ב. סטודנטים בקו החזית

ב-2 בדצמבר, היום שבו עלה המרכז המסחרי בלהבות, פרץ מישהו לאולם הרצאות בהר-הצופים, בשעה שנערך בו שיעור במתמטיקה, וקרא: "כל חברי ה'הגנה' החוצה", המעשה זכור היטב לעמנואל (עמי) ריקליס, שהיה אחרי זמן קצר רב-סמל של פלוגה ג' בגדוד "מכמש".
הסטודנטים שהוצאו מהשיעורים נסעו לבית ההסתדרות בירושלים, חומשו שם ויצאו למרכז המסחרי. ביום ההוא ובבאים אחריו המשיכו שליחים של מטה מחוז ה"הגנה" לקבץ סטודנטים, גם כאלה שלא היו על "ההר" בשעת הגיוס הספונטני. הכוונה הייתה להטיל על המגויסים תפקידים צבאיים ולאפשר להם להמשיך את לימודיהם לסירוגין. לכן הוקמו המחלקות לפי הפקולטות: האחת, ששם הצופן שלה היה "יוחנן" – יועדה לתלמידים במדעי הטבע; האחרת – "בן-אברהם" – למדעי הרוח.
שתי המחלקות נשלחו בתוך זמן קצר כתגבורת לגוש-עציון.
משלוח התגבורת בא בעקבות התקפה של מארב ערבי על שיירה, אשר נודעה אחר כך בשם "שיירת העשרה", שעשתה את דרכה לכפר-עציון. עשרה נוסעים נהרגו בה, רובם מאנשי האבטחה. ההתקפה נערכה ב-11 בדצמבר, ללמדך שתשעה ימים אחרי השתלחות ההמון הערבי הירושלמי במרכז המסחרי, כבר התפרסה הפעילות המלחמתית האנטי-יהודית עד להר חברון, ואיימה לנתק את גוש-עציון מקשריו עם שאר היישוב.
בן-גוריון עצמו פסק, שיש לשלוח לגוש עציון 150 איש, וכמספר הזה אמנם נשלחו לשם בשבועות הבאים. היו בתוכם מאה אנשי חי"ש, שכללו שש-עשרה בנות. הם הוסעו אל הגוש על גבי משאיות שלאורך דפנותיה הונחו ארגזי ירקות, ואילו הנוסעים ישבו בתווך, נסתרים מעיני הערבים והבריטים, לבל ייוודע דבר מסע התגבורת.
מועד היציאה של המחלקה הראשונה, ה-24 בדצמבר, נשאר חקוק היטב בזיכרונם של היוצאים. עדיין מהדהדים בו צלצולי הפעמונים של כנסיות בית-לחם בליל חג המולד. זכורים להם גם הפקקים שהכבידו על שיירת התגבורת. חקוקה היטב בזיכרון גם האשליה שמדובר ביציאה לזמן קצר – חשבו על שבועיים – שכאשר יעברו, היוצאים יוחלפו על-ידי מגויסי חי"ש חדשים ויחזרו לירושלים להמשך הלימודים. אולם המחלקה השנייה, שהגיעה ב-7 בינואר, לא החליפה את הראשונה אלא הצטרפה אליה, ושתיהן נשארו בגוש.
המיון לשתי מחלקות, לפי השתייכות הסטודנטים לשתי הפקולטות העיקריות של האוניברסיטה העברית, שיקף גם הוא אשליה, שמדובר במאורעות חולפים, בתקופת ביניים שבה ניתן יהיה לשלב שעות שמירה ויציאה לסיורים עם המשך שגרת התעסוקה והלימודים. אנשי החי"ש עדיין ראו עצמם בראש ובראשונה סטודנטים. חלק ניכר מהם באו לירושלים במיוחד כדי ללמוד. גם אחרי שהשבועיים, ועוד שבועיים, ויותר מכך עברו, והחילופים לא התממשו, עדיין קיוו המגויסים כי ניתן למזער את ההפרעה על ידי המשך מאולתר של לימודים בכוחות עצמם, בגוש-עציון, תלמידי כל חוג במסגרת תוכנית הלימודים שהתוותה להם האוניברסיטה בירושלים.
ימים נקפו ותלמידי האוניברסיטה המוזרה בהר-חברון החלו משלימים עם העובדה שלא יוחלפו בקרוב. נמצא מי שידיו ידעו מלאכת נגרות, והוא חיבר קרשים וצבע לוחות בשביל כיתות לימוד. בכבשן לא רחוק היו גושי קירטון למכביר, שהיו חומר גלם לעפרונות גיר.
היו אמנם פעילויות צבאיות, אולם כאלה היו גם כאשר למדו על הר-הצופים. מפקד המחלקה של מדעי הטבע, יהויכין קנולר, הטיח במכתב לידידתו דברי ביקורת: "חברי, פקודי כאן, לא היו רבים עם האוניברסיטה על הפסקת לימודים [למען ענייני הביטחון]. לא. הם רבים עם מוסדות הביטחון [בגוש] על מנת להמשיך בלימודים, על מנת שיהיו אינטליגנטים במדינה העברית."

1. חסימת כביש ירושלים-חברון

התחבורה לגוש-עציון התארגנה בשיירות, לאו דווקא גדולות וארוכות, למן השבוע הראשון למלחמה.
ב-5 בינואר 1948 פונו שבעים ושלושה הילדים מגוש עציון, ועמם יצאו לירושלים גם האמהות והורים קשישים של מתיישבים. זה היה דבר בעתו. כעבור שישה ימים הוברר כי התחבורה היהודית בדרך חברון נתונה בסכנה, כאשר ניתכה אש עזה על שיירה שנסעה אל הגוש. היו בה ארבע משאיות עמוסות חומרי ביצורים ואספקה אחרת, ומונית אחת, שבה נסע עוזי נרקיס, מפקד בכיר בפלמ"ח, שעמד לקבל את הפיקוד על הגנת הגוש.
מפקד השיירה היה סמל בגדוד החי"ש הירושלמי, מנחם מרגליות. הוא העריך מיד כי ההתקפה על שיירתו הייתה חלק מהיערכות האויב להתקפה רבתי על הגוש. הערכתו, שנתאמתה במלואה, התבססה על מה שראה בדרכו מירושלים כאשר התקרב לגוש: המוני ערבים התגודדו על הגבעות שבצדי הדרך.
משהו על עוצמת האש של האויב באזור יכול היה ללמוד ממטח היריות שספגה השיירה בקילומטר האחרון, לפני שפנתה לדרך המובילה לתוך הגוש. הוא ידע כי ככל שיקדים לחזור, כן תמעט הסכנה שהאויב יספיק להיערך כדי לתקוף את השיירה החוזרת.
מבוקשו של מרגליות לחזור מיד העירה לא ניתן לו. הוטל על השיירה להעביר לירושלים פרות ועופות, שהעמסתם עיכבה את החזרה עד למחרת היום. השיירה חזרה לירושלים רק ב-12 בינואר בחמש ועשרים בבוקר. מרגליות לא הסכים לקחת את כל עשר הפרות שביקשו המתיישבים להציל, אלא שתיים בלבד. כוח האבטחה מנה חמישה-עשר נוטרים ועשרה אנשי חי"ש. המונית שהביאה את נרקיס לגוש הסיעה בדרכה חזרה חובש וחיילת שתבוא לעזרתו, אם הדבר יידרש.
ממש כפי שמרגליות חשש, האויב ניצל את הזמן כדי לארגן את חסימת הדרך, בנה מחסומים של גדרות אבנים, והציב חוליות חמושות כדי לכסותם באש, אם ינסו הנוסעים היהודים הלא-רצויים להבקיע דרך.
המחסום הראשון שבו נתקלה השיירה הונח צפונית לבריכות שלמה. המאבטחים והנהגים ניסו לפרק אותו תחת אש האויב, ללא הצלחה, ואז נגחו אותו המשאיות זו אחר זו, הפילו חלק ממנו והצליחו לפרוץ קדימה. כך התגברו על עוד שלושה מחסומים, אולם במחסום הבא נתקעה משאית המאסף, ולא יכלה להמשיך. נהגה והמאבטחים שהיו עליה עזבוה ועלו על המשאית שלפניה, זו שהובילה את שתי הפרות, והיא המשיכה מיד והדביקה את המשאיות שפרצו לפניה.
המונית, ששימשה רכב פיקוד ועזרה ראשונה, נעצרה כאשר נתקעה משאית המאסף. לחובש, זרובבל גלעד, נודע כי אחד מאנשי האבטחה נפצע בעת הניסיון לפרק את המחסום, והוא זינק החוצה, הגיע אל הפצוע, גרר אותו לתעלה שבצד הדרך והחל להגיש לו עזרה ראשונה. המונית נמלטה מהמקום והשאירה מאחוריה את הפצוע והחובש.
משטרת חברון שלחה למחרת בבוקר סיור ממונע כדי לחפש אחרי הנעדרים, אולם השוטרים חזרו מבלי שניגשו למשאית הפגועה. אחרי שובם יצא למקום סיור צבאי בריטי ומצא את גופתו של אחד מהשניים. ניכרו בה סימני התעללות קשה. גורלו של השני לא נודע.
שלוש המשאיות שהצליחו לפרוץ דרך, והמונית שהדביקה אותם, היו כלי הרכב היהודיים האחרונים שהגיעו אז לגוש-עציון וחזרו ממנו בכוחות עצמם.

2. המערכה הראשונה על הגוש

כשפרצה המלחמה היו בארבעת יישובי גוש עציון כשלוש מאות חברי "הגנה". במחסני הנשק של היישובים היו שבעה מקלעים, יותר ממאה וחמישים רובים וקרוב לחמישים תת-מקלעים — כמעט כלי ירייה אחד לכל לוחם.
כפר-עציון, קיבוץ דתי-לאומי, עלה להר חברון באביב תש"ג והיה בכך חלוץ שהביא להעלאת על הקרקע של שלושה יישובים נוספים: משואות-יצחק, קיבוץ של בוגרי עליית-נוער דתי-לאומי, שנמצא כקילומטר וחצי צפון-מערבה ממנו, עין-צורים, קיבוץ של בוגרי תנועת הנוער הדתית-לאומית "בני עקיבא" ורבדים, קיבוץ של בוגרי "השומר הצעיר". שני קיבוצים אלה, של נוער ארץ-ישראלי, נמצאו בגזרה הצפונית של הגוש.
בין יישובי הגוש לבין הכפרים הסמוכים היו יחסי שכנות טובה, והם לא התערערו מיד. הידידותי ביותר היה הכפר בית אומר. והנה – כך סיפר אחד מתושביו הערבים לשניים מתושבי הגוש – ב-10 בדצמבר נערכה בכפר מעין אסיפה כללית של התושבים, ואיש המופתי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, קרא לגברים להצטרף למסעות המלחמה, נגד הפיכתה של פלשתין למדינה יהודית. עבד אל-קאדר עבר במרוצת חודש דצמבר מכפר לכפר, כדי להעביר לתושבי מחוז ירושלים את המסר על מלחמת המצווה הערבית המתארגנת. במסגרת ההתארגנות הוקם באזור חברון מחנה צבאי, ששוכנו בו מתנדבים יודעי קרב, משוחררי צבאות ערביים, עיראקיים ברובם, שהחלו מאמנים במחנה גם מתנדבים מקומיים.
בעקבות ההיערכות המלחמתית יכול היה עבד אל-קאדר להטיל למערכה נגד גוש-עציון מספר לוחמים כפול מזה של המגינים, שמנו כ-150 אנשי חי"ש ופלמ"ח, וכשלוש מאות חברי משקים.
כך נערכו שני הצדדים לקרב הגדול ביותר שידע היישוב במלחמת העצמאות עד אז, הן מבחינת מספר הלוחמים משני הצדדים, והן מבחינת היקף השטח שבו הייתה המערכה נטושה וגם מבחינת מגוון מהלכי הקרב.
הדרך לתוך הגוש הסתעפה מכביש חברון צפון-מערבה, ובמרחק של כ-5 קילומטרים ממנו התפצלה לשני כיוונים: צפונה לעין-צורים ורבדים ודרום-מערבה לכפר-עציון ומשואות-יצחק. משני עבריו של צומת זה יש שתי גבעות, "גבעת העץ" ו"הגבעה הצהובה", וקצת מזרחה משם שוכנת הנקודה הגבוהה ביותר באזור, ח'רבת-סואר, 971 מטר מעל פני הים. לנקודה זו הוביל שביל שחצה אף הוא את כביש חברון, ואשר ממנו הסתעפו דרכים ושבילים לכפרים ערביים אחדים. בקטע זה התנהלה תנועה המונית של לוחמים ערבים שנקבצו להתקפה על הגוש, יומיים אחרי חסימת התחבורה בין הגוש לירושלים העברית.
סמוך לצומת שהפריד בין עין-צורים לרבדים שכן כפר ערבי קטן, ח'רבת-זכריה, שתושביו נטשו אותו בתחילת ההיערכות של האויב, והכוחות היהודים הפכו אותו לבסיס. זה היה מוקד המערכה שניטשה על הגוש כעבור יומיים.

דוד וגולית

מבחינת הכוח היהודי, המערכה החלה כארבע שעות לפני זריחת השמש ב-14 בינואר, כאשר כוח קטן של חמישה-עשר אנשי חי"ש יצא מרבדים, כדי להציב מארב לתחבורה הערבית על כביש חברון-ירושלים, בסמוך לכביש הגישה אל הגוש.
מזג האוויר היה חורפי מאוד, "קור כלבים", השעה – 03:30. האפסנאי מסר ליוצאים נשק ותחמושת, ובהם גם מחסניות טעונות לתת-מקלעים. שניים מאנשי הכוח הצטיידו בבקבוקי מולוטוב.
המארב אמור היה לתקוף אוטובוס ערבי, כגמול על תקיפת השיירה הקטנה שאיבדה — יומיים קודם לכן — שניים מאנשיה. מה מעט הבין הפיקוד המחוזי והאזורי את אשר אירע בתקיפת השיירה ההיא! לא היה זה עוד ירי של פגע וברח, או מטח אש מתוך יישוב ערבי, אלא חסימה מאורגנת היטב, עם חיפוי יעיל של אש, שנועד למנוע החשת תגבורת לגוש עציון. ללמדך כי האויב נערך בקפידה להתקפה רבתי על הגוש.
האוטובוס לא הגיע, משום מה, ועם דמדומי הבוקר התחיל כוח המארב לנוע חזרה לבסיס. לפתע הבחינו אנשיו בכוח ערבי גדול יחסית, כמאה לוחמים, שנעו גם הם לכיוון הגוש. המפקד הערבי טעה תחילה בזיהוים של אנשי כיתת המארב, וחשבם לכוח ערבי. רק כאשר אנשי החי"ש זיהו במי נתקלו והחלו לסגת, פתח האויב באש.
בעמדות הקדמיות של עין-צורים תפסו המגינים מיד, לפי גודל הכוח המתקדם, כי אלה ערבים, אולם לא הבחינו בינם לבין הכוח הקטן של אנשי המארב, שנע באותו כיוון. כך קרה שגם אנשי עין-צורים פתחו בירי על אנשי המארב, שעתה ניתכה עליהם אש מפנים ומאחור. לא רק כוח המארב הופתע אפוא, אלא גם מגיני היישובים בעמדותיהם הקדמיות, כאשר גילו לפתע כוחות אויב נעים בתחומי גוש-עציון. איש לא עדכנם על התכונה החריגה בקרבת הגוש, שהעידה על פעילות קדחתנית של אויב הנערך להתקפה.
העיד יצחק קריצ'בסקי, מ"כ פלמ"ח שכיתתו הייתה מוצבת בעין-צורים, כחצי קילומטר צפונית לח'רבת-זכריה: "לא הוצאנו תצפיות ולא קידמנו עמדות, [והנה] בבוקר… ראינו מאות ערבים עם סוסים וחמורים על הגבעות. לוחמים [ערבים] חמושים התקדמו בדילוגים אל הכפר הנטוש."
אולם כוח זה לא היה היחיד שתקף את גוש-עציון בבוקר ההוא. יותר מאלף לוחמים ערבים נקבצו למערכה, כ-600 מהם היו לוחמים מאומנים ומאורגנים ביחידות צבאיות, שאליהם נספחו כפריים חמושים. גרעין הכוח היה קורס צבאי שנערך בכפר צוריף הסמוך, בהדרכתם של אנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני. זו הייתה התקפה מתואמת היטב של לוחמים מצוידים במקלעים וברובים.
הם נערכו במבואות הגוש והתפצלו לשלושה ראשים, שכל אחד מהם תקף את יישובי הגוש מכיוון שונה. ראש אחד התקדם לעבר כפר-עציון. זה היה כוח של כשלוש מאות ערבים, שנעו מדרום ותפסו שני משלטים, תוך כדי קרב מגע עם חוליה קטנה של מגינים, שנמצאו בעמדת תצפית. לערבים נגרמו אבידות ואילו המגינים נסוגו והצטרפו לעמדות ההגנה של כפר-עציון. האויב נעצר באש המגינים במרחק של 350 מטרים מהעמדות, וחזר וניסה להתקדם פעמים אחדות, עד שירד היום.
כוח שני של האויב התפצל מתוקפי כפר-עציון ותפס עמדות ירי נגד משואות-יצחק, אולם האירועים בגזרה זו לא התפתחו להסתערות, וברדת החשיכה נסוגו גם התוקפים האלה.
הכוח הערבי השלישי פעל, כאמור, בגזרה הצפונית של הגוש.

הקרב על החורבה

אנשי האויב המטירו אש על עורפם של אנשי החי"ש, אשר נסוגו לכיוון ח'רבת-זכריה. זה היה מבחן עליון, לחימה לחיים ולמוות, תוך ניצול פני השטח הסלעי וההררי. כך תיאר את הנסיגה אחד מהם: "זינוק, תחנה קצרצרה מאחרי מסתור, סופרים עד עשר ומזנקים שוב, שומעים כדורים שורקים מעל הראש, או רואים פגיעות המתיזות עפר ושברי אבנים מהצדדים ומלפנים. ממשיכים מיד, כדי לא לתת לאויב שהות לכוון את אשו (אליך)." כך זה נמשך כחמש שעות.
כאשר יצא המארב לכביש חברון, כתשע שעות לפני כן, השאיר מפקד הפלוגה, ריצ'י, חוליה קטנה בסביבות ח'רבת-זכריה, לאבטחת הדרך חזרה. עתה, כאשר אנשיו היו שרויים במרדף חם, הוא גילה כי האויב תקף ביריות גם את כוח האבטחה. בהתייעצות עם מפקד המחלקה, יהויכין קנולר (קינת), הוחלט להציב את כל הכוח בח'רבת-זכריה. ריצ'י חזר לכפר-עציון יחד עם מפקד המחלקה, ואילו כל כוח המארב נערך עתה בח'רבת-זכריה, כדי לבלום את חדירת האויב לתוך מוקד הגוש.
האויב, בין שהגיע לשם בגלל המרדף, ובין שהייתה זו כוונתו המקורית, התקדם גם הוא לקראת ח'רבת-זכריה, שערכה האסטרטגי היה רב. כזכור, היא נמצאה על הדרך המובילה מכביש חברון אל הדרך הפנימית שקישרה את יישובי גוש-עציון אלה עם אלה. כיבושה היה מנתק את גוש היישובים הצפוני מן הדרומי.
בית יחיד על גבעה שבין כביש חברון וח'רבת-זכריה שימש לתוקפים תחנת מעבר. הם יצאו משם, התפרסו מאחורי גדרות אבן והמטירו אש על אנשי החי"ש שהתבצרו בכפר הנטוש. אחרי המטח באה הסתערות עם קריאות "עליהום". אחת מתמונות ההסתערות הערבית, שנשארו חקוקות היטב בזיכרון הלוחמים, הייתה של ערבי זקן שהלהיב את התוקפים בקריאות מהקוראן.
סיפר אחד מאנשי החי"ש, יעקב עמיאל: "העמדה העיקרית [של מגיני החורבה] הייתה גג הבניין המרכזי. ליד מעקה הגג התבצרו חמישה רובאים ומקלען. יהושע מרקס היה מפקד העמדה. הערבים התקרבו ותפסו עמדות על מדרגות ההר. הגל הראשון נהדף כאשר התוקפים הגיעו עד כדי חמישים מטר מעמדות המגינים. שארית התחמושת שלנו, ששרדה מפעולת הבוקר, הלכה ואזלה. שקלנו הרבה לפני כל ירייה. הרכס מולנו שקק ערבים.
"לא יכולנו להוציא את הראשים מפני האש הגוברת," סיפר. כדורי האויב פגעו באבנים והתיזו רסיסים שפגעו באנשים גם כאשר נמצאו מאחורי מסתור.
קשה ביותר היה רישומה של הפגיעה שנפגע מפקד כוח החי"ש של ח'רבת-זכריה, יהושע מרקס. יעקב עמיאל סיפר כי המסר האחרון שלו לאנשים, אחרי שנפגע, היה: "החזיקו מעמד! אל תתנו לאויב לגשת!" מרקס התנדב בזמנו לצבא הבריטי, הגיע בו לדרגת רס"ר, והייתה לו סמכות בלתי מעורערת בקרב אנשי החי"ש. את מקומו תפס המקלען נתנאל לרמן (לירם), ששלח את אחד מחבריו לרבדים כדי לבקש עזרה דחופה. השליח, הרי קלפטר, נפצע בידו כאשר קפץ מהעמדה שעל הגג. בהגיעו לרבדים הספיק להעביר את המסר של שולחיו, הזועקים לעזרה, והתעלף, ככל הנראה מאיבוד דם. השעה הייתה בסביבות 12 בצהריים.

התקפת נגד מדהימה בתעוזתה

ברבדים היו מודעים להיותם של אנשי החי"ש שבחורבה נתונים להתקפה מצד כוח עדיף, ומפקדם של אנשי הפלמ"ח שם, אריה טפר, חשב שאין ללכת בדרך השגרתית של החשת תגבורת לכוח המותקף. הוא יצר קשר עם עוזי נרקיס – שקיבל יום קודם את הפיקוד על הגוש – והציע תוכנית להתקפת נגד, שהוא [טפר] יבצע עם שלושת הכיתות שעמדו לפקודתו ברבדים.
באישורו של נרקיס, יצא טפר בשתיים אחר-הצהריים לאזור ח'רבת-זכריה, השאיר כיתה אחת כעתודה, הציב כיתה שנייה לחיפוי בעמדה קדמית ועלה עם שאר אנשיו, דרך הוואדי, אל "גבעת העץ" שמדרום לכפר. שם נתקל הכוח בקבוצה של כ-60 ערבים, וקיים עמם חילופי יריות, אולם הם התחמקו מקרב מגע ונסוגו.
רק כאשר הגיעו אל גב הרכס וראו את הוואדי תחתיו, יכלו היוצאים להתקפת הנגד לראות את עיקרו של הכוח הערבי, שנאסף להסתערות מחודשת על החורבה. היו שם עשרות אחדות של לוחמים ערבים, יישובים על הארץ במעין הפסקת צהריים, ואכלו פיתות ותפוחי זהב.
מה שהתרחש אחר כך, כאשר טפר לא השתהה ופקד על אנשיו להסתער על הסועדים, יתואר כאן מפיו של מנחם אבירם, מפקד כוח חי"ש, שנשלח בשעות הבוקר מבסיסו שבמשואות-יצחק כדי לתפוס את "הגבעה הצהובה", גבעת סלעים חשופה, שלא היה עליה אפילו שיח לרפואה, אלא סלעים ועשבים שהצהיבו. מנחם אבירם, לימים תת-אלוף בצה"ל, ידוע בדברי-ימי מלחמות ישראל בכינויו מן. הוא ואנשיו השתייכו למחלקת מדעי-הרוח של הסטודנטים אשר הגיעו לגוש בשבוע הראשון של ינואר. וזו התמונה שראה מֶן מהגבעה הצהובה: "התגלה לנו מראה מרתק: בחסות הוואדי שלמרגלותינו התקדמה בטור מחלקת פלמ"ח. השטח הנמוך היה מוסתר מהערבים. מסימני הידיים הבנו שכוונתם של אנשי הפלמ"ח הייתה להסתער על הרכס מולנו, שקודם לכן היה שחור מערבים, וכי הם מבקשים שנחפה עליהם באש לקראת ההסתערות.
"ואכן כאשר באה ההסתערות, היא הייתה מדהימה בתעוזתה. הטור התפרש במהירות ופתח באש חזקה ברגע שהמסתערים הגיעו אל שפת הרכס. מעברו השני של הרכס היו קבוצות קבוצות של ערבים יישובים וסועדים. בזכות ההפתעה המוחלטת ועוצמת כוח האש של מקלעי הברן גרמה המחלקה למנוסת בהלה של ההמון, שהשאיר בשטח מספר רב של הרוגים ופצועים… הייתה זו התקפת הנגד הנועזת [מכל אלו שידענו לפני כן] והמוצלחת. היא בוצעה לאור היום מול אויב עדיף."
אחרי מכת פתע זו, באה שנייה: טפר ואנשיו ביצעו תנועת איגוף עמוק יותר לעורף האויב ואתרו כוח נוסף של האויב, כמאה לוחמים שנערכו להסתערות על ח'רבת-זכריה. גם אלה הופתעו, ספגו לא מעט אבידות ונסוגו, כשהם נושאים עמם את נפגעיהם.
עתה נכונה לאויב הפתעה נוספת. הלוחמים הערבים, שנסוגו לנקודת ההיערכות שלהם בח'רבת-סואר, התאוששו ויצאו למתקפה חדשה, אולם טפר ואנשיו הערימו עליהם ונסוגו קמעא, מבלי שהאויב הבחין בכך. הערבים הסתערו אפוא על עמדות ריקות.

התמונה בשלמותה

מהצד הערבי תקפו את מוקד הגוש, בשלבים השונים של המתקפה, כוחות שאומדנם נע בין 300 ל-400 לוחמים. יותר ממחציתם נהרגו, נפצעו או נמלטו.
האבידות מן הצד היהודי היו קטנות בהרבה: נהרגו שלושה חיילים יהודים, לא במקרה שניים מהם היו מפקדי כיתות. מספר הפצועים מבין אנשי הפלמ"ח והחי"ש היה שנים-עשר, שניים מהפצועים קשה היו מקלענים.
בין הנפגעים היה החובש. מפקד הגוש ציין אותו במיוחד לגבורה, בדיווח שפירסם על המערכה: "חובש המחלקה, ששימש גם כמקלען, נפצע ברגלו. הוא חבש והוציא שני פצועים מקו האש ונשא על גבו את נשקו ונשק חבריו הפצועים. רק בהגיעו לתחנת האיסוף הודיע שגם הוא פצוע."
מפקד הגוש ציין עוד בדיווחו: "בשדה לא נשאר אפילו כלי נשק אחד משל הפצועים. הבריאים מבין האנשים נשאו את הפצועים וההרוגים על נשקם. הם הועברו תחת האש אל 'גבעת העץ', ששימשה נקודת איסוף. כוח המכה הנגדית סיים את מלאכתו בשעה חמש וחצי. הקרב נמשך שעתיים, אחרי שכשעה וחצי שהו אנשיו בשדה בלי שירו. עם חשיכה נסוגו אנשינו לח'רבה."

להשלמת תמונת המערכה, נביא המחשה על ההתקפה שבאה מדרום על כפר-עציון, מתוך עדותו של מפקד הגוש, עוזי נרקיס:
"מעל גג בניין המזכירות בכפר-עציון ראיתי את 'עמק הברכה' שבדרום רוחש אלפי ערבים. עד אז לא ראיתי כל כך הרבה אנשים חמושים במקום אחד. משאיות מבית-לחם ומחברון הזרימו אליהם תגבורות. המקלע היחיד בכפר-עציון, 'שווארצלוזה', השתעל קטועות. מפעילו, איש המחתרת הצרפתית לשעבר, קצין התותחנים דן קסלר, לא השתלט על הנשק האוסטרי, וכאשר נפלט צרור היינו מוחאים כפיים בשמחה. אחר כך נודע לי ששימנו את המקלע בשמן לא מתאים."

התוצאה הסופית הייתה חד-משמעית: האויב לא השיג את מטרתו.
לעת ערב נצפתה בנקודת הריכוז של הערבים תנועה רבתי, ואנדרלמוסיה לא קטנה. מאות לוחמים עלו על תשע משאיות ויצאו לכיוון חברון. כלי רכב אחרים באו ויצאו בין עין-ערוב והכפרים הסמוכים, כשהם עומסים לוחמים בלתי-סדירים.
מגיני הגוש יכולים היו לסכם יום זה בסיפוק מהול בדאגה, סיפוק על התוצאה ודאגה נוכח הצטמקות מלאי התחמושת. ההתנסות הקשה של יום ה14- בינואר, יום הקרב הראשון על הגוש, הותירה אפוא בעיה בוערת: הצורך בחידוש מלאי התחמושת. במה שנותר בידי המגינים בסוף היום ההוא, לא ניתן להחזיק מעמד בקרב דומה נוסף. דאגה זו מצאה את ביטויה בקריאה נמרצת למטה המחוז ולמפקדת הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהתארגן אז בירושלים: "שלחו תחמושת ומיד."
בעמודים הבאים יסופר על הניסיון הטרגי להיענות לקריאה.

3. עד האחרון שבהם

גם בפרספקטיבה של חמישים שנה קשה להעלות בזיכרון הרבה מכות מורליות קשות מזאת שירדה על היישוב היהודי בארץ-ישראל, כאשר נודע שמחלקה שלמה נספתה בהר-חברון בליל שבת, ו' בשבט תש"ח.
היו בה ל"ה (35) לוחמים שנבחרו משלושה גדודים: הגדוד השישי של הפלמ"ח וגדודי החי"ש הירושלמיים "מוריה" ו"מכמש". תשעה מאנשי המחלקה היו מפקדים בדרגות שונות, וגם הטוראים היו מובחרים, לא רק מבחינת הכושר הצבאי.
המחלקה נערכה ליציאה לגוש-עציון ב-15 בינואר, למחרת הקרב המתואר לעיל, אולם בפועל יצאה – משכונת בית-וגן – רק אחרי חצות. ההכנות התמשכו מעבר למתוכנן, תופעה שחזרה ונשנתה והייתה הרת-אסון. כאשר אירעה תקלה שנייה באותו לילה, והכוח איבד את דרכו בערפל, החליט המפקד, דני מס, מי שהיה לפני כן מפקד גוש-עציון, לחזור לבסיס ולצאת שוב למחרת.
יונה לוין, מאנשי המחלקה, הותיר אחריו עדות יקרת ערך באמינותה, מכתב שנכתב אחרי ניסיון כושל זה של המחלקה לצאת אל הגוש:
"15 בינואר 1948: רק רגעים מספר נותרו בידי לכתוב לך, כי עוד מעט קט אנו יוצאים לדרך ארוכה וקשה. עודנו עייפים ורצוצים מן ההליכה בלילה הקודם, כה עייפים עד שאין ביכלתנו לעמוד ממש על רגלינו. שעות רבות צעדנו בלילה בשורה ערפית, ארוכה ומפותלת בשבילי ההרים. מדי פעם נצמדנו בגוּפנו אל האדמה ושוב המשכנו ללכת. אך עם הנץ החמה חזרנו לבסיסנו כלעומת שבאנו – כולנו בציוד מלא ועמוסים לעייפה: תחמושת וצרכי-מרפא לאחים יקרים במצור. לוּ ראית אותנו כאן – חברים נבחרים ונאמנים – לפני צאתנו אמש, היית חוזה במחזה מרהיב באמת: כולנו בתלבושת פארטיזאנית ממש – מצנפת לראשנו ונעליים אוסטרליות אדומות-עור לרגלינו. חושבני שלא נישאר זמן רב בנקודה, וכשנחזור נקבל בוודאי חופש קטן… להתראות בקרוב …"
מה קרה ביממה הבאה? הם יצאו בנתיב אחר לגמרי, בדרך הר-טוב. בהר-טוב הגיעה לדני מס, מפקד המחלקה, ידיעה כי חיל האוויר הצניח תחמושת מעל הגוש. אמנם נמסר בידיעה שהתחמושת המוצנחת לא הגיעה למקומות המיועדים, אבל דני קיווה שהיא תימצא, והחליט להקל את עומס המשא שאנשי המחלקה יישאו על גבם. הם השאירו חלק ניכר ממזוודות התחמושת, אבל את מנות הפלסמה לעזרה ראשונה ואת מטעני חומר הנפץ לקחו עמם. ארבעים הגיעו להר טוב, שניים מהם ללא נשק אישי. אחרי דין ודברים עם מפקד האזור, שסירב להקצות לשניים רובים ממחסניו, יצאו למסע הרגלי, באיחור ניכר, רק שלושים ושמונה. השעה הייתה חמש דקות אחרי 11:00 בלילה. על שאירע אחרי כן אנו יודעים בוודאות רק מן השעתיים הראשונות, עד לשלב שבו נקעה רגלו של אחד מהם. כדי לא להיות מוגבלים בתנועה בזמן הקצר שנותר עד הבוקר, החליט דני מס להחזירו להר-טוב עם שני מלווים. 35 המשיכו כשפניהם לגוש-עציון.
המחלקה יצאה ללא מכשיר קשר. יש יותר מגירסה לגבי מחדל תמוה זה, שלא ניכנס כאן לחקרו. עובדה היא, הל"ה נותרו בעת המסע הקשה ללא קשר אלחוטי, לא עם גוש-עציון שאליו שמו פעמיהם, לא עם הר-טוב שממנה יצאו ולא עם מטה מחוז ירושלים.
הר-טוב הבריקה לירושלים על צאת המחלקה, ובעקבות מברק זה הבריק מפקד המחוז למפקד גוש-עציון עוזי נרקיס: "המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. היא מביאה חומר נפץ לפיצוץ גשר בין חברון לכפר-עציון. אם תוכל, בצע זאת עוד הלילה."
המברק הבא ציין שעה שבה היו צפויים הל"ה להגיע – שתיים או שלוש אחרי חצות. צא ולמד את מידת האיחור המצטבר: משך הזמן שנדרש להליכה מסביבת הר-טוב לפאתי גוש-עציון, בתנאים המיוחדים ששררו אז, הוערך בשש או בשבע שעות. מפקד מחוז ירושלים ומפקד הגדוד ה6- של הפלמ"ח סבורים היו אפוא כי המחלקה יצאה לדרך בסביבות שמונה בערב, אולם הם יצאו, כאמור, באיחור של שלוש שעות. עדיין יכלו להגיע לגוש בטרם יאיר הבוקר, אילו זכו לכך.
התמונה העולה מכל המקורות היא כי לאחר שנפרדו מהשלושה אשר חזרו להר-טוב, המשיכו השלושים וחמישה לעלות בוואדי דיר-אבן, עד לנקודה שממזרח לכפר בית-נתיף, ושם נתקלו במחסומים. הם היו נתונים, כנראה, למעקב של האויב משלב צאתם מהר-טוב, וייתכן מאוד כי מרגע מסוים גם תעו בדרכם.
במרחק של קצת יותר מ-10 קילומטר מפאתי גוש-עציון הם עקפו את מחסומי האויב והתקדמו דרום-מזרחה, במעלה ואדי צוריף, נתקלו שוב בחסימות, חזרו ופנו צפונה, טיפסו רכס וירדו ממנו לעבר ואדי ג'בע. כאשר חצו אותו היו נתונים כבר למרדף של כפריים חמושים, שנזעקו מחמישה כפרים. היום האיר זה כבר.
כל המקורות מצביעים על כך שהל"ה פגשו בדרכם ערבי, יש המספרים חורש, ויש הכותבים רועה. מפגש ראשון זה היה כנראה בתחילת דרכם, והוא שסיפק לאויב מידע על הופעתה של המחלקה במעלה הדרך. הם פגשו, ככל הנראה, גם ערביות מהכפר צוריף, שהשכימו לקושש זרדים להסקה.
הקרב הנואש
בשעה 9:00 בבוקר, ביום ה-16 בינואר, מצאו עצמם הל"ה מוקפים מכל עבר. הם היו במרחק של חמישה קילומטרים, אולי פחות, מאדמות היישובים משואות-יצחק ורבדים, כאשר לא נותרה בפניהם ברירה אלא להיערך לקרב נואש.
הקרב החל בוואדי, כאשר המותקפים היו במצב נחות, נוכח אש שניתכה עליהם מלמעלה. האש שהם השיבו לא יכלה להשתוות לזאת של התוקפים, לא מבחינת הכמות ולא מבחינת נתוני השטח. לפי חקירותיו של מפקד משטרת חברון, הבריטי דוגין, הצליחו הל"ה לחמוק ולהסתתר במערות עד שעה שלוש אחרי הצהריים, ואז ניסו לפלס דרך כלפי הרמה הקרויה אל-חור. כך תיאר דוגין את הקטע הבא של הקרב, העלייה אל הרמה: "בדרך נתקלו באש צולבת ובאש צלפים בלי שיכלו לראות את המתקיפים. רובם נפגעו מאחור, בגב. את הפצועים דקרו בכל מיני מכשירים עד שמתו. אחד, גבוה וחסון, שהצליח להגיע אל הרמה, זרק רימונים על המתקיפים. לבסוף נפגע אף הוא מצלף."
דוגיו שיער איפוא כי בשלב הסופי התבצרו הל"ה במערה, ויש הגורסים שביותר ממערה אחת, ושם מצאו את מותם. לא ברור כיצד התפתח שלב זה וייתכן שרק לאחר שנפלו, הושלכו גופותיהם למערה.
מתחקיר מאוחר שערך קצין צה"ל עולה כי הל"ה הדפו שש הסתערויות, עד שאזלה תחמושתם. גם תחקיר זה הוביל אל סיפור הלוחם האחרון, אשר אחרי שהשליך את רימונו החזיקה ידו באבן וכך נפל.
לפי מחקר אחר טיפסו הל"ה אל הרמה, הגיעו אליה ונערכו בה להתגוננות היקפית. הם צעדו ליעד זה לאורך קילומטר אחד או שניים, תחת אש. אויביהם סגרו עליהם כאשר היו כבר על הגבעה. "לרמה הגיעו מעטים. אולי רק אחד. אותו בחור חסון שזרק רימונים אחרונים ובגסיסתו אחז אבן בכעס אין-אונים. הערבים פשטו על החללים, בזזום, הפשיטום עירומים, התעללו וחיבלו בגופות עד שהיה קשה וכמעט בלתי אפשרי לזהותן. אחת הגופות הובאה כרותת ראש."
מה מכל אלה אכן קרה ומה מזה דברי אגדה? אגדה התרקמה משני עברי המתרס, עם קווים משותפים לכל העדויות. מכל מקום, האגדה התפתחה כך, שקשה לבודד עובדות יבשות מדברי ההתפעמות המתעוררים בעקבות דברי העדות. כך, למשל, כתב יצחק שדה, לימים אלוף בצה"ל ואז בכיר המפקדים-הלוחמים: "כפסל גבורה עומד לנגד עיני אותו בחור פצוע פצעי מוות, שגם לאחר ככלות הכל התנער והתאושש — התאוששות אחרונה — והטיל את נשקו האחרון בכפו הקפואה."
מניתוח פרטי התיאורים עולה כי ייתכן שבחור חסון זה, האחרון על הרמה, היה יעקב (ג'ורדן) כהן, מדריך אהוב של ילדים עולים מקופחי גורל, אשר ארבעה ימים לפני נופלו כתב ביומנו: "אי אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום."
יעקב מתואר כעלם יפה ובריא, שקט ועליז ומתרונן. לא זכור ליודעיו כי היה אי פעם עייף או חולה. וכך מתארים אותו חניכיו: "יעקב היה לו טבע משונה: כאשר הילדים היו בוכים או עצובים, הוא היה בא אליהם בהלצות, בלגלוג… עד שהיו מוכרחים לצחוק". אם חניכו היה מתקשה במשהו היה יעקב יושב ומסביר לו "מאה ועשרים פעם, עד שהילד היה אומר כי הוא מבין."

אחרי מות

זמן קצר אחרי נפילת הל"ה ליקטה המשוררת אנדה עמיר פינקרפלד קווים לדמותו של כל אחד מהם. דומני שלא אגזים בדברי אם אכתוב שהמחלקה שאבידה בהר-חברון מצטיירת בזיכרון הקולקטיבי כקבוצת עלית, מדגם המייצג את הנאצל, הנאמן והמבטיח שבנוער הישראלי של דור תש"ח. בצד סיפורו של הלוחם האחרון, נזכיר מדבריה של המשוררת וממקורות אחרים, עוד שורות אחדות המתארות אחדים מקבוצה מהוללת זו.
מפקד המחלקה, דני מס, היה לפני כן מפקד הגוש, וכך סיפר עליו עלון הפלמ"ח, שהופיע אחרי נפילת הל"ה: "[בפעולה קודמת] צעד דני ראשון אבל חזר לאחור – כשהיחידה נתקלה באש – כדי להביא אתו את המהססים, וחזר שנית, בעת הנסיגה, כדי להגיש עזרה לפצועים."
דוד ט"ש (טור שלום) שעלה מליטא בהיותו ילד בן ארבע, וכשבגר התגייס לנוטרות, כתב על דמות הנוטר ביומנו: "זהו החייל העברי הנשאר במולדתו ופועל בגלוי. הנוטרים הם חוליה בשלשלת שומרי אבק השריפה שלנו… לחברים אני נוהג לומר בהלצה כי אני משרתם של שני אדונים, אולם רק אחד אני משרת [באמת] – (את) עמי."
מבטיח במיוחד היה טוביה קושניר, שבהיותו סטודנט שנה שלישית באוניברסיטה העברית, מצאו בו מוריו עמקות תיאורטית, שקידה והתמקדות, ויחד עם זאת הוא הקרין התפעמות רגשית מיפי הטבע ומהמגוון האינסופי של גילוייו. הוא חיפש את סודות הבריאה לא בתחומי הפילוסופיה והאמונה הדתית, אלא בתחומי התורשה והציטולוגיה (מבנה התא והיווצרותו).
במכתב האחרון לאביו כתב, שהמעשים אשר הוא "עומד לבצע מחר-מחרתיים, יתוארו כמאוד עזים."
כיוון תעסוקתי שונה היה לסאלי (שאול) פנואלי שגדל במשפחה גדרתית והצטרף ל"השומר הצעיר," יצא להכשרה מגויסת, חלם על הקמת מושב שיתופי חדש והועיד לעצמו תפקיד של וטרינר. בהכשרה המגויסת הוא עבד ברפת.
מדמותו של סאלי קרנה השמחה של תנועת הנוער, שתרמה להכשרות המגויסות של הפלמ"ח את מיטב ההווי הארץ-ישראלי, שמחה שמצאה ביטוי בשירה בציבור: "מה נהדר היה בשבתו, שכוב למחצה על המושב האחורי של המכונית, רגליו פשוטות לפניו, עיניו נוצצות, שר ומתבדח. התחיל מספר לנו בהברה רוסית סיפור פיקנטי מאת יגאל מוסינזון, אשר לא הגיע לסופו…"
עלמים צעירים היו כולם ואחד מהם – אמנון (מישל) מיכאלי – היה נער: בן שש-עשרה וחצי כשהתגייס… חריג בחבורת הסטודנטים המצטיינים. נער עובד שנאמר עליו כי לא הצטיין בלימודיו, מלבד במקצועות האהובים עליו … מה אהב? טבע ולימודים טכניים. אהבותיו אלה הובילו אותו בלימודיו – לבית-הספר המקצועי "עמל"; ובביתו – לטיפוח פינת חי, צבים, ציפורים ודגים; חניך "השומר הצעיר", חובב טיולים מושבע, בהם מצא לא רק פורקן לאהבת טבע ויפי נוף, אלא גם חישל את גופו ופיתחו כך, שהיה יכול להערים על מגייסיו לארגון ה"הגנה" ולהתקבל לחי"ש, אף שלא הגיע לגיל גיוס.
בחבורת הל"ה בלט בייחודו גם אברהם (אלכסנדר) לוסטיג, עולה חדש שהיה פרטיזן בהונגריה במלחמת העולם השנייה ועלה ב-1946, אחרי שהספיק לרכוש השכלה בלימודי אמנות בבית-ספר לציור בבודפשט ובאקדמיה לאמנות שם. לא יפלא שבארץ הגיע ל"בצלאל".
בעת לימודיו ב"בצלאל" הזמינה אצלו ה"קרן הקיימת" דגמי בולים. דגם אחד שהתקבל ויצא לשוק, ציין את החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. (הוא מעטר גם עמוד זה). הנה שורות אחדות מהדף האחרון שכתב:
(11 בינואר 1948): …אין עוד דרך חזרה. גורלי למות, אבל אינני רוצה לברוח מזה.
(12 בינואר 1948): אולי חבל למות בגיל צעיר כל כך… הייתי יכול לצייר עוד הרבה דברים יפים, לתת את כשרוני לעולם ולעם, אולם לעומת זאת אני יודע היטב את החובה להגן על עצמי ועל עמי, על העם הזה אשר נתן לי חיים חדשים והשכיח מלבי את הסבל הגדול באירופה.
(14 בינואר 1948): לסבול – אין דבר. למות – אין דבר, אם אך יודעים בשביל מה ומדוע!"

החיפוש אחר הל"ה

בהתקרב הבוקר, כשהציפייה לבואם של הל"ה והחרדה לגורלם גברו משעה לשעה, הדליקו בגוש-עציון משואות במקומות גבוהים שנשקפו לעבר המסלול המשוער של בואם. אף הוציאו סיור לכיוון זה, שמא איבדו אנשי המחלקה את דרכם וניתן יהיה לסייע להם. לשווא.
רומק פיין זוכר כי נשמעו בגוש יריות מהכיוון שאחר כך התברר כזירת הקרב שבה נפלו כל ה-35. כאשר שוחזרו לראשונה אירועי נפילתם והוברר כי לא חיילים, אלא כפריים לא-מלומדי-מלחמה צרו עליהם, התישו אותם וגברו עליהם מתוך יתרון טופוגרפי מכריע, לא היה ספק למגיני הגוש כי אילו היה נוצר קשר עם הל"ה, לפחות בשלב האחרון, הייתה מגיעה תגבורת למקום הקרב, בתוך זמן קצר, ומתגברת על התוקפים.
דאגות ותקוות קיננו גם בירושלים, שם עקבו אחרי ידיעות מקוטעות שהגיעו מכפר-עציון, שהמחלקה הותקפה. שוגרו טיסות סיור, אך אלה לא העלו דבר. אז הוחלט לערוך סיורים בסביבות הר-טוב, שמא שרדו שם חוליות אשר נמלטו מהגורל שפקד את רוב האנשים. לשם כך אורגן כוח של שתי מחלקות חי"ש, אחת מהן הורכבה מחניכי קורס נשק קל, שהתקיים על הר-הצופים והופסק לצורך החיפוש. על מחלקה זו פיקד מנחם (ג'ינג'י) גרוס (גורן). המחלקה השנייה השתייכה לפלוגה א' של "מוריה" ופיקד עליה שמריה דיאמנט. לשתיים אלו צורפה מחלקת פלמ"ח. השלוש הוסעו להר-טוב ויצאו לסיור החיפוש בפיקודו של צבי סיני, סמג"ד "מוריה". עוד לפני שיצאו לדרך, חג מעליהם מטוס פייפר והצניח פתק קשור לאבן ובו אזהרה: "הג'יפ הלבן" נראה באזור בית-נטיף. הג'יפ הלבן היה שייך למפקד עבד אל-קאדר אל-חוסייני ונוכחותו באזור הבטיחה צרות.
המקור העיקרי לשחזור הנתיב שבו הלכו הל"ה היה סיפורם של שלושת הלוחמים שנפרדו מהם וחזרו, אחרי שנקעה רגלו של אחד מהם.
תחילה נסעו המחפשים במשוריינים עד דרומה למנזר בית-ג'מאל (ליד בית-שמש של היום) ומשם המשיכו ברגל. שתי מחלקות החי"ש נעו בזו אחר זו ואילו למחלקת הפלמ"ח, שפיקד עליה יעקב ישראלית, הועיד סיני תפקיד של עתודה והם צעדו אתו במאסף. קצין המבצעים של חטיבת הפלמ"ח הראל, אליהו סלע ("רעננה"), שימש כסגן מפקד כוח החיפוש.
הם ירדו לנחל ירמות, בואכה בית נטיף, כששמעו את הפזעה [היזעקות] בכפרים שמעליהם.
על הקרב שהתחולל אחר כך סיפר יצחק רוזנר (פיצי), מ"כ בפעולה ההיא, כי הערבים פרצו בהסתערות, כשהם קוראים "אללה אל אכבר". סיני, מפקד הכוח, זוכר כי היו בתוכם גם פרשים, אולם רק חלק מהם היה מצויד בנשק חם. להערכתו, היו להם כמאה רובים ואילו היתר רצו במורד הוואדי כשהם מנופפים בחרבות ובנבוטים. הם נהדפו במכת אש, אולם חזרו והסתערו פעמים אחדות. פיצי סיפר כי באחת מההסתערויות הצליחו התוקפים להגיע למרחק של קרב מגע, והדבר עלה להם בחיסול כל אנשי השורה הראשונה שלהם.
במהלך הקרב שוגר אל סיני רכב מהר-טוב, שהביא את ההודעה על מציאת גופותיהם של הל"ה. בכך סר הטעם לחיפוש וניתנה למשוריינים ההוראה לחזור. עד להתקפלות התנהלה הלחימה בסדר, אולם אחרי הוראת הנסיגה התערער משהו יסודי אצל חלק מהנסוגים והם פתחו בריצה מבוהלת, והיו אף כאלה שהשליכו את נשקם בדרך. לויצה כתב דברים אלה מפי מפקד מחלקת הפלמ"ח "רעננה" (אליהו סלע). צבי סיני אישר כי אכן היו מקרים כאלה, אלא שחבריהם של המבוהלים, שנעו אחריהם, אספו את כל כלי הנשק. שיבוש חמור פי כמה אירע אחרי נפילתו של אחד מאנשי החי"ש, משה לוי: גופתו הושארה בשטח. שני נפגעים אחרים נסוגו בכוחות עצמם.
מפקד הר-טוב, יהודה יפת, שהיה בתצפית, ראה את ערביי דיר אבן מזדעקים לנתיב הנסיגה של כוח החיפוש. הוא הקדים ושלח אנשים שקידמו את צבי סיני ואנשיו בנפנופי ידיים לשלום. עוד באותו לילה חזרו שלוש המחלקות לירושלים.

4. "הנקודה החמישית"

אחרי המערכה הגדולה שקט הגוש כשבעים יום.
היה מי שהתלוצץ, שהנה האויב הסתער על גוש-עציון כדי לחסל את ארבעת היישובים, והתוצאה הייתה שקמה בו נקודת יישוב חמישית, היא ח'רבת-זכריה, אשר פלוגה ג' של "מכמש" "התיישבה" בו.
בית האבן היחיד של הכפר היה למחסן נשק ולמקום מפגש, ואנשי הפלוגה השתכנו בחושות העשויות טיט וקש, שבהן חיו התושבים הקודמים. בחושות היו זוהמה איומה, כינים וסרחון של הבהמות שהפלאחים החזיקו במבנים ובחצרות.
אנשי החי"ש שבו וחילקו את זמנם בין פעילות שמירה ואימונים לבין לימודים. התפתחו גם רומנים ויש במקומות שונים בארץ משפחות עם ילדים, שראשיתן הייתה בח'רבת-זכריה.
עסקו כמובן גם בביצורים. תפקידו של רומק פיין היה למקש את השטחים שדרכם הייתה צפויה חדירת אויב. יהודית זוכרת אותו "יושב, מפזם ועושה מוקשים מחבילות רימונים".
זוכרים גם את סם, שהתמחה בצבא הבריטי בתחזיות מזג אוויר לצורכי חיל האוויר המלכותי. "הוא היה מראה לנו את העננים", מספר ברונו סרוודיו.
על "בודה" (יעקב עורב) מספרים שהיה אנציקלופדיה מהלכת, ידע תשובות לכל החידונים, אולם מרכז מעייניו היה אז ונשאר גם אחרי-כן – הצמחייה כחלק מהנוף.
היו אוכלים בחוץ, אפילו בגשם, כי בחדר האוכל של עין-צורים, הסמוכה ביותר לח'רבת-זכריה, היה צפוף מאוד.
לעג לרש
ראשי האוניברסיטה העברית הלכו אצל בן-גוריון, כאשר הגיע לירושלים באמצע חודש פברואר, וביקשו ממנו להורות על "שחרור סטודנטים ללימודים, עד כמה שאפשר." באשר לסטודנטים מגוש-עציון, לפי מידע שהיה לאוניברסיטה, שהו בו שמונים סטודנטים. הרקטור, פרופסור פקטה, ביקש בעבורם "קצת חופש, שיוכלו ללמוד קצת, אם אי אפשר לשלוח אותם חזרה."
בן-גוריון השיב בדברים מפליגים על חשיבותה של האוניברסיטה לעם היהודי כולו. בעקבות הפגישה הוא הורה למפקד המחוז, דוד שאלתיאל, להימנע מריכוזי סטודנטים "במחלקה אחת, או בפלוגה אחת, הנשלחות לחזית." עוד הורה בן-גוריון להכיר בעבודה מדעית לצורכי ביטחון כשירות צבאי. לגבי גוש-עציון הוא נתן הוראה מיוחדת: לאפשר לסטודנטים הנמצאים שם "שעות חופש לרענון לימודיהם."
בעקבות חילופי הדברים והוראות בן-גוריון לשאלתיאל, נפגשו ראשי האוניברסיטה ב-26 בפברואר עם מפקד המחוז ובפגישה סוכם לאפשר לכל הסטודנטים, "פרט למפקדים ולבעלי תפקידים מיוחדים, שאין להחליפם," לבקש שחרור משירות פעיל מלא, כלומר מהחי"ש, והעברה ל"שירות רזרבה", כלומר לחיל המשמר.
כאשר הגיע הסיכום לידיעת הסטודנטים שהיו אז בירושלים, רובם מפלוגה ב' של "מוריה", הם התכנסו לאסיפה מיוחדת והחליטו לגנות פה-אחד את הרעיון להעביר את הסטודנטים לחיל-המשמר. הם דחו גם את ההבחנה בין סטודנטים מהשורה לבין מפקדים, והציעו להקים ועדה לשחרור סטודנטים במקרים מיוחדים.
כל חילופי הדברים, הפגישות וההוראות היו – כפי שנראה בפרקים הבאים – לעג לרש. בתנאים שהתפתחו בחודשיים הבאים, החל בשבוע האחרון של מרס, לא היה יכול איש מהסטודנטים לקוות לשחרור מידי.

בשבוע אחרון זה של מרס בא היום המיוחל שבו הוחלפה הפלוגה. מישהו התלוצץ, כי מהנסיעה בחזרה לירושלים בדרך חברון, חששו יותר מאשר מהישארות בגוש הנצור.
הפלוגה שבה מן הגוש בשיירה שנודעה אחר כך כשיירת "נבי דניאל".