו של משה דיין: לחיות עם התנ"ך.

האסיפה ננעלה בשעה 18.15.

חתומים:
עו"ד יעקב יולוס
חבר וועד העמותה

רומק פיין
יו"ר העמותה

 

תזכורת: מי שעדיין לא העביר 200 ₪ דמי חבר לשנת 2012 , מתבקש לעשות זאת בהקדם.

הזמנה לאסיפה שנתית של העמותה ביום שני, 30 ביולי 2012

האסיפה הכללית השנתית של העמותה תתקיים ביום שני, י"א באב תשע"ב, 30 ביולי 2012, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן-גוריון 17, תל-אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
דו"ח ועדת הביקורת – זכריה אלחנתי, יו"ר ועדת הביקורת
אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת חברנו, ד"ר יהודה תג'ר על הנושא: "משה דיין בירושלים".

18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

מצורפת תמונה שצולמה בקסטל ב- 24 באפריל השנה, יום לפני "יום הזיכרון לחללי צה"ל".
נציגי ועד העמותה, יחד עם קציני חטיבת "עציוני" החדשה מניחים זר ליד לוח הזיכרון לחללי "מוריה".

בהזדמנות זו אני מבקש להעביר לנו 200 ₪ דמי חבר לשנת 2012. קופתנו מתרוקנת.
ההמחאה על שם "עמותת ותיקי גדוד מוריה".

בברכה
רומק פיין
יו"ר העמותה

האלוף דוד מרכוס (מאת יצחק [איצ'ה] גדיש)

זה סיפור שהיה.
מתוארים בו שני ביקוריו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) בירושלים; הראשון, עם בואו לארץ בינואר 1948 והשני יום לפני מותו, ביוני 1948. מתוארת בו חלק מהאווירה שהייתה בירושלים בעת המצור בשנת 1948

בבוקרו של יום, באחד מימי ינואר של שנת 1948, בקשני ישראל עמיר (מי שהיה באותה עת: מפקד ה"הגנה" במחוז ירושלים), לפגוש בשני אנשים: אהר'לה יריב מהמטה-הכללי של 'ההגנה' ( המטכ'ל) ומיקי סטון מארה"ב. הם נועדו לבוא למחרת היום בשיירה מהשפלה לירושלים, לבקר ביחידות החי"ש (חיל-השדה של ה"הגנה"), מגדוד 'מוריה', המגויס בירושלים וגם לסייר בעיר כדי להכיר את בעיות ההגנה, שהיו סבוכות ביותר בעיר ירושלים ובסביבתה; כל זאת עד כמה שהדבר ניתן, משום שהיו כבר מספר שכונות וישובים ליד ירושלים שלהגיע אליהם היה בחזקת סכנה של ממש. מפקד המחוז בקשני שלא לדבר עם איש על עצם הביקור הזה – שהוא סודי.
לא נהוג היה באותם ימים לשאול שאלות. אך כאן הייתה משימה שהיא לכאורה פשוטה במהותה, אולם די מורכבת מבחינת ביצועה. לכן, העזתי ושאלתי את ישראל עמיר: "מהי מטרת הביקור? זאת כדי שאדע לאן לקחת אותם ועוד יותר מזה – לאן לא לקחת אותם". ירושלים, באותה תקופה הייתה מחולקת, מבותרת ומבוצרת באזורי בטחון שהבריטים יצרו, הקימו ושלטו בהם לביטחונם. מאידך, השכונות היהודיות בחלקן גם הן היו די מבוזרות שלעיתים היה צריך לעבור דרך שכונות ערביות כדי להגיע אליהן, או להימנע מכך באמצעות עקיפה, למי שהיה ברשותו רשיון מעבר מתאים דרך אזורי הביטחון שבהם שלטו הבריטים. ישראל עמיר, לא השיב לשאלתי, ובטוב לבו המפורסם חייך ואמר לי בטון שקט: "סמוך על אהרלה – דבר אתו".
באותם ימים הייתי כמעט 'חדש' בירושלים למרות היותי בן-העיר, באשר נצטוויתי לחזור ירושלימה מחיפה בה שהיתי בהיותי סטודנט הטכניון שסיים שתי שנות לימוד ושהתגייס לפלוגת הסטודנטים בחטיבת "כרמלי" לפי פקודת "ההגנה". לפי בקשת "עציוני" (מפקד מחוז וחטיבת ירושלים ב"הגנה") נשלחתי ירושלים לסייע בפענוח רשימת חברי ה"הגנה" שעסקתי בהצפנתה בהיותי בירושלים בחופשה בחדשי הקיץ של שנת 1946 וגם 1947. תוך כדי עיסוקי בפענוח הרשימות הללו, פנה אלי מפקד המחוז ישראל עמיר ביודעו את שליטתי בשפה האנגלית ובקשני להתפנות ולפגוש במיקי סטון מארה"ב.

את אהרן יריב, הוא: "אהר'לה", הכרתי כשנה או שנתיים קודם לכן בשובו מן השרות בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי במלחה"ע ה-2. הוא היה חבר בצוות שהקים ד"ר וולטר איתן שנקרא "קורס הדיפלומטים". הקורס התקיים בבית הכרם, השתתפו בו קבוצה מאד מכובדת של בוגרים שהיוו לאחר סיום הקורס הזה את השלד המקצועי הבכיר של ממשרד החוץ לעתיד לבוא. בינתיים המדינה טרם פרצה ואנחנו כולנו עדיין נמצאים במחתרת. כל אחד מהחניכים הללו, שסיימו בינתיים את קורס ההכנה, מצא לו את מקומו עד אשר 'יעבור זעם והם יקראו לדגל' ויהיה בהם צורך. לימים, נשאר אהרן יריב בצה"ל, היה לראש אמ"ן בדרגת אלוף, שימש תקופה קצרה בתור שר התחבורה ומלא תפקידים ממלכתיים בכירים שונים עד שיצא לגמלאות ונפטר.
הקשר הקונספירטיבי שנוצר ביני לבין אהר'לה יריב נמשך לאורכן של השנים, למרות ההבדל ההיררכי בינינו, זאת עד שאהר'לה הלך מאתנו. הוא היה אדם בלתי רגיל, חבר אמיתי, בלתי מתנשא, משכיל ומבין. לא אחת בקשתי את עצתו והוא תמיד מצא את הפנאי לכך – לא מבלי שהוא חקר אותי היטב – לפני שנתן עצה. מעל הכול – הוא היה אדם ישר, הגון וחבר אמיתי. מאד כאב לי כשהלך לבלי שוב. כל פגישה עמו הייתה חוויה אינטלקטואלית באשר שרר בננו נוהג של סקירת אירועים וניתוחם. לא תמיד שמעתי בעצתו ובדרך כלל הצטערתי על כך לאחר מכן, בזמן אמיתי.
היה זה אפוא באחד מימי חודש ינואר 1948, דומני ביום החמישי בשבוע כאשר הגיעו השניים לירושלים: 'אהר'לה יריב' מהמטכ"ל ו'מיקי סטון' האורח מארצות הברית, כאמור, הם הגיעו בשיירה שבאה מהשפלה בסביבות השעה 11 בבוקר. זו הייתה השיירה שהגיעה באותה עת כמעט כל יום לירושלים. אבטחת השיירה הזאת הייתה בידי הגדוד ה-6 של הפלמ'ח שהיה מוצב על השיירה ממש וגם פרוס במקומות שונים לאורך ציר הדרך עם בסיסי פעולה ב'מוצא', 'קרית ענבים', 'מעלה החמישה' ו'נחלת יצחק' שבין 'קרית ענבים' לכפר הערבי 'קסטל' ששלט על מעלה הדרך ל'מוצא'. הערבים היו פרוסים בכפר 'סאריס' (זו 'שורש' של היום) וגם בכפר 'דיר-איוב' מעל 'באב-אל-ואד', שאיננו כיום. בואכה ירושלימה ישבו להם הערבים בכפר ה'קסטל', מעל מוצא ותקפו משם מדי פעם הן את 'מוצא' וגם כמובן את השיירה שהייתה מטפסת לאיטה במעלה הר ה'קסטל' בדרכה ירושלימה. בין שני אזורים אלה היו לעיתים התנקשויות דמים. אי לכך, הייתה חשיבות רבה לקיומה היומיומי של השיירה של מכוניות המשא, אוטובוסים (חלקם משורינים) ומכוניות אחרות, שהייתה יוצאת כל בוקר מהשפלה לירושלים, וגם בכוון ההפוך. לעיתים עם תקיפה ערבית בדרך ולעיתים בלעדיה. משהגיעה השיירה לירושלים הייתה עוברת לה בדרך כלל ללא תקיפה ברוממה דרך מחנה יהודה עד לתחנת "אגד" ברחוב יפו במרכז ירושלים.
עמדתי אפוא על המדרכה, בכניסה לתחנת "אגד" ברחוב יפו בירושלים והמתנתי לבואה של השיירה מהשפלה. את מכוניתו של מפקד המחוז שניתנה לי לצורך פגישתי עם האורחים העמדתי על המדרכה ליד הכניסה לתחנת האוטובוסים. כשיצאתי ממנה חלף על פני מיודעי אברהם הויזמן, משערי חסד בירושלים בתלבושתו החרדית. הוא עצר לידי לחץ אותה בחזקה ולחש לי "אני כבר מגויס, בחי"ש, בגדוד 'מוריה'!". לא הופתעתי. הרי אני הייתי ה'שגץ' שחדר ל'ישיבה' שלו שבשכונת 'שערי חסד' והוציאו ל'תרבות רעה' בכך שגייסו ל'הגנה'. ברם, בכל זאת הייתה זו הפתעה עבורי שהוא התגייס במלואו לחי"ש. לא יכולתי לדעת באותו מועד שכעבור כמה ימים לאחר מכן הוא כבר לא יהיה אתנו לאחר הקרב שהיה על ה'קסטל'.
בינתיים הגיעה השיירה מהשפלה לירושלים לתחנת 'אגד' ברחוב יפו ומאחד האוטובוסים המשוריינים יצאו אהר'לה יריב ועוד אדם אחד שהציג את עצמו: "מיקי סטון!" ובלחש: "קולונל, צבא ארה"ב!" כך נפגשנו.
הושבתי את שני האורחים רמי המעלה שהגיעו במכונית ולקחתי אותם לפנסיון קטן ברחביה, שם הוזמנו עבורם מגורים לתקופת שהותם הקצרה בירושלים. לאחר שנתתי להם את הזמן הדרוש להסתדר הצעתי להם לקחת אותם לסיור בעיר.
אהרל'ה הציג אותי לפני האורח בתור "עוזרו של מפקד המחוז" (באנגלית זה נשמע יותר מכובד). בכך הוא אמר לאורח שאפשר לדבר ולשאול אותי שאלות באופן חופשי במהלך הביקור. מיקי סטון היה יותר תכליתי והעיר שהוא היה רוצה שתוצאת הסיור תשכיל אותו להבנה יותר טובה של הבעיות הצבאיות הקשורות בהגנת העיר. באופן זה הוסר הלוט לחלוטין עבורי לגבי מהות הביקור החשאי הזה. היה לי ברור אפוא – מה עלי לעשות.
ראשית חכמה לקחתי אותם לסיור לשם הכרות כללית בחלקה היהודי של העיר ירושלים, שכלל גם הסברים על "אשר לנו וגם לצרנו". בהמשך נסענו למחנה 'שנלר' בצפון העיר גובל בשכונות: 'מקור ברוך', 'גאולה' ו'כרם אברהם'. סיירנו איפוא בשכונות אלה ומשם נכנסנו למחנה 'שנלר' שכבר פונה מהצבא הבריטי ששהה בו בתקופת מלחמת העולם ה-2. אולם המקום טרם נמסר לנו למרות היותו ריק. הוא עמד להיות הבסיס המרכזי של ה'הגנה' בירושלים. משם לקחתי אותם לפנסיון 'צוקר' בבית הכרם שהיה בסיס לפלוגת חי"ש-מגויס של גדוד 'מוריה'.
משם נסענו לשכונת 'רוממה' לתצפית על האזור צפונה ומערבה לירושלים. לשם כך טיפסנו ועלינו על מגדל המים ב'רוממה', נקודת תצפית מעולה שנותנת מבט נקי על כל צפון ומערב ירושלים. מן הראוי לזכור ששכונת 'רוממה' וגם שכונת 'ליפתא' לידה, היו עדיין בחלקן הארי מאוכלסות בערבים שאמנם לא היו ממש פעילים נגדנו אבל גם לא נמנו על אוהדי התנועה הציונית.
נסענו משם לצפות על דרום ירושלים. זאת עשינו בטיפוס על מגדל המים ב'בית-וגן' וקבלנו מבט מלא על 'עין-כארם' ועל הכפר הערבי 'מלחה' בדרום-מערב ירושלים וגם צפינו לכוון חלק מאזור 'בית ג'אללה' ליד 'בית לחם'.
נסענו בחזרה מתוך כוונה להגיע דרך מרכז העיר לשכונת 'תלפיות', כשאנחנו מנצלים את הרישיון החוקי שהיה בידי להיכנס לאזורי הביטחון הבריטיים שירושלים הייתה מלאה בהם. כל זאת כדי שתהיה לנו תצפית טובה גם על מזרח ירושלים.
מאידך, הם קיבלו את עצתי שלא לעלות ל'רמת רחל' מחשש צליפות עלינו מהכפר הערבי 'צור-באחר'. כפר ערבי עוין שהיה מוכר לי היטב מתקופת היותי האחראי לתחנת הנוטרים בארנונה בשנת הגיוס שלי 1944/45. בעת הביקור שלנו בסביבת 'ארנונה' הומלץ לנו שלא לעלות בכביש המוביל מ'תלפיות-ארנונה' ל'רמת-רחל' אלא במכונית משוריינת מהחשש לצליפות מכוון 'צור-באחר', ממזרח לכביש המוביל ל'רמת-רחל'.
ביום השני לביקור הזה, ביקרנו לבקשת האורח בפעם נוספת, בתצפית על צפון מערב ירושלים ממקומות תצפית בחלק המערבי שלה בשכונת 'גבעת שאול' מערבה לירושלים. בכך קיבל האורח מושג די ברור על הבעיות העיקריות שלנו הקשורות בהגנת ירושלים. בהמשך היום השני בביקור הזה, משעות הצהרים ואילך הם הסתגרו עם מפקד המחוז ישראל עמיר והצוות שהוא אסף לפגישה עם האורח ואני הייתי משוחרר. אלא, שכאן נכונה לי הפתעה: האורח בנוכחות אהרלה בקשני לבוא אליהם בערב לפנסיון שלהם – לשיחה חופשית.
הגעתי אליהם לקראת השעה תשע לא לפני שדווחתי על כך לישראל במישרין לביתו. הוא עודד אותי לספר לאורח כל אשר ישאל אותי. "חשוב מאד שהאורח יקבל רושם אמיתי מאיתנו החיים כאן ואתה יודע את המלאכה הזאת. מה עוד שאתה מדבר אנגלית חופשי לחלוטין" ראיתי בכך משום הבעת אמון של הממ"ז ישראל עמיר, בי וביכולתי.
היה זה אחד הערבים המעניינים והקשים שהיו לי אי פעם.
ישבנו עד קרוב לשלוש בבוקר. השיחה החלה בשאלות עלי וקצת על משפחתי, עברה לנושאים הקשורים בלימודים, (אני כבר סיימתי שתי שנות לימוד מתוך ארבע השנים הדרושות לסיים את הלימודים בטכניון בחיפה ולקבל את התואר: 'אינג'ינר', בוגר הטכניון בחיפה, כאשר בינתיים התגייסתי כדי להקים מדינה). המשכנו בשיחה על חיי החברה של הנוער בארץ, החברות ב"הגנה", ארגוני הפורשים (לח"י ואצ"ל) ועוד. ממילא גלשה השיחה גם לפוליטיקה. מיקי סטון (דוד מרכוס) סיפר על עצמו שהוא בוגר 'ווסטפוינט' (האקדמיה הצבאית בארה"ב), אולם הוא נידב על עצמו מידע במשורה ובזהירות כדי לא לקלקל את הכיסוי שהיה לו בשמו המדומה 'מיקי סטון'. לא ניסיתי למשוך אותו בלשונו משום שכבר ידעתי שהוא קצין בדרגת קולונל בצבא ארה"ב ושיערתי שאין הוא רוצה לפרט על כך. מאידך, ארה'לה, שכידוע לא היה כבד פה, גם הוא לקח חלק פעיל בשיחה בכישרון ניווט בלתי רגיל. חשוב היה לשנינו שהאורח יקבל מושג – אפילו שטחי – על החיים האמיתיים בארץ וזאת מכלי ראשון הווה אומר: אנחנו.
בו בזמן לא היה לנו עניין שהוא יספר לנו על עצמו ו/או על ארה"ב. לשנינו הייתה הרגשה שהוא עלול להביך את עצמו במקרה כזה. לפיכך, נקודת המוצא שלנו הייתה שככל אשר הוא ידע עלינו יותר, בתור אמריקאי החי לו בארצות הברית, בצבא האמריקאי – ייטב לנו. עשינו אפוא כל מאמץ בכוון זה, בשיחתנו הארוכה עמו לתוך הלילה.

נפרדנו בשעת לילה מאד מאוחרת. הייתי מלא רשמים מן האיש מרמת הידע שלו ויכולת החדירה שלו לנושאים שהיו בודאי חדשים עבורו. הוא היה איש שיחה ממדרגה ראשונה עם חוש הומור בלתי רגיל ועם יכולת קליטה מעולה.
בשעת בוקר מוקדמת, כמה שעות שינה בלבד לאחר שנפרדנו, חזרתי ולקחתי את האורחים לתחנת 'אגד' בירושלים בדרכם בשיירה היוצאת לתל-אביב. נפרדתי מהאורחים מבלי לחשוב בכלל אם ומתי נפגש עוד פעם. הם יצאו בשיירה היוצאת לשפלה. לאמתו של דבר הם הגיעו בשיירה לקיבוץ נען או לחולדה, ומשם בתנועה חופשית לתל-אביב. ואילו אני, שסיימתי את המשימה שהוטלה עלי, חזרתי למטה המחוז. שם הייתי עסוק זמנית בפענוח הרשימות המוצפנות של ארגון חברי "ההגנה" בירושלים לקראת הלגליזציה והפיכתו לצבא של ממש. באופן זה באתי למשרד מטה המחוז יותר מאוחר, מאשר כרגיל בבוקרו של יום. כאן חיכה לי משה אורבך, קצין המנהלה של המחוז, שקבלני בשמחה עם סימן שאלה טבוע על פניו, בבחינת: "איך היה?" מסתבר שבירושלים הדבר הסודי ביותר זה בדרך כלל נחלת הרבים. בכל אופן כמעט כולם במטה המחוז ידעו שיש "מיקי סטון" מאמריקה שהוא האורח החשוב שבא לעזור לנו להקים צבא ושאני יצאתי לפגוש בו וללוות אותו.
* * * * * *
מיקי סטון שהה בארץ זמן מה נוסף, חזר לארה"ב והגיע ארצה בפעם נוספת לקראת 'הפוגה א' בחודש יוני 1948. הפעם כבר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ארבעה חודשים מאז היה בארץ בפעם הראשונה. כמה ימים לפני כניסת 'הפוגה א' לתקפה ביום השישי 11 ביוני 1948 בשעה 10 בבוקר – הוא מונה על ידי בן-גוריון לפקד על כל הכוחות הצבאיים שלנו במובלעת ירושלים. דרגתו הייתה "אלוף". היה זה המינוי הראשון של 'אלוף' בפיקוד צה"ל. המצב בחזית ירושלים לא היה מלבב כלל וללא ספק מינוי של קצין מקצועי ברמתו של 'מיקי סטון' היה צריך לתת תנופה לכוחות הלוחמים לשנות את המצב בשטח.
בליל יום השישי, לפני תחילת הפוגה א' – ביקר מיקי סטון אצלנו במטה המחוז בירושלים. פגשתיו במקרה במסדרון במטה המחוז, הוא הכיר אותי מיד והבליט את שמחתו לפגוש בי, כך לפתע מבלי שהיה מוכן לכך. לפיכך, הוא נטל יוזמה והציג אותי בפני 'מפקד המחוז', דוד שאלתיאל שעמד לידו. ההומור האמריקאי עשה את שלו ומיקי סטון, המפקד העליון בחזית ירושלים – הציג אותי לדוד שאלתיאל בלבביות יתרה בתור: "הישראלי הראשון שהוא הכיר באופן אינטימי בארץ בביקורו הראשון בארץ, לפני מספר חדשים…".
לאמתו של דבר, זה לא היה מדויק, כי את אהר'לה יריב הוא הכיר עוד לפני. אבל כך זה היה וזאת הוא אמר בהציגו אותי לפני מפקד המחוז. דוד שאלתיאל, שלא ניחן בחוש הומור, או בפתיחות ובלבביות מסוג זה. דוד שאלתיאל נדנד בראשו מתוך נימוס אירופאי מקובל – ולא אמר לאורח שהוא מכיר אותי כאחד מפיקודיו במחוז – ובכך נפרדנו.
מיקי סטון – דהיינו: האלוף דוד מרכוס – מפקד כוחות צה"ל בגזרת ירושלים, יצא ממטה המחוז בירושלים לאחר פגישתנו הבלתי צפויה הזאת בליל יום השישי ה-11 ביוני 1948 למפקדתו בבניין משטרת אבו גוש. לשם הוא הגיע ובלילה מאוחר יותר, כאשר הוא יצא אל מחוץ לבניין, הוא נורה ונהרג בידי זקיף ששמר במקום, אשר ירה בו בשגגה.

הגורל גרם לכך שהייתי אחד הראשונים שהכירו אותו ואשר פגשו בו וליוו אותו בבואו לירושלים ואחד האחרונים שפגשו בו גם כן בירושלים, לפני לכתו מאתנו – לבלי שוב.

יהי זכרו ברוך.
לא שכחתי אותך, המפקד!

דוד דניאל (מיקי) מרכוס
נןלד. 22 בפברואר 1902 ארה"ב,- נהרג 11 ביוני 1948 אבו-גוש, ישראל.
נודע גם בשם מיקי סטון; היה האלוף הראשון של צה"ל;
במקור קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור בסוף חודש ינואר 1948 כאחד מאנשי מח"ל על מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל ולסייע לו להתארגן כצבא של ממש ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה, הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה"ל.
מסופר בידי: יצחק (איצ'ה) גדיש

5 באפריל 2012

הנחת זרים ביום הזיכרון תשע"ב

כהרגלנו מזה עשר שנים, גם השנה לקראת יום הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל, הנחנו זרים בשבעה אתרים בירושלים וסביבתה, ליד לוחות הזיכרון שנקבעו במקומות אלו לציון הקרבות העיקריים של הגדוד ולזכר חברינו שנפלו בקרבות אלה.

ואלה המקומות:

1. נטף – קרוב למעלה החמישה, משקיף על חירבת אבו לאחם, שם נפלו שבעה מחברינו.
2. הקסטל – הקרב בו נפלו 39 לוחמים, מהם 16 מתגבורת הפלמ"ח שהגיעה ברגע האחרון. השאר – אנשי מוריה.
3. פסגת זאב – בכיכר "מוריה".
4. רחוב שמואל הנביא במאה שערים– בבית שנקרא בזמנו "טיפת חלב" בו התמקם המטה של אזור צפון ירושלים, ומשם נהדפה ההתקפה של הלגיון שניסה לכבוש את ירושלים העברית. היום הבית מאכלס ישיבה.
5. חוצות היוצר – מול מגדל דוד. ניסיון פריצה לעיר העתיקה. בקרב זה נפלו חמישה חברים, ביניהם מפקד הכוח – מוסה סלומון.
6. רמת רחל – לזכר הקרבות הקשים נגד חטיבה מצרית שבהם נפלו רבים מתושבי רמת רחל ורבים מחברינו.
7. ליד אתר הזיכרון בגן בלומפילד.
כמו כן הונח זר ע"י הנהלת בית הספר כי"ח, ליד הלוח שהצבנו בחצר בית הספר. במקום זה היה בזמנו מחנה אלנבי שנתפס עם עזיבת הצבא הבריטי ע"י מתנדבים עירקים ונכבש ע"י כוחות מוריה. כבכל שנה, כל התלמידים השתתפו באזכרה, וגם אנחנו שיגרנו שני נציגים לטקס.

הפעם היינו חבורה גדולה במיוחד. הצטרפו אלינו ממשיכי דרכנו – קצינים של חטיבת "עציוני" החדשה. נפגשנו בבוקר בנטף. הגיעו 11 קצינים מעציוני החדשה, כולל המח"ט – גיא הלוי ומג"ד (מיל) "מוריה" – סמי קרסנטי. בטקס הנחת הזר השתתפו גם כ- 10 מתושבי נטף, כולל ראש המועצה. מלבדי, הגיעו גם יעקב יולוס וטומי מרקס כנציגי העמותה. מוסה ירקוני המגיע תמיד לא יכול היה להשתתף הפעם.
בנטף סיפר יעקב יולוס על הקרב ב-חירבת אבו לאחם, שבו הוא השתתף.
בקסטל, בו התנהל הקרב העיקרי על הדרך לירושלים, קיבלנו תיאור מלא של השתלשלות הקרב ממנהל האתר יואב גרינברג. יש לציין שקציני גדוד מוריה היו מאורגנים היטב ואפילו הביאו עמם כיבוד, אותו פרסו לפנינו במקום.
המשכנו לירושלים לפסגת זאב שם הנחנו זר בכיכר מוריה. בפינת הרחוב היוצא מהכיכר והנקרא רחוב השישה עשר, נמצא גם לוח זיכרון לשישה עשר לוחמי "מוריה" שנפלו בקרב בניסיון לפגוע בתחבורה הערבית בדרך רמאללה – לטרון.
לא התעכבנו זמן רב ב"טיפת חלב", הנחנו את הזר והמשכנו ל"חוצות היוצר". לאחר הנחת הזר, נסענו לרמת רחל ועלינו לתצפית על גג המלון שם נמצא לוח הזיכרון שלנו. לאחר הנחת הזר, סיפרתי על הקרב הקשה שהיה במקום נגד חטיבה מצרית משוריינת ומצוידת היטב.
ברמת רחל התעכבנו לארוחת צהריים והמשכנו לביקור במקום האחרון – באתר הזיכרון לחטיבת עציוני, גם שם הנחנו זר כמובן.
יש לציין כי האירוע היה מרגש מאד גם לנו הותיקים וגם ללוחמי עציוני החדשה. אחד הקצינים צילם תמונות רבות, ואני מקווה שכולנו נהנה מהן.
התרגשות מיוחדת הייתה לנו מ"מגילת היסוד" על שכתב עבורנו, הותיקים, מג"ד "מוריה" החדשה סמי קרסנטי. תודתנו נתונה לו מקרב לב.
מצורפת: "מגילת היסוד".

רומק פיין
יו"ר העמותה

התכתבות בין ד"ר דני פרימן לעורכת הראשית של ידיעות ספרים בעניין הספר תש"ח

יום ראשון, 19 בפברואר, 2012
שלום גב' נטע גורביץ,
לאחר שקראתי את תש"ח, של יורם קניוק, הרשיני נא לשאול אם אתם גם מוודאים שהפרטים על האירועים אכן נכונים ?
אני מתיחס במיוחד לתאור הקרב על הקסטל שבו נהרגו נחום אריאלי ז"ל וחבריו, בהגנה על הנסיגה.
יורם קניוק כותב כי…." אני מבחין בכאפייה מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב….."(עמוד 56 שורה 4 ) והתאור ממשיך וטוען שהאיש היה עבד אל-קאדר אל חוסייני.
כל התאור הנ"ל הוא המצאה של הכותב ואין לו כל קשר עם המציאות כי האמת היא,
שההתקפה של מאות הערבים הייתה על מנת לקחת את גופתו של עבד אל-קאדר אל חוסייני
שנהרג עם עלות השחר של אותו יום. הרבה שעות לפני אותה התקפה נהרג עבד אל-קאדר ע"י חייל שכינויו היה "קרמיול" , מגדוד מוריה של חטיבת עציוני (חטיבה 6 ) מפלוגה בפיקודו של מוטקה גזית, שנאלצה לסגת עקב ההתקפה הנ"ל, לאחר שאיבדה 31 מאנשיה בקרב; אחד מההרוגים היה אותו "קרמיול". אנשי הפלמ"ח מהגדוד החמישי בפיקודו של נחום אריאלי, הגיעו רק כאשר אנשי החי"ש מגדוד מוריה נאלצו לסגת, והם (אנשי הפלמ"ח) שהגנו בגופם על הנסיגה ושילמו בחייהם של 12 מהלוחמים.

אני מפנה אותך לספר המתאר את האירוע שבו נהרג עבד אל-קאדר בדייקנות, ונכתב ע"י חיים ליברמן שהיה ביחידת הקשר של חטיבה 6. שם הספר: "עשר שניות באפריל" בהוצאת דיונון מבית פרובוק, רח' שטראוס 3 ת"א.
צר לי על הפגיעה באנשים שנהרגו בקרב הזה לפי תאורו ה"דמיוני" של יורם קניוק.

בכבוד רב
דר' דני פרימן

לזכרו של האלוף יהושע גלוברמן

לחברי העמותה שלום,
לפני כ-4 חודשים, ב-13.10.2011 נפטר חברנו יעקב בורשטיין. יהי זכרו ברוך.
אישתו אילנה העבירה לנו כתבה על אביה, האלוף יהושע גלוברמן המובאים כאן.
רומק פיין

חברים, ידידים ומשפחה

הדברים שלפניכם מובאים מתוך תוכניתו של מושיק טימור – תוכנית "שישי אישי – מועדון חברים" המשודרת ברדיו בימי שישי החל מחצות. דברים אלו שודרו ב-11.2010 בהם אני, אילנה, מדברת על אבי.

יהושע נולד ברוסיה ב-1905 בעיירת קלנקוביץ למשפחה מרובת ילדים – 9.
אביו, שלמה, היה סוחר בעצים, מעמד כלכלי טוב. מחד סבא שלמה היה איש דתי מסורתי, בעל רקע וידע רחב ביהדות ובעל דעות מוצקות בנושאים שונים. מצד שני, היה מקורב מאוד לאנשי ההשכלה של אותם הימים.
בילדותו קיבל יהושע חנוך עברי בעברית ולימודי קודש אצל מלמדים, ולימודי חול קיבל מפי מורים פרטיים. אביו שלמה. הוא שהקים את ביה"ס בעיירה.
בעודו נער, הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר" והיה פעיל מאוד ב"החלוץ". פעילותו העלתה עליו את חמת השלטון והוא גורש מעיירת הולדתו לגלות בלנינגרד. פועלו לא נראה לשלטון של אותם הימים, לאחר המהפכה הבולשביקית. רדיפת השלטונות נמשכה גם בלנינגרד, ועל כך נאסר ונידון לגירוש לסיביר.
אביו שלמה חשש לחייו, פן לא ישרוד את הגלות הקשה, החליט כי עליו לנסות ולבקש עבורו גירוש מרוסיה. הוא פנה לאשת גורקי, פשקובה, שהייתה מקבוצת אנשי ההשכלה ומידידותיו, בכדי שתעזור ליהושע להיות מגורש מרוסיה ולא להגיע לסיביר. אכן, הדבר עלה בידיו ופשקובה הצליחה לסדר את גרושו מחוץ לגבולות רוסיה, אולם, עליו הוטלה האחריות להעלותו על אוניה באודסה (אביו אינו מצליח להפרד מבנו).
יהושע מגיע לא"י ב-1925 ומצטרף לקבוצת גדוד העבודה בעין-חרוד. משם נשלח לירושלים אל פלוגת "החוצבים" לכבוש עבודה במחצבה. כאן מתבלט יהושע כדמות מרכזית. עבודת החציבה הייתה קשה פיזית והתנאים בפלוגה קשים מנטאלית. כבר בירושלים מתחיל את פעילותו ב"הגנה".
כאשר הפלוגה מתפרקת, יהושע וחברתו בריינה עוברים עם קבוצת חברים לקיבוץ יגור. יהושע מוצא את מקומו בענף הפלחה ומגביר את פעילותו הבטחונית, קודם ביגור עצמה ולאחר מכן עובר לפעילות בישובי הסביבה כמפקד גוש זבולון. יהושע מפתח תוכנית וגישות טקטיות שלא היו מורגלים להן, כמו יציאה אל מחוץ לגדר הישוב, על מנת לשבת את תוכנית האויב. גישה זו נחשבה חדשנית בשנות המרד הערבי, 1936-1939, ולאחריו פלוגות הלילה של וינגייט, שהיו בני טיפוחיו. כך ראה יהושע את יישום רעיונותיו.
עם פירוק הפו"ש (פלוגות השדה), היה בין השלושה שהקימו את הפלמ"ח. יהושע היה מעורב ונמצא בכל צומת פעילות והתרחשויות של אותם הימים. טביעת רעיונותיו ואישיותו טבועה בכל אחת מהצמתים.
יהושע היה מטבעו איש חינוך. הוא ראה בחינוך הנוער חשיבות מרבית להכשרת הצעירים לקראת הימים שיבואו בהכרעה על אי"י, "אם רוצים להצליח יש להתחיל מבעוד זמן", וכך הקים את החג"ם – חינוך גופני מורחב, את הגדנ"ע, מסגרת הקיימת עד היום, הכין תוכניות חינוכיות עבור בני הנוער התיכוניים. שימש כראש לשכת ההדרכה במטה הכללי.
עפ"י דברים שנאמרו על יהושע (דב תמרי, גלילי, בוגנר, דורי), אפשר למקם אותו: "אחד מהוגי הדעת והאינטלקטואלים ב"הגנה". הוא היה האיש אולי האוניברסאלי ביותר, אם לא הגדול שבהם" (מבלי לפגוע באישים אחרים של התקופה).
יהושע, איש המעשה, מאז פיקד על חניתה, כראש לשכת ההדרכה במטה הכללי וכמפקד ת"א, בלט יהושע בחשיבה מעמיקה, ייחודית ויסודית.
תוכניות שהכין משמשות כבסיס לתורת הלחימה של צה"ל גם היום. היה מפקד גליל תיכון (עתלית, זכרון, שפיה, עמק חפר עד תל-אביב). אחד התפקידים החשובים עבורו – העלייה לחניתה כמפקדה הראשון.

חניתה
מונחת לפני תמונה של יהושע מימי חניתה, עומד בחצב המפקדים המוקפת אבנים, למותניו חגור אקדחו והוא מעיין במסמכים אשר בידיו, לקראת המפקד העומד להיערך. יהושע מכין עצמו לקראת פקודיו בכובד המשימה המוטלת עליו.
משה כרמל כותב על אותה תקופה בחניתה כך: "כל מי שחי בחניתה בתקופה ההיא, כאשר אמו עומדים בפני משימות של השמדה, כל מי שחי אז במקום נידח זה, המלא הוד גבורה, אין להעלות על הלב את זכרה של חניתה תחתית בלי שיהיה הדבר משולב בזכרונו של יהושע". כמפקד המקום, הוא היה שם, מפקד, מדריך, מרצה, אב אח, איש המלכד סביבו אנשים, עם נכונות למסירות נפש".
יהושע היה איש צנוע, עצור, יסודי מאוד. אהב מסיקה, בעל שמיעה מצוינת, אהב אמנות. אוטודידקט, קרא אנגלית, צרפתית, גרמנית, מרצה מרתק ומבוקש כמעט בכל רמות הקורסים בג'וערה, שם היה מרצה.
על יהושע הוטלו מטלות נוספות כמו בש"י – שירות הידיעות של ה"הגנה".
נסיעה מוזרה באותם ימים – השליחות לטהרן. בעיצומה של מלחמת העולם ה-2, ב-1943, התארגנה ע"י ליגה לידידות בריה"מ ו"מגן דוד אדום" משלחת תרופות וחומרי ציוד רפואי לצבא האדום. מחצר "מגן דוד אדום" בתל-אביב, יצאה שיירת אמבולנסים (10 במספר) והגיעה לטהרן.
יהושע ניגש לדוכן עיתונים ולקח עיתון ברוסית שעל חצי מעמודו הראשי התנוססה תמונת אישה עם ששת מבניה, כאשר היא מקבלת את אות הגבורה – "האם הגיבורה של בריה"מ". הוא מזהה את אחותו הבכירה, שעמה שנים ארוכות לא היה קשר. התרגשותו הייתה עצומה. כמו כן הוא מוצא בדוכן את הספר המקורי "אנשי פאנפילוב", שהפך עם השנים לספר חובה של הפלמ"ח.
בנוסף, היה יהושע מעורב בתוכנית הנקראת "מצדה על הכרמל".

הנצחה
בית הספר היסודי "בית יהושע" הממוקם בנשר.
בסיס הטירונים בניצנים נקרא "מחנה יהושע".
במרומי הכרמל, בסביוני דניה, רחוב אלוף יהושע גלוברמן.

אני בחרתי את הרחוב, עם הנוף המדהים, כאשר כל עמק זבולון ועמק עכו פרוס לפנינו כעל כף היד. הבחירה לא הייתה מקרית אלא מכוונת. יהושע היה מפקד גוש זבולון, והנה הוא לפנינו.
באופק ניצבים שרשרת הרי הגליל המערבי על ישוביה וגם חניתה נראית ברור ביום בהיר.
יהושע עמד לקבל ולהקים את חטיבת "גבעתי" ובדרכו מירושלים לתל-אביב נרצח.
יום נפילתו: ב-8.12.47, כ"ה בכסלו תש"ח. הובא לקבורה בקיבוצו – יגור, בלוויה רבת משתתפים.

יהי זכרו עמנו באהבה
אילנה בורשטיין-גלוברמן

דבריו של דוד גילת בטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

כבוד נשיאת קרן ירושלים, הגב' רות חשין, כבוד יו"ר עמותת גדוד מוריה, רומק פיין, משפחת בלומפילד, חברים ואורחים נכבדים.

אני עומד כאן היום נרגש ונפעם מעצם המאורע שאנו מציינים, הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר הנופלים בחטיבת עציוני, שלחמו ונפלו בקרבות על ירושלים; לוחמים, אשר, מסיבות היסטוריות, עלילות גבורתם ושלל הקרבות שלהם לא סופרו, או אולי נכון יותר לומר לא קיבלו מספיק דגש בלימודי ההיסטוריה של תולדות המדינה והמערכה על כינון בירתה ההיסטורית.

הסיפור הוא סיפורם של מתנדבי חיל השדה (החי"ש) הירושלמי, אשר גויסו לאלתר מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל ביום כ"ט בנובמבר 1947, ולחמו בנחישות ולא הירפו עד שוך הקרבות.  בעמוד הראשון בסיפרו תשעה קבין שיצא בהוצאת מערכות, מביא הסופר יצחק לוי (לויצה), את עדותו של שמואל גוטליב (אז בן 19), אשר פיקד על כיתת חי"ש שגויסה ב- 30 בנובמבר והוצבה ליד המרכז המסחרי בצפייה למתקפה הערבית, מתוך עדות (שנמצאת שבארכיון צה"ל) שניתנה בסמוך לאחר הקרבות:

"היינו כעשרה איש, מצויידים באקדחים, רימוני יד וסטן אחד או שניים. ההוראות שקיבלנו היו לפתוח באש אם נותקף על-ידי מזויינים. האנשים לא היו כיתה אורגנית ואני לא הייתי מ"כ שלהם"

האנשים הצעירים האלה הבינו שבגופם ובנפשם הם קובעים את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ירושלים. "זוהי מלחמת העצמאות" כתב אז ביומנו, משה סולומון ז"ל – מפקד פלוגה בגדוד החי"ש הראשון של ירושלים, הוא גדוד מוריה, אשר כעבור זמן נפל בקרב ניסיון הפריצה לשער יפו.

האנדרטה הזאת, והטקס הזה שיש לנו הכבוד להיות נוכחים בו, הם סגירת מעגל של אותה קבוצה של צעירים, אשר התחילה את המלחמה כאן, סמוך לטחנת הרוח שליד ימין משה, כפי שמעיד שמואל גוטליב ז"ל בעדותו המצוטטת בספר תשעה קבין:

"הייתי צריך לעמוד בבחינה ב- 2 בדצמבר. אולם לא ניגשתי לבחינה כיוון שנקראתי בשל ההתפרצות במרכז המסחרי. הורידו אותנו באוטובוסים לבית ההסתדרות…. בבית ההסתדרות ארגן אותנו שמואל מטות שוב, לפי המבנה שקיבלנו באוטובוסים. "חומשנו" [במרכאות] במקלות, דליים,  סחבות וכלי נשק מועטים וקיבלנו הוראה להגיע לימין משה. …. ליד מלון המלך דוד עצרונו שוטרים בריטיים שחסמו את הדרך. על פי פקודתו של שמואל מטות בצענו הסתננות יחידים לקרבת טחנת הרוח שליד ימין משה, ומשם התקדמנו למרכז המסחרי…"

אולם סגירת המעגל אינה רק במיקום הגיאוגרפי כמובן. סגירת המעגל היא בראש ובראשונה של חיילי גדוד מוריה וחיילי חטיבת עציוני, שזוכים היום להנצחה כפשוטו – להיות חלק מהנוף הנצחי והקסום של ירושלים. כפי שראוי להם.

הדור ההוא של אותם הצעירים, אשר בזכותם אנחנו יכולים לעמוד כאן היום ולהשקיף על העיר העתיקה,  הולך ונעלם, ואלמלא קמו חברי העמותה והנציחו את פועלה של החטיבה בשלהי חייהם, בתחילה בספר שכתב הסופר מאיר אביזוהר ז"ל, וכעת בפסלו של האומן גדעון גרץ, היו הדברים שוקעים בתהום השיכחה.

הדחף הזה של אנשי עמותת ותיקי גדוד מוריה, ובראשם היו"ר רומק פיין, להגיד לעולם ולדור הבא, אינו רק יעוד אישי –  בבחינת "והגדת לבינך", שהיא מצווה גדולה בפני עצמה, אלא גם מילוי חובה מוסרית כלפי אלה שהיו ונלחמו איתם,  אך לא זכו ליהנות מפרי האדמה שעליה מסרו את נפשם, וכלפי אלה שכבר הלכו לעולמם.

ובהקשר זה,  אני רוצה לספר לכם על סגירת מעגל אישי שלי, הרגע, כאשר אני עומד כאן לפניכם ונושא דברים. הקשר שלי  לעמותה הוא ביטוי לניסיון שלי למצוא את דרכי אל אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל – הוא עד מס' 25 בספרו של לויצה, אשר נפטר בדמי ימיו, כשהיה  יועץ כלכלי לשגרירות ישראל בלונדון. אני, בנו השלישי,  הייתי אז בן כחודשיים ולמעשה לא הכרתיו מעולם, אך סיפור חייו המרתק השזור בעבותות ובנימים דקים בביוגרפיה של מדינת ישראל, מן הראוי שיוזכר ויסופר.

שמואל גוטליב נולד בפולין ב- 13 בנובמבר 1928, ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 5 בשנת 1934. הוא נחשב לתלמיד מבריק בבית הספר היסודי תל נורדוי בתל אביב ובגמנסיה הרצליה, אותה סיים בשנת 1945, בהיותו בן 17. עוד קודם לכן, בשנת 1943 בהיותו בן 15, הצטרף לארגון "ההגנה" ועם סיום הגימנסיה הצטרף להכשרה מגוייסת בקיבוץ מצובה. התקופה הייתה תקופת המאבק והמרי, ושמואל השתתף באופן פעיל בפעולות ה"הגנה", ובעקבות "השבת השחורה" (29.6.46) אף נאסר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו לתקופת מה. לאחר שהתפרקה ההכשרה, החליט להמשיך בלימודים, והוא התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תש"ז (1946-47). אך למד 3 סמסטרים והנה פרצה מלחמת השחרור. כחבר הגנה ותיק נטל חלק פעיל כמפקד מחלקה, ואף השלים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל במחנה אליהו (דורה) בנתניה במאי 1948. הוא היה המפקד הצעיר ביותר ששירת בצה"ל (בן 19 וחצי), השתתף בקרבות רבים, ואף נפצע פעמיים, פעם אחת בקרב סן סימון, כאשר היה מפקד המחלקה שהחישה תחמושת למנזר ונפגע מרסיס (מאותו משוריין עירקי, המפורסם מהספר "יונה ונער" של מאיר שלו), ופעם נוספת כאשר עלה על מוקש לקראת סוף המלחמה, לאחר שהועבר לחטיבת "הנגב". הוא השתחרר בדרגת סרן במאי 1949 ביחד עם כל הסטודנטים ששבו ללימודים. לאחר שהשלים לימודי מוסמך אצל פרופ' פטינקין, החליט להמשיך את לימודיו בארה"ב. באותה עת נישא לאימי, עדה לבית גלברג (שנמצאת כאן היום), ויחדיו נסעו לניו יורק. בגיל 25 הוא השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, ואף החל לעבוד כמרצה שם, כאשר במקביל שימש כיו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים בארה"ב, ונתן הרצאות בפורומים שונים על המדינה החדשה. בארה"ב נולד לעדה ושמואל בנם הבכור דן (אשר לימים נפל במלחמת יום הכיפורים). שמואל ועדה שבו לישראל ב- 1955, ואז עבד שמואל במשרד האוצר בעמדה בכירה. באותה עת נולד בירושלים בנם השני יונתן (הוא חבר בעמותה ונמצא כאן היום).  ב-1959 מונה שמואל ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בבריטניה, וביום 13 בנובמבר 1960, ימים ספורים לאחר שהודע לו על מינויו כציר כלכלי בוושינגטון, בגיל 32 בדיוק, נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי. לוי אשכול וגולדה מאיר ספדו לו בהלוויתו. עצם הסיפור הזה כאן בפורום הזה, היא סגירת מעגל אישי.

לסיום, אני לא יכול שלא להזכיר את פועלו של רומק פיין, שלאחרונה מלאו לו 90 שנה – יבדל"א,  אשר לא חסך כל מאמץ, ובאופטימיות נעלה, לא חדל להאמין ולו לרגע, שאנדרטה זאת תקום. הכוחות הנפשיים והפיזיים שיש לו להמריץ את הזולת לבצע את העבודה על מנת להביא רעיון לידי ביצוע מעוררים השראה. לי אישית אין ספק שאלמלא רומק לא הייתה קמה האנדרטה. רומק לא עבד לבדו ותודות גם למיקי כהן, יעקב יולוס, מוסה ירקוני ויסלח לי מי ששכחתי להזכיר את שמו.

אני סמוך ובטוח שהיום צופים בכם מלמעלה אבא וכל החברים שאתם מזכירים ג'ימי ויוסקה קבקר ועוד. כולם עומדים ומצדיעים לכם באחוות לוחמים.

כבוד הוא לי שיכולתי גם אני להיות שותף למאמץ, ולתרום מנסיוני בתחום המשפט בכל הקשור לכתיבת ההסכמים ולעבודה מול קרן ירושלים ומול האמן, גדעון גרץ, ואני מודה גם להם.
אחתום באיחולי  בריאות טובה וחיים ארוכים לכל חברי העמותה ושנתברך בשלום,

דוד גילת

מצגת תמונות מטקס חנוכת "שלהבת עציוני" 14.6.2011

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הנכם מוזמנים לטקס חנוכת "שלהבת עציוני" – יד ללוחמי חטיבת עציוני במלחמת העצמאות, שיתקיים ביום שלישי, 14 ביוני 2011 בשעה 18:00 בגן בלומפילד ברחוב דוד המלך בירושלים (התכנסות החל מהשעה 17:30).

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

 

הזמנה לטקס חנוכת "שלהבת עציוני"

הסדרי הסעה:

לבקשת רבים תושבי מרכז הארץ, אנו מעמידים לרשות המוזמנים הסעה באוטובוס הלוך וחזור. אתם רשאים כמובן לבוא עם בני משפחה וידידים, העיקר שתודיעו בהקדם את מספר הנוסעים כדי שנשריין לכולם מקום באוטובוס.
ההסעה תצא לירושלים ממתחם תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בשעה 16.00 כדי להגיע למקום האירוע לא יאוחר משעה 17.30. האוטובוס יחכה לנוסעים בכניסה לנתיבי איילון (ליד המקום שהיה פעם מסוף אל-על).
אנו ממליצים מאד להשתמש באוטובוס במקום במכונית פרטית, במיוחד בשל בעיות החניה בירושלים, וכן בשל הפקקים בכניסה לעיר. באוטובוס יהיה נוח מאד והוא יגיע עד מקום האירוע. להערכתנו, הוא יצא חזרה לתל אביב לא יאוחר מן השעה 19.30.
התשלום עבור כל נוסע- 50 ₪.
לבאים במכונית פרטית מומלץ לנסוע דרך טלבייה, לרדת ברחוב ז'בוטינסקי ולהמשיך ישר עד החניה במשכנות שאננים.
אם בכוונתכם לעשות שימוש בהסעה, אנא הודיעו בהקדם לרומק פיין: טל: 03-6428574 (נייד: 0506-516526), פקס: 072-2313556, מייל: feinj@012.net.il , או במכתב: רח' אופנהיימר 12, רמת אביב, ת"א 69395.

נאום יו"ר ועד העמותה בטקס חנוכת אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

קהל נכבד, משפחות הנופלים, חברים וידידים – ברוכים הבאים: חלמנו חלום והנה הוא מתגשם.
אנו, ותיקי גדוד "מוריה", מצאנו לנכון להקים אתר זיכרון לגדוד מוריה ולחטיבת "עציוני" שרבים, רבים מלוחמיה נפלו במלחמת העצמאות.
חטיבת "עציוני" כללה שלושה גדודים: "מוריה", "מכמש" ו"בית-חורון", שלחמו בירושלים במלחמת העצמאות.
עם תום הלחימה ושביתת הנשק התפרקו הגדודים, מבלי שהונצח פועלם.
ב-1994 הקימונו את עמותת ותיקי גדוד "מוריה" על מנת לכנס בספר את פעולות הגדוד. מאיר אביזוהר ז"ל, מלוחמי הגדוד, התנדב לכתוב את הספר, שיצא לאור
כחמש שנים מאוחר יותר.
בגמר כתיבת הספר, וכהשלמה לו, התנדבה חברת העמותה, דיצה ארד ז"ל, אחותו של מוסה סלומון שנפל בניסיון פריצה לעיר העתיקה, לערוך רשימה של הנופלים
בחטיבה כולה. הופתענו ממספרם הגדול – 572 לוחמים. צרפנו את הרשימה לספר כחלק בלתי נפרד ממנו.
בהמשך, ראינו לנכון להקים אתר זיכרון לגדוד "מוריה" ולחטיבה כולה.
הוחלט שאתר זה יתבסס על פסל מרשים אשר ימשוך קהל רב של מבקרים ובמיוחד בני נוער שיקבלו הסבר על הלחימה הקשה בירושלים המבודדת ועל חלקו
של גדוד "מוריה" ושל חטיבת "עציוני" בלוחמה הזו.
עבדנו על הפרויקט כשלוש שנים. אני בטוח שתסכימו עימי שהפסל מרשים ביותר. 
אני מבקש להודות לכל מי שעזר לנו בהקמת האתר:
לאמן גדעון גרץ – שלחם גם הוא בירושלים במסגרת הפלמ"ח, שעצב את הפסל, דחף ללא לאות קדימה ומצא פתרונות לכל בעיה. בלעדיו לא היינו מגיעים למעמד
זה.
תודתנו נתונה במיוחד למיקי כהן, שללא עצותיו הנבונות והתערבותו הפעילה בכל המגעים עם עיריית ירושלים ועם הקרן לירושלים, לא היינו מצליחים להקים את
האתר.
כמו כן ל"קרן ירושלים" שעזרה וקיבלה על עצמה את ביצוע הקמת האתר.
וכמובן – אנו מודים לחברי העמותה שלא חסכו מזמנם ומרצם להגשמת ההנצחה.
טכס זה נערך היום במסגרת מצומצמת ואנו נקיים בזמן הקרוב טכס ממלכתי בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים וצה"ל. אנו מקווים שגוף ממשלתי ייקח על
עצמו ארגון טכס זה, שינציח את גדוד "מוריה" ואת חטיבת "עציוני", שכה רבים מלוחמיה נפלו על הגנת ירושלים – בירת ישראל.
אנו מודים לכל אלה שהגיעו היום לקחת חלק בחנוכת האתר.

רומק פיין – יו"ר ועד העמותה

אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

לחברי העמותה ולחברים בחטיבת "עציוני" שלום רב,

סוף סוף תם ונשלם. לאחר שהצלחנו לגייס את כל הסכום הדרוש, חתמנו, בעזרתם הנדיבה  של עו"ד יעקב יולוס ועו"ד דוד גילת (שניהם חברי העמותה), על חוזה עם הפסל גדעון גרץ וכן על חוזה בנפרד עם "הקרן לירושלים".

הפסל נבנה בסין בפיקוחו של גדעון גרץ ששהה במקום כחודשיים וחצי. לפני כחודשיים הגיע הפסל באנייה לנמל אשדוד ומשם לירושלים. לפני כשבועיים הוצב הפסל בגן בלומפילד , במרכז אתר הזיכרון של חטיבת "עציוני". הוא עשוי מתכת, חציו ברונזה וחציו נירוסטה ומתנשא לגובה של 4 מטר.

גדעון גרץ היה פעיל לא רק ביצירתו של הפסל אלא גם בהצבתו במקום המיועד. הוא פיקח על העבודה במשך מספר ימים עד גמר הביצוע. לאחר זאת ביקש שנקיים טקס חנוכת האתר לפני חזרתו לפירנצה, וכך עשינו.

הטקס התקיים ב-30 במרץ במסגרת מצומצמת, בנוכחות חלק מחברי וועד העמותה, מוזמנים מהקרן לירושלים, מהעירייה ומטעם האמן. סה"כ כ-40 איש. מיקי כהן, חבר וועד העמותה, ניהל את הטקס בצורה מרשימה. במהלכו נשאו דברים: הפסל גדעון גרץ, דן נימרן (מנכ"ל הקרן לירושלים) ואנוכי. דברי מצורפים מעבר לדף. עלי לציין שכולם התפעלו מהפסל. אני מצרף את תצלום האתר בגן בלומפילד.

בימים אלה פנו אלינו מלשכת ראש עיריית ירושלים בבקשה לקיים טקס גדול לכבוד חטיבת "עציוני". הקימונו וועדה של חמישה חברים מהעמותה, ובראשם יהודה מרגלית, שיתאמו עם העירייה את מועד הטקס ואת אופן עריכתו. בכוונתנו לשתף בו את משרד הביטחון, צה"ל (חטיבת "עציוני" החדשה), בתי ספר, תושבי ירושלים, ותיקי "ההגנה", ותיקי "עציוני", וכמובן – את חברי העמותה.

פרטים נוספים יועברו אליכם בזמן הקרוב.

בברכה

רומק פיין

יו"ר ועד העמותה

תהליך ההקמה של אתר הזיכרון לחטיבת עציוני

הקמת פסל הזיכרון לחטיבת עציוני בירושלים

ורדה שמיר: ליווי להר-טוב

להלן סיפורה של ורדה שמיר על הליויי להר-טוב ב-26 בדצמבר 1947, בו נפלו חברינו שמואל תשבי, דב שיינבלום ואלדד קישוני. יהי זכרם ברוך.

ליווי להר-טוב

ורדה שמיר באנדרטה לזכר שמואל תשבי, דב שיינבלום ואלדד קישוני

האנדרטה לזכר אלדד קישוני, דב שיינבלום ושמואל תשבי

טקס קבורתם של הנעדרים מקרבות הקסטל

מצורף הדיווח של חברנו רס"ן (מיל') מוטקה אופיר מהטקס:

פרטים על יהודה הריסון

אורנה ארליך, נכדתו של יהודה הריסון, שהיה בחטיבת עציוני ונפל במגרש הרוסים בעת הפגזה בתאריך 7.6.48 מבקשת פרטים על מה שקרה ביום זה.

אנא עזרתכם.

בתודה,

רומק פיין

 יו"ר העמותה

אזכרה ללוחמים בקרבות הקסטל – 30.11.2010

לידיעת חברי העמותה

ביום שלישי, 30 בנובמבר 2010, יתקיים טכס אזכרה לשלושה לוחמים שנפלו בקרבות הקסטל ומקום קבורתם לא היה ידוע.

היחידה לחיפוש נעדרים הצליחה לאתר את מקום קבורתם – הם קבורים בקבר אחים בהר הרצל.

הטכס יהיה רב משתתפים ויתחיל בשעה 13.00 בהר הרצל.

את העמותה שלנו ייצג מרדכי אופיר שהיה אחד הלוחמים בקרבות הקסטל.

אתם מוזמנים להשתתף בטכס.

בברכה,

רומק פיין

יו"ר העמותה

אתר הזיכרון לחטיבת "עציוני"

פסל זה יוצב  באתר הזיכרון לחטיבת "עציוני". הוא יוקם בעוד מספר חודשים בגן בלומפילד בירושלים, ויתנשא לגובה של ארבע מטר. האמן, גדעון גרץ, קורא ליצירתו – "שלהבת".

הפסל באתר הזיכרון לחטיבת עציוני

הזמנה לאסיפה כללית של העמותה ביום שני, 4 באוקטובר 2010

האסיפה הכללית השנתית של העמותה תתקיים ביום שני, כ"ו בתשרי תשע"א,
4 באוקטובר 2010, בשעה 16.00, בבית בן-גוריון, שד' בן-גוריון 17, תל-אביב.

סדר היום:

16.00 – מפגש בחברותא, רישום וכיבוד קל

16.30 – דברי פתיחה
             דיווח – רומק פיין, יו"ר העמותה
             דו"ח כספי – יחיאל שליטין, גזבר כבוד של העמותה
             דו"ח ועדת הביקורת – זכריה אלחנתי, יו"ר ועדת הביקורת
             אישור האסיפה הכללית למוסדות העמותה ולדו"ח הכספי

17.00 – הרצאת אורח: ידידנו יודקה תג'ר ידבר על הנושא: "ירושלים ובן-גוריון".
            
18.00 – שאלות ותשובות בנושא ההרצאה ובהמשך – דיון חופשי בענייני העמותה.

בברכה,
רומק פיין
יו"ר העמותה

עדכון על פעילות ועד העמותה

לחברי העמותה שלום רב,

ברצוני לדווח לכם על פעילות ועד העמותה מאז האסיפה הכללית האחרונה.
1. הצלחנו סוף סוף לגייס את הכסף הדרוש להקמת האתר. לא ברור לנו עדיין כמה תעלה התשתית בגן בלומפילד שעליה יועמד הפסל. להערכתנו, הסכום הנדרש לא יעלה על 100,000 ₪, (נדע זאת בימים הקרובים), כך שהסכום הנדרש לכל הפרויקט יסתכם ב-135,000 או 140,000$. מחברי העמותה גייסנו תרומות של כ-100,000 ₪, ולאחרונה קיבלנו בעזרתו של האמן גדעון גרץ , תרומה מאיילה זקס בסך 25,000$. אי לכך יש בידנו כמעט כל הסכום הדרוש.
2. עם קבלת התרומה האחרונה יצאנו לדרך. הפסל עצמו, העשוי ממתכת, ייוצר בסין ולא באיטליה, כי המחירים שם נמוכים יותר. גדעון גרץ נסע לפני כחודשיים לסין כדי למצוא את המפעל המתאים לייצור הפסל. הוא נוסע לשם שוב בסוף החודש כדי להתחיל בביצוע הייצור בהשגחתו וישהה שם כחודשיים (עם הפסקה באמצע), עד סיום העבודה. להערכתי, האתר יוקם תוך חצי שנה.
3. בעזרתם של שני חברי העמותה, עו"ד יעקב יולוס ועו"ד דוד גילת (בנו של שמואל גוטליב שהיה מ"פ במוריה), ערכנו שני חוזים, האחד עם הקרן לירושלים והשני עם האמן גדעון גרץ. החוזים עדיין לא חתומים כי הסכום הסופי הנדרש עבור התשתית עדיין לא ברור. החתימה תתבצע בזמן הקרוב.
4. בעזרתו של מוסה ירקוני, הקימונו לוח זיכרון לקרבות מוריה ברמת-רחל. הלוח נמצא בחדר התצפית של המלון בקומה העליונה. זה לוח הזיכרון השביעי של הגדוד המוצב בירושלים ובסביבתה.
5. כפי שכבר דווחנו בזמנו, בקשנו מעיריית ירושלים לקרא לרחוב המוביל לכניסה לקבוץ רמת-רחל על שמו של יהושפט הרכבי. קבלנו משר הביטחון, אהוד ברק המלצה חמה לכך. למרות זאת, להפתעתנו, סרבו לנו. נמשיך לטפל בנושא זה.
6. היות וקופת העמותה התרוקנה כמעט, אתם מתבקשים להעביר לנו, בהקדם האפשרי, 200 ₪ דמי חבר לשנת 2010.
7. מצורפת הזמנה לאסיפה הכללית.

בברכה,
רומק פיין
יו"ר העמותה

מקרבות הבלימה בירושלים (יצחק אלכסנדרוני)

ב- 18 במאי 1948 ניתנה פקודה לכבוש את מנזר נוטר-דאם. מבנה אבן ענק המזדקר כמבצר, מול השער החדש וחולש על העיר העתיקה ועל העיר החדשה. בפיקודי הייתה מחלקה של פלוגה ט' מחי"ש ת"א שתוגברה בכיתה ממחלקה תל-אביבית אחרת. מודיעין על היעד לא קבלנו.
התקרבנו ליעד מבלי להתגלות וחבלנים פוצצו את שער המנזר באמצעות בונגלור-טורפדו. כיתת התגבורת פרצה דרך השער, על אף האש החזקה מהבניין, והמחלקה בעקבותיה. ב- 19 במאי ב-0530 הושלם כיבוש המנזר, שבאגפו המזרחי שכן בית החולים הצרפתי. המנהל הצרפתי ד"ר באור, שהיה נפחד מאד, הניף דגל לבן ותלה דגל של הצלב האדום, על אף שבבניין עדיין היו שרידי הכוח הערבי הבלתי סדיר, חלקם מחופשים לחולים. המנהל דיווח על 112 פצועים ערבים, לוחמים ואזרחים, בתנאים קשים ומלאי המים והמזון אוזל.
בפרוזדורים היו מוטלות גוויות של 27 לוחמי האויב. 15 שבויים רוכזו במרתף להעברתם לעורף.
התחלנו בארגון ההגנה על המקום כשאש חזקה מונחתת עלינו מחומת העיר העתיקה, מרחק של כ- 50 מטר. האש כוונה לחלונות 300 החדרים שהיו פרוצים ועדיין לא בוצרו ומספר הנפגעים שלנו היה גדול. דיווחתי למטה קלשון צפון, למג"ד זלמן מרט ולסגנו לויצה שתחת פיקודו פעלנו, ודרשתי תגבורת, תחמושת, מקלעים ורימונים ובעיקר מומחה לביצורים וללוגיסטיקה. כתגבורת קבלנו את "פלוגת יהונתן", נערים בני 16-17 בעלי מוטיבציה גבוהה וסגל מפקדים מעולה ובראשם אלי זוהר ומפקד המחלקה נתנאל לורך. בלילה הופגז הבניין בתותחים משער שכם. ההפגזה עקרה אבנים מהמבנה המרשים ובקיעים נבעו בחדרים ובמדרגות.
כמומחה לביצורים נשלח אלינו אלחנן קליין (לימים מפקד חיל ההנדסה של צה"ל) שהביא אתו ממטה המחוז יחידת הנדסה שמילאו שקי חול לבצר את הפרצות ולהכין את החלונות לאשנבי ירי.

בינתיים הלגיון העבר-ירדני הגיע לירושלים וב- 20 למאי החל בהסתערות משולבת של שריון ורגלים לעברנו. ב-0630 הונחת עלינו מטר אדיר של אש והפגזה כבדה של תותחי 6 פאונד וירי מרגמות מדויק. בחיפוי זה התקדם משער שכם ברחוב סולימן טור משוריין כשמאחוריו חיל רגלים בטור ארוך, בתלבושת קרב וכובעי פלדה. שני המשוריינים הראשונים נושאי תותח 2 פאונד ומכונות ירייה "ויקרס" הגיעו לבניין, כשחיל הרגלים מתפרס מאחוריהם, ושיתקו שתי עמדות קדמיות שלנו.
הצלף אברהם לוי כשבידו רובה אנטי-טנקי שיתק את מנוע המשוריין הראשון ומהקומה השנייה הטילו עליו בקבוקי מולוטוב שהעלו אותו באש וארבעת יושביו נשרפו. אברהם נפגע מצרור כדורים ונשאר שרוע על הכביש ורק בלילה הצלחנו לחלצו. יתר כוחות השריון, כ- 6 משוריינים, נסוגו תחת חיפוי כבד לשער שכם. 8 שעות נמשך הקרב כשלנו 3 הרוגים וכ- 10 פצועים.
למניעת התקדמות השריון לעיר החדשה הוחלט לפוצץ את בנין הקונבנט הצרפתי הצמוד לשער החדש, ברחוב סולימן. מרט שלח 4 חבלנים שיחד עם 2 סיירים ניסו להגיע לבניין, אך נעצרו באש חזקה. למחרת בלילה הצלחנו בחיפוי חזק של כל הכלים להגיע ולפוצץ את המבנה, אך זה לא חסם לגמרי את דרך הגישה לעיר. אלחנן הציע לפוצץ את חזית נוטר-דאם הפונה למזרח מול החומה, כדי לעצור את הכוחות הכל כך עדיפים של שריון ורגלים של הלגיון. קבלנו את אישור מפקדת קילשון צפון והמחוז. נדרשה כמות עצומה של חומרי נפץ ונעשה גיוס החומר בכל ירושלים.
ב- 22 למאי תפסנו מחסה מחוץ לנוטר-דאם. 3 פיצוצים אדירים הדהדו בכל ירושלים וכרבע מהבניין חסם כל אפשרות פריצה בנתיב הזה למרכז העיר החדשה.
עוד בבוקר היה ניסיון של משוריין בודד, שמעליו דגל הצלב האדום, לפרוץ מהשער החדש לכוון בית החולים הצרפתי בחיפוי אש חזקה מהחומה. לוחמי פלוגת יהונתן שאיישו את אשנבי הירי בבית החולים הטילו בקבוקי מולוטוב על המשוריין שיושביו נשרפו בניסיונם להימלט. הניצחון הזה היה כולו של פלוגת יהונתן.
ב- 23 במאי ספגנו הפגזות שגרמו לבקיעים בקירות האבן וגושי אבן חסמו את המעברים במסדרונות. כדורים חודרי שריון נורו מהחומה לעבר החלונות שמהם השיבו אנשינו אש ומספר הנפגעים שלנו גדל. באותו יום זכינו למספר ביקורים. כל מפקדת קילשון, מפקדת הראל עם יצחק רבין שלא חסך דברי שבח, וכן משה שרת עם פמלייתו. זה בהחלט עודד אותנו.
קבלנו עוד 2 מחלקות ממחוז ירושלים ומרגמת דווידקה שהוצבה ליד "בית חברת התנ"ך".
התברר שההפגזות הקשות שמשו ריכוך לקראת ההתקפה הגדולה שנערכה למחרת.
ב- 24 למאי ב- 0700 נפתחה אש כבדה של תותחים ושריון ואש מחומת העיר העתיקה, ששיתקו כמה מעמדותינו ואילצו את לוחמינו לחפש עמדות חליפיות. תחת מעטה של ענני אבק ואש עברה הצעקה שהלגיון נמצא בחורשה הצפונית בחצר נוטר-דאם. עליתי לקומה השנייה ולעיניי נתגלה מחזה קשה, שורות שורות של לגיונרים, בתרגולת קרב, מתקדמים בקפיצות בין העצים כשהם יורים אש מקלעים מהאגפים ורובים מכודנים בשורות הראשונות. הורדתי את כל הכוחות למטה, יחידה אחת של נחום בן-חור שהיה מפקד מצטיין, נשלחה לחסום את הכניסות. הנשק המסייע: בזה ו-3 מקלעי לואיס הוצב באשנבי הירי לכיוון החורשה והחצר הצפונית. יהודה פטרושקה (שמיר) ויחידתו הוצבו באגף הצפוני- מערבי, כך שיכולנו לכסות באש את התקדמות האויב לפריצה לתוך נוטר-דאם. מחלקת לגיונרים שהגיעה מול הכניסה לבנין חוסלה באש, כולל רימוני יד. באותה עת נורו 3 פגזים מדווידקה. שניים נחתו ליד טור של הלגיון וגרמו לקטל רב וצעקות אימים בערבית. מרט שנזעק בעת הקרב הגדול עמד על הצורך בתגבורת נוספת ובתוספת של רופאים וחובשים. התמונה של חיילי הלגיון בשורות מסודרות, ממושמעים עם כידונים נוצצים רצים אל מותם לא תשכח ממני. הקרב הקשה הסתיים בערך ב- 1700 כשתצפית הגג דיווחה שמתבצעת נסיגה וטור השריון נסוג לשער שכם. נראו גם נושאי אלונקות רבים. את ההרוגים הם השאירו בשטח. אלו היו אנשי הגדוד השלישי של הלגיון בפיקודו של האוסטרלי מייג'ור ביל ניומן, שהכין את הגדוד לפריצה לירושלים היהודית והגיע עד ל-50 מטר מהיעד וגדודו התנפץ לרסיסים.
כיצד עמדו כ- 100 לוחמים, כולל פלוגת יהונתן, מול כוח עדיף של רגלים ושריון? אולי רק בזכות "אין ברירה", כי נוטר-דאם היא העמדה האחרונה לפני מרכז ירושלים היהודית.

יצחק אלכסנדרוני
מפקד כוח תגבורת חי"ש ת"א לירושלים שכבש את מנזר נוטר-דאם

ד”ר דוד (דייב) קמחי ז”ל

 

 14.2.1928 – 8.3.2010

נולד בלונדון כבן תשיעי ואחרון לשרה ומונס קמחי שהגיעו לאנגליה מסנט גאלן, שוויץ. בילדותו חזרו הוריו לחיות מספר שנים בציריך שם למד בבית ספר שוויצרי, עד שובם לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה. עם תחילת ההפצצות על לונדון פונה בית ספרו לכפר באזור קורנוול שם חי ולמד עד 1943. כבן למשפחה ציונית הצטרף בשובו ללונדון לתנועת "הבונים" וב-1944 יצא להכשרה בחוות דייויד אידר. ב-1946 הוחלט בהכשרה לשלוח את דייב ללמוד חקלאות כדי להשתלב כאגרונום בקיבוץ אותו עמד הגרעין להקים (כפר הנשיא). דייב התקבל לאוניברסיטה העברית, קיבל מהשלטונות הבריטיים אשרת סטודנט לששה חודשים, עלה ארצה ב-30 בנובמבר 1946, החל בלימודי חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים והצטרף לארגון ה"הגנה". במאי 1947פגה אשרתו והוא נשאר בארץ כעולה בלתי ליגאלי. ב-29 בנובמבר 1947, שנה לאחר עלייתו ארצה, גויס כחבר ה"הגנה"  לגדוד הסטודנטים "מוריה" אשר לחם בירושלים. דייב נפצע ב-17 במאי 1948 בקרב על דיר אבו-טור ולאחר שחרורו מבית החולים חזר ליחידתו והשתתף בקרבות הקשים בהם השתתף גדוד מוריה.

בתום המלחמה, לאחר שנחשף במהלכה לקונפליקט הישראלי-ערבי, החליט לנטוש את לימודי החקלאות והחל ללמוד מזרח תיכון וסוציולוגיה. סיים ב-1953 תואר ראשון ושני בהצטיינות, ב-1970 קיבל תואר ד"ר ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית על מחקרו בנושא התנועה האפרו-אסיאנית. במסגרת מחקר זה למד 1969 במרכז ללימודי אסיה ואפריקה בסורבון בפריז (C.H.E.A.M.) .

בשנת 1953, עם סיום התואר השני, התגייס למוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, שם שירת 27 שנים. במסגרת זו מילא תפקידים שונים באגפי המוסד השונים, שוגר לשליחויות באפריקה, אסיה ואירופה ועמד בראשות אגפים בכירים.

בשנים 1980-1987 שירת כמנכ"ל משרד החוץ. עם פרישתו מונה כשגריר מיוחד של המדינה ובמסגרת זו נשלח למשימות מיוחדות בעיקר בארצות ערב, השתתף בוועידת מדריד ב-1991 ובעקבותיה היה חבר במשלחת הישראלית לשיחות המולטילטראליות והשתתף בוועידת מדריד השנייה בינואר 2007.

בשנים שאחרי שירותו הציבורי עסק בתחומים שונים: הקים את "המועצה הישראלית ליחסי חוץ" ושימש כנשיאה. יזם והוציא לאור את רבעון המועצה
Israel Journal of Foreign Affairs.. ב-13 השנים האחרונות שימש כסגן נשיא בכיר בחברת Millicom International Cellular, חברת תקשורת סלולארית בינלאומית מובילה שהינה חלק מקבוצת Kinnevik השוודית. שימש כיו"ר דירקטוריון מעריב בשנים 2005-2008, היה חבר בחבר הנאמנים ובוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, חבר בוועד הנאמנים של מכון טרומן בירושלים וחבר במועצת המנהלים של מרכז פרס לשלום. היה ממייסדי הברית הבינלאומית לשלום ערבי-ישראלי ופעיל מרכזי בארגוני שלום שונים.

לאורך השנים כתב מספר ספרים על המזרח התיכון ועל העולם השלישי, מאמרים שונים בכתבי עת אקדמאיים ובעיתונות הישראלית והזרה. בשנים האחרונות לחייו כתב טור קבוע ב"ג'רוזלם פוסט".

כדברי נשיא המדינה שמעון פרס במכתב תנחומים ששלח לרעייתו רותי:
"לעיתים קשה להאמין שסיפור חייו המגוון ומלא העשייה הוא סיפורו של אדם אחד".

עמותת ותיקי גדוד מוריה נפרדת בצער רב מדוד (דייב) קמחי ז"ל, שהיה אחד הלוחמים ב"מוריה" במלחמת העצמאות ואחד ממייסדי העמותה, ומביעה השתתפות בצער המשפחה. אנו מפרסמים באתר את זיכרונותיו (באנגלית) מהלחימה בירושלים.