"הילד שהציל את ירושלים" – כתבה על הקרב על מנזר נוטרדאם

כתבה ב"ישראל היום" – 6.5.2016

דיווח ב"זמן מבשרת" על פתיחת אתר הקסטל המחודש

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

פרשת מחלקת הל"ה – מצגת

התכתבות בין ד"ר דני פרימן לעורכת הראשית של ידיעות ספרים בעניין הספר תש"ח

יום ראשון, 19 בפברואר, 2012
שלום גב' נטע גורביץ,
לאחר שקראתי את תש"ח, של יורם קניוק, הרשיני נא לשאול אם אתם גם מוודאים שהפרטים על האירועים אכן נכונים ?
אני מתיחס במיוחד לתאור הקרב על הקסטל שבו נהרגו נחום אריאלי ז"ל וחבריו, בהגנה על הנסיגה.
יורם קניוק כותב כי…." אני מבחין בכאפייה מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב….."(עמוד 56 שורה 4 ) והתאור ממשיך וטוען שהאיש היה עבד אל-קאדר אל חוסייני.
כל התאור הנ"ל הוא המצאה של הכותב ואין לו כל קשר עם המציאות כי האמת היא,
שההתקפה של מאות הערבים הייתה על מנת לקחת את גופתו של עבד אל-קאדר אל חוסייני
שנהרג עם עלות השחר של אותו יום. הרבה שעות לפני אותה התקפה נהרג עבד אל-קאדר ע"י חייל שכינויו היה "קרמיול" , מגדוד מוריה של חטיבת עציוני (חטיבה 6 ) מפלוגה בפיקודו של מוטקה גזית, שנאלצה לסגת עקב ההתקפה הנ"ל, לאחר שאיבדה 31 מאנשיה בקרב; אחד מההרוגים היה אותו "קרמיול". אנשי הפלמ"ח מהגדוד החמישי בפיקודו של נחום אריאלי, הגיעו רק כאשר אנשי החי"ש מגדוד מוריה נאלצו לסגת, והם (אנשי הפלמ"ח) שהגנו בגופם על הנסיגה ושילמו בחייהם של 12 מהלוחמים.

אני מפנה אותך לספר המתאר את האירוע שבו נהרג עבד אל-קאדר בדייקנות, ונכתב ע"י חיים ליברמן שהיה ביחידת הקשר של חטיבה 6. שם הספר: "עשר שניות באפריל" בהוצאת דיונון מבית פרובוק, רח' שטראוס 3 ת"א.
צר לי על הפגיעה באנשים שנהרגו בקרב הזה לפי תאורו ה"דמיוני" של יורם קניוק.

בכבוד רב
דר' דני פרימן

ורדה שמיר: ליווי להר-טוב

להלן סיפורה של ורדה שמיר על הליויי להר-טוב ב-26 בדצמבר 1947, בו נפלו חברינו שמואל תשבי, דב שיינבלום ואלדד קישוני. יהי זכרם ברוך.

ליווי להר-טוב

ורדה שמיר באנדרטה לזכר שמואל תשבי, דב שיינבלום ואלדד קישוני

האנדרטה לזכר אלדד קישוני, דב שיינבלום ושמואל תשבי

פרטים על יהודה הריסון

אורנה ארליך, נכדתו של יהודה הריסון, שהיה בחטיבת עציוני ונפל במגרש הרוסים בעת הפגזה בתאריך 7.6.48 מבקשת פרטים על מה שקרה ביום זה.

אנא עזרתכם.

בתודה,

רומק פיין

 יו"ר העמותה

מקרבות הבלימה בירושלים (יצחק אלכסנדרוני)

ב- 18 במאי 1948 ניתנה פקודה לכבוש את מנזר נוטר-דאם. מבנה אבן ענק המזדקר כמבצר, מול השער החדש וחולש על העיר העתיקה ועל העיר החדשה. בפיקודי הייתה מחלקה של פלוגה ט' מחי"ש ת"א שתוגברה בכיתה ממחלקה תל-אביבית אחרת. מודיעין על היעד לא קבלנו.
התקרבנו ליעד מבלי להתגלות וחבלנים פוצצו את שער המנזר באמצעות בונגלור-טורפדו. כיתת התגבורת פרצה דרך השער, על אף האש החזקה מהבניין, והמחלקה בעקבותיה. ב- 19 במאי ב-0530 הושלם כיבוש המנזר, שבאגפו המזרחי שכן בית החולים הצרפתי. המנהל הצרפתי ד"ר באור, שהיה נפחד מאד, הניף דגל לבן ותלה דגל של הצלב האדום, על אף שבבניין עדיין היו שרידי הכוח הערבי הבלתי סדיר, חלקם מחופשים לחולים. המנהל דיווח על 112 פצועים ערבים, לוחמים ואזרחים, בתנאים קשים ומלאי המים והמזון אוזל.
בפרוזדורים היו מוטלות גוויות של 27 לוחמי האויב. 15 שבויים רוכזו במרתף להעברתם לעורף.
התחלנו בארגון ההגנה על המקום כשאש חזקה מונחתת עלינו מחומת העיר העתיקה, מרחק של כ- 50 מטר. האש כוונה לחלונות 300 החדרים שהיו פרוצים ועדיין לא בוצרו ומספר הנפגעים שלנו היה גדול. דיווחתי למטה קלשון צפון, למג"ד זלמן מרט ולסגנו לויצה שתחת פיקודו פעלנו, ודרשתי תגבורת, תחמושת, מקלעים ורימונים ובעיקר מומחה לביצורים וללוגיסטיקה. כתגבורת קבלנו את "פלוגת יהונתן", נערים בני 16-17 בעלי מוטיבציה גבוהה וסגל מפקדים מעולה ובראשם אלי זוהר ומפקד המחלקה נתנאל לורך. בלילה הופגז הבניין בתותחים משער שכם. ההפגזה עקרה אבנים מהמבנה המרשים ובקיעים נבעו בחדרים ובמדרגות.
כמומחה לביצורים נשלח אלינו אלחנן קליין (לימים מפקד חיל ההנדסה של צה"ל) שהביא אתו ממטה המחוז יחידת הנדסה שמילאו שקי חול לבצר את הפרצות ולהכין את החלונות לאשנבי ירי.

בינתיים הלגיון העבר-ירדני הגיע לירושלים וב- 20 למאי החל בהסתערות משולבת של שריון ורגלים לעברנו. ב-0630 הונחת עלינו מטר אדיר של אש והפגזה כבדה של תותחי 6 פאונד וירי מרגמות מדויק. בחיפוי זה התקדם משער שכם ברחוב סולימן טור משוריין כשמאחוריו חיל רגלים בטור ארוך, בתלבושת קרב וכובעי פלדה. שני המשוריינים הראשונים נושאי תותח 2 פאונד ומכונות ירייה "ויקרס" הגיעו לבניין, כשחיל הרגלים מתפרס מאחוריהם, ושיתקו שתי עמדות קדמיות שלנו.
הצלף אברהם לוי כשבידו רובה אנטי-טנקי שיתק את מנוע המשוריין הראשון ומהקומה השנייה הטילו עליו בקבוקי מולוטוב שהעלו אותו באש וארבעת יושביו נשרפו. אברהם נפגע מצרור כדורים ונשאר שרוע על הכביש ורק בלילה הצלחנו לחלצו. יתר כוחות השריון, כ- 6 משוריינים, נסוגו תחת חיפוי כבד לשער שכם. 8 שעות נמשך הקרב כשלנו 3 הרוגים וכ- 10 פצועים.
למניעת התקדמות השריון לעיר החדשה הוחלט לפוצץ את בנין הקונבנט הצרפתי הצמוד לשער החדש, ברחוב סולימן. מרט שלח 4 חבלנים שיחד עם 2 סיירים ניסו להגיע לבניין, אך נעצרו באש חזקה. למחרת בלילה הצלחנו בחיפוי חזק של כל הכלים להגיע ולפוצץ את המבנה, אך זה לא חסם לגמרי את דרך הגישה לעיר. אלחנן הציע לפוצץ את חזית נוטר-דאם הפונה למזרח מול החומה, כדי לעצור את הכוחות הכל כך עדיפים של שריון ורגלים של הלגיון. קבלנו את אישור מפקדת קילשון צפון והמחוז. נדרשה כמות עצומה של חומרי נפץ ונעשה גיוס החומר בכל ירושלים.
ב- 22 למאי תפסנו מחסה מחוץ לנוטר-דאם. 3 פיצוצים אדירים הדהדו בכל ירושלים וכרבע מהבניין חסם כל אפשרות פריצה בנתיב הזה למרכז העיר החדשה.
עוד בבוקר היה ניסיון של משוריין בודד, שמעליו דגל הצלב האדום, לפרוץ מהשער החדש לכוון בית החולים הצרפתי בחיפוי אש חזקה מהחומה. לוחמי פלוגת יהונתן שאיישו את אשנבי הירי בבית החולים הטילו בקבוקי מולוטוב על המשוריין שיושביו נשרפו בניסיונם להימלט. הניצחון הזה היה כולו של פלוגת יהונתן.
ב- 23 במאי ספגנו הפגזות שגרמו לבקיעים בקירות האבן וגושי אבן חסמו את המעברים במסדרונות. כדורים חודרי שריון נורו מהחומה לעבר החלונות שמהם השיבו אנשינו אש ומספר הנפגעים שלנו גדל. באותו יום זכינו למספר ביקורים. כל מפקדת קילשון, מפקדת הראל עם יצחק רבין שלא חסך דברי שבח, וכן משה שרת עם פמלייתו. זה בהחלט עודד אותנו.
קבלנו עוד 2 מחלקות ממחוז ירושלים ומרגמת דווידקה שהוצבה ליד "בית חברת התנ"ך".
התברר שההפגזות הקשות שמשו ריכוך לקראת ההתקפה הגדולה שנערכה למחרת.
ב- 24 למאי ב- 0700 נפתחה אש כבדה של תותחים ושריון ואש מחומת העיר העתיקה, ששיתקו כמה מעמדותינו ואילצו את לוחמינו לחפש עמדות חליפיות. תחת מעטה של ענני אבק ואש עברה הצעקה שהלגיון נמצא בחורשה הצפונית בחצר נוטר-דאם. עליתי לקומה השנייה ולעיניי נתגלה מחזה קשה, שורות שורות של לגיונרים, בתרגולת קרב, מתקדמים בקפיצות בין העצים כשהם יורים אש מקלעים מהאגפים ורובים מכודנים בשורות הראשונות. הורדתי את כל הכוחות למטה, יחידה אחת של נחום בן-חור שהיה מפקד מצטיין, נשלחה לחסום את הכניסות. הנשק המסייע: בזה ו-3 מקלעי לואיס הוצב באשנבי הירי לכיוון החורשה והחצר הצפונית. יהודה פטרושקה (שמיר) ויחידתו הוצבו באגף הצפוני- מערבי, כך שיכולנו לכסות באש את התקדמות האויב לפריצה לתוך נוטר-דאם. מחלקת לגיונרים שהגיעה מול הכניסה לבנין חוסלה באש, כולל רימוני יד. באותה עת נורו 3 פגזים מדווידקה. שניים נחתו ליד טור של הלגיון וגרמו לקטל רב וצעקות אימים בערבית. מרט שנזעק בעת הקרב הגדול עמד על הצורך בתגבורת נוספת ובתוספת של רופאים וחובשים. התמונה של חיילי הלגיון בשורות מסודרות, ממושמעים עם כידונים נוצצים רצים אל מותם לא תשכח ממני. הקרב הקשה הסתיים בערך ב- 1700 כשתצפית הגג דיווחה שמתבצעת נסיגה וטור השריון נסוג לשער שכם. נראו גם נושאי אלונקות רבים. את ההרוגים הם השאירו בשטח. אלו היו אנשי הגדוד השלישי של הלגיון בפיקודו של האוסטרלי מייג'ור ביל ניומן, שהכין את הגדוד לפריצה לירושלים היהודית והגיע עד ל-50 מטר מהיעד וגדודו התנפץ לרסיסים.
כיצד עמדו כ- 100 לוחמים, כולל פלוגת יהונתן, מול כוח עדיף של רגלים ושריון? אולי רק בזכות "אין ברירה", כי נוטר-דאם היא העמדה האחרונה לפני מרכז ירושלים היהודית.

יצחק אלכסנדרוני
מפקד כוח תגבורת חי"ש ת"א לירושלים שכבש את מנזר נוטר-דאם

"קורות השחר" (מאת פנחס מרגלית)

כמה ימים עברו בשקט ולא סבלנו מהפגזות. יום אחד ( ב-19 או 20 במאי) הודיעו לנו מאחת התצפיות שטור משוריין של הלגיון נע לעברנו וצריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע את התקדמותו. ואמנם בשעות הבוקר של אותו יום ראינו מן המרפסת שלושה משוריינים עם תותח נעים בזהירות לעברנו. מהר מאד תפסנו שזה רציני. החלה התרוצצות בקומה שלנו ואחד הבחורים שקראו לו "הפולני" (בעל שער בלונדי) החזיק בידו פיאט ונמלט לתוך הבית. אם אינני טועה אותו בחור כבר נפצע בידו קודם לכן, מה שאולי מסביר את איבוד עשתונותיו. כאשר ראיתי זאת, ולאור העובדה שחברה אחרים במקום טענו שאינם יודעים להשתמש בפיאט, נטלתי את הכלי בידי, דרכתי את הקפיץ כפי שלמדתי כמה ימים קודם לכן, הכנסתי פגז ויריתי לעבר המשוריין הראשון שהיה במרחק 30-20  מטר ממני. מאחר שנדמה היה לי שפגעתי בו, והוא אמנם נעצר, טענתי שוב ( היו לנו 5-3 פגזים בסה"כ ) ויריתי לעבר המשוריין השני – ושוב לעבר השלישי. באותו זמן פתח גם המשוריין שלנו שהיה במעלה הכביש באש מהתותח. התוצאה הייתה שיתוק שלושת המשוריינים הירדנים. כמובן, אינני בטוח עד היום אם פגעתי בכל השלושה ואם גם התותח שמאחורינו הצליח במשימה, אם כי לפי צורת הפגיעה שנוצרה בשריון, נדמה לי ששפר חלקי.

השמחה הייתה רבה כי אמנם הצלחנו לעצור את התקדמות הטור. לאחר כמה שעות הגיעה משאית עם מנוף שהתקדמה בזריזות לעבר המשוריינים הפגועים על מנת לוודא שאין עוד חיים בהם. לאחר שוידאו כי הם אמנם יצאו מכלל פעולה – קשרו את המשוריין למנוף והובילו אותו אל מאחורי העיקול. כן נעשה גם בשני ובשלישי. אנו כמובן היינו סקרנים מאד לראות איך נראה משוריין פגוע מבפנים. אבל לא היה זה מראה מרנין לראות את הגופות המרוטשות בתוכם. מה שהרשים אותנו במיוחד היה הציוד הרב שהיה בהם. שבעה מקלעי בראונינג ושפע של תחמושת. אם לזכור את הקושי שהיה לנו בימים ההם בהשגת ציוד כזה,  אפשר להבין את התפעלותנו . אישית, היה בכך תגמול על האובדן הרב  של הציוד בכניעת נבי-דניאל.

ואכן, אני זכיתי לשבחים: הרי הייתי החייל הראשון בירושלים (ואולי גם בארץ כולה) שהשתמש בפיאט בעת קרב- ועדיין אני שומר את טבעת הפגז (שנשאר אחרי הירי) למזכרת!

פנחס מרגלית.

הקרב במנזר סן-סימון

אני רוחש כבוד רב לאנשי הפלמ"ח שהיו מאומנים היטב ונועזים. הם כבשו את מנזר סן-סימון ונלחמו כאריות. מבין אנשי הכוח שלחמו שם נפלו רבים והיו פצועים לרוב. היו בו רעננה (מפקד הכוח) , והיה אורי בן ארי (מפקד אחת הפלוגות), והיה דדו ז"ל (לימים רמטכ"ל), והיה רפול ז"ל (לימים רמטכ"ל) שנפצע בקרב והמשיך להלחם, והיו עוד רבים וטובים.

למחרת הפריצה הלילית, בשעות הצהרים, אחרי קרבות רבים בשעות היום, התקפות אויב והתקפות נגד (כך סיפר לי דדו ז"ל), עם כל ההרוגים והפצועים (כ-50 במספר), התחמושת שאזלה כמעט והעזרה שלא הגיעה, התקבלה בפיקוד הכוח החלטה שיש לסגת. אולם אין מי שיפנה את הפצועים שאינם מסוגלים ללכת ולכן, כדי שלא יפלו בידי האויב, יוכן מטען כדי להרוס את המנזר יחד עם הפצועים.

אולם, באותה שעה מגיעה הודעה באלחוט מהמטה בירושלים: "האויב מתמוטט! התחילה נסיגת תושבים מקטמון – החזיקו מעמד!". הודעה שקרית. מאוחר יותר, מפקד החטיבה, יצחק רבין ז"ל, מבטל את האישור של יוספ'לה טבנקין המג"ד ומעביר הוראה חדשה: אין נסיגה! ואנשי הפלמ"ח נשארים.

ואמנם, כבר באותו בוקר נעשו ניסיונות לשלוח עזרה. מתוך שתי מחלקות של הפלמ"ח בפיקודו של "עבד", הצליחו להגיע מספר לוחמים בלבד. מאוחר יותר, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, הגיעה לעזרה פלוגה של "מוריה" בפיקודו של יהויכין קינת  (קנולר) ז"ל. אחד ממפקדי המחלקות הייתי אני. הגענו באור מלא ותחת אש כבדה, עם הרוג אחד ומספר פצועים ונכנסנו למנזר. אז, למיטב הבנתי התמוטט האויב.

עם רדת החשיכה התפנו כל אנשי הפלמ"ח יחד עם הפצועים, פרט לדדו ז"ל שנשאר איתנו עוד יום אחד.

ואני שואל: מדוע בכל תיאורי הקרב, בשיחות ברדיו ובהופעות בטלוויזיה לא מזכירים את לוחמי גדוד "מוריה"? האם לא לחמנו שם והקזנו דם, ולא מגיע שנוזכר כלוחמים האחרים? ואני תוהה, האם לאחר 60 שנה אפשר לתקן אי דיוקים היסטוריים כאלה?

ד"ר רומק פיין – יו"ר עמותת ותיקי גדוד מוריה, וכל הלוחמים בקרב זה

השיירה להר הזיתים (מאת זכריה אלחנתי)

"ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב"

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים על פני ירושלים מקדם"

"ונקבע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד"

זכריה פרק י"ד – פסוקים ג' – ד'

שבט תש"ח. מאורעות הדמים מחמירים והולכים , וכל יום תובע קורבנותיו.

כ"א בשבט – שעה עשר בלילה. זה עתה סיימתי משמרתי ונפניתי לישון, להיכון למחר בבוקר, ל"ג'וב" הקבוע בימי שני וחמישי, והוא –  ליווי השיירות להר הזיתים, להטמנת גופות הנפטרים הנאספות בבית החולים "ביקור חולים".

לפתע, התפוצצות אדירה מחרידה את השלווה; המום מעוצמת ההתפוצצות, נים ולא נים, ועד מהרה נודע לי: "מכונית תופת התפוצצה ברחוב הסולל".  בנין ה"פלסטין פוסט" עולה באש. כיתת הצלה מתארגנת חיש מהר ונזעקת לפעולת הצלה.

שעת השינה חלפה ואיני יכול לעצום את עיניי. הבוקר קרב. שמועות מהלכות על מספר הקורבנות ותיאורי הנזקים המסמרי שיער. רוח חזקה מסייעת להתלקחות האש.

קמתי וחיכיתי לצאת שיירת ההלויות כמתוכנן.  השעה חמש ושלושים בבוקר. המשוריין (אוטובוס) כבר מוכן לצאת לדרך. שלוש חברות מצפינות בתוך בגדיהן סטן מפורק ללא קת, הן נכנסות למשוריין ראשונות, ואנו, שלשה בחורים אנשי ההגנה, נכנסים אחריהן. כל אחד מאיתנו מתיישב ליד אחת החברות. מתמקמים סמוך לאשנב המשורין כדי לאפשר תצפית מתאימה ולמנוע הפתעת המלווים מהתקפה של אספסוף ערבי.

מבית החולים "ביקור חולים", בשקט ובדממה, נישאות גוויות הקדושים והנפטרים ומונחות על אוטו משא. אנשי חברה קדישא עושים עבודת קודש, והמושג "גחשא" –  גמילות חסד של אמת – מקבל כאן מושג של קדושה אמיתית. תשע גוויות מוכנות לליווי למנוחת עולמים.

בהשתאות ובהערצה היבטנו על אנשי חברה קדישא שמילאו תפקידם במסירות ובדבקות בימי המצוקה ההם.  למרות שאחד מחבריהם נפל חלל בעת מילוי תפקידו בהר הזיתים, תוך כדי הטמנת הגוויות בהלוויה קודמת, לא נפלה רוחם ולא נרתעו מלהמשיך במלאכתם, חרף הסכנה.

השעה שש. השיירה זזה לכיוון הר הזיתים, דרך הר הצופים. ליד משטרת מאה שערים נילווה אליה משמר מזוין של "השילטון המנדטורי" – הניטרלי כביכול, אשר הוראותיו היו שעם שריקת כדור אחד, מצווים המלווים להחזיר את השיירה העירה; תפקידנו היה, כמובן, להתנגד בכוח לאפשרות כזאת, כאשר בידי כל אחד מאתנו סטן ומחסנית כדורים אחת, ובידי הבחורות מחסנית נוספת כרזרבה.

אנשי חברה קדישא הזקנים מלמלו מזמורי תהילים; הם שאלו לשמנו והתפללו בלחש לשלומנו. לא פעם היו עדים לעוז רוחם של חברינו. במו עיניהם ראו כיצד פוזרה כנופית ערבים גדולה על ידי לוחמינו, בהר הזיתים ובסביבתו.

בעוברנו דרך שיח' ג'ראח, השכונה הערבית הידועה בפורעיה, המשיכו אנשי חברה קדישא בתפילתם החרישית, ואנו – עינינו רתוקות לאשנבים על מנת למנוע התנפלות הקלגסים הערבים.  נוכחותנו במשוריין, בלי ספק, עודדה את רוחם של המתפללים.

השיירה ממשיכה בדרכה; אנו עוברים על פני הר הצופים, ולרגע פגה המתיחות. אנו מתקדמים לקראת "קבלת הפנים" בכפר א-טור, עוד כפר המוכר באיבתו לישות העברית.

המשוריין זוחל בדרך לא דרך; מבעד לאשנבים מתגלים פרחחים השולחים מבטי איבה; כאן אנו מוקפים מכל עבר ע"י האספסוף הערבי; אנו מוכנים לכל הפתעה. דומיה מסביב. השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הר הזיתים. בהגיענו למקום הקבורה, אנו קופצים ראשונים מן המשוריינים וכל זוג תופש עמדה. אנשי הבטחון המנדטורי נראים שלווים לגמרי, אך אנו, חיינו שלנו ושל אנשי חברה קדישא תלויים מנגד, וכאן היוזמה עוברת לידינו.

כאמור, שלושת הזוגות מצטרפים כל אחד לאחת החוליות של "חברה קדישא" – שלוש במספר, ובעת שכל חוליה עושה עבודת קודש וקוברת את הגוויות, אנו צופים מסביב.

מרחוק נראים כמה ערבים, כשראשיהם מכוסים בכפיות. משהתקרבנו לעברם, נתגלו הערבים כשרוביהם על כתפיהם. הקברנים המשיכו במלאכתם, באומץ לב שלא יתואר.

בת זוגי ואני לא גרענו עין מתנועותיה של הכנופיה. ההוראות היו ברורות; כל תנועה חשודה, תגרום זינוק לתוך אחד הקברים והשבת אש, בשעת הצורך.

הרוח מתחזקת והופכת לסערה; עוד מעט ותשא אותנו מי יודע לאן. טכס הקבורה נמשך כשעה, ואילו בשבילנו הפכה שעה זו ליום תמים; בכל רגע עלולה האש להתלקח.

 הטכס תם.  אנו חוזרים איש איש למקומו. דלת המשוריין נסגרת וניתן האות לשוב העירה.

איש חברה קדישא בעל זקן רב מידות, מחלק סוכריה לכל אחד וכך מתפתחת שיחת רעים.  ידידי, הצעיר מבין השלושה, מתלוצץ תוך כדי תצפית.

"הסכנה חלפה" הוא מכריז, עם עוזבנו את שיח' ג'ראח. המועקה התפוגגה.

למותר להוסיף כי כל תפקיד שהוטל עלינו מילאנו במסירות ובדבקות, אך תפקיד מיוחד זה, של ליווי השיירה להר הזיתים, השרה בנו רגש של גאווה על כי חלקנו כבוד אחרון לנפטרים.

רשימה זו מוקדשת למפקד הפלוגה מוסה סלומון ז"ל אשר כבדתי והערצתי.

ביטול ליווי השיירות להר הזיתים

לאחר ההתקפה הזדונית על "שיירת הדסה" בה נרצחו למעלה משבעים אזרחים, ביניהם רופאים, אחיות, אחים ועובדי בית החולים, בוטלו השיירות להר-הזיתים, ונפתח בית קברות זמני בשכונת שיח' באדר ע"י שכונת רוממה בירושלים.

זכריה אלחנתי.

ההתקפה הראשונה על גוש עציון – ינואר 1948 (מאת יהודה קוט)

מקובל היה לחשוב שהתחבורה היהודית לגוש עציון פסקה בסוף דצמבר 1947.

לכאורה לא היה חסר לגוש שום דבר שכן חלק מהתקשורת נעשה באמצעות מכשירי קשר, ובנוסף נחת מטוס פיפר במנחת ארעי לפחות אחת ליום. פלוגת הסטודנטים הגיע לגוש להתאמן, וכפי שנאמר לאנשים למשך שבועיים, אשר בפועל הוכחו לתקופה של שלושה חודשים ויותר. התעסוקה הייתה מחולקת בחלקה אימונים בנשק, ובחלקה הוקדש לשדאות וכו'. כמובן התבצעו סיורים מסביב לישובים חלקם הרחיקו עד למבואות הכפרים הערביים השכנים. למרות בידודו של גוש עציון ממקום ישוב גדול כגון ירושלים, כאשר נוצר הצורך בוצעה נסיעה מהגוש לירושלים, כפי שדני מס מפקד הגוש עשה זאת שבת אחת מוקדם בבוקר, לא נורתה לטנדר אף ירייה. גם כאשר יצאה שיירה של כלי רכב מירושלים לגוש, בפיקודו של בועז, חזרה זו בשלום משום שמפקד השיירה דאג לכך שהיא לא תשהה יותר מעשרים דקות מאז שהגיעה ועד לאחר פריקת המטען והתחלת הנסיעה חזרה. כך גם נקבע כלל לא כתוב שאין להשתהות בגוש יותר מעשרים דקות. זמן זה אינו מאפשר לערבים להתארגן ולחסום את הכביש. יש המספרים שכאשר עברה השיירה בדרכה חזרה דרך בית לחם לירושלים ירו ממנה כדי " להעיר" את התושבים. בינואר 1948 הוחלט כי יש לתקוף את התחבורה הציבורית הערבית אשר נעה בחופשיות בציר בית לחם חברון. יש אומרים שהייתה ידיעה מוקדמת על כך שהערבים מתכוונים לתקוף את הגוש, והייתה כוונה למנוע זאת מהם. לשם כך הרכיבו מתוך פלוגת הסטודנטים כיתה מוגברת שהייתה אמורה לתקוף את האוטובוסים החולפים מירושלים בדרכם לחברון.

מנחם ריצמן ["ריצי"] היה מפקד הכח שמנה 15 איש. יהודה קוט היה המקלען, שניים נוספים שצוידו בתת מקלע סטן תוצרת הארץ נשאו בנוסף שני בקבוקי תבערה ["מולוטוב"]. הכח יצא מקיבוץ כפר עציון לעבר הכביש, והתמקם ליד עיקול הדרך.

אוטובוסים שהיו אמורים להגיע מירושלים היו חייבים להאיט ובכך להיות יותר פגיעים. קרוב לשבע בבוקר בניגוד לצפי, עדיין לא נסע בכביש שום כלי רכב. לפתע הופיעה מכונית פרטית. ריצי' ירה ירית אקדח אחת וזה היה האות לפתוח באש. המקלע פגע ברכב שנעצר, שני אנשי "המולוטוב" השליכו את הבקבוקים פגעו ברכב אבל לא נדלקו. לאחר מכן פתחו בירי מהסטנים שלהם אל כיוון המנוע, לדבריהם הקליעים קפצו חזרה מהרכב. לפתע החל הרכב לנסוע מחדש.המקלען פתח באש מחודשת, אבל הרכב נעלם בעיקול הדרך.

ניתנה הוראה לחזור חזרה. הדרך חזרה אשר נראתה נוחה יותר עברה בין הגבעה הצהובה לבין חירבת זכריה. כאשר הגיעו קרוב לשביל המוליך לחירבה [ומשם לעין צורים] נפתחה על הכח אש מכיוון מזרח, ובו נראו ערבים חמושים. אליהו אלקלעי נפגע בכתף, האחרים הצליחו בחיפוי המקלען לעבור את הקטע הזה בשלום כאשר המטרה הייתה להגיע לקיבוץ רבדים. המקלען בהיותו איש שדה בעל ניסיון הצליח לדלג אחורה מסלע אחד למשנהו, כאשר מטח של שלושה ארבעה קליעים מלווים אותו בכל דילוג לאחור.לאחר שעבר את האוכף שממנו לא נראה כלפי האויב, התקבלה ההוראה לתפוס את חירבת זכריה ולהחזיק בה.

יהושוע מרכס ניהל את האש מגג בנין האבן היחידי שהיה. למקום קראו אז המסגד משום שכנראה שימש מסגד בתקופה שלפני שהערבים עזבו את המקום. לכל אורך הגג הייתה הגבהה של בערך 25 סמ' שיכולה היתה לשמש מעין מחסה. יהושע, למרות קריאה של כמה מהלוחמים להיזהר עמד מלוא קומתו יותר מפעם אחת ולמעשה שימש מטרה. באחת הפעמים נפגע מכדור בלב. יהודה קוט ועוד שניים הורידו אותו מהגג אל פנים המסגד. מלותיו האחרונות כאשר יהודה קוט החזיק בו היו "תמשיכו,תמשיכו,תמשיכו", ולאחר מכן החזיר נשמתו לבורא. במהלך חילופי האש, נפגע הרי קלפטר, לימים צבי אייל, מכדור בזרוע. יהודה קוט חבש אותו ובכדי להרגיע אותו אמר לו "ראה זה נכנס ואפילו לא יצא" – במילים אחרות אל תיבהל. יהודה נתן לו רימון ושלח אותו לקיבוץ רבדים להמשך הטיפול. לאור העובדה שהאנשים נשארו פורמלית בלי מפקד, נתן יהודה לנתנאל לירם את המקלע,שבו היטיב לצלוף [לימים נתנאל השתייך ליחידת הצלפים של ירושלים]. האש פסקה כאשר יחידת הפלמ"ח תקפה את הערבים הסועדים והללו החלו לברוח חזרה למקומות מהם באו. מאותו יום הועברו הסטודנטים שהיו בכפר עציון לחירבת זכריה, ובכך הפכו את המקום למחנה צבא מנותק מנוהלי החיים של הקיבוץ.

יהודה קוט.

חדש באתר – מפות הקרבות

חדש באתר – מפות הקרבות מתוך הספר 'מוריה בירושלים בתש"ח' מופיעות עתה גם באתר, בפרקים המתאימים בספר.