י. קלשון דרום

במבט לאחור נראה הכול מחושב: ממשלת בריטניה החליטה לצאת את הארץ בלי למסור את המפתחות לשום ריבון, גם לא לשני העמים שעצרת האו"ם החליטה לחלק ביניהם את ארץ-ישראל. היא התמקדה ביציאה שקטה שלא תסכן את פקידיה ואת חייליה העוזבים.
איש לא ידע בדיוק מתי בדיוק יצאו הבריטים. המפקדים האנגלים מילאו פיהם מים. הם הקפידו בדרך כלל על איפול ועל הפגנת נייטרליות. גם את הנשק המשטרתי שנותר בירושלים הם חילקו שווה בשווה, שלוש מאות רובים לכל צד. אנשי הקשר הבריטים נמנעו מלפרט את לוח הזמנים, והציעו לבני שיחם היהודים לקיים תצפיות על השטח ולפעול לפי מראה עיניהם.
את יציאת הנציב תיאר בעיתון "הבוקר" גבריאל צפרוני, שהיה נוכח באחדים ממוקדי ההתרחשות ההיסטורית של היום האחרון לשלטון הבריטי בארץ. ב-6:30 בבוקר יום ו', 14 במאי, הוא היה בחבורת עיתונאים שהוזמנה לפתח מפקדת הצבא הבריטי במלון "המלך דוד", כאשר בריגדיר ג'ונס, המושל הצבאי של העיר, יצא אליהם והודיע: "עד שעה 4 אחר הצהריים לא יישאר אף חייל בריטי אחד בתוך ירושלים". כעבור 15 דקות הורד הדגל הבריטי מהתורן והבניין נמסר לבאי כוח האו"ם. העיתונאים יצאו משם אל פתח ארמון הנציב. צפרוני תיאר בעיתון כיצד יצא גנרל סר אלן קנינגהם, לבוש מדי גנרל, נפרד מכמה ממכריו ויצא בשיירה לעבר שדה התעופה בעטרות. "קפטן סקוטי ומספר חיילים אתו עלו לגג והורידו בלוויית תקיעת חצוצרות את הדגל הבריטי. עמדתי בגן ודמעות בעיני," כתב צפרוני.
יציאת הבריטים מירושלים התנהלה מדרום לצפון, מארמון הנציב בדרום-מזרח העיר, ועד לשיח'-ג'ראח, שבה עוברת הדרך לשדה התעופה שליד עטרות.
הנציב העליון האחרון, גנרל קנינגהם, נטש את ארמונו ביום ו', ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי בשעה 8:00 בבוקר, ויצא בשיירה לשדה התעופה קלנדיה שליד עטרות. משם הוא המריא לחיפה, עלה על אוניית הצי המלכותי והמתין בה עד חצות – כניסת ה-15 במאי – ואז הפליג לארצו. כל גורמי השלטון המנדטורי וכוחות הצבא הבריטי יצאו בדרכים שונות, בתוך זמן קצר, קצתם לפניו וקצתם אחריו.
עצירת הפולשים אלא שבארץ לא נותר חלל ריק. כוחות ה"הגנה" וארגוני הפורשים בצד היהודי, יחידות פלסטיניות – אנשי "הג'יהאד הקדוש" של מחנה המופתי והנג'אדה של יריביה הנשאשיביים – ויחידת מתנדבים עיראקים מ"צבא ההצלה" בצד הערבי, הכול המתינו דרוכים ליציאת הבריטים כדי לתפוס שטחים מתפנים.
אז החל המאבק המכריע על ירושלים. תחילה נערכה מעין תחרות, בבחינת כל הקודם זוכה, ושני הצדדים ניסו לתפוס כמה שיותר שטחים ריקים. בשלב זה היו היתקלויות אחדות בין שני הכוחות ונגרמו אבידות אחדות, אבל בימים הראשונים הייתה התחרות די שקולה. רק כאשר חצה הלגיון העבר-ירדני את גשר אלנבי והגיע לעיר העתיקה – כבדה המלחמה. היא החמירה עוד יותר כאשר הגיעו יחידות מצריות מדרום וניסו לכבוש את רמת-רחל. מגיני ירושלים עמדו לראשונה נוכח אויב מאומן ממונע ומשוריין, עם כוח אש עדיף בהרבה. במלחמה זו מילאו חיילי "מוריה" תפקיד בעל משמעות היסטורית, שקשה להפריז בחשיבותו.

תכנון והיערכות

לקראת סיום המנדט הכין המטה הכללי של ה"הגנה" תוכניות-מגירה אחדות. זו ששימשה כמסגרת לפעולה שתבוא בעקבות יציאת הבריטים מירושלים, נקראה תוכנית ד' והיא הועברה למפקדת המחוז מבעוד מועד, במרס 1948. יעדיה היו בראש וראשונה תפיסת אזורי הביטחון של הצבא הבריטי ומבנים של משטרת המנדט, אבל היא כללה גם השתלטות על אזורים ערביים שהפרידו בין השכונות היהודיות של העיר החדשה, ואת החזקת כל היישובים העבריים שמסביב לעיר, למעט צפון ים המלח.
זו נחשבה תוכנית מקסימום. במטה מחוז ירושלים הוכנה גם תוכנית מרחיקה לכת פחות, שכללה את פינוי גוש עציון בדרום והר-טוב במערב, והציעה, לעומת זאת, לכבוש את כל השטח שמצפון לעיר עד לעטרות. את התכנון אפיינה חשיבה צבאית קרה, מנוטרלת כביכול מזיקות סנטימנטליות, ולכן כללה את פינוי הרובע היהודי והעברת תושביו אל מחוץ לחומות, לימין-משה. מפקד המחוז שאלתיאל סמך ידו על התוכנית, אולם המטה הכללי פסל אותה.
הערכת המתכננים הייתה שאחרי הפינוי הבריטי והפלישה הצפויה של צבאות המדינות הערביות יהיה לכוחות האויב בירושלים יתרון ניכר על הכוח היהודי, ולכן יש לקצר את קו החזית.
בתחילת מאי התייחסו במטה הכללי לפלישת צבא עבר-הירדן כאל דבר צפוי, ודאי כמעט, והתוכנית תוקנה בהתאם לכך. בין השאר נמחקו כיבוש ואדי-ג'וז ואבו-תור, בנק "ברקליס" שבדרום רחבת אלנבי וכנסיית "נוטרדאם". כך זכתה הגישה המצמצמת, שלא נתנה אמון ביכולת הלחימה של חיילי החי"ש הירושלמי, לגושפנקה של הסמכות הצבאית העליונה.
זו הייתה גישה שגויה. קרבות הבלימה בצפון ובדרום – קרבות שחיילי "מוריה" ומפקדיה מילאו בהם תפקיד מרכזי ומכריע – הוכיחו בעליל עד כמה מוטעה ומזיקה הייתה ההערכה שגימדה את יכולת הלחימה של החי"ש הירושלמי, ועד כמה הייתה חיונית השליטה היהודית במתחמים שמתכנני המחוז החליטו לוותר על תפיסתם. רבים ממתחמים אלו נכבשו בכל זאת וכיבושם תרם לניצחון בקרבות הבלימה.
הגישה המינימליסטית של מטה המחוז באה, בין השאר, בעקבות האשליה שבירושלים ישררו תנאים מדיניים מיוחדים, שמצד אחד יגבילו את המתקפה הערבית, ומצד אחר יחייבו את היהודים להגביל את עצמם. אשליה זו קיבלה חיזוק מהסכם "שביתת הנשק של הקונסולים", שנחתם זמן-מה לפני קץ המנדט, ולפיו התחייבו שני הצדדים לא לפתוח באש בירושלים. שביתת הנשק לא התקיימה אפילו יום אחד. היא הייתה חלק מטעות גדולה יותר, שהמשטר המדיני הבינלאומי המיוחד בירושלים, שעליו הוסכם בתוכנית החלוקה, ישים סייגים למלחמה בין היהודים לערבים. אולם באביב 1948 ביטלה למעשה מועצת הביטחון את תוקף ההחלטה, בלי שהיה לאל ידה ליצור הסדר חדש. למרות זאת סברו גורמים מדיניים שונים, גם יהודיים, שירושלים לא תיכלל במדינה היהודית שתקום.
ב-10 במאי העביר המטה הכללי הוראות מבצעיות מעודכנות למפקד מחוז ירושלים, שנקראו "פקודת קלשון". ההוראות חילקו את העיר מבחינה מבצעית לשני מתחמים גיאוגרפיים, צפון ודרום, שרחוב יפו הפריד ביניהם.
השם "קלשון" בא לרמוז על נעיצת שיניים, האחת בדרומה של העיר והאחרת בצפונה, שיניים שנצטוו לחדור לשטחים המתפנים מכוחות השלטון הבריטי. שתי השיניים כוונו לא רק לתפוס שטחים חדשים אלא גם להבקיע דרך לאזורים יהודים, שאיימה עליהם סכנת ניתוק. סכנה כזאת ריחפה בדרום על תלפיות, ארנונה ורמת-רחל, ובצפון – על הר-הצופים ועל גוש נווה-יעקב-עטרות.

המבצע, הכוחות והמפקדים

תוכנית "קלשון דרום" כללה את כיבוש מחנות הצבא הבריטי אלנבי ואל-עלמיין, ואת אזור הביטחון, כלומר: את מתחם תחנת הרכבת ובית הדפוס הממשלתי. מדרום וממזרח למתחם זה היו מובלעות יהודיות – חוות הלימוד וצפון תלפיות. לידם היה מנזר מוקף חומה, "סנט קלייר", בשטח שבין השכונה הערבית דיר-אבו-טור לבין צפון תלפיות ואזור הביטחון. ממערב לדרך חברון היו השכונות הערביות בקעה, המושבה היוונית והמושבה הגרמנית. כל אלה, פרט לדיר אבו-תור, היו גם הם יעדים של "קלשון דרום".
אילו באמת פסח המבצע על שכונת אבו-טור, היו הישגיו תלויים על בלימה, שכן שכונת אבו-תור חלשה על קטע מדרך חברון. אלא שבפועל מחדל זה לא שינה דבר, כי את אשר החסיר מטה המחוז השלימו הלוחמים.
ל"קלשון דרום" הוקצו שלוש פלוגות חי"ש. פלוגה רביעית מוקטנת הושארה כעתודה. על חלק זה פקדו בראשית המבצע מאיר שרביט כראש מטה ושלמה חביליו כסגנו.
בשיא המבצע, באמצע חודש מאי, לאחר כיבוש כל השטח בין קטמון לתלפיות, הועבר מפקד "קלשון דרום", מאיר שרביט, לתפקיד מטה וסגנו, חביליו, תפס את מקומו.
לחביליו היה ניסיון פיקודי עשיר. הוא האיש אשר הועמד בראש החי"ש הירושלמי כאשר הוקם בימי אל-עלמיין, באביב 1942.
חביליו היה גם המג"ד הראשון של החי"ש, ומילא תפקיד זה במשך כשנה וחצי, עד שנשלח, בסתיו 1945, למצרים כדי להקים בה כוח מחתרתי של נוער יהודי-מצרי. זלמן מרט קיבל מידיו את הפיקוד על גדוד חי"ש זה.
אחרי שובו לארץ בשלהי שנת 1946 מונה חביליו לפקד על "נפת הסביבה", כך הוגדר אז השטח הכפרי של מחוז ירושלים, מהר-טוב במערב, עטרות בצפון, גוש-עציון בדרום, ובמזרח – בית-הערבה וסדום אשר בבקעת ים-המלח.
השטח שכונה "קלשון צפון" נמסר לאחריות מטה מיוחד, שמג"ד "מוריה", זלמן מרט, הועמד בראשו, ולו הוקצתה פלוגת חי"ש אחת בלבד.
כך נמצא שכאשר הועבר שרביט לתפקיד אחר, שני המג"דים של החי"ש הירושלמי – חביליו שפיקד עליו עד קיץ 1945, ומרט, מפקדו מאז – הם אשר פיקדו על המערכה להצלת ירושלים.

1. עם תום המנדט הבריטי

נקדימון רוגל, שהיה אחראי על קטע מחבל 4 שכלל את מורד תחנת הרכבת, סיפר: "ביום חמישי, ה-13 במאי, ראיתי חיילים אנגלים בונים עמדות למכונות ירייה כבדות על שלושה גגות החולשים על הדרך ל'בניין דוד'. הצגתי את עצמי בפני המייג'ור כחבר למקצוע וביקשתי ממנו הסבר. בנימוס רב סיפר לי שהנציב העליון יעזוב את ירושלים דרך שכונתנו וקני המכונות הותקנו כדי לאבטח את הדרך הזאת. הזמנתי אותו וכמה מחבריו לכוס ויסקי. כוס רדפה כוס עד השעות המוקדמות של בוקר יום הששי, ה-14 במאי. בעת פרידתנו ביקשתי ממנו שיודיע לי חצי שעה לפני עזוב הבריטים את 'בניין דוד' ואת השכונה.
"בשבע בבוקר של יום ששי 14 במאי היה גיוס מלא בכל ירושלים. בשעה תשע בערך הודיע לי שוטר יהודי, שהמייג'ור הבריטי רוצה לדבר עם המפקד [מפקד האזור]. מיהרתי אליו. הוא התבטא בערך כך: 'כשקיבלתי את פקודת הפינוי, נאמר לי בהדגשה מיוחדת שלא אספר לאיש על הזמן המדויק. כחייל תבין שאין לי אפשרות לקיים את הבטחת הלילה [שניתנה על כוס ויסקי]. אבל חייל מנוסה כמוך, בהסתכלו בהכנות הנעשות על-ידי החיילים, יבין בעצמו שבעוד עשרים וחמש דקות בדיוק לא ימצא בריטי בכל השטח…'. הודיתי לו ורצתי במהירות בחזרה לבניין בית-הדין שבטלביה, שם התמקם מטה 'קלשון דרום'."
ב-14 במאי בצהריים תפסו יחידות של חבל 4 את שכונת טלביה, שהייתה שכונה מעורבת ואזור בריטי מוגן. יחידה אחרת, בראשותו של מפקד האזור אלברט מאיר, תפסה את בניין דוד בגבול רחוב ג'ורג'-טלביה. מפקד האזור עצמו נהרג בפעולה זו.
ב-14 במאי נפוצה ידיעה, שהתבררה אחר כך כלא נכונה, כי האויב חדר למחנה אלנבי. מפקד אזור תלפיות ביקש משום כך תגבורת. נפילת גוש-עציון והחשש שהכוחות הממונעים של הלגיון ינצלו את הצלחתם ויחושו לכיוון ירושלים, הדאיגה את מטה "קלשון". כדי לקדם את פני הסכנה, חביליו יזם מהלך, שנועד להפתיע את האויב. הוא הציע לחדור למחנה אלנבי, אבל לא מן האזור היהודי במערב, מרחביה ומקטמון, אלא מדרום: להעביר את "פלוגת הרזרבה" למקור-חיים, משם תעבור במסע לילי את פסי הרכבת, ותיערך לכיבוש מחנה אלנבי מתלפיות. חביליו פרש את תוכניתו לפני מפקד המחוז שאלתיאל, אולם לנגד עיניו של מפקד המחוז עמדו נתונים מודיעיניים שגויים, שאמדו את הכוח הערבי אשר חדר למחנה אלנבי ב300- חיילים, פי עשרה מכפי שהיו שם למעשה.
"אתה משוגע?" שאל את חביליו, "אתה לוקח את הכוח היחיד שיש לך ומעביר אותו דרך קווי האויב, כשאנחנו לא יודעים מי מחזיק במחנה אל-עלמיין? אם תצליח – לא קרה אסון, אבל אם תיכשל – יתלו אותי בכיכר ציון, אבל אני אתלה אותך קודם".
שאלתיאל נימק את התנגדותו גם במחסור בנשק. הנשק הנוסף שהובטח למבצע "קלשון" עדיין לא הגיע לירושלים. חביליו לא ויתר. "קראת את 'אנשי פנפילוב'?" שאל, והסביר מיד: "אם חסר לך נשק, תקוף את האויב והשג נשק". שאלתיאל ביקש לחשוב על כך יומיים. "אין לי יומיים. הכוח צריך לצאת עוד הערב", ענה חביליו. כעבור שעתיים ניתן האישור.
עיקר כוח החי"ש היה מרותק אז לדרומה של העיר. מקור-חיים ריתקה עדיין את הפלוגה הקטנה של הסטודנטים מגוש-עציון, והמחלקה התל-אביבית של "פיצי" (יצחק רוזנר) חנתה בתלפיות ובנותיה, ובחוות הלימוד.
לרשות "קלשון דרום" נותרה רק פלוגת הרזרבה של גדוד "מוריה": מחלקתו של ג'ימי (עזריה מרימצ'יק), מחלקת סטודנטים ותיקה מפלוגתו של "פטי" וזו של ירקוני – תל-אביבים מאחרי-גיוס. מפקדה של פלוגה מוקטנת ומאולתרת זו היה חיים הלברייך (דניאלי).
עם ערב הייתה הפלוגה בדרכה למפקדת "מוריה" בגזרת קטמון שהתמקמה ליד מנזר "סן סימון". שם המתינה לרדת החשיכה, שתגן עליה מאש בית-צפפא והמושבה היוונית, שטרם נכבשה. לא הייתה זו דרך חדשה עבור האנשים, שבימים שקדמו לפינוי קיימו קשר לילי עם מקור-חיים ופינו את תושביה הלא-לוחמים
עם חשיכה הועמסו הציוד והתחמושת על גב הלוחמים. הכבידה עליהם במיוחד מרגמת "דוידקה". המרגמה הכבדה פורקה לחלקיה: הבסיס, שמשקלו כמאה ועשרים קילוגרם, נישא על-ידי ארבעה אנשים, ארבעה אחרים נשאו את הקנה, ואילו שלוש פצצות אדירות, שלושים ושבעה קילוגרם האחת, נישאו על ידי שלושה לוחמים נוספים. נוסף על כל אלה הועמס על הכוח מטען של חומר נפץ.
בשל החשיכה והמטען הכבד נמשך המסע מ"סן סימון" לתלפיות – מרחק הליכה קצר יחסית – כל הלילה. לאחר שעברו את מקור-חיים התקדמו אנשי הפלוגה בזהירות דרך מחנה אל-עלמיין. למרבה המזל הוא נמצא ריק.
הפלוגה הגיעה בשבת ה-15 במאי, לפנות בוקר לתלפיות, והחיילים צנחו רצוצים על הקרקע. מנהלת חוות הלימוד, רחל ינאית בן-צבי, מיהרה לשפות להם תה, אולם מצאה אותם ישנים.
מפקד "קלשון דרום", שלמה חביליו, סיפר כי בבוקר קיבל ידיעה על יחידה עיראקית שבאה מאבו-טור וחדרה למחנה אלנבי. הוא החליט לא להמתין, לתקוף את המחנה ולכובשו מיד.

2. כיבוש מחנה אלנבי

השכם בבוקר ה-15 במאי העיר מפקד החבל, אברהם הלפרין (מי שהיה לפני כן מפקד הרובע בעיר העתיקה) את אנשי הפלוגה למבצע כיבוש מחנה אלנבי. שלא כמו מחנה אל-עלמיין, שנמצא ריק, מחנה אלנבי נתפס על ידי האויב ואנשיו התבצרו שם בבתי אבן. על מנת לפרוץ את גדר המחנה החליטה מפקדת החבל להשתמש במשוריין קטן שהיה ידוע בכינוי "הפשפש". זה היה טנדר שלתא הנהג ולדפנות תא המטען שלו חוברו לוחות מתכת, ולפס הקדמי שלו רותכו שיני ברזל, שהפכו אותו למעין "מלגזה". כוח פריצה בפיקודו של אמנון רוחין, בן רמת-רחל, היה אמור להתקרב אל הגדר ממזרח, מצד צפון-תלפיות, ולפרוץ אותה בעזרת מטען צינור (בונגלור). ואז היה על כוח הפריצה, ובעקבותיו על יתר לוחמי הפלוגה, להסתער אל תוך המחנה.
"הפשפש" התקרב אל הגדר וניסה לפרוץ אותה, אולם לאחר ניסיונות אחדים הסתבך בחוטי התיל של הגדר. אנשי הכוח הפורץ ניסו להיחלץ מהמשוריין דרך פתח שהותקן ברצפת המשוריין ולהמשיך את ההתקפה, אך הם נחשפו למקלעי הערבים. ניסיון הפריצה הסתיים בשני הרוגים, ביניהם המפקד רוחין ושני פצועים.
נוכח עוצמת האש של מקלעי האויב, והיעדר מסתור כלשהו בקטע זה של הגדר, ויתרו הפורצים על כוונתם לחדור למחנה בעוד יום מצד מזרח. הם נסוגו חזרה לתלפיות, והודיעו למטה "קלשון דרום" כי יחזרו וינסו לפרוץ אחרי רדת החשיכה. אלא שכאן התגלתה יעילות הדוידקה. אמנם יעילות פגזיה לא עמדה בדרך כלל בשום יחס לגודלם ולמשקלם, שכן יכולת הדיוק שלהם הייתה מוגבלת מאוד, וכך גם כוח ההרס שלהם. אולם היה להם קול נפץ אדיר. רק פגז אחד מהשניים התפוצץ. השני היה עקר והוא נמצא אחר כך שלם בחצר מגורי הקצינים של המחנה. אולם זה שהתפוצץ החריד את המפקד הערבי נור-א-דין מוחמד עד כדי כך, שהוא התקשר עם המג"ד שלו, עבדאללה פאדל, מפקד גדוד אל-קודס של "צבא ההצלה" שישב במפקדת הכוחות הערביים בירושלים שבבניין אר-רודה, ודיווח לו כי היהודים תוקפים אותם בכוח חזק הנעזר בארטילריה. הוא דרש ממנו להחיש לו תגבורת למחנה אלנבי, ולא – כך הודיע – ייאלץ לסגת. עבאללה פאדל השיב כי אין בכוחו לשלוח תגבורת, כי כוחותיו מרותקים למצור על ימין-משה.
שמות המפקדים היו ידועים לש"י "הערבי" של המחוז, ותוכן שיחתם נשמע באוזניות של אנשי הש"י ("השפן"), ש"התלבשו" ביום הפינוי הבריטי על מרכזת הטלפונים בבניין הדואר, וצותתו לקווי התקשורת בין בניין אר-רודה והמבנים השונים שתפסו הערבים עם צאת הבריטים. יחידת ההאזנה העבירה מיד למטה "קלשון דרום" את דבר כוונתו של רשיד לסגת, במקרה שלא יקבל תגבורת, והמטה הורה לכוח התוקף לחדש מיד את ההתקפה על מחנה אלנבי, עוד לפני רדת החשיכה.
המ"פ הלברייך (דניאלי) הטיל את חידוש ההתקפה על מחלקת הסטודנטים של ג'ימי (עזריה מרימצ'יק), ואלה תקפו את המחנה מדרום. אחד מהם זחל מתחת לגדר התיל, והחל לחתוך את החוטים הדוקרניים. הצבת הייתה פרימיטיבית והתקדמותו הייתה אטית, אבל כאשר יצר פרצה צרה הרים המ"כ אהרון כהן, שהיה בעל קול אדיר, את קצות התיל ושאג לעבר אנשיו לפרוץ פנימה. אחריהם פרצה גם מחלקתו של מוסה ירקוני.
האויב לא ברח מיד. בחלון של מגורי הקצינים הציב חייל ערבי מקלע וכיסה באש את השטח הפנוי בין הגדר למרכז המחנה, שטח ששימש לחיילים הבריטים מגרש טניס.
התוקפים פגעו במקלען, אבל הוא הוחלף מיד. כך נפגעו בזה אחר זה שלושה מקלענים של האויב עד שהערבים נסוגו. הם יצאו מצפון מחנה אלנבי לכיוון אבו-טור, שם התבצרו בבתי האבן של השכונה.
את מוצאי שבת ה-15 במאי עשו אנשי הפלוגה במחנה אלנבי, התבססו בו ונערכו להמשך הפעולה. בידי הכוח הכובש נפל שלל של נשק ותחמושת. במחסנים של מחנה אלנבי מצאו הכובשים כמות גדולה של חומר נפץ. נמצא גם ציוד רפואי ובעיקר – מצרכי מזון. עם כיבוש המחנה פרצו יחידות של חבל 4 לשכונות טלביה, המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ובקעה וכבשו את כולן. סיפר שלמה חביליו: "במוצאי שבת [כבר] יכולתי לנוע במכונית לא משוריינת ממרכז ירושלים לעבר תלפיות, חוות הלימוד, רמת-רחל ומקור-חיים, שהיו [עד אז] במצור."
כיבושו המוצלח של מחנה אלנבי אירע עקב צירוף של שלושה גורמים: יכולתם של חיילי "מוריה", מוראה של ה"דוידקה" והצלחתן של זרועות הש"י להשיג ידיעות בעלות חשיבות מבצעית מידית.
אנשי גדוד "מוריה" כובשי המחנה נערכו בו להמשך המבצע, כשהיעד הבא הוא שכונת אבו-תור, ואילו בצפון ובמערב התרוקנו בשעות ההן השכונות הערביות מתושביהן. ראוי לציין ולהדגיש כי החיילים הכובשים לא רק שלא גירשו אף אחד ולא פגעו באיש, אלא הבטיחו לערבים שנשארו בבתיהם כי לא יאונה להם כל רע. ואכן המשפחות שנשארו המשיכו לחיות בשכונות, וקיימו במשך השנים הבאות יחסי שכנות טובים עם התושבים היהודים.
מפקד הכוח הכובש סיפר כי היו דירות שתושביהן נסו בבהלה והשאירו על השולחן ספלי קפה מהבילים. אולם היו גם לוחמים ערבים שלא ברחו, אלא ניסו לעכב בצליפות את הכוח הכובש שסרק את השכונות הריקות. השטח טוהר בתוך זמן קצר.
הבתים העשירים ותכולתם היו כמובן פיתוי, אולם מפקד "מוריה" הורה לאתר את מקרי הביזה הראשונים ולהתייחס אליהם בחומרה. על כך אמר מפקד המחלקה מוסה ירקוני: "היינו ממסיימי קורס המם-ממים של חיים לסקוב, שהתקיים במחנה דורה בפברואר-מרס 1948. נושא השלל היה חלק מתוכנית ההדרכה שקיבלנו, ונאמר לנו: "חייל שמתחיל בביזה מפסיק להיות לוחם."

3. 18-17 במאי: כיבוש אבו-תור

תפיסת מחנה אלנבי לא הבטיחה את התחבורה דרומה, כל עוד נותר איום על הכביש ליד השכונה הערבית דיר אבו-תור. אמנם היה זה קטע קצר בהשוואה לחלקיו האחרים של כביש חברון שנכבשו, אבל החזקה בקטע קטן זה סיפקה לאויב אפשרות לחסום את התנועה היהודית בצומת הדרכים החיונית בין ירושלים המזרחית לאזור הר-חברון. כדי להבטיח תנועה חופשית לשכונות הדרומיות, החליט מטה "קלשון דרום" לכבוש את שכונת אבו-תור. כיבוש זה, והכיבוש הבו-זמני של הר-ציון על-ידי כוח הפלמ"ח, נועד ליצור רצף אחד של שליטה יהודית על דרום-מזרח ירושלים.
הכיבוש תוכנן למוצאי יום א', ה16- במאי. התוכנית הייתה לכבוש תחילה את מנזר "סנט קלייר" המוקף חומה וגובל במחנה אלנבי מצפון. אחרי כן היה אמור הכוח להמשיך ולכבוש את אבו-תור, הנמצאת ממזרח לדרך חברון.
כיבוש המנזר השתבש משום שפריצת חומתו בעזרת מטען חומר נפץ במתכונת קונוס, לא הצליחה. משום כך נדחתה הפעולה ללילה הבא, ה-17 במאי, והפעם תוכננה פריצה ישירה לשכונה. לשם כך הוטל על מחלקת החוד להשתלט על קבוצה של בתים על אם הדרך בפאתי אבו-תור, סמוך לפינה הצפונית של מחנה אלנבי. על המחלקה פיקד ג'ימי (עזריה מרימצ'יק).
עם ערב נע הכוח צמוד לחומה הגבוהה והארוכה של המנזר (שבתוכה היו נזירות מעטות, כך התברר ללוחמים רק בגמר הכיבוש). ממזרח למנזר נמצאה צפון-תלפיות – שלוחה קטנה של בתים יהודים. גם היא הייתה ריקה כמעט לגמרי.
הסכנה באה בעיקר מהבית הפינתי הגבוה, ששימש לאויב משלט על דרך חברון. על יוסף לוין, מפקד כיתה בכוח, הוטל כיבושו: "חבלנים שהיו עמנו," סיפר, "פרצו את שער הכניסה לחצר הבית ולאחר מכן לבית עצמו… הטלתי רימון אל תוך החלל החשוך של פנים הבניין. אולם זה היה נפל. הוא לא התפוצץ. נכנסתי לבית וצעקתי: 'ארפעו אידיכם ואח'רג'ו ואחד ואחד (הרימו ידיכם וצאו אחד אחד)'." להפתעתו, צייתו לו חיילי האויב שהיו מוצבים בקומת הקרקע של הבית. לא נורתה אפילו ירייה אחת. נאמן למצוות המ"פ היילברייך (דניאלי) לשמור על השבויים כקלף מיקוח מול שבויי גוש-עציון, העביר לוין את השבויים לממונים עליו. לאחר הפריצה המוצלחת, עלתה הכיתה של לוין אל הקומה השנייה ואל הגג. על גג הבית נמצא שלל, הרובה האנטי טנקי, ששימש את הערבים בקרב נגד "הפשפש" במחנה אלנבי, שלושה ימים קודם לכן.
אולם בפריצה לבית לא הסתיים הקרב. על כוח הסחה שנשאר מחוץ לבניין וחדר לשטח שמאחוריו המטירו חיילי האויב אש מהגג. אחד מאנשי הכוח, דן סליצן, נפגע למוות, והמקלען המחפה, גדי לובנשטיין, נפצע גם הוא.
יתרת המחלקה של ג'ימי כבשה בית נוסף, סמוך לזה שחלש על דרך חברון, ומחלקתו של ירקוני כבשה את שלושת הבתים הבאים.
הלוחמים הערבים שנותרו בשטח נסוגו אל הקטע המזרחי הגבוה והשולט של השכונה. משם נמשכה ההתנגדות. חיילי "מוריה" נותרו בעמדות הכבושות, וחילופי האש עם הכוח הערבי נמשכו יממה וחצי. רק בצהרי יום ג', ה-18 במאי, לאחר שהכוח הערבי ספג הפגזה ממרגמת "2 המחלקתית, החלה אשו דועכת, דבר שסימן אפשרות להכרעה. אחר הצהריים הסתערו שתי המחלקות – של ירקוני ושל ג'ימי – על הגבעה וכבשו אותה, ובכך השתלטו למעשה על כל השכונה. על פסגת הגבעה נמצאו גוויות אחדות של חיילי האויב ומספר פצועים אשר רוכזו בתחנת איסוף, תחת השגחתה של אחות רחמנייה מנזירות "סנט קלייר".
בבתי השטח שנכבש מצאו הכובשים רק אדם אחד, בעל זקן ותמהוני למראה. זה היה הוגה הדעות המפורסם הפרופסור מרטין בובר, שהיה מקורב לאנשי "ברית שלום". הוא מיאן להתנתק משלוותו הפילוסופית ונשאר בביתו גם כאשר כל שכניו פינו את השכונה הקטנה. בובר היה סמוך ובטוח שאף אחד מן הצדדים לא ירע לו, ונמצא כי צדק באמונתו זו.
באותו לילה הושלם כיבוש מתחם הרכבת והמדפיס הממשלתי מעברה האחר של השכונה על ידי פלוגת "חי"ם צעיר".
כוח של חי"ם מגויס החליף את אנשי "מוריה" ב-19 במאי לעת בוקר וכך באה הלחימה בשכונה אל קצה. האויב אמנם פינה את חלקה המזרחי, אולם חיילינו לא נכנסו לשם, שכן מטה "קלשון דרום" לא קיבל אישור להמשך הכיבוש. ביום הראשון של ההפוגה חזרו התושבים הערבים לבתיהם וכוחותינו נמנעו מלירות עליהם. בעקבותיהם חזרו שאר התושבים לבתים בחלקה התחתון של השכונה, והיא נותרה חצויה עד לאיחודה של ירושלים במלחמת ששת הימים.
בכך בא אל סיומו מבצע "קלשון דרום". בסך הכול נכבשו חמישה קילומטרים רבועים של שטח בנוי, שכללו את אזור הביטחון A, לרבות תחנת הרכבת, מחנה אלנבי, השכונות בקעה, המושבה היוונית והמושבה הגרמנית, וכאמור, גם את חלקה העליון של אבו-תור.
כל דרום ירושלים, מפאתי בית וגן ועד לצפון תלפיות, חובר לירושלים העברית. לערכו האסטרטגי של הכיבוש אין שיעור. בלעדיו קשה לתאר כיצד היו רמת-רחל ותלפיות מחזיקות מעמד מול הצבאות הערביים שהשתלטו על הר-חברון.