ח. ניתוק הרובע

מטען רגשי כבד היה כרוך בהגנה על הרובע היהודי, ומשום כך רבים היו גילויי מסירות הנפש בלחימה עליו.
על גבי המפה מצטייר הרובע כמעין טרפז בעל צלעות מרוסקות ופינות חתוכות. אורך בסיסו התחתון כ-300 מטרים וצלעותיו – כ-200 מטרים. סבך של רחובות צרים ומתפתלים, מבני מגורים רעועים, שדומה כי הם מטים לנפול, וקירותיהם נשענים זה על זה. ביניהם גם בניינים גדולים יחסית ויציבים עם חצרות של ממש: בתי-כנסת, ישיבות ומוסדות, שהגדול שבהם הוא בית-החולים "משגב לדך". פה ושם בתי גבירים של שתי קומות ואף שלוש. שמות הבניינים האלה, שעליהם נקראו חלק מהרחובות הצרים, נשמעים כמליצה ממקורות היהדות הרבנית והחסידית. קשה לתאר כיצד הצטופפו שם בתקופת מלחמת העולם הראשונה יותר מעשרים אלף, ויש הגורסים אף שלושים אלף יהודים.
לפני פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה הרובע גדול קצת יותר בשטחו, אולם גם אז הצפיפות בו הייתה גדולה פי כמה מאשר ערב מלחמת העצמאות, שכן במשך עשר השנים ויותר שעברו בינתיים התרחש תהליך של יציאה מבין החומות: העיר החדשה המתפתחת משכה אליה את המבקשים להתפרנס היטב ואת השואפים לחיי כרך תוססים. בשלהי 1947 גרו ברובע רק כשלושת אלפים נפש, אוכלוסייה מעורבת ממשפחות ומיחידים, בחורי ישיבות ו"כלי קודש" שקיבלו תמיכות ממוסדות דת בארץ ובחו"ל, וגם סתם יהודים שעסקו במסחר זעיר ומלאכה גרו ברובע, למדו ושירתו בקודש. גם אנשי ציבור ושירותים חברתיים חברו להם, ובהם רופאים ואחיות שהסתדרות "הדסה" מימנה את החזקתם.
לעומת זאת חיו בתוככי העיר העתיקה, בפרוס מלחמת העצמאות, כ-20,000 ערבים.
אחרי אירועי המרכז המסחרי ב-2 בדצמבר, הקימו הערבים מחסומים ליד שער-ציון ושער-יפו ושלטו לזמן-מה על המעבר בין הרובע לעיר החדשה, אולם כאשר התברר שאין זה עניין של ימים מעטים, אלא ראשיתה של מלחמה יהודית-ערבית, נטלו הבריטים לידיהם את השליטה, הפיקוח ואבטחת התנועה אל הרובע וממנו. היה להם הסכם עם המפקדים הערבים, שלפיו המשמרות הערביות נשארו במקומן, והיהודים נכנסו ויצאו בשיירות קטנות.
על חומותייך משפרצה המלחמה הוסטה הכניסה אל הרובע משער-יפו, שחייב מעבר ליד מגורים ובתי עסק ערביים, לשער-ציון. עם בוא השיירות היו סבלים נוטלים משם את הסחורות ונושאים אותן על גבם אל הלקוחות היהודים, והבריטים היו בודקים ומחפשים ומחרימים כל חפץ שנראה להם חשוד ככרוך בלחימה, אפילו משקפות וחומרי עזרה ראשונה. נוסעים שנראו להם חשודים הוחזרו כלעומת שבאו. הערבים, לעומת זאת, היו חופשים להיכנס ולצאת ולהוביל מטענים כאוות נפשם. עובדה זו הגבירה לאין-שיעור את יתרונו של האויב.
נקודת התורפה של הרובע הייתה גבולו הצפוני, שם היה קו התפר בין האוכלוסייה היהודית לערבית. בימים כתיקונם התנהלה התנועה מהרובע אל שאר חלקי העיר העתיקה בשלושה נתיבים עיקריים: ממזרח דרך רחוב המידן, וממערב דרך רחוב חב"ד או רחוב היהודים. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בנו הבריטים קירות מגן שחסמו את כניסת הערבים לרחובות המידן וחב"ד מצפון, ואילו את הכניסה דרך רחוב היהודים הם מנעו על ידי בניית שער ברזל, שהיה נעול היטב בתקופות של המהומות. בדרום היה הרובע מוגן על ידי החומה, ואילו במזרח, בקטע שבין חומת העיר העתיקה לקיר המגן שהוקם בצפון רחוב המידן, היו בניינים גדולים שהוקמו בהם עמדות מבוצרות יחסית. בין אלה היו הישיבה ובית-הכנסת "פורת יוסף", בית תורג'מן ובית-החולים משגב לדך. הקטע כולו הפך עד מהרה לאזור של קרבות רציניים.

בואם של אנשי החי"ש

התגבורת הראשונה לעיר העתיקה הגיעה ב-3 בדצמבר 1947, למחרת פרוץ הקרבות. אהרן לירון שהנציח בספרו את מלחמת הרובע סיפר על ההתקלות הראשונה של חוליית חי"ש, בפיקודו של מ"כ בצלאל כרמי בערבים חמושים שהגיעו לגבול הרובע בקצה רחוב הקימורים. הוא כתב עוד:
"בלילה הופיעה במפתיע שיירת מוניות והביאה כשלושים וחמישה בחורי 'הגנה' מזוינים באקדחים. לאחר רגעים מעטים הופיע קצין בריטי במגרש ששימש תחנת אוטובוסים, לחקור ולברר מי הבאים. הוא לא מצא איש מהם, והמכוניות כבר היו בדרכן הביתה."
יחד עם מ"כ מקומי, אברהם אבידן, איישו אנשי התגבורת עמדות בנקודות תורפה בגבולו הצפוני של הרובע, מקומות שבהם היה חשש שהערבים ינסו לתקוף ולחדור פנימה. היו פה ושם חילופי יריות אקדחים, אולם השבאב הערבי העדיף משום מה לתקוף דווקא שוטרים בריטים, ובחמש בבוקר הטילו הבריטים עוצר דווקא על האזור הערבי.
כוח חי"ש נוסף הגיע כעבור שבוע והצטרף לשתי המחלקות שהיו מוצבות ברובע כבר קודם לכן. כל הכוח סר לפקודתו של מפקד הרובע, המא"ז, שלרוע המזל הוחלף מדי ימים אחדים.
עם הכוח הראשון, ב-3 בדצמבר, הגיע מ"מ מנחם ריצמן ואותו החליף אברהם עוזיאלי. על בואו לרובע סיפר עוזיאלי: "לקראת ירידתי לרובע לא קיבלתי כל הוראה ולא הדרכה." עוזיאלי הוכשר כמ"כ בתקופת מאורעות תרצ"ו, ובתקופת מלחמת העולם השנייה ומוצאיה שירת במשך חמש שנים בצבא הבריטי.
גם עוזיאלי היה מפקד הרובע רק ימים ספורים, שכן יחד עם התגבורת השנייה הגיע לרובע המפקד הראשון בדרגת מ"פ, ישראל פונט. לפקודתו עמד כוח שמנה כשבעים לוחמים וכיתת בנות אחת, שתפקידה העיקרי היה העברת נשק מה"סליקים" לעמדות.
כפי שטענו יודעי דבר, פונט לא "הסתדר" עם אנשי הציבור המקומיים וכעבור חודש ומשהו, באמצע ינואר, עזב גם הוא את הרובע, אחרי שהודיע ל"מושל הצבאי" שמינו אז המוסדות הלאומיים, שאינו מסוגל להמשיך בתפקידו. על תפקיד המושל הצבאי ידובר בהמשך הפרק.
עד כמה הקשתה על המפקדים טלטלת החילופים יעידו דבריו של מרדכי גזית שהגיע לרובע ב-10 בדצמבר, ויועד להיות סגן המא"ז: "הרגשתי בעיר העתיקה הייתה הרגשה של איש מיותר. ייתכן שהסיבה הייתה, כי אברהם עוזיאלי לא קיבל הודעה על בואי ולא על תפקידי. השתדלתי לעשות כל מה שאפשר. אחד מאנשי מחלקתי נהרג באחת מההתקפות. כעבור שבעה ימים עזבתי את הרובע ואיתי מרבית המחלקה… הדבר בא בעקבות כניסת הצבא הבריטי לעיר העתיקה. עזבנו את הרובע עם הנשק או לפחות עם חלק ממנו".

הקרב הראשון ברובע

בואה של מחלקת החי"ש השנייה, בפיקודו של מרדכי גזית, הייתה דבר בעתו, שכן למחרת – ב-11 בדצמבר – השתולל ברובע הקרב הרציני הראשון, "קרב שבע השעות". את תחילת הקרב תיאר כעבור זמן, על סמך הזיכרון, מפקד במחלקת התגבורת הראשונה, משה ירקוני: "זה היה ביום שישי. הם [הערבים] יצאו מהמסגד, אני הייתי בסביבה של 'משגב לדך'. הם יצאו בצעקות והתחילו להתקרב אל הרובע. ראינו אותם מלמעלה, וירינו עליהם מהסטנים. כאשר הם התקרבו עד למרחק של שלושים-ארבעים מטר. זרקנו עליהם רימון, אני זוכר שהם ירו בחזרה ופגעו. ואז נהרג לנו בחור ראשון. הוא קיבל את הכדור בראש… הוא היה הקורבן הראשון בעיר העתיקה ובירושלים בכלל. היו עוד אחד או שניים פצועים".
איש החי"ש ההרוג היה יצחק סלומון, החלל הראשון של חיל השדה הירושלמי. לפי העדויות שאסף לויצה, לשם חיבורו המקיף על הלחימה בירושלים במלחמת העצמאות, סלומון נפגע במצחו כאשר התרומם להשליך רימון שנפל לידו. הוא הספיק לצעוק "הנצרה פתוחה" ולידות את הרימון לעבר התוקפים. מפקד הקטע שבו נפל, מנחם ריצמן (ריצ'י), זרק עוד שני רימונים, וסביר להניח כי שלושת הרימונים הם שעצרו את ההתקפה. למרות זאת לא מצא ריצ'י את מקומו במערך האזור, עזב את הרובע כעבור חודש ומונה למפקד פלוגת החי"ש בגוש עציון.
מהעדויות השונות עולה כי ההתקפה הערבית הפתיעה את המגינים, וכי במערך ההגנה התגלו חסרונות ניכרים, שהבולט בהם היה שמירת רוב הנשק בסליקים. נדרש זמן להביאו לעמדות. בכל עמדה ניצב רק לוחם אחד חמוש באקדח. נוסף על יצחק סלומון נהרג ב-11 בדצמבר גם תושב אחד ואחר נפצע.
השגיאה של האויב הייתה, כך מסתבר מניתוח הקרב, פיצול הכוחות. הערבים תקפו בשלושה ראשים שלוש גזרות שונות. בדיווחים מהעיר העתיקה אין נתונים על אבידות הערבים, אולם לפי ידיעות של הש"י נפצע בקרב מפקד הפעולה הערבי, צובחי אבו-ע'רבייה. פציעתו הייתה קשה והוא פונה מהשטח תוך כדי לחימה, ובכך הסתיים למעשה הקרב.
מבחינה מסוימת "קרב שבע השעות" הציל את הרובע, שכן הוא הביא לכניסת הצבא הבריטי לעיר העתיקה. למחרת הקרב נטלו הבריטים לידיהם את רוב העמדות של הקו הצפוני, ורק בארבע מתוך אחת-עשרה נשארו אנשי ה"הגנה", והנשק שלהם הורד לסליק עמוק יותר.
הבריטים ראו עצמם כמאבטחי הרובע מפני התקפות מבחוץ, ולכן לא ראו הצדקה לכך שה"הגנה" תקיים שם מחתרת ותחזיק בנשק בלתי לגלי. בהתאם לתפיסת תפקיד זו הם קיימו חיפושים, החרימו נשק מגן ועצרו את הלוחמים בעמדות שבהן גילו נשק. כך היה ב-19 בדצמבר, כאשר ערכו חיפוש בעמדת "טיפת-חלב", שם הייתה מפקדת הקטע. עורכי החיפוש מצאו שני אקדחים ורימונים. שישה אנשי מגן נאסרו. כעבור ארבעה ימים נערך חיפוש בעמדת ניסן-בק, שם נמצא רובה ונאסרו 20 איש. בסך הכול נעצרו בחודש הראשון למלחמה 41 לוחמים יהודים. אילו נאסרו לזמן ממושך, היה הרובע מפסיד בחודש זה את מחצית מגיניו, אלא שהעצורים הובאו לשיפוט מהיר, נקנסו ושוחררו אחרי שעות מעטות.
אין לטעות. כניסת הצבא אמנם מנעה אסון, אבל לא השליטה ביטחון ולא מנעה התקפות ערביות.
ב-31 בדצמבר תקפו הערבים את עמדת ורשה שבכניסה הצפונית לרחוב המדרגות. למחרת חזרו ותקפו וחבלנים ערבים הצליחו להגיע לעמדה בחיפוי של אש כבדה, הניחו מטען ופוצצו את העמדה וחלק ניכר מהמבנה שבתוכו הוקמה. התוקפים החדירו רימונים, קיעקעו את קירות הבניין והמגינים נסוגו. הצבא מנע את שובם לעמדה גם אחרי שהאש שככה, ומפקד המחוז נענה לדרישת הבריטים שהעמדה, שהייתה הסמוכה ביותר למגורים ערבים (שכונת המוגרבים) – לא תחודש. בכך הוקטן קמעה שטח הרובע, אולם לא נרגע. כעבור יומיים, ב-3 בינואר 1948, פרץ כוח ערבי את שער הברזל שבצפון רחוב היהודים, ונתקל באש מצד מגיני עמדה שחלשה על השער. שניים מאנשי האויב נהרגו ועשרים נפצעו. יש לציין כי זמן-מה לפני כן גירשו הבריטים את מגיני המקום מעמדתם זו, אולם הם חזרו ותפסו אותה ובכך מנעו את כניסתו של הכוח הערבי עמוק יותר לתוך הרובע.

שיתוף פעולה עם אצ"ל

בעקבות פיצוץ עמדת ורשה, החליטה מפקדת הרובע לבצע פעולת תגמול ושיתפה בה גם כוח מקרב אנשי האצ"ל. שיווי משקל שברירי התקיים במערכת היחסים עם הלוחמים מארגוני הפורשים. הם נכנסו לרובע בקבוצות קטנות, וגם כיחידים, ובראשית 1948 מנו כ-30 איש, שיעור לא מבוטל מכלל 120 לוחמי הרובע. הפורשים קיבלו את מרות מפקד הרובע, אף שזה היה במהלך כל התקופה איש ה"הגנה". כאשר הושלט, בשלהי ינואר, סדר במערך ההגנה על הרובע, קיבל האצ"ל לאחריותו שתי עמדות בקטע המועד לפורענות של בתי הכנסת ניסן ב"ק והקראים.
הבית שממנו יצאו החבלנים הערבים לפעולה אותר והועלה באש. הכוונה הייתה לפוצצו, אולם כפי שטוען לויצה בספרו, "חומר הנפץ" שסיפק האצ"ל לפעולה זו לא היה לאמיתו של דבר אלא חומר הצתה. כשפרצו הלהבות פינו התושבים הערבים את הבניין ואת הבתים הסמוכים ונסו בבהלה. הבריטים, שכוחות ערביים תקפו עמדות שלהם ימים ספורים קודם לכן, הפגינו אף הם נוכחות, המטירו אש על הערבים והסבו להם אבידות. הדבר תרם להגברת הבהלה בקרב האוכלוסייה הערבית בגזרה הרגישה ההיא, הסמוכה לשכונת גוזלן ולשוק הערבי שמפנים לחומה ולכפר סילואן שמחוצה לו.
אחר כך שקט גבולו הצפוני של הרובע שלושה שבועות. לא כך היה בגבול הדרומי, שבו לא הניחו הבריטים למגינים לקיים שליטה על הכניסה מצד שער-ציון. במוצאי 16 בינואר תקפו דווקא הבריטים עמדה יהודית. חוליית חבלה בריטית הפתיעה את עמדת בית-החרושת למצות ופוצצה אותה. אחד המגינים נפצע פצעי מוות. העמדה הועתקה לבניין החכורה, כ-30 מטרים צפונה משם.
ב-25 בינואר הצליחו ערבים להתגנב דרך מרתפי בתים ומחילות עד לבית אורנשטיין שברחוב המידן, שנמצא פחות מחמישים מטר מצפון לריכוז האוכלוסייה "בתי מחסה". הם פוצצו את העמדה שנשענה על הבית, שנהרס גם הוא בחלקו. ארבעה אנשי מגן נפצעו. הצבא חש למחרת למקום, ערך חיפושים וביצע פיצוצים בין החורבות, בהנמקה כי הדבר נדרש לבטיחות המגורים בחלקי הבניין הנותרים.
בעקבות פיצוץ בית אורנשטיין השתררה ברובע הרגשת רפיון ותסכול.

הלפרין – תרומתו הייחודית וסילוקו על ידי הבריטים

שינויים ניכרים לטובה חלו ברובע אחרי הגעתו של אברהם הלפרין, שהיה פעיל ביטחון של התנועה הקיבוצית הדתית בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. ב- 20 בינואר 1948 הוא מונה ל"מושל צבאי" של הרובע. זה היה מונח מיוחד למינוי מטעם המוסדות הלאומיים, תוך תיאום עם ועד קהילת ירושלים.
הלפרין מיזג באישיותו אמונה ציונית, דבקות במסורת היהודית וניסיון בענייני ביטחון. בתפקידו כמושל הוא היה אמור להיות המוציא והמביא בענייני אספקה ומעבר אנשים אל הרובע וממנו, כלומר על תנועת השיירות.
השיירות הונהגו בתיאום עם שלטונות המנדט, אחרי שב-8 בינואר השליכו אנשי אצ"ל מטען חבלה בכיכר שער יפו, הערבים חסמו את השער בפני נוסעים יהודים, והבריטים הסיטו את התנועה היהודית לשער ציון. גם קו זה עבר בקטעים ערביים, אולם הבריטים איבטחו את התנועה, כל עוד תואמה עמם ועברה את ביקורתם.
מינוי הלפרין הביא לעימות בלתי נמנע עם "מוח'תאר" הרובע, מרדכי ויינגרטן, שהיה המוציא ומביא של יהודי העיר העתיקה. כלומר עימות בין בא-כוח הרשות הלאומית היהודית לבין ראש תושבי הרובע בעיני הרשות המנדטורית.
עימות זה היה טעון מתח בעיקר בגלל התרוקנות הרובע מתושביו. מובן שהלפרין רצה לשים קץ לבריחה, ולא ראה מקום לנהוג איפה ואיפה בין התושבים, שכן הסכנה איימה על הכול: על משפחות ומפרנסיהן, על גברים, נשים וילדים, על בחורי ישיבה, בעלי מלאכה ואנשי כוח המגן. ויינגרטן, לעומתו, היה מעוניין לבחון כל פנייה ולהשתדל אצל השלטונות למען המבקשים לצאת מן הרובע.
הבריטים תמכו כמובן בויינגרטן. יציאתם של תושבים יהודים מהרובע רק הקלה עליהם. מראשית המלחמה ועד בואו של הלפרין עזבו את המקום כשליש התושבים, ומספר יהודי הרובע הצטמצם עד לכ-1800. "כדי לשרש את הנטייה לברוח, אשר הכתה שורשים עמוקים, ונהנתה מסיוע מלא של שלטונות המנדט, היה צורך לעתים להשתמש אפילו בכוח," הודה הלפרין בעדות מאוחרת שמסר לענף היסטוריה של צה"ל.
אולם הבריטים מנעו, גם הם בכוח, כניסה של אנשי מגן לעיר העתיקה. הם ערכו חיפושים קפדניים בשיירות, לבל יתגנבו פנימה לוחמים נסתרים בין שקי הקמח וחבילות הציוד הרפואי, ולא כל שכן לבל יוברחו לרובע כלי נשק ותחמושת.
מפקדת המחוז תבעה מהמגינים לנצור את נשקם. האיסור היה חמור. גם על צליפות היה אסור להגיב, שכן הנהלת הסוכנות התחייבה לקיים שביתת נשק בעיר העתיקה, במסגרת הסדר שהגיעו אליו הקונסולים של המעצמות. אלה נתנו ערובות למוסדות דת, בתמורה ל"שביתת הנשק של הקונסולים". שני הצדדים נתנו את הסכמתם להסדר. "היינו משיבים בצליפות מאורגנות רק לאחר קבלת אישור ממפקדת המחוז," העיד הלפרין.
שבוע אחרי שהגיע הלפרין לרובע, הודיע מפקד כוחות ה"הגנה", ישראל פונט, כי אינו מסוגל להמשיך בתפקידו, ועזב את הרובע. הלפרין נטל לידיו, בלית ברירה כדבריו, גם את האחריות הצבאית. כאמור, היה לו ניסיון של מפקד ב"הגנה", לא פחות מאשר ניסיון ציבורי, והוא התמצא היטב ברובע, שכן חמש שנים לפני כן, בעת מלחמת העולם השנייה, הוא היה במשך שנתיים מפקד האזור.
הלפרין אירגן מחדש את הגנת הרובע. עוד לפני בואו חולק הרובע לשני קטעים – מזרחי ומערבי – שרחוב היהודים הפריד ביניהם. היו בו 11 עמדות, חמש מהן במערב והשאר בקטע המזרחי. כל עמדה ראתה עד אז לנגד עיניה את מלחמתה שלה כעולם בפני עצמו. המגמה של הלפרין הייתה לאמץ כללים של מלחמה מודרנית, שבה הכוח התוקף מרכז אמצעים עדיפים בנקודת הבקעה. השיטה אומצה במלחמת העולם השנייה והאויב הערבי למד זאת, כפי שהוכח בקרב הראשון על גוש עציון.
השיטה הישנה תבעה מספר ניכר של לוחמים, כדי שכל עמדה תוכל לנהל את המלחמה הנפרדת שלה. הלפרין ביטל שיטה זו של פיצול הכוח ל-11 חוליות מרותקות והנהיג שיטה של חלוקה פונקציונלית לתצפיות, לפטרולים, לכוננויות ולשעות מנוחה לאלה שלא מילאו תפקידים. נוסף על כך הנהיג שיטת פיקוד הייררכית, שלפיה מפקדי העמדות היו כפופים למפקדי הקטעים, ואלה היו כפופים אליו. הוא קבע מסלולים מוגדרים, סמויים מתצפית אויב, שהובילו מעמדה לעמדה, וכך נעשה הכוח המוצב ברובע ליחידה לוחמת אחת.
השליטה על הסליקים אורגנה גם היא בהתאם לכך. העיד הלפרין: "תושבי הגושים [הקטעים] שולבו בתוכניות ההגנה. הם אורגנו במסגרת מרכזית אחת, כעין משמר אזרחי, ותפקידם היה לעמוד על יד המחסומים בכניסה לרובע, למלא תפקידים ציבוריים ומוניציפליים למיניהם (כגון פעולות ניקיון, מאפיות, ביצורים). כל עוד הנסיבות איפשרו זאת והתקיימה תחבורה לעיר העתיקה, עודדתי את התעסוקה האזרחית, (חנוונים ובעלי מלאכה) שקיבלו מנות אספקה, שהובאה לעיר העתיקה על-ידי המוסדות. אלה אשר לא היו מסוגלים לתעסוקה זו אורגנו בקבוצת לומדי תורה".
לפני כניסתו של הלפרין לתפקיד קיבל ויינגרטן מוועד קהילת ירושלים סכום של 5,000 לא"י לתמיכה במשפחות שהמלחמה פגעה בפרנסתן. אולם אחרי מינויו של המושל הצבאי נפסקו מתנות החינם משום שוועד הקהילה העביר את התשלום השני, גם הוא בסך 5,000 לא"י, לידיו של המושל הצבאי ולא לידי המוח'תאר, והלפרין היטיב לקשור את התמיכות עם מילוי תפקידי שירות. העיד על כך משה רוסנק, המפקד האחרון של הרובע, ומי ששירת בו למן השבוע הראשון של המלחמה: "כל אדם היה צריך לעסוק במשהו ולהביא תועלת לחברה. השתדלנו להחזיר את החיים למסלולם. בביצורים עסקו עובדי בניין, בחלקם אנשי 'משמר העם'. בחורי הישיבות למדו גמרא ונערך רישום. מי שלא למד יום אחד לא קיבל משכורת. השכר ניתן גם לפי המצב המשפחתי ולא היה חשוב במה עסק האיש. רצינו להרגיל את האנשים לא לקבל כסף חינם. לפני שבאנו עסק בחלוקת הכסף לתושבים מר ויינגרטן. פרץ ממש משבר כשהוצאנו מידיו את העניין."
שאלת השאלות לא הייתה, כמובן, הכסף, אלא החיים. בתחום זה היה קונפליקט אכזרי, בלתי נמנע, בין רצונן של משפחות לצאת ממה שנראה להן כגיא הריגה, לבין השיקול הלאומי והביטחוני, שתבע המשך חיים יהודיים ברובע היהודי. גם בעניין זה נאמנה עדותו של רוסנק:
"לא הרשינו לאנשים לצאת מעבר לחומות, כדי שהיישוב לא יתמעט. ייתכן כי לא עשינו טוב [כשהמשכנו זאת גם] לגבי הימים האחרונים. ויינגרטן רצה להוציא אנשים ועמד בקשרים עם האנגלים. בעצם הכניס את מי שרצה והוציא את מי שרצה. הבריטים הסכימו לכל בקשותיו, ואילו אנחנו העמדנו משמרות בקצה רחוב היהודים, כדי לשמור על מוצאי העיר ולא לאפשר יציאתם של יהודים".
אין תימה שאישיות כמו ויינגרטן הייתה רצויה לבריטים יותר מאשר הלפרין. ויינגרטן ראה עצמו מוח'תאר, כלומר מעין ראש רשות מוניציפלית, ואכן הוכר ככזה על-ידי השלטונות, ואילו הלפרין ראה עצמו ממלא תפקיד מעין ממלכתי-יהודי, הממונה על עניינים שהם מעבר לצורכי האוכלוסייה המקומית, וכפוף למוסדות שמחוץ לעיר העתיקה.
לויצה עמד בספרו על הניגוד שהיה בין סמכותו של המוח'תאר ויינגרטן, שהבריטים תמכו בה, לבין גישת ה"הגנה" בשאלה החיונית ביותר לאוכלוסייה נתונה במצור – אספקת המזון: "הוא [ויינגרטן] ריכז בידיו את חלוקת התמיכות שנתקבלו מן המוסדות הלאומיים והדתיים ואת חלוקת המזון שהגיע בשיירות…" כשביקשה ה"הגנה" ליטול מויינגרטן את הסמכות על חלוקת המזון, התעקשו הבריטים לנהל משא ומתן דווקא אתו ועיכבו את השיירות. "אולם תוך כדי הקרבות התגלו כמויות ניכרות של קמח בכמה מאפיות ערביות נטושות בפאתי הרובע. הקמח הועבר בחשאי למחסן ה'הגנה', ומדי יום אפו לחם וחילקוהו לתושבים חינם אין כסף. כתום שבוע הגיע אל הרובע קצין בריטי וביקש לשוחח עם מפקד ה'הגנה'". אחרי השיחה הסירו הבריטים את התנגדותם וחידשו את מעבר השיירות. זו הייתה מכה קשה לשלטונו של ויינגרטן על תושבי הרובע.
קשריו של ויינגרטן עם באי כוח ממשלת המנדט והצבא הבריטי היו לצנינים בעיני מפקדי הרובע, והוא נחשד בשיתוף פעולה. כאשר הגיע הלפרין לרובע בדרך מחתרתית – הוא הוסווה כחובש – הזהירו אותו לבל ייתן אמון במוח'תאר. הלפרין לא שעה לאזהרות, וב-3 במרס, בצאתו משיחה שקיים עם ויינגרטן בביתו, חיכו לו שוטרים בריטים, עצרוהו וגרשוהו מהרובע. לאחר זמן ניסה הלפרין להסתנן מחדש לרובע, אולם השוטרים שהיו מופקדים על בקרת הכניסה איתרו אותו והחזירו אותו כלעומת שבא.
בנסיבות ההן לא ניתן לחקור את פרשת החשדות במוח'תאר. גם המחקר ההיסטורי לא גילה עדות חותכת לכאן או לכאן, והעניין נשאר תמוה; כיצד יכול היה ויינגרטן לנהוג כמלשין המתכחש לעמו? למשפחתו היו קשרי אחווה עם תושבים מכל גווני הקשת הציבורית. בנותיו, מאשה ויהודית, שירתו ב"הגנה" ואף הועילו בקשרים שהיו להן כבנות המוח'תאר. הן סייעו להחדרת נשק ואנשים בשיירות שאביהן היה המוציא והמביא שלהן. גם קשריו של ויינגרטן עצמו עם מפקדים בריטים היו לא אחת לעזר. ערב "הקרב עם הבריטים", שיסופר עליו בהמשך הפרק, הוא מסר למפקדת הרובע שנודע לו על כוונה לערוך חיפוש בשתי עמדות. ההודעה נמצאה מהימנה, וכך התאפשר סילוק הנשק מהעמדות בעוד מועד.
גם ביחסם של הבריטים לא הכול היה שחור-לבן, והיו הבדלים משמעותיים ביחסם של מפקדים שונים להגנה היהודית על הרובע. כך עולה מאחד הדיווחים של מפקדת הרובע למטה המחוז:
"את החיפוש [כנראה זה שעליו הודיע המוח'תאר מראש למפקדת הרובע] ערך [הקצין] הוברד, אגב התנצלות שקיבל פקודה לכך… בו בזמן ערך לויטננט גרהם, הידוע בנבלותו, חיפושים בכל האזור: בתי מחסה, שערי שמים, בית-אל, פריימן, לילית, חוש, טיפת-חלב, ועוד. בכל המקומות לא נמצא דבר. בעת החיפושים האלה החרימו מבצעי החיפוש שתי מצלמות, שתי משקפות, כובעי פלדה, שעון ועוד חפצי ערך. הוברד החזיר אח"כ את כובעי הפלדה."
לאחר גירושו של הלפרין הודח ויינגרטן מתפקידו כראש הוועד של יהודי הרובע. מאז ואילך ייצגו את יהודי העיר העתיקה חברי הוועד, אולם בנסיבות החדשות התרוקן תפקידם מעיקר תוכנו, ויורשו של הלפרין, משה רוסנק, מיזג כמו קודמו את שתי מערכות התפקידים – האזרחיים והצבאיים – ביד אחת.
רוסנק היה מפקד כיתה, אולם העובדה שהלפרין הצביע עליו כעל יורשו, העניקה לו את אמונם של אנשי ה"הגנה" מחוץ לרובע ובתוכו. עם האצ"ל הוא הצליח לפתח יחסי אמון, וכך גם עם רוב התושבים. את תפקיד קודמו הוא סיכם בשלושה משפטים קולעים:
"הלפרין היה בעיר העתיקה כחודש ימים אך הוא שינה סדרי בראשית. הוא עשה ממש יש מאין. אנו המשכנו ללכת בדרכיו, בארגון ההגנה, בביצורים, בהתקנת המעברים וכו'. אילו הגענו לקרבות האחרונים ללא היסוד שהניח הלפרין, היה מצבנו איום ונורא ומי יודע אם לא היה צפוי לנו טבח מוחלט. הוא היה מקובל על כולנו".

הקרב עם הבריטים

עד מהרה הועמד המפקד החדש של הרובע במבחן קשה. ב-27 במרס הוא קיבל מברק ממפקד המחוז, כי עליו "להימנע בכל מחיר מהתנגשות גלויה עם הצבא הבריטי". המברק הגיע ביום השבת. "למחרת, ביום א' בבוקר, התאמנו אנשי כרגיל," סיפר רוסנק. "קבוצה אחת התאמנה בחצר של 'בתי מחסה'. אני עצמי ישבתי ב'משגב לדך'. והנה הגיע אלי רץ ובפיו בשורה מרה שהאנגלים השתלטו על הסליק. התברר לנו אחר כך שהמדובר לא היה בסליק המרכזי אלא בקטן יותר שעל ידו. אני עשיתי אז חשבון שאם יאבד לנו הסליק, אין לנו מה לעשות בעיר העתיקה. מוטל היה עלי להחליט במהירות. גייסנו כיתה שהייתה באמונים ונאמר לה שיש לפרוק את הנשק מהאנגלים ויהי מה. ואם יתנגדו, בל נרתע בשימוש בנשק".
חוליית החיפוש הבריטית מנתה בתחילה שני מפקדים בלבד: מייג'ור וסמל. המייג'ור לקח בידיו את המרגמה שבה התאמנה כיתת לוחמים. התפתחה תגרה של תפוס-ככל-שידך-מגעת. אחד הלוחמים, מרדכי מזרחי, נאבק עם סמל בריטי שנכנס לבניין, נטל ממנו את רובהו, ירה בו והרגו. מפקדו של מרדכי, עמנואל מידב, הגיע למקום, שלף אקדח, ירה במייג'ור ופצעו בכתף. הבריטים החישו למקום תגבורת והתפתחו חילופי אש שנמשכו יותר מארבע שעות. שניים מהתושבים היהודים נהרגו, ונוסף על הלוחם שנהרג נפצע עוד אחד.
המפקד הבריטי ביקש הפסקת אש, בכך שהתקדם לעבר עמדת הסליק כשידיו מורמות. רוסנק העיד כי בתגובה על דיווחו קיבל מברק ממפקד המחוז, שיש להסכים לשביתת נשק "בתנאי כבוד". לפיכך השיב לקצין הבריטי:
"אני מסכים, בתנאי ש[הבריטים] יחזירו את כל הנשק, התחמושת והציוד, המצלמות, מכשירי הרדיו והפריסקופים וכיו"ב אשר החרימו בהזדמנויות שונות, יעזבו את שטח הרובע היהודי ויתחייבו להפסיק לערוך אצלנו חיפושים". "במקרה נתקלתי בבריטי הגון", סיפר רוסנק בעדותו. "צריך גם לציין שתוך כדי קרב הצלחנו להחזיר חלק מהנשק. יצאתי מן העניין ברווח, כי הוא החזיר גם ציוד אשר נלקח זמן רב לפני כן."
המייג'ור הבריטי שנפצע בכתפו, חזר כשהוא חבוש, ועבר בכל העמדות הבריטיות כדי לוודא הפסקת אש. מקרב הבריטים נהרגו שני חיילים.
למחרת "הקרב עם הבריטים" – כך נקרא האירוע – יצאה דרך שער-ציון הלוויה קטנה של שני האזרחים והלוחם היהודי שנהרגו בהתנגשות. המלווים, כעשרה מספרם, לבשו חאקי ונשאו בגלוי את נשקם. הבריטים אישרו את הדבר מראש, אך התנו את אישורם בכך שהאנשים החמושים יגיעו עד לנקודה מסוימת ויחזרו. מעבר לנקודה זו הבטיחו הבריטים את מעבר ההלוויה לעיר החדשה. מסופר גם כי כאשר עברה הלוויה על פני משמר צבאי, הצדיעו הבריטים למלווים נושאי הארונות. האירוע, אף שהיה כרוך בקורבנות משני הצדדים, לא התפתח אפוא למלחמה בריטית-יהודית. ברור שלמפקד המחוז, וכך גם למפקדים הבריטים הבכירים – לא היה כל עניין בהתפתחות כזאת.
הלחימה ברובע הייתה עולם בפני עצמו. התושבים והמגינים היו נתונים בסד אחד, נשק ותחמושת הוברחו דרך השערים הנתונים תחת ביקורת של שוטרים וחיילים בריטים, משימה לא פשוטה, וגם ילדים מילאו תפקידי לחימה. רוסנק מספר כי בשעת קרב הוא נתקל בילד בן 12 ושאל אותו מה מעשיו בעמדה. "אני מספר 2 של הברן," השיב הילד. ואכן הוא עסק במילוי כדורים לתוך שרשרת המקלע. ילדים הביאו מזון לעמדות, וחשו למטה כאשר נמסרו ידיעות על סמך תצפיות. הם הסתובבו ללא פחד, מתוך חדוות הרפתקה.
זו הייתה מלחמה מוזרה! לוחמי הרובע, הנתונים לאיום של רוב ערבי מכריע בכמותו ובנשקו, נאלצו להילחם בבריטים שעמדו לעזוב את הארץ, אבל לא היו מוכנים להשאיר להם נשק מגן. ברור שאנשי השלטון המנדטורי היו חצויים בנפשם, וחלקם התייצבו נגד היהודים בלב ולב.
בחודש אפריל התקיימו ברובע תגרות נוספות עם הבריטים. באחד בחודש הפגיזו הבריטים במרגמות את גוש בית-אל, החורבה ובתי-מחסה, ואף פתחו בירי מקלעים לעבר מבנים אלה, הכול משום שלטענתם פתחו היהודים באש משם.
כעבור יומיים עלה קצין בריטי על מוקש. לטענת מפקדת הרובע הניחו הבריטים עצמם את המוקש כדי ליירט סיורים של ה"הגנה". הקצין הבריטי נפגע באורח אנוש, ומת למרות טיפול מסור שהעניקו לו רופאי הרובע.
ב-12 בלילה הונחתה אש ממקלעים וממרגמות של הצבא הבריטי. בבירור שנערך אחר כך טען המפקד הבריטי כי אנשיו הבחינו שאנשי ה"הגנה" חופרים מנהרה לעבר העמדות הבריטיות והיה חשש שכוונת החופרים לפוצץ מטענים מתחת לעמדות. התברר כי הייתה מידה מסוימת של אמת בטענה: מנהרה אמנם נחפרה, אולם יעדה לא היה עמדות בריטיות אלא פריצת דרך אל הכותל המערבי, מתחת לשכונת גוזלן הערבית.
ניתן לסכם את אשר סופר עד כה בציור מפה סכמטית: יהודי הרובע חיו מאחורי חומה הנתונה בתוך חומה. חומת אבן סגורה וחומת האיבה הערבית. שערי העיר העתיקה היו בידי האויב, למעט שער-ציון, שמפתחותיו היו בידיים בריטיות.
באופק המציאות הזאת ריחפה עננה כבדה: צאתם הצפוי של הבריטים מהארץ. כוחה של מערכת המגננה שאירגן הלפרין היה יפה נגד ערביי ירושלים המזרחית, אולם לא נגד כוח המחץ של הלגיון הערבי, שהיה מצויד בארטילריה ובשריון. הלגיון הערבי היה יכול לרכז כוח מצויד טוב יותר ומאומן יותר מאשר 180 הלוחמים היהודים, ש-20 מהם היו ילדים, 15 נשים, ו-40 גברים מגויסים מתוך תושבי הרובע, רובם לא מאומנים. אימונם נעשה תוך כדי לחימה, לאחר שפוצלו לחוליות קטנות. 30 אנשי האצ"ל והלח"י גם הם לא היוו יחידה מלוכדת ומאומנת ללחימה יחד. הגרעין הקשה שסביבו הוקם מערך ההגנה היה של חיילי החי"ש, אנשי גדוד "מוריה".
רוסנק שנותר בין החומות והלפרין שפעל מחוץ להן, הכינו כל אחד במקומו תוכנית לקראת צאת הבריטים. זו לא יכלה, כאמור, לענות על ההתמודדות הצפויה עם הלגיון, אולם היא תוכננה כדי להתבצע בשלב מסוים וקצר – ברגע הפינוי הבריטי.