י”ב. מיד ליד וחוזר חלילה

רמת-רחל, הנקודה הדרומית של ירושלים העברית, דמתה אז לראש-גשר יותר מאשר לקיבוץ ספר. מבחינתם של הערבים היא הייתה טריז שאיים לנתק את בית-לחם וחברון מירושלים העתיקה. מבחינתם של היהודים היא הייתה חשופה להתקפות אויב משלושה עברים, ורק מסדרון צר קשר אותה אל השכונות הדרומיות האחרות של העיר, ארנונה ותלפיות.
רמת-רחל גבעה של שמונים דונמים בלבד, הייתה חריג לגבי המודל של קיבוץ חקלאי, אולם היישוב הקטן התאים לגדוד העבודה, שוותיקיו היו בין ראשוני המייסדים של הקיבוץ. ברמת-רחל נעשה ניסיון לתרום למימושה של אוטופיה סוציאליסטית, שתאחד בתוכה עולם כפרי ועירוני. אנשי רמת-רחל פיתחו ענפים שלא נדרשו להם שדות נרחבים. הייתה להם רפת עם עשרות ראשי בקר, מכבסה גדולה שסיפקה שירותים למוסדות ולמפעלים בירושלים ומאפייה. חלק ניכר מחבריה עבדו כפועלי בניין וכסבלים בתחנת הרכבת הסמוכה, שם העמיסו על קרונות את שקי האשלג, שהגיעו במשאיות מצפון ים המלח.
גם בתקופת מאורעות הדמים של 1939-1936 ידעו חברי הקיבוץ ימים קשים, ובחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה התחבורה מהקיבוץ אל העיר נתונה להתקפות ולצליפה מתמדת מבתים ערביים שהיו פזורים בשטח שבין רמת-רחל והשכונה ארנונה שמדרום לתלפיות. במערב, במרחק של פחות מחצי קילומטר מגדר המשק, עברה הדרך הראשית מירושלים לבית-לחם וחברון. ממזרח שכן הכפר הערבי הגדול צור-באהר, שתושביו קיימו לפני המלחמה יחסי שכנות טובה עם הקיבוץ, והייתה להם מסורת של אי-התערבות במלחמות הערבים נגד יהודי ירושלים. אולם בתש"ח היה קשה מאוד לקיים איים של שלום בארץ, שהתפתחה בה מלחמה טוטלית. סיורים אלימים של לוחמים ערבים הגיעו לצור-באהר והטילו אימה על התושבים. לעומת זאת, אנשי ה"הגנה" לא הקפידו על יחסי שכנות מקומיים, וכאשר הותקפה תחבורה יהודית בדרך בית-לחם, נערכה פעולת תגמול שבה פוצצו חבלני ה"הגנה" את טחנת הקמח של הכפר. תחת ההריסות נקבר ישיש ערבי, שאנשי הקיבוץ זכרו לטוב.
עוד לפני הכרזת העצמאות התנהל במשך שבועות אחדים ויכוח קשה, שהיו מעורבים בו המזכירות הארצית של הקיבוץ המאוחד ויו"ר הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, על הצורך לפנות את ילדי רמת-רחל מהמקום.
ארבעה אוטובוסים יצאו מהמשק במוצאי שבת, ה-15 במאי כשהם עמוסי ילדים. אחד מהם עלה על מוקש, אולם למרבה המזל, אף לא ילד אחד נפגע. הם ומלוויהם המשיכו ברגל, ומכוניות שיצאו לקראתם מכיוון תלפיות אספו והביאו אותם למרכז העיר.
ההתקפה על רמת-רחל החלה כעבור חמישה ימים, ב-20 במאי, כאשר גדוד צבא סדיר מצרי הגיע למבואות הדרומיים של ירושלים ופתח בהפגזת הקיבוץ. הכוח היה מצויד בארבעה תותחים בינוניים ובסוללת מרגמות כבדות.
מי שהיו חשופות לגמרי לפגיעת הפגזים היו הפרות, יצורים אשר תפסו מקום בולט בעולמה של רמת-רחל. העיד אחד החברים: "החרדה לפרות הייתה רבה. ידענו, הפרות נמשכות לאש, קשה להוציאן מתוכה. ניסינו לכסות את עיניהן בשקים. הפרות התעקשו ולא רצו לזוז ממקומן. לא ידענו את נפשנו. פרצנו בצעקות פרא, הפלאנו את מכותיהן במקלות שבידינו והאצנו בהן." להוצאת הפרות נדרשו שלושה אנשים. הם הצליחו לגרש עמן החוצה גם את הפר. "חששנו שמא יתנפל על אנשים כשיקורא לו דרור. אבל הוא הצטרף לעדת הפרות והתהלך חופשי ושקט. זה היה פר הולנדי בעל שושלת יוחסין מפוארת ועליו גאוות רפתנו".
פצצות תבערה נחתו בכל מקום בחצר המשק, וכך תיאר את התמונה אחד הרפתנים: "פתאום אני מבחין: המתבן הקטן בוער. ידעתי ששם נמצאים 30 טון חציר. הלהבה עצומה. לשונות אש פורצות ומשתרבבות לכל עבר. כל מאמצינו להצלה עולים בתוהו והאש פושטת, מתחילה להקיף את המחנה בחגורת אש."

21 במאי

בחצות שככה ההרעשה, ובבוקר – מלחמה או לא מלחמה – הגיעה שעת החליבה. כינסו את הפרות חזרה אל הרפת וניגשו לחליבה כפולה ומכופלת. הפרות לא נחלבו מאז שהוצת המתבן בעיצומו של היום הקודם. מובן שאת החלב נאלצו לשפוך, משום שההפגזה חודשה והתנובה לא נשלחה העירה.
בינתיים התכנסה מזכירות המשק והחליטה לשגר שני שליחים למפקדת המחוז כדי שיתארו את המצב ויבקשו משלוח יחידה להגנת המקום. במזכירות ביקשו מאה לוחמים להדיפת ההתקפה, שלא היה ספק כי היא עומדת להתחדש. ועוד בקשה הייתה להם – אופיינית לרמת-רחל – שישלחו להם עשרים משאיות כדי להוציא את הפרות העירה. החברים לא תיארו לעצמם שהבעיה האמיתית היא כיצד הם עצמם יצאו חיים.
בהתאם להחלטת המזכירות יצא המא"ז ישראל קאופמן אל מפקדת המחוז, שבבניין המוסדות הלאומיים. הוא והחבר שנלווה אליו ביקשו שהמפקדה תשגר לרמה אדם שיעמוד על המצב במקום, מה שהיה בלתי אפשרי בנסיבות שהיו אז.
רמת-רחל הייתה חלק משני עולמות: ה"תנועה", כלומר הקיבוץ המאוחד והסתדרות העובדים; ומחוז ירושלים ומוסדותיו היישוביים, המשקיים והביטחוניים. במשך כל המלחמה, עד לנטישת המשק, ניסתה מזכירות רמת-רחל להפעיל את קשריה התנועתיים, למען תדענה הנהגת "הקיבוץ המאוחד" וההסתדרות כי מצבו של הקיבוץ חמור. אולם הכתובות שאליהן הופנתה קריאה זו, ועדת הביטחון של הקיבוץ המאוחד והוועדה המרכזת של הוועד הפועל של ההסתדרות, היו במאי 1948 חלק מעולם האתמול של הישוב. לא היו בידן האמצעים ולא הדרכים לניהול מלחמת-מגן נגד צבאות סדירים, גם לא נגד הכוחות הסדירים-למחצה, שהגיעו לשערי רמת-רחל.
גם מחוז ירושלים לא יכול היה להושיע. הסביר מפקד חבל 1 יוסף עמי: לפי הערכות המפקדים, רמת-רחל לא הייתה המקום היחיד שממנו יכלו המצרים לפרוץ. חברו לה בית-צפאפה ומלחה במערב העיר, ואבו-תור ושער-יפו ממזרח. ולכן אחרי כל מכת נגד, הוחזרה העתודה למטה המחוז על מנת שתוצב בקטע שבו ינסה האויב לפרוץ.

22 במאי: נטישת המשק

ביום השני להתקפה המשיכו המצרים בהרעשה שגרמה לדליקות. ביום השלישי והרביעי נוספו הפגזות שטוחות מסלול, שמוטטו מבנים מוצקים. פגזים מחצו את קירות הבטון העבים יחסית – 25-30 סנטימטרים – כחתוך סכין חדה בעוגת גבינה.
המגינים ידעו שהרעשה כזאת היא הקדמה להסתערות, וזו אכן באה. קאופמן, אשר עמד על גג בניין בן שתי קומות, סיפר שהאויב תקף משלושה עברים. המגינים השיבו אש. בלט ביניהם נער, מילידי רמת-רחל, שניצב ליד מקלע ברן והמטיר צרורות. גם התוקפים הפעילו מקלעים והסתערו: "מן הגג ראו אותם באים גלים-גלים במאות וקידמו את פניהם באש עצומה של ברן ומרגמה של 2 אינץ'," סיפר עד ראייה. "גם קולות הערבים המתקרבים עלו ובקעו לאוזנינו…"
ההסתערות נבלמה ולשעה קלה באה הקלה. מסיפורים של אנשי המשק עולה, כי עמידתם הפתיעה אותם עצמם. נשקם היה מקלע יחיד, שהוצב על גג חדר האוכל, מרגמה של שני אינצ'ים, רימונים ונשק קל. סיפר קאופמן: "השעה [הייתה] חמש אחרי הצהריים. הקרב נמשך כבר שלוש שעות רצופות. האנשים שבעמדות מאוששים. נוכחנו שנשקנו יעיל, שהרימונים אינם מאכזבים".
זו הייתה אשליה. התוקפים התמידו, והתקדמו מקטע לקטע. המגינים נסוגו אל חדר האוכל. מן הגג היה אפשר לצפות במסתערים: "במרחק של כמה מאות מטר, מוצבים התותחים, טנק ומשוריין, גלויים לעין כול, ללא הסוואה, ללא חשש. עד עכשיו טרם ראינו במו עינינו תותח, ואילו עכשיו הנה הוא קרוב, על הגבעה, יהיר ובוטח בניצחונו".
בשש בערב חידש האויב את ההפגזה, וזה היה אות להסתערות שנייה. אולם הפעם התפתחו הדברים אחרת. האויב תקף את הקטע המערבי, והמגינים התמוטטו. עמנואל בר-חיים, מראשוני רמת-רחל ומבחירי מגיניה, סיפר כי בשעה שש נודע לו שהעמדות שבמערב הרמה נעזבו. עתה דיברו הכול על נסיגה, אולם עמנואל יעץ שלא לסגת לאור היום, אלא לחכות לחשיכה ועד אז להתרכז בבניין הגדול שליד חדר האוכל.
בדרכו למקום הריכוז לקח עמו עמנואל את עמי, נער בן שבע-עשרה, והם הטילו רימונים על המתבן, בתקווה שהחציר יתלקח והעשן יחפה על הנסיגה, אולם מעשה שטן: החציר לא נדלק. השניים המשיכו לחדר האוכל.
על ההתפתחות הבאה סיפר ישראל קאופמן, שהגיע אף הוא לחדר האוכל: "פתאום נכנס חבר ומודיע שהבחינו בשניים מחברינו הנסוגים בדרך לתלפיות… אמרנו: ניסוג אף אנו! נפרוץ גם אנו דרך. תחמושת עדיין מצויה בידינו. אין מקום לשיקולים רבי השהייה. כאן – אבדון. עזרה אין. תקווה לעזרה – אין. גורל כפר-עציון הטיל אימה והדבר הוכרע. החלטנו לסגת בזחילה עם הנשק לתלפיות, לסגת אל הבלתי-ידוע, אולי יקרה נס ואחד מאתנו לפחות יצליח להגיע חי העירה ויספר שם על עמידתנו, על שעותינו האחרונות, כיצד עמדנו בודדים ומנותקים."
בשלב הנסיגה חדלו מגיני רמת-רחל להיות כוח הנתון לפיקוד אחד. מקצתם יצאו מחדר האוכל, אחרים המתינו בחדר האוכל למכונית שתאסוף אותם. לא היה קשר בין היוצאים והממתינים ולא היה ברור גם לאנשים אם ארנונה ותלפיות הן עדיין בידיים יהודיות, שכן הקשר בין רמת-רחל והעולם החיצון נותק.
הקבוצה שעשתה דרכה ברכב חלפה על פני ההולכים. הנוסעים לא ידעו שהם דוהרים מהפח אל הפחת. מכוניתם ספגה פגז בפגיעה ישירה, ואילו ההולכים ברגל הגיעו לארנונה בשלום. שלושה-עשר מחברי הקיבוץ נהרגו בימי הלחימה הללו ושלושים אחרים נפצעו, בסך הכול נפגעו כמחצית המגינים.
הקטע הראשון שהנסוגים מחדר האוכל עשו בזחילה היה זה שבין חדר האוכל והחורשה הסמוכה. שם, במחסה העצים, יכלו להזדקף, אולם היציאה מחצר המשק הייתה מכוסה אש. שוב נצמדו לקרקע וזחלו.
כשהתקרבו לכביש המוביל לארנונה ויכלו לסקור את השטח שהפריד בינם לבין יעד נסיגתם נגלה להם משוריין נטוי לרוחב הכביש.
זמן קצר לפני שרמת-רחל נעזבה כליל על-ידי חבריה, שלח מפקד החבל לעזרתה את כוח העתודה הקרבי האחד שעמד לפקודתו בתלפיות. זו הייתה מחלקה מוקטנת של גדוד "מכמש". היא לא הצליחה להגיע, אלא עד שער הקיבוץ, שכן הכניסה לרמת-רחל הייתה מכוסה באש חזקה שהונחתה מכיוון צור באהר. הרכב המוביל נפגע מפגז ויצא מכלל פעולה, עוד לפני שעבר את שער רמת-רחל. בתוכו היה המ"פ מנחם ריצמן (המכונה ריצ'י), שהיה מפקד החי"ש בקרב הראשון על גוש-עציון ואחר כך מפקד מתחם ארזה בזמן קרבות הקסטל. הפעם הוא נפגע למוות. מרבית אנשיו נפגעו אף הם, אולם חלק מהם הצליח לצאת מרכבם ולזחול חזרה לארנונה. יחד עם ריצמן נהרגו ביום ההוא 12 לוחמים ו-31 נפצעו.

כאשר אחרון הנסוגים ברגל התקרב לארנונה, היה השטח שהפריד בינו לבין יעדו מכוסה באש אויב. הוא החליט לעקוף ממערב, ולפתע שמע קולות בשפה העברית. היו אלה אנשי פלוגה של גדוד "מוריה" בפיקודו של יהושפט (פטי) הרכבי.
עד כאן סיפור מלחמתו האבודה של הקיבוץ, ומכאן – לחימתם של אנשי מוריה ויחידות צה"ליות אחרות.

לאחר שנטשו אנשי הקיבוץ את משקם, הייתה הרמה לבז. כפריים ערבים פשטו על המבנים, לקחו מכל הבא ליד, ואחר כך עזבו והשאירו את הגבעה ללא נפש חיה. שלושים ואחת גוויות הערבים שנהרגו בשתי ההסתערויות של יום השבת, הושארו בשטח וריח פגריהם היה אחת החוויות הקשות הזכורות לכובשי המקום מחדש.

כאשר נודע למפקד חבל הדרום דבר נסיגת חברי הקיבוץ, יירוטה של מחלקת התגבורת, ונפילתו של מפקד המחלקה, ריצ'י, הוא החליט לשלוח לרמה מיד כוח חדש, את כל ארבע מחלקות החי"ש שהתפנו אחרי כיבוש מחנה אלנבי ושכונת אבו-תור, כוח בהיקף של פלוגה.
הלוחמים הוסעו אחר הצהריים עד תלפיות, ומשם עשו את דרכם ברגל במקביל לכביש חברון, עקפו את ארנונה ממערב, כדי לא להיחשף לאש מצד הכפר צור-באהר, והגיעו ל"ארמון הילדים", מוסד ששכן בפאתי ארנונה. סיפר רומק פיין, מפקד אחת מארבע המחלקות: "מפתח הבניין הספקתי לראות את המשאית האחרונה [של חברי הקיבוץ] יוצאת במהירות מהמשק, מתפתלת בסיבובי הכביש, מקבלת פגז שנורה לעברה בכינון ישיר ומתהפכת…
"מארמון הילדים, הנמצא צפונית לגבעת אליהו, לא יכולנו לראות מה קורה ברמה. הצעתי לפטי שאעלה לגבעה כדי לראות משם את הנעשה בחצר הקיבוץ. לקחתי אתי את המקלען פנחס שטרנברג (תמיר) ואת מספר שניים שלו עם מקלע ברן. כדי לא לעלות על מוקשים עלינו בזחילה, כי לפי מה שמסר לנו חבר הקיבוץ הגבעה מוקשה על-ידם. פסגת הגבעה הייתה מוקפת בגדר אבנים עבה. התמקמנו מאחוריה לתצפית".
מכיוון דרך חברון ראה רומק תנועה מוזרה של כ-15-20 איש, שצצו מהשטח המת מכיוון ירושלים, וצעדו לכיוון מר-אליאס. הם לא התקדמו בסדר קרבי ולא נשאו רובים או מקלעים, אולי היו להם אקדחים. הם שוחחו זה עם זה כאילו היו מטיילים לבושים כחיילים. המדים שלבשו לא היו אחידים. עוד הוא ואנשי חוליית המקלע שואלים את עצמם מה אלה מחפשים שם, הופיעה מאותו כיוון קבוצה שנייה, דומה. החוליה של רומק הציבה את המקלע, ופיני, המקלען, פתח באש. המשוטטים נשכבו בתעלות [בצדי הכביש] בלי להשיב אש, אבל מצד מר-אליאס הופיע טו-פאונדר של האויב והחל לירות לעבר הגבעה. בעקבותיו הגיחו מכיוון הכביש שני משורייני אויב (כנראה משלל נבי-דניאל) כדי לאסוף את קבוצת המשוטטים. פיני המשיך להמטיר אש. פגז של טו-פאונדר פגע בגדר האבן ששימשה מחסה לחוליה שתפסה את הגבעה ומהנתזים נפצע המקלען בפניו. מן הסתם היו אלה מפקדים ערבים, שהיו משוכנעים שהיהודים סולקו מהרמה, אשר תיכננו את המשך הפריצה לתוך ירושלים היהודית.
החוליה של רומק חזרה בזחילה ל"ארמון הילדים", והוא שלח משם לגבעת אליהו כיתה שתחזיק את המקום. הוא עצמו יצא לכיוון הרמה. בינתיים הוביל ברל'ה שלייפר את מחלקתו מ"ארמון הילדים" לאורך הגדר המערבית של המשק, כשהוא עוקף את השער הראשי, החשוף לאש מכיוון צור-באהר. בדרכם ראו גופות מתגוללות בשדה. ייתכן שהיו אלה ריצמן ואנשיו או חברי הקיבוץ. מקלע הלואיס של המשק היה מוטל ליד המכבסה של ארנונה.
המחלקה נכנסה למשק דרך פרצה בגדר הצפונית, שכפי הנראה עשו אותה אנשי הכוח הערבי. ברל'ה נכנס לחדר האוכל, ומיקם על הגג את כיתתו של יעקב יולוס. כאשר פתח את הדלת הכניסה הדרומית לחדר האוכל, נתקל בכוח ערבי שהתקדם לקראתו לאורך הגדר הדרומית. אחרי שהכוחות הסדירים המצריים השלימו את כיבושה ופינו את המקום, הם השאירו כוח של שתי יחידות, לצורך החזקתו.
הסביר ברל'ה שלייפר: "מאחר שלפי הערכתי הכוח לא הספיק להגנת חדר האוכל ושתי המחלקות הנותרות עדיין לא הגיעו – החלטתי להתארגן בשלושת הבתים שמצפון לדרך הפנימית של המשק. הוצאתי את האנשים שהיו אתי מחדר האוכל, אולם לא הצלחתי ליצור קשר עם האנשים שעלו על הגג. מתוך חדר האוכל ראיתי שהבתים הדרומיים באותה שורה תפוסים על-ידי ערבים. תגובתי הראשונה הייתה לסגת. חששתי שמא הערבים הסוגרים עלי מכל עבר ישמידו את המחלקה כולה, אולם לאחר שיקול נוסף החלטתי בכל זאת לפרוץ לחדר האוכל ולהתבצר בו."
המ"כ דוד כספי הוביל את הפריצה לחדר האוכל. כיתתו טיהרה את המבנה מחדר לחדר והגיעה גם אל הלוחמים המנותקים שנותרו על הגג. לאחר מכן התארגנה המחלקה כולה בחדר האוכל, במכבסה ובמאפייה הסמוכה. בצומת הוואדיות שמדרום לקיבוץ (בין גבעת חומה לרכס מר-אליאס), התגלה ריכוז גדול של ערבים. מקלעי המחלקה פתחו עליו באש ממרחק 700 מטרים והריכוז התפזר.
בעשר בערב דיווחה מפקדת חבל 1: "כבשנו בחזרה את החלק המערבי של רמת-רחל. הערבים עוזבים את רמת-רחל ונמצאים בקרבת הגדר בכיוון צור-באהר. הם מכסים באש את הדרך ארנונה – רמת-רחל… אבידותינו במשך כל היום: 12 הרוגים, בהם מפקד הפלוגה, ריצ'י. מתוך 25-30 פצועים שלנו, חלקם עוד בשדה. 2 מקלעים של רמת-רחל בידינו, רובה אנטי-טנקי בידינו, המכונה השחורה (מקלע בינוני מסוג שוארצלוזה) חזרה לידינו, הרבה ערבים הרוגים על נשקם נשארו בחצר המשק." מבין הקורבנות עשרה היו חברי הקיבוץ.
סמוך לכך נכנסו למשק שתי המחלקות הנותרות של ג'ימי מרימצ'יק ושל מוסה ירקוני, והפלוגה טיהרה את חלקו המזרחי של הקיבוץ. בחלק זה נמצאו מבני המשק, ועיקר עיסוקם של הערבים ששהו בו היה ביזה. הם נסו בבהלה, כשהם מותירים אחריהם בוזזים שנורו למוות בעוד ידיהם אוחזות בתרנגולות. בגבול המזרחי של הקיבוץ הבחין אחד הלוחמים, יהודה קוט, בערבי הולך ועל גבו שק. הוא ירה בו פעם אחרי פעם והפגיעות העלו ענן קמח. הבוזז, ששק הקמח שימש מגן לגבו, נעלם במדרון.

23 במאי: התמוטטות ועוד כיבוש

בחצות נמסר המשק לידי שתי מחלקות חי"ם צעיר של חבל 1. חברי הקיבוץ הודיעו שאין הם מסוגלים לחזור למשקם, ולמחרת בבוקר חזר האויב ותקף בשיטה שצלחה בידו בהתקפה הקודמת: הפגזה כותשת והסתערות. באחת ארבעים וחמש שידר מפקד כוח החי"ם כי שני המקלעים התקלקלו, ואין במקום חובש. הוא דרש תגבורת. כשעה לאחר מכן התמוטטו המגינים והערבים פרצו שוב למשק. אנשי החי"ם נסוגו לחדר האוכל והחזיקו בו כשעה נוספת. הערבים השתלטו על שאר המבנים, בזזו מה שנותר בהם והעלו אותם באש. המגינים, לרבות אלה שהיו בחדר האוכל, נטשו בלי שווידאו תיאום עם המטה.
זמן-מה שררה אי-בהירות במטה חבל 1 בנוגע למצב ברמה, אולם כאשר נודע שם על נסיגת כוח האחזקה לגבעת אליהו, פקד חביליו על המפקד הנסוג לעצור ולא הותיר פתח לאי-הבנה: הוא הבהיר שניתנה הוראה לירות על כל מי שייראה נע מגבעת אליהו ו"ארמון הילדים" לכיוון ארנונה.
מבניין בית-הדין הצבאי בטלביה ניתן היה לראות שוב תמרות עשן עולות משטח הקיבוץ, ובאותה שעה קיבלה פלוגת העתודה הוראה לחזור לכבוש את הרמה. למפקדה פטי היה בלילה ההוא חום גבוה, אולם הוא קם ויצא בראש אנשיו לרמת-רחל. התמונה של המ"פ פטי עם תחבושת עבה של חרדל למצחו, זכורה היטב לאנשי הכוח.
סיפר רומק: "הפעם התקדמנו ישר דרך השדות, דרך פחות טובה. ספגנו אש והפגזה כבדה והיו לנו נפגעים. הגענו שוב ל'ארמון הילדים'. פטי שלח אותי להיות הפורץ. הובלתי את המחלקה, שכללה שתי כיתות, פנימה. בראש האחת נכנסתי עם התת-מקלע טומיגן שלי לתעלות [הקשר בין העמדות] וטיהרתי אותן עד קצה המשק. את הכיתה השנייה, בראשות דוב ספראי, שלחתי לכבוש את בניין חדר האוכל. לא ראינו סימני אויב, כנראה הסתלק עם השלל".
המשק נשדד כולו והרס שרר בכל מקום.
פטי ואנשיו סיימו את תפקידם ומטה חבל 1 דאג להחזיר את רובם לבית-הדין הצבאי בטלביה, כדי שיחליפו כוח ויחזרו לשמש עתודה. ברמה עצמה הושארה כיתה אחת של לוחמי "מוריה" בפיקודו של צבי ורדי. ימים הגידו עד כמה חיונית הייתה תרומתה.
שתי מחלקות של אנשי אצ"ל נשלחו כדי להחזיק את הרמה. סיפר שלמה חביליו: "הם נשלחו על-ידי המחוז במענה לדרישתי לתגבורת, והגיעו בשתי משאיות גדולות עם סולמות גבוהים, לבושים מדים ממחסני הצבא הבריטי [שהושארו בחלקם מלאים בעת הפינוי המזורז] אולם ללא נשק וללא תחמושת". חביליו קיבל את פני הבאים והוביל אותם לתלפיות. מתלפיות הם יצאו בשורה עורפית, הגיעו בצעידה לרמה והתייצבו בפני מפקד המקום משה (מוסה) ירקוני, שקיבל את הפיקוד על הרמה. יחידות האצ"ל הגיעו ללא נשק ותחמושת, ולפי הוראת מפקדת החבל קיבלו את הנשק של פלוגת "מוריה", שהתפנתה לבסיסה. המטה של ירקוני נמצא בחדר האוכל, שמעל גגו ניתן היה לראות חלק ניכר משטח הקיבוץ: "מבנים מעלי פיח ועשן".

24 במאי: קרב הישרדות קשה

ירקוני ידע שאנשי האצ"ל אינם מכירים את השטח. כוחם היה במבצעים נועזים של פגע-וברח והיו להם חבלנים טובים וחיילים אמיצים, אולם מגבלותיהם בלחימה מול צבא סדיר, במיוחד נגד שריון, נחשפו בצורה בוטה ימים אחדים קודם, בשיח-ג'ראח, במנוסה המבוהלת שלהם מבית-הספר לשוטרים. לפיכך הוא פרס את המגננה לשני חלקים עיקריים: מחלקה אחת של אנשי האצ"ל הוא השאיר בחלק המערבי של המשק ובחדר האוכל, כשמפקדה המכונה "נמרוד" צמוד אליו, ואת השנייה הציב בחלק המזרחי של הרמה, כשבראשה מפקדה המכונה "יפרח".
הפלוגה של פטי השאירה ברמה כיתה בפיקודו של צביק'ה ורדי וצמד קשרים עם מכשיר אלחוט.
את שארית הלילה בילה ירקוני בהדרכת האנשים. הוא ניסה ללמדם על רגל אחת הלכות בסיסיות של החזקת קו הגנה. ורדי וכיתתו, עייפים מקרבות היומיים הקודמים, נקבעו כעתודה, ונשלחו לישון במרתף חדר האוכל.
עם בוקר הבחין ירקוני בדמויות הנעות על הגבעה שליד "מר-אליאס". הוא הורה למקלען ה"לואיס" שעל הגג ולאנשים שבעמדות של הקו המערבי לנצור את אישם עד שיגיעו הערבים לטווח יעיל. זמן-מה אחרי כן, בתשע בבוקר, הגיח מאותו כיוון גם משוריין של האויב. הוא נע ממנזר מר-אליאס אל הוואדי שמדרום למשק וכאשר התקרב, פתחו עליו המגינים באש. זה היה אחד המשוריינים שנלקחו על-ידי הערבים בנבי-דניאל. אנשי המשוריין יצאו ממנו עם מטפחת לבנה והחלו להתקרב לגדר. אנשינו נצרו את אשם. לפתע פתח האויב באש מצד "מר-אליאס", והנכנעים כביכול החלו לברוח לכיוון הוואדי. עתה נפתחה עליהם אש מצד כוחותינו, ושניים מהם צנחו במדרון. ירקוני דיווח טלפונית על הדיפת ההתקפה הראשונה, ושלח לארנונה רץ כדי שיחליף במקלע ברן את מקלע הלואיס שהתקלקל בשעת חילופי האש.
אחרי נסיגת המשוריין היחיד השתרר שקט. מוסה, שלא עצם עין במשך שתי יממות, החליט לפרוש לשינה בחדר האוכל, וביקש מ"נמרוד", מפקד אנשי האצ"ל, שיעיר אותו במקרה הצורך.

מראות מעל הגג

בשעה 14:00 בערך רעד חדר האוכל מנפץ אדיר של פגזים שהתפוצצו סביבו. מוסה התעורר ועלה מיד לגג כדי לעמוד על המתרחש. בעקבות ההרעשה נראו דמויות שחורות עולות ויורדות בשדה התבואה הירוק שממזרח למשק. העיד ירקוני: "תחילה חשבנו שאין אלה אלא פרות אשר חיפשו את דרכן חזרה לעבר הרמה, אולם כעבור מספר דקות תפסנו שמדובר בקפיצות וזחילות של ערבים, לובשי עבאיות שחורות". היו אלה, ככל הנראה, אנשי הכוח המקומי מצור-באהר שנספחו לכוחות הסדירים.
ההפגזה גברה והלכה מרגע לרגע. פגזי המרגמות הכבדות והתותחים חוררו וריסקו את קירות הבטון. לאחר דקות אחדות התגלה לעיני העומדים על גג חדר האוכל מחזה מוזר: שתי קבוצות אנשים צעדו מצדו המזרחי של המשק, כשביניהם מפרידים מטרים ספורים. הם נראו היטב מהמגדל שעל חדר האוכל, אולם התבואה הסתירה אותם עדיין מעיני מגיני הגדר המזרחית. מוסה מיהר להודיע לעמדות המזרחיות, באמצעות הטלפון הקווי, שאנשי האויב נעים לעברם. כשהתקרבו מעט, היה ניתן להבחין כי הצועדים מאחור חמושים, ואילו הקדמיים צועדים בידיים מורמות. התברר שהיו אלה חיילי האויב שהצליחו לכבוש את הקטע המזרחי, לקחו בשבי אחדים מאנשינו והובילו אותם לפניהם כמגן חי. ירקוני צעק לשבויים לרוץ לבניין, והמגינים פתחו באש על שוביהם.
כיתה מאנשי האצ"ל יצאה להתקפת נגד בראשותו של "נמרוד", אולם לא התמצאה במעברים בין המבנים, וכך קרה שבמחצית הדרך לקטע המזרחי נותר "נמרוד" לבדו. הוא נתקל בחייל אויב, במרחק מטרים ספורים ממנו, ירה בו ושב לחדר האוכל בתקווה לאתר את אנשיו.
ירקוני עלה שוב לגג, והספיק לראות שבקטע המזרחי נעה קבוצה של מגינים, חוצה את גבול המשק ויוצאת לעבר ארנונה. אלה היו אנשי אצ"ל, שמפקדם "יפרח" נטש עמם את העמדות. יחד אתם נטשו גם שני האלחוטנים של ירקוני, אנשי "מוריה", שלקחו עמם את מכשיר הקשר.
ההפגזה נמשכה ביתר שאת והתמקדה באזור חדר האוכל. למפקד כיתת "מוריה" צבי ורדי, ואנשיו שצורפו אליהם אנשי אצ"ל היו כאמור בעתודה בחדר האוכל, הייתה זו הפעם הראשונה לעמוד בהפגזה כזאת. ורדי אימץ את כל חושיו כדי לעקוב אחרי המסלול המדויק שבו נחתו הפגזים, וכעבור סיבוב ירי שלם מצא דרך, תוך תיאום עם ירקוני, לדלג אל הבריכה, שלא הייתה מטווחת.
האנשים, שנוכחו כי ורדי מוביל אותם למקום מבטחים בעוד שעל המקום שבו עמדו לפני כן נחתו פגזים, נתנו בו מרגע זה אמון מוחלט. אולם, הוא מודה, "לא ידעתי בדיוק איפה הצפון… היה לי מזל. אנשים הצטופפו סביבי כמו תרנגולות." הבריכה כשלעצמה סיפקה בקושי רב מחסה לכיתתו של ורדי, אולם המעבר ממזרח הרמה למערבה היה עתה בשליטה מלאה שלהם.

כשבמחצית הרמה מחזיק האויב

בשלב זה הורה להם ירקוני לחסום באש אגפית את המעבר בין מזרח המשק ומערבו. אנשי האויב התקדמו מהקטע המזרחי לכיוון חדר האוכל, כשהם חשופים מצדו הצפוני של המשק. ורדי ואנשיו, שהיו ממוקמים, כזכור, בבריכה, המטירו אש ומנעו מהאויב להתקדם מערבה. כך נבלמה התקפת האויב, שבאה ממזרח. "במבט לאחור," אומר מוסה ירקוני, "אין לי כל ספק בכך שפעילותו של ורדי הייתה הגורם העיקרי בבלימת ההתקפה ממזרח." מיד אחרי כן באה התקפת שריון מצרי, שעלה אל הרמה ממערב, מכיוון כביש בית-לחם-חברון. היו אלה שישה משוריינים מצריים תקניים, ומשוריין נושא תותח שתי ליטראות (טו-פאונדר). הם עלו מכביש בית-לחם לגבעת אליהו, חסמו את הנתיב המוביל לתלפיות, והגיעו עד למרחק מטרים ספורים מהגדר המערבית. בשלב חמור זה התקלקל מקלע הברן על גג חדר האוכל והמגינים נשארו שם עם מקלע אחד. ירקוני שלח אותם לעמדת ה"פילבוקס" בשער הקיבוץ.
כדי לחסום את הכניסה לחדר האוכל ערמו המגינים חומות רהיטים, למקרה שהמשוריינים יצליחו לפרוץ את השער.
"היו שם אנשים שישבתי אתם לפני המלחמה בבתי-קפה, ובכלל לא ידעתי שהם מהאצ"ל", מספר יהודה פטרושקה (שמיר). "הם לעומת זאת ידעו אז שאני מה'הגנה'. הוותיקים שבהם היו חיילים טובים מאוד". חלק מאנשי האצ"ל היו מיואשים והעלו לפני "נמרוד" הצעות לסגת או להיכנע. הלה סיפר את הדבר לירקוני. ירקוני לא הותיר מקום לאי-הבנות. הוא הגיב בחריפות, הודיע ל"נמרוד" ששוב אין הוא מפקד ישירות על אנשיו והורה לו להישאר במקומו במסדרון חדר האוכל, ולהימנע מכל מגע עם אנשי האצ"ל בעמדות.
מתקפת האויב הייתה בעיצומה. המשוריינים ירדו מגבעת אליהו והחלו מתקדמים לכיוון הגדר המערבית. אש המקלע שליד הפילבוקס עצרה אותם, אבל אז עלה ממארב לואדי שלמרגלות "מר-אליאס" כוח אויב נוסף, חי"ר מצרי. המגינים בלמו גם אותו, לפני שאנשי האויב הצליחו להיערך להסתערות.
צבי ורדי וכיתתו ועמם חבורת אנשי האצ"ל, שנשארו "מיותמים" ממפקדם "נמרוד" ונאלצו להשלים עם פיקודו של איש "הגנה" צעיר, התפרסו לפי הוראת ירקוני לאורך הגדר המערבית של המשק. לאחר ניסיונות אחדים מצד המשוריינים המצריים לחזור ולפרוץ לחצר המשק, ניסיונות שנתקלו באש מהפילבוקס ומהגדר, התמקם כוח השריון בשטח שבין הגדר המערבית לגבעת אליהו והמשיך להמטיר משם אש. מעמדת הפילבוקס היה אפשר לראות כיצד האויב מפנה פצועים מתוך משורייניו ומעבירם לאחור.
היום נטה לערוב. על רצפת חדר האוכל שכבו כ-15 פצועים, חלקם לא חבושים. אחד מהם קם כשדם מטפטף מפצע בחזהו, נטל רובה והחל לחפש כדורים כדי להצטרף ללוחמים בחוץ. התחמושת התמעטה והלכה, ומוסה הורה למעט בירי. מדי כמה דקות נורו יריות אחדות על המשוריינים, "על מנת להזכירם כי עדיין אנחנו פה".
אנשיו המותשים של צביקה ורדי, שהתפרסו יחד עם אנשי האצ"ל לאורך הגדר, שמעו קולות קוראים בעברית: "יהודים, בואו אלינו". זו הייתה הצעה לכניעה שהופנתה אליהם מצד המצרים שבמשוריינים. "זה היה מדאיג," משחזר ורדי, "כאילו הם יודעים שבמוקדם או במאוחר ניפול לידם. התחלתי להאמין לחברי האצ"ל, שאולי באמת לא דואגים לחלץ אותנו מפה". אחד מאנשי האצ"ל הוציא בייאושו נצרה מרימון, ותיכנן להתפוצץ יחד עם הערבים, כאשר יגיעו אליו. ורדי נטל ממנו את הרימון, אך הנצרה כבר אבדה, והרימון הושלך לעבר משורייני האויב.

למען לא תיפול הרמה בשלישית

עם ההתקפה המצרית על גבעת-אליהו אבד הקשר עם הרמה לחלוטין. בתלפיות סברו שהערבים כבשו את המשק. לכך תרמו סיפורי הנוטשים מיחידתו של "יפרח", מראה המשוריינים על גבעת-אליהו ובסמוך לשער המשק, ודגלים שהונפו על ידי הלגיון בחלקו המזרחי של המשק בשעות הערב. שוב הזעיק מטה חבל 1 את פלוגת הרזרבה של פטי כדי לכבוש את הרמה בפעם השלישית. אולם עם רדת הערב הלכה האש הערבית והתמעטה, והכוח המצרי המשוריין נסוג אל מעלה גבעת-אליהו. ירקוני שיער כי ברדת הלילה תדעך ההתקפה, והוא שלח רץ לתלפיות "להביא את בשורת הרמה", כלומר את החזקת המעמד של מגיניה. חיילי פלוגת העתודה יצאו בשלישית, לתגבר ולהחליף את הכות המגן. הם חצו את השדה שבין ארנונה והרמה בחשיכה, כשהם מתקדמים בריצה בתעלה רדודה ונושאים עמם בקבוקי מולוטוב, למקרה של היתקלות במשוריין מצרי. מדי פעם התכופפו לאסוף כדורים שנפלו מן החגור. אחד רץ כשמימיה בידו, ולא הבחין שתחתיתה של הממיה חסרה לאחר שפגע בה כדור…
סיפר רומק פיין: "בדרך, בתעלה שבין בתי ארנונה, פגשתי בחור שהכרתי, היה זה בנו של עו"ד אליאש. החלפתי אתו מספר מילים והמשכתי אל הרמה. אחר כך נודע לי שהוא נהרג בתעלה".
כשהגיעו האנשים לבית-בויקו התברר להם שהמצרים נטשו את גבעת-אליהו, והדרך לרמת-רחל פתוחה. בשעה אחת-עשרה בלילה נכנסו חיילי הפלוגה בשערי המשק, ונפלו על צוואר חבריהם, שאותם חשבו כבר למתים או לשבויים: "אם לא היינו מוצאים אתכם כאן, היינו רודפים אחריכם עד לבית-לחם," קרא ג'ימי למוסה.
הפצועים פונו בחסות החשיכה על אלונקות לארנונה. ביום הקרב הקשה של 24 במאי ובלילה שבמוצאיו היו ללוחמי "מוריה" והאצ"ל הרוג וכ-15 פצועים, חמישה מהם קשה. לפי מודיעין ה"הגנה" היו לערבים 45 אבידות.
לפלוגת "מוריה", שחזרה למשק בשלישית, הצטרפה מאוחר יותר פלוגת פלמ"ח. עם שחר ניסתה חוליה אחת של הפלמ"ח לכבוש את חלקו המזרחי של המשק, ובעיקר את בית הילדים של הקיבוץ [שאין לבלבלו עם "ארמון הילדים" שממערב לכביש ארנונה רמת-רחל], שהיה העמדה העיקרית בחלק זה. לאחר דקות אחדות נאלצה החוליה לחזור, כשהיא נושאת עמה נפגעים.

25 במאי: עוללות יום הקרבות האחרון

היום השמיני למערכה על הרמה, ה-25 במאי, עבר ברובו בהתגוננות. חיילי "מוריה" ופלוגת הפלמ"ח התארגנו להמשך ההתגוננות בחציו המערבי של המשק, שהיה מנותק למעשה ודרכי הגישה אליו נמצאו תחת אש האויב. אנשי העמדה הקיצונית בצד דרום-מערב, עמדת המכבסה, הדפו התקפות מצריות, בזו אחר זו.
המ"כ יוסף לוין סיפר שבשעות החום של היום ההוא, ביובש של הרי ירושלים על גבול המדבר, לא בחלו אנשיו במי חבית ליד העמדה, למרות שסולר צף עליהם. טור השריון המצרי, שהגיח מול העמדה, מכיוון "מר-אליאס", והיא נפגעה ישירות מפגז. אחד ממגיניה, פנחס ליטמן, נהרג. מזלו של יוסף לוין שיחק לו והוא יצא בפגיעה קלה של רסיס בפניו.
חדר האוכל ספג כל אותו יום הפגזות. יכולת החדירה של הפגזים הייתה מדהימה. סיפר יהודה קוט: "אפשר היה לשמוע מדי פעם מעין חרחור רועם, ח ח ח. הפגז היה נכנס, עובר קיר או שניים ונופל. נדמה לי שאף אחד לא נהרג בהפגזה זו, אבל היה מאוד לא נעים".
בשעת צהריים הותקף חדר האוכל על ידי אנשי חי"ר של הלגיון, שהתקדמו מעברו המזרחי של המשק. סיפר קוט: "הם פתחו במתקפה לפי הספר על ארבעים החלונות של הבניין, ואז כשהם התקדמו והגיעו עד לקרבת חדר האוכל, הופסקה ההרעשה, כדי שיוכלו לפרוץ. ברגע זה מישהו צועק לי: 'רואים אותם למטה'… צעקתי: 'רימונים!' האנשים זרקו עליהם רימונים וכל אנשי האויב ברחו, חוץ מלגיונר אחד." זה היה לוחם יחיד ואכזר, שחיפש דרך נסתרת לחדור לבניין. הוא מצא דלת שהובילה למרתף, אשר בו רוכזו הפצועים. הערבי נכנס, ירה צרור לעברם, פגע באחדים מהם בשנית, ונסוג חזרה מזרחה, כשכדורי אנשינו מדלגים עליו באופן שקשה להסבירו. אחד הלוחמים סיפר ליהודה קוט, שהוא הצליח להשחילו על הכוונת שלו ולחץ על ההדק – אבל הכדור היה עקר.
עם ערב פתחה פלוגת הפלמ"ח בהתקפה על חלקו המזרחי של המשק. חוליית להביור (יורק אש) בפיקודו של שמואל גורודיש (אז בדרגת סמל) שיתקה עמדת אויב בחלק המזרחי. כך התמוטט סופית מערך הכוח שהצליח לחדור לרמת-רחל.
פלוגה אחרת של הפלמ"ח יצאה לכבוש את "מר-אליאס", אך לא מצאה שם נפש חיה, פינתה את המקום, והאויב חזר במהרה ונכנס אליו. סך כול האבידות של המגינים ביום ההוא היה 26 הרוגים ו-84 פצועים.
אומדן הרוגי הערבים בארבעת ימי המערכה על רמת-רחל הגיע למאה, רובם פלסטינים .

סיכום

מערכת רמת-רחל הייתה ללא ספק קרב הבלימה המכריע בדרום.
נפילת רמת-רחל פעמיים במרוצת שלושה ימים, והשתלטות האויב על מחציתה במתקפה שלישית, קרו, בין השאר, משום שנגד האויב הנחוש לשלוט בכניסה הדרומית לעיר, הוצבו כוחות שלא היו מסוגלים להתמודד עם צירוף של שריון וכוחות חי"ר מאומן ומצויד כהלכה. למרות זאת הכוחות שלחמו על הרמה, בעיקר ארבע המחלקות של גדוד "מוריה", מילאו את משימתם כהלכה.
בשלושת הימים הבאים נכנס למערכה הגדוד החמישי של הפלמ"ח והכוח המשולב של פלוגת פלמ"ח עם אנשי "מוריה" הצליח לשחרר את הרמה כולה. פלוגת הפלמ"ח כבשה מבלי שנתקלה בהתנגדות את מנזר "מר-אליאס". היא פינתה אותו כשהתברר שהאויב נסוג לגמרי מתחום רמת-רחל.

רק אחד-עשר יום עברו מאז קמה מדינת ישראל. בארבעת ימי "קלשון" הראשונים המלחמה הייתה מוגבלת יחסית: האויב כלל עדיין כוחות מתנדבים ולא צבאות ערביים סדירים, הלגיון [העבר-ירדני] הערבי והצבא המצרי טרם נכנסו אז לשדה המערכה, האויב לא קרא עדיין תיגר על עצם קיומה של העיר העברית, והמערכה הייתה נטושה על שטחים שבתווך – בין שני חלקי העיר – ועל אזורי ספר ודרכי התחבורה שביניהם.
בשמונה היממות הבאות התנהלה המלחמה על עצם קיומה של עצמאות יהודית בבירה, ו-ב26 במאי כאשר כל רמת-רחל הייתה שוב בידינו, אחרי שההתקפות רבות העוצמה האחרונות של המצרים נהדפו, הועתקה המלחמה בדרום אל מחוץ לעיר.